אילת השחר/שמות/לג

אילת השחר ‏ שמות לג

פרק ל"ג

א

פסוק א'. לך עלה מזה. פרש"י א"י גבוה מכל הארצות לכך נאמר עלה (ומה צ"ל לך). הנה מכאן מוכח רק שא"י גבוה מהמדבר, וצ"ל שרש"י כתב את האמת שא"י גבוהה מכל הארצות, אע"פ שאין הוכחה לכך מפסוק זה.

ועוד פרש"י כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד אמר לו בשעת רצון לך עלה, יל"ע אם עלה היינו שיעלה למצבו הקודם (שהותר הנידוי, עי' רש"י לעיל ל"ב ז') או ליותר מזה דחסד ה' דכשנותן הוא לפעמים מוסיף.

שם. אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. הנה מה שהקב"ה הזכיר את משה בפרטיות ולא כללו עם שאר העם, משום שיש חשיבות למנהיג שמזכירים אותו בפני עצמו (וכעין דאיתא בר"ה ט"ז א' שמלך נכנס תחילה לדין ואח"כ הציבור), ולהלן (פסוק ט"ז) כתוב שגם משה הזכיר את עצמו בנפרד שלא עם שאר האנשים.

ב

פסוק ב'. וגרשתי את הכנעני וגו'. הנה בתחילת הפסוק כתוב ושלחתי לפניך מלאך, וכאן כתוב "וגרשתי" ומשמע שהקב"ה ילך בעצמו.

והנה בפסוק נזכרים רק שש אומות, ופרש"י שהגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו, ובירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) איתא שיהושע שלח ג' כתבים לא"י קודם שנכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות וכו' גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי, והנה זה הי' בסוף שנת הארבעים, אבל כשהקב"ה דיבר עם משה גם הגרגשי היו עדיין בא"י, וצ"ל שבפסוק כתוב כך ע"ש העתיד, ועליהם לא נאמר לא תחיה כל נשמה (ועי' תוס' גיטין מ"ו א'), ונמצא דמה שנזכר בכל מקום ז' אומות, למעשה היו רק ששה אומות, וזה חידוש שכל האומה הלכו ולא נשאר מהם אחד בא"י, ובאמת בסידור הרוקח (בפיסקא דוכרות עמו הברית) כתב שמעטים מאומת הגרגשי נשארו בא"י.

ג

פסוק ג'. כי לא אעלה בקרבך. פרש"י לכך אני אומר ושלחתי לפניך מלאך. והנה כאן משמע שעדיף שילך מלאך לפניהם, ובמקומות אחרים משמע שעדיף כמה שיותר הארת פנים, ולעיל (כ"ג כ"א) כתוב שהקב"ה אמר הנה אנכי שלח מלאך וגו' אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, ופרש"י אינו מלומד בכך וכו', הרי משמע שזה יותר גרוע, וצ"ל שיש בזה שני צדדים, דמצד אחד הקב"ה עצמו מתנהג יותר במידת רחמים, אבל מצד שני החוטא במקום שיש השראת השכינה יותר גדולה נתבע יותר, וכמו שמצינו דמחמירים יותר על החוטא בביהמ"ק או בא"י כיון שחוטא בפלטרין של מלך (עי' רמב"ן בפרשת וירא י"ט ה'), ומ"מ להלן פסוק ד' כתוב דכשהעם שמעו שהשכינה לא תלך עמהם הם התאבלו, וכנראה דאע"פ שיש בזה צד טוב, מ"מ להיות בלי שכינה זה יותר גרוע.

ד

פסוק ד'. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. פרש"י שאין השכינה שורה ומהלכת עמם. ומש"כ לשון אבילות ולא לשון צער, י"ל שאבילות זה על דבר שהי' ונלקח, וכן כאן הם התאבלו על השכינה שהיתה עמהם ונסתלקה מהם.

שם. ולא שתו איש עדיו עליו. הלשון משמע שהם מעצמם לא שמו, אמנם להלן (פסוק ה') כתוב שנצטוו להוריד, ובדעת זקנים פי' דבתחילה לא הי' דעתם להניחם אלא לפי שעה וסבורין להחזירם וכו', לכך נאמר הורד עדיך ולא כפי שאתם סבורים אלא הורד לגמרי ולא תשובו להחזירם עי"ש, וצ"ב לפירושו דמאחר שהכתרים לא היו עכשיו עליהם, א"כ הי' צ"ל להם שלא יחזירום ולא לומר שיורידום (ועי' עוד בחזקוני).

והנה כתרים הם דברים רוחניים, ומשמע דבכל זאת הי' באפשרותם להורידם ולהלבישם בעצמם שלא ע"י המלאכים וצ"ב.

ה

פסוק ה'. רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. התרגום מפרש שעה חדא אסלק שכינתי מבינך, וצ"ב דלפי"ז הי' צ"ל אעלה "מקרבך" ולמה כתוב בקרבך (בבי"ת).

שם. ואדעה מה אעשה לך. הלשון משמע שאדע בעתיד, אמנם הרי כבר עכשיו יודע מה שיעשה, ועי' בתרגום.

ז

פסוק ז'. וקרא לו אהל מועד. פרש"י והי' קורא לו אהל מועד הוא בית ועד למבקשי תורה. בפשוטו הכונה שהי' מלמד שם תורה, אמנם גם אלו שהוצרכו לדין תורה יצאו לשם (וכדכתיב לעיל י"ח כ"ב שאת הדברים הגדולים יביאו למשה), אלא שגם זה נכלל בכלל מבקשי תורה.

שם. והיה כל מבקש ה' יצא. הנה אם האהל הי' מחוץ לענני הכבוד קשה איך יצאו הרי במדבר היו נחשים ועקרבים, ובמקום ששכיח היזיקא איתא בפסחים (ח' ב') שא"א לסמוך על מה ששלוחי מצוה אינם ניזוקין, והנה רש"י כתב שלא הרחיק יותר מאלפיים אמה כדי שיהיו יכולים לבוא אצל משה בשבת, וק"ק דאם זה הי' בתוך התחום למה כתוב "הרחק" מן המחנה.

רש"י כתב מכאן למבקש פני הזקן כמקבל פני השכינה, וצ"ב דבתחילה כתב מבקש ואח"כ כתב מקבל, ובאמת לשון התנחומא (אות כ"ז) מכאן אמרו המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה.

שם. יצא אל אהל מועד. פרש"י ד"א אפי' מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה. משמע מרש"י שהיו מלאכים שידעו היכן נמצאת השכינה והיו מלאכים שלא ידעו, ואותם שלא ידעו שאלו את היודעים היכן הוא, וצ"ב מי ידע ומי לא ידע [ובקדושה אומרים משרתיו שואלים וכו' מלא כל הארץ כבודו, והיינו דאע"פ שעיקר השראת השכינה הי' בביהמ"ק, מ"מ מלא כל הארץ כבודו, ובאותו הזמן עיקר השראת השכינה היתה באהלו של משה].

ח

פסוק ח'. והי' כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו. פרש"י עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם. יל"ע אם היו צריכים לעמוד מצד הדין, דלכאורה כשהיו באהל הם נמצאים ברשות אחרת, ובקידושין (ל"ג ב') למדו מכאן שבזמן שהנשיא עובר צריך לעמוד מפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנא' והביטו אחרי משה וגו' (ובתנחומא אות כ"ז איתא מכאן שצריך אדם לעמוד לפני הזקן ומלפני חכם ואב ב"ד ומלך וכו'), ומשמע שהי' דין לעמוד (והעירו דאולי ברב מובהק ונשיא שצריך לעמוד לפניו כמלא עיניו י"ל שגם צריך לעמוד ברשות אחרת, ועי' הגהות נחלת צבי בשו"ע יו"ד סימן ר"מ ס"ק ז'), ועכ"פ נראה שהם עמדו בפתח מן האגף ולחוץ, דאל"כ במה זה נחשב שקמו מפניו.

והנה מדכתיב "איש" פתח אהלו, משמע שרק גברים עמדו, ואע"פ שגם נשים חייבות לקום מפני ת"ח, י"ל דכיון שכל כבודה בת מלך פנימה הם לא יצאו (דהיינו כיון שלא נתחייבו עדיין י"ל דמשו"ה א"צ לצאת ולעמוד, אמנם אם כבר נתחייבו לא היו נפטרים מחיובם משום סברא דכל כבודה בת מלך פנימה).

שם. והביטו אחרי משה. פרש"י לשבח אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו. ובקידושין (ל"ג ב') מובא שיש דורשים לגנאי, ולשון התנחומא (אות כ"ז) שהיו מסתכלים לגנאי ואומרים חמי צואריה חמי שקיה אוכל מדידן שתי מדידן, וצ"ב הרי כל ישראל באותו הזמן אכלו מן ושתו מהבאר ומה הוא אכל ושתה מהם, ואולי הם אמרו שקנה מכספם מאכלים מתגרי העכו"ם, וכן מה דאיתא בסנהדרין (ק"י א') שכל אחד קינא לאשתו ממשה (דמסתמא גם נשים באו לשאול אותו שאלות) הוא דבר תמוה שהרי ראו את גודל קדושתו וכו', וזה מהדברים שקשה לנו להבין, אלא כשלא רוצים לראות לא רואים (ומש"כ כל אחד קינא, מסתמא המכוון לומר דרבים עשו כן, דהא הצדיקים וזקני ישראל וכו' לא נראה שעשו זה).

ט

פסוק ט'. ודבר עם משה. צ"ב מה דיבר עמו במשך הזמן, הרי את כל התורה הוא כבר למד בסיני, ולא נאמרו הרבה דינים חדשים כפסח שני ודיני נחלות.

י

פסוק י'. וקם כל העם (הנה כבר כתוב לעיל פסוק ח' יקומו כל העם ונצבו) והשתחוו איש פתח אהלו. פרש"י לשכינה, ועי' שפ"ח. ויל"ע אם יש מצוה להשתחוות לשכינה (ומצינו בכמה מקומות שהשתחוו כגון לעיל כ"ד א' דכתיב והשתחויתם מרחק, ובפרשת וירא כ"ב ה' כתוב ונשתחוה ונשובה עליכם, ובשקלים פ"ו מ"א תנן שהיו י"ג השתחויות במקדש, ועמש"כ להלן ל"ד ח').

ובספר הכתב והקבלה כתב אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם ואחרי חרטתם על הרע שעשו היו מכניעים את לבבם וכו' והשתחוו מגודל בשתם, וכן איתא בתנא דב"א והשתחוו מלמד שעשו תשובה עכ"ד.

ויתכן שזכו לעשות תשובה בזכות שקמו מפני משה, דהא במד"ר (בהעלתך ט"ו י"ז הובא בתורי"ד קידושין דף ל"ג) איתא שבזכות שקמים לת"ח זוכים ליר"ש, ומשו"ה הם זכו לעשות תשובה.

יא

פסוק י"א. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. לא שייך אצל הקב"ה פנים, אלא זה משל שהי' כמדבר עם חבר, ויש כפילות בפסוק דמאחר שכתוב שדיבר עמו פנים אל פנים הרי זה כמדבר עם רעהו, ועי' ספורנו ואוה"ח, וברמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו) כתב דעם משה רבינו הקב"ה לא דיבר ע"י מלאך וכו' ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכו' כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגים ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כן הי' כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם עכ"ל.

שם. ושב אל המחנה (לא מפורש מתי הי' שב אל המחנה) ומשרתו יהושע בן נון נער. בתורה משרת זה תואר מכובד מאד ונקרא משרת משה דגדולה שימושה יותר מלימודה (ועי' ביאור הגר"א יהושע א' א').

שם. לא ימיש מתוך האהל. והנה למה יהושע נשאר ללמוד שם בזמן שמשה הלך, ועוד צ"ב למה יהושע לא הלך עם משה, וכדמצינו ברש"י לעיל (כ"ד י"ג) דבזמן שמשה עלה להר סיני יהושע לוהו עד מקום הגבלת תחומי ההר והמתין לו שם כל הארבעים יום ולא הי' עם בנ"י בזמן שעשו את העגל, ולמה כאן לא הלך עם משה (לא מפורש אם יהושע הי' נשוי באותו הזמן, ובמגילה י"ד ב' איתא שנשא את רחב, וזה הי' לאחר שנכנסו לא"י).

שם. פרש"י ומדרשו ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה א"ל אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ובאמת למה משה יקרבם ולא הקב"ה, וצ"ל שמשה חייב בזה.

יב

פסוק י"ב. ראה אתה אמר אלי. פרש"י ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאיני חפץ בה. צ"ב וכי משום שאינו חפץ בה זה נקרא שלא הודיעו, ועוד צ"ב דאע"פ ששייך לבקש מ"מ איך אמר איני חפץ, וגם תלמיד לרב לא מדבר כך (וכל הדברים האלו עמוקים, ועי' רמב"ן).

יג

פסוק י"ג. ועתה. פרש"י אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך. עי' שפ"ח ומש"כ שמשה אמר דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני מצחק היית בעיני כדרך בני אדם, צ"ל דכונתו כעין מש"כ דיברה תורה כלשון בני אדם, ומ"מ צ"ב איך שייך לומר כך להקב"ה.

שם. ואדעך למען אמצא חן בעיניך. פרש"י ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שנשאתי בעיניך. צ"ב הרי משה לא קיים מצוות כדי לקבל שכר, ומאי נ"מ לו כמה הוא שכר קבלת מציאת חן, ובודאי ידע שקבלת שכר על קיום מצוות הוא לעתיד ולא בעוה"ז.

שם. וראה כי עמך הגוי הזה. פרש"י שלא תאמר אעשה אותך לגוי גדול ואת אלה תעזוב וכו' ואם תמאס בהם איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו. צ"ב דמאחר שהקב"ה אמר כך איך משה אמר שאינו סומך, ועוד צ"ב דרש"י לעיל (ל"ב י"ג) מפרש שמשה כבר טען קודם טענה זו שעשה ק"ו דאם כסא של ג' רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל אחד, ולמה הוא חזר על טענה זו.

טו

פסוק ט"ו. אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. צ"ב וכי רצה שישארו לעולם במדבר.

טז

פסוק ט"ז. ובמה יודע אפוא. פרש"י יודע מציאות החן הלא בלכתך עמנו (יל"ע וכי עם שאר האומות הולכים מלאכים, ולמה אם מלאך ילך עמהם הם לא יהיו מובדלים מהאומות) ועוד ד"א אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך עוד על אומות ע"א. צ"ב ממ"נ דאם האומות יהיו ראויים לזה למה ביקש שלא תשרה עליהם שכינה, ואם לא ראויים לזה בלא"ה לא תשרה עליהם שכינה.

ומש"כ מכל העם אשר על פני האדמה, צ"ב מה מרבה תיבת מכל, ועוד צ"ב מה צ"ל על פני האדמה, וכי יש איזה עם שאינם חיים על האדמה.

יז

פסוק י"ז. גם את הדבר הזה. פרש"י שלא תשרה שכינתי עוד על ע"א אעשה ואין דבריו של בלעם ע"י שריית שכינה אלא נופל וגלוי עינים. והנה אדם רגיל לא רואה מה שבלעם ראה, וע"כ צ"ל שדרגת השראת השכינה אצלו לא היתה כשל משה, ובאמת בספרי (פרשת וזאת הברכה ל"ד י') איתא ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל בבבליים קם ואיזה זה בלעם בן בעור, והנה הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ב ה"ז) כתב שהמלאכים מדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, וצ"ל שדרגת בלעם היתה עוד פחותה מזה.

יח

פסוק י"ח. הראני נא את כבדך. פרש"י ראה משה שהי' עת רצון. היינו דלא כל הזמנים שוים ובעת רצון התפילה מתקבלת יותר.

הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"א ה"י) מפרש שמשה ביקש לדעת אמתת המצאו של הקב"ה עד שיהי' ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו וכו' (וצ"ב דא"כ לא יהי' לו יותר בחירה, ועי' משך חכמה לעיל תחילת חומש שמות, ומש"כ בדבריו לעיל י"ט ט') והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי וכו' להשיג אמיתת דבר זה על בוריו וכו' עכ"ד, ובאמת גם לאחר המיתה א"א להשיגו עד תכליתו אבל מ"מ יותר ממה שאפשר בחיים.

יט

פסוק י"ט. ויאמר אני אעביר כל טובי. (האוה"ח מפרש שהכונה למדות טובות שהקב"ה מטיב לבריותיו) פרש"י הגיעה שעה שתראה בכבודי וכו' וצריך ללמדך סדר תפלה שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה וכו' וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מידות (ובר"ה י"ז ב' איתא שנתעטף כשליח ציבור, ועי' משנה ברורה סימן י"ח ס"ק ה', ובישיבות בחו"ל החזנים שלבשו חליפה קצרה התעטפו בטלית, והיו שנהגו שגם האומר קדיש מתעטף בטלית, וכן נהגו שהאומר קדיש עמד ליד החזן, ולא נהגו שיאמרו ב' אנשים ביחד קדיש, ואומרים בשם החזו"א זצ"ל שהאומר קדיש הוא כחזן ולא מעמידים ב' חזנים יחד, ובספר מנוחה וקדושה שער התפלה סימן כ"ב כתב ומלומר קדיש בשנים ביחד מוטב ההעדר) הוי מלמד את ישראל לעשות כן וע"י שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים. והנה היו זמנים קשים רח"ל שלא ניצולו אע"פ שאמרו י"ג מידות, אמנם כל תפילה נענית אלא דלפעמים זה מועיל לדורות אח"כ וכדו'.

כא

פסוק כ"א. הנה מקום אתי. יתכן שזה הי' מקום שעשו שם פחות עבירות, ומשו"ה הי' יותר ראוי להתגלות השכינה שם.

כג

פסוק כ"ג. וראית את אחרי. בעירובין (י"ג ב') איתא אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי' לר"מ מאחורי' ואילו חזיתי' מקמי' הוה מחדדנא טפי, ואפשר לפרש למש"כ הגר"א שבכל אבר אפשר לראות את כחות הנפש של האדם, וזה תועלת ראיית אדם גדול, שמתבונן בכחות נפשו, ומזה יהי' לו לימוד לעלות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א