אילת השחר/גיטין/יב/א
תוד"ה אלא. עי' בקצוה"ח (סי' ק"ה והובא בשו"ת הגרעק"א סי' קצ"ד) דהוכיח מהתוס' דהיכא דאין המשלח עובר עבירה לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, והנה לפי מאי דמשמע מהתוס' בב"מ דף י' ע"ב בחד תירוצא דאפי' אם אין שליח לדב"ע אין המעשה בטל אין ראי', דאולי התוס' ס"ל כאן כן, וכבר העיר בזה בקהלות יעקב (קידושין סי' ל"ט). עוד יש לדון דאף אם נימא דבאין שליח לדב"ע המעשה בטל, יש עדיין מקום עיון דיש להסתפק למ"ד כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, אם הביאור הוא דאע"ג דעביד איסורא מהני חלות דין שהי' חל אם לא הי' איסור, ע"ז אמרינן דאע"ג דעביד איסור לא נשתנה דינו מאילו לא הי' איסור, או דאפשר דבזה שהתורה אמרה איסור כתוב בזה דין דמהני, דאל"ה הא לא עשה כלום ואמאי לקי, ואם נימא כהצד השני א"כ אין ראי' מהתוס' דמדאסרה תורה ללקוט לעני הרי דחל הקנין אע"ג דאין שליח לדב"ע, והרי ע"כ חידשה תורה דכאן יועיל דאל"ה למה אסור, ובקובץ שיעורים (בבא קמא דף צ"ד) הסתפק אי עביד מהני מועיל לעשות חלות שאילו לא היתה עבירה לא הי' חל.
בא"ד. וי"ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב. הנה יש לפרש דבזה גילה הפסוק דאע"ג דתמיד אי עביד מהני כאן לא מהני, נמצא דרק מחמת האיסור הוא דלא מהני, ולפי"ז צ"ע מה שהקשו דנילף מכאן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהא שאני הכא דגילתה תורה דמחמת האיסור אי עביד לא מהני משא"כ מגביה מציאה לחבירו דאין איסור, שו"ר בכו"ח דרעק"א עמוד קע"ט דהקשה כן, וע"כ צ"ל דמפרשים דבזה דכתב לעני ולגר תעזוב אותם יש גילוי דלא מהני ללקוט בשביל חבירו אבל אין זה איסור, דהביאור לא תלקט היינו דלא יועיל לך ללקט לעני משום דאף אם תלקט לו בכל זאת לעני ולגר תעזוב.
בא"ד. שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל א' מלקט לצורך עצמו. הביאור דהנה יש להסתפק למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אם מפני שאין זכות להמגביה להרים לזכות להשני או משום דאין זכות לההוא שהגביה בשבילו לזכות רק במו ידיו בעצמו, והנה נראה דבמציאה אין כלל זכות מיוחד אלא כל דמגביה קונה, א"כ למה לא יוכל לקנות גם כשמגביהים בשבילו, ע"כ אין זה אלא מפני שאין להמגביה לזכות בשביל השני, דהא לההוא אין כלל זכות לפני זה בהדבר דנימא דאין לו לזכות ע"י הגבהתו, משא"כ במתנות עניים דגם לפני שהגביה יש לו זכות, דהא מבואר בב"מ כ"א ע"ב דשייך יאוש בזכותם של העניים, א"כ כל זכייתו הוא מחמת דינו וזכותו בהם, אלא דזכותו להיות שלו ממש אינו אלא כשמגביה בעצמו אבל לא כשמגביה אחר בשבילו, ואז הו"ל כאילו אינו עני דאין לו זכות בהלקט של עניים, ולכן זה שייך רק במתנות עניים, אבל במציאה כיון שאין בין כך לשום אדם זכות לפני זה, לא שייך מפני שלזה שהגביהו בשבילו אין זכות דבין כך אין לו זכות, וזהו מה שחלוק מלקט. (מהדו"ק)
בא"ד. יש לעיין דהא כל מה שהי' שייך שיזכה לעני הוא מדין זכייה דהוי כשליחות, ומבואר ברא"ש כאן ובכמה ראשונים, דהוי כאילו אנן סהדי דהי' מסכים להיות שלוחו, ואיך אפשר לומר דהי' ודאי מסכים למנותו שליח לעשות עבירה, כיון דלהשליח יש עבירה והמשלח הי' עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול, וגם לסברת הקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א) דחידש דענין זכייה לחבירו הוא מגזה"כ דהתורה חידשה דיש כח לזכות לחבירו רק דהוא משום דהוי כשליח, מ"מ צריך טעם דאיך אפשר שהתורה ממנה שליח לעשות עבירה. (מהדו"ק)
עשה עמי ואיני זנך. היינו דיכול לומר לו חזור על הפתחים. והנה בעיקר השאלה אי יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, משמע דאינו מתקנ"ח, אלא מעיקר הדין, דאין זכות להאדון במה שנוגע למזונותיו, דאין לו זכות במעשה ידיו נגד מה שצריך למזונותיו, ואע"ג דהוא כשורו וחמורו, מ"מ כיון דיש איסור להמיתו ומצווה להחיותו אין לו זכות ממון כזה, וכל השאלה הוא דיתכן שיוכל לומר חזור על הפתחים, והממון הזה שמקבל מהפתחים יש מקום לומר דכיון דהוי צדקה הוי כאילו התנו ע"מ שתתן לתוך פיך ואין האדון זוכה בזה, ולמ"ד בקידושין דכ"ג ע"ב דגם בהתנה כה"ג זוכה האדון, צ"ל דכיון דבלי זה לא יוכל להתפרנס בהכרח אין האדון קונה את זה, דהו"ל חייו, וחייו אינם קנויים להאדון, ולפי"ז במקום שאינו יכול לחזור על הפתחים, צריך ליתן לו מזונות ממעשי ידיו, משום שהמזונות הוי חייו, וחייו אינם קנויים להאדון, וכל זה מעיקר הדין, וגם מסתבר דאין יכול האדון לקחת הכל ולהשאיר לו רק מצומצם בכדי שלא ימות, אלא צריך להשאיר לו המזונות הרגילים, וכן למ"ד עשה עמי ואיני זנך צריך להשאיר לו זמן שיספיק לילך על הפתחים.
והנה בערי מקלט אמרינן דס"ד דיתן לו העדפה, משום דכתיב וחי עביד לי' חיותא טפי, ולכאורה הא הדין דחי לא אמרה תורה דוקא על האדון, ולמה יהי' האדון מחוייב בזה אדרבה שכולם יתאמצו ליתן לו יותר, ואמאי יהי' חיוב על האדון לפי הס"ד, ואמרו לי שבספר ברכת שמואל העיר בזה, ואפשר דכאן החיותיה טפי הוא זה גופא שלא יהי' זקוק להחזיר על הפתחים, והאדון הוא היחיד שבידו לקיים הוחי, ע"י שלא יקח מעשי ידיו העודפים, כדי שישאר לו על יום דלא יהי' לו מספיק ודוחק.
ואפשר לומר דהנה אם רצון התורה לומר דצריך לפרנסו כשאין אחר מפרנסו הא גם בלי ערי מקלט יש מצוה לזון כל עני ולמה יגרע העני הזה, וע"כ האי קרא וחי קאי על מי שיש לו אופן מיוחד לגרום לו מזון, והיינו האדון, ע"י שלא יקח ממנו המעשה ידים של הזמן שעובד בגלות.
והנה לקמן בשני בצורת סבר רשב"ג דיכול לומר או פרנסני או הוציאני לחרות, ואף רבנן לא פליגי אלא דס"ל דגם לעבד מרחמין, אבל כולהו מודו דאם עי"ז לא יוכל להתפרנס מחזרה על הפתחים מחוייב ליתן לו היכא דלא ספיק, ולכאורה זה ע"כ מדין צדקה דלמה יהי' מחוייב האדון ליתן מכספו מזונות יותר מכדי מעשי ידיו, אלא דכיון דכעת הוא גורם דלא יוכלו לקבל צדקה מאחרים אז כל החיוב צדקה מוטל ממילא עליו, ולפי"ז נמצא דאפילו למ"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דזה הוא מעיקר הדין, מ"מ מה שצריך לפרנסו יותר משיווי מעש"י שעושה אינו אלא מתורת צדקה, וברמ"א (יור"ד סי' רס"ז סעיף כ') מבואר דבשני בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך משום דאין מרחמין עליו, ומ"מ יכול לומר לו צא מעשי ידיך במזונותיך, וצ"ע דהא כיון דפוסק דבשני בצורת אין מרחמין וצריך לפרנסו, א"כ מה יועיל מה דיאמר לו צא מעשה ידיך במזונותיך, דהא לא ספיק ויצטרך שוב לפרנסו, ונהי דהשיטה ההיא סוברת דרשב"ג ס"ל דבשני בצורת אינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, וכמש"כ התוס' לקמן ע"ב ד"ה ש"מ, וכמו שציין הגר"א שם, מ"מ גם בצא מעשי ידיך למזונותיך ג"כ יצטרך לפרנסו מה"ט, כמו למ"ד דתמיד אינו יכול, ומ"מ צא מעשי ידיך יכול תמיד לומר, ובבצורת יצטרך לפרנסו מחמת דאין מרחמין, אע"ג דאמר לו צא מעשי ידיך למזונותיך, א"כ ה"נ למ"ד דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך למה ישתנה הדין הזה, דבשני בצורת שאין מרחמין יצטרך לפרנסו אע"ג דאמר לו צא מעשי ידיך למזונותיך, דבסברא זו למה יהי' נפק"מ בין למ"ד יכול או אינו יכול, ובשלמא אם למ"ד אינו יכול, אם אמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך צריך לפרנסו מדינא, שפיר יכולים לחלק דחידוש זה שמעינן רק למ"ד אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, אבל למ"ד דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ורק בשני בצורת אינו יכול, לא שמענו חידוש כזה שיצטרך לשלם מדינא יותר ממה שמקבל מהעבד, אבל אם בין כך אינו אלא מדין צדקה גרידא, אפי' למ"ד דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך תמיד, מ"מ בשני בצורת דאינו מוצא מרחמין אפילו אם אמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך יהא מחוייב מדין צדקה לפרנסו, שהרי עי"ז שהוא עבד אין לו מרחמין, נמצא דהוא היחיד שמוטל עליו מצות הצדקה על העבד הזה, וכמו למ"ד אינו יכול.
ונראה דהנה בתוד"ה עבד כתבו, כיון דמ"מ עובדו משו"ה מהדר לי' עבדא דנהום כריסיה לא שוי, ויש לעיין אם עי"ז שעובדו הוא שוה המזונות שחסר כדי להשלים, מה דלא ספיק, א"כ מאי משני בגמ' עבדא דנהום כריסיה לא שוי, הא עובד כנגד מה שחסר למזונותיו, ולומר דבגמ' מתרץ דבאמת אינו עובד את רבו ולא כמו ההו"א, ודאי לא משמע הכי, ונראה מזה דלמ"ד אינו יכול אפילו אם כעת מרויח פחות למזונותיו, אין עושים חשבון, אלא כל שהאדון מקבל מעשה ידיו של העבד, צריך לפרנסו, וה"נ באומר צא מעשה ידיך למזונותיך, אם היינו אומרים דרגיל לעובדו הו"ל כלא אמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך, דזה נקרא שמקבל מעשה ידיו, וא"כ אף דביום זה אינו שוה כמו מזונותיו, מ"מ צריך לפרנסו, וע"ז משני בגמ' דאינו נקרא דמקבל מעשה ידיו, דנהום כריסא לא שויא הוי כאילו אין לו צורך במעשה ידים כאלו, ולא הוי כמקבל מעשה ידיו, ולפי הנ"ל נמצא דלמ"ד אינו יכול ואמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך אלא דלא סיפק, אז מוכרחים לחדש דינא לרשב"ג דמחוייב מצד צדקה, וליכא למימר מצד דמקבל מעשה ידים, דהא באומר לו צא מעשה ידיך למזונותיך לא מקרי שיש לו מעש"י, אבל למ"ד יכול ומ"מ לרשב"ג בשני בצורת דאין לו מרחמין אינו יכול ואז מחוייב מצד הדין לפרנסו כיון דנקרא דיש לו מעשה ידיו, א"כ אין ראי' דיש חיוב מצד צדקה להאדון לבד לפרנסו, ושפיר פסק הרמ"א דבאומר צא במעש"י למזונותיך אי"צ לפרנסו, משא"כ באינו אומר לו צא מעשה ידיך למזונותיך, דאז בשני בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ונקרא שהאדון מקבל מעשי ידיו לכן מחוייב מדינא לפרנסו.
מהו דתימא כיון דכי לית לי' לא יהיב לי' כי אית לי' נמי לא לישקול מיני'. וצריך טעם באמת למה קובע יום, דהא ודאי באמצע יום, לא נאמר שיתן העדפה לאדון, ובערב יעבוד עוד כדי פרנסתו, ולמה אם שכר עבודתו סגי על היום לא יוכל העבד לומר דרוצה להשאיר על מחר, משמע דקובע היום. ואמרו לי כיון שבדרך כלל נשכרים הפועלים על יום לא שייך שיאמר לו שילך לחפש עבודה על חצי היום הנשאר.
ורש"י כתב כי אית לי' נמי לא לישקול מיני' דשמא יש יום שלא ימצא להשתכר, ויש לעיין אם כונתו רק משום שמא יש יום שלא ימצא להשתכר אינו יכול העבד לעכב דמי העדפה, אבל אם ידוע שיהי' זמן שלא ירויח יוכל לעכב שפיר, או דאורחא דמילתא נוקט, אבל אפילו אם ידוע שיבוא יום שלא יוכל להשתכר ג"כ אינו יכול לעכב לעצמו.
מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה. יש לעיין באם לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, אם יכול אז להכריחה שתסבב בעיר למצוא מלאכה להשתכר, וממ"נ צ"ע דאם יכול אז לומר שתבקש בעיר מלאכה ולא אמרינן כל כבודה בת מלך פנימה, למה כשיאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ס"ד דלא יוכל לומר לה דהרי יש לה מעשה ידים, ואם באמת גם אם לא יאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אינו יכול להכריחה שתסבב בעיר, למה באמת כעת יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך דהיינו שתסבב בעיר לבקש מלאכה.
או פרנסני או הוציאני לחרות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי. יש לעיין אי משו"ה באמת מותר להוציאו לחירות אם אין כדאי לו לפרנסו, דע"כ טענת העבד הוא כיון דבעצם יש מצוה לפרנס העבד כיון דחייב במצוות כאשה אלא דבנ"א לא מרחמים כל כך על העבד, נמצא דהיותו עבד הוא הגורם שלא יהא לו מזונות, אז מצד מצות להחיותו מחויב א' משניהם או לפרנסו או להמציא לו שיוכל להשיג צדקה, ולכן אם אינו כדאי לו לפרנסו חייב לשחררו.
והנה למ"ד דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, מ"מ מה שמקבל ע"י חיזור על הפתחים אין יכול האדון לקחת, והיינו משום דהא מחויב להחיותו אלא דאינו חייב בזה יותר מאחר, אבל לגבי לקחת ממנו מה שקיבל, אז מכח חיוב להחיותו מוטל עליו שיתן לו להתפרנס מזה, והנה אם לא הי' אפשרות לעבד לקבל כדי מחייתו אלא מאחד בודאי מוטל עליו לבד לפרנסו, וכאן דלגבי לא לקחת ממנו מה שקיבל מהצדקה מוטל עליו לבד, שוב נשאר דיש עליו לבד, חיוב להחיותו, ומחמת זה אינו זוכה האדון כלל במה שקיבל ע"י חיזור על הפתחים.
והנה גם הא דדנו בגמ' דלא יוכל לומר עשה עמי ואיני זנך, יש להסתפק אם זה זכות מעבד על האדון שלא יקח מעשה ידיו כנגד מזונותיו דאע"ג דקנוי לו גופו מ"מ אינו קנוי לו מעשה ידיו כנגד מזונותיו, או דאפשר דאין כלל זכויות להעבד כנגד האדון אלא דגם זה מצד מצוה דלהחיותו דבעיקרו אינו דין זכות ממון אלא חיוב לפרנסו, אלא דיש סברא דמוטל עליו מצד להחיותו לתת לו ממה שהרויח ע"י מעשה ידיו להתפרנס, ולמ"ד דיכול ס"ל דבזה אינו מחויב מצד להחיותו דיכול ליתן לו רק פרוטה ככל איש אחר אבל לגבי לקחת ממנו מה שקיבל מחיזור על הפתחים אינו רשאי מצד חיוב להחיותו. [ולקמן נוכיח דלמ"ד דאינו יכול לומר להעבד עשה עמי ואיני זנך זהו מדין זכות ממון שיש להעבד למזונות ולא חיוב צדקה שיכול לכוף את האדון, דלא כל כמיני' ליקח ממעשי ידיו לעשותו נצרך לבריות כיון דמזונות הוא חייו].
ואם נאמר כן נמצא דכל מה דאינו יכול לקחת ממנו בין להצד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך בין מחיזור על הפתחים לכו"ע הוא משום חיוב צדקה, וא"כ יקשה מה שהקשו התוס' בב"ב (דף ח' ע"ב) דצדקה דהיא מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרים לכפות עלי', ונצטרך לכל התירוצים שנאמרו בזה, ואפשר דלא דמי דהתם איירינן מדין צדקה ומצד צדקה הא מחוייב אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו, וע"ז הי' קשה להתוס' דלא יהיו כופין אותו, אבל להחיותו אפשר דפשיטא דכופין.
ומ"מ נראה דאפילו אם נפרש דהטעם הוא משום דכופין להחיותו, מ"מ אין הביאור דזוכה וצריך להשאיר לו לפרנס עצמו, אלא דמשום הכי אין לו כלל זכיה בזה שעובד למ"ד אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכן ממה שקיבל מהפתחים, לכן מה שירצה לעכב לא לזונו מקרי דתופס משל העבד ויוציאו בב"ד, לא מדין כופין על צדקה, אלא כתופס משל העבד.
והנה ממה דמשני הב"ע במעלה לו מזונות, יוצא לפי"ז דאע"ג דהקדיש ידיו למעשיהם, מ"מ אין לו זכות להקדיש אם אח"כ לא יעלה לו מזונות דאז אין לו במעשה ידיו כנגד מזונותיו, וכל מה דיקדשו משום דיתן לו מזונותיו ואז שייכים לו גם המעשה ידים שכנגד המזונות, ולכאורה למה לא הוי כמקדיש דבשלב"ל דהא המעשה ידים ששויים כנגד דמי מזונות עדיין לא זכה בהם רק בזמן שיפרנסנו.
וצ"ל דבאמת קנוי לו הכל וחל ההקדש על הכל אפילו כנגד המזונות, אלא דיש שיעבוד להעבד לקחת מהם כנגד מזונותיו ושיעבודו ככל בע"ח דגובה מהקדש שקדוש קדושת דמים לכן יכול לעשות ולהתפרנס מדמי מעשי ידיו למ"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך. ולכאורה יש להוכיח דזכות זה יש להעבד מעיקר הדין ולא מדין צדקה שיש לו לכוף את האדון, דאילו מדין צדקה לא הי' שייך שלא יחול ההקדש מחמת חיוב צדקה דמוטל על האדון לתת לו מזונות אפילו אם יש לו להכריחו ליתן לו הצדקה. דרק אם הממון משועבד הוא דגובה מהקדש ולא אם יש ממון שהלוה מחויב אבל אינו משועבד להתובע, אבל להאמור דגם אם זה מדין להחיותו מ"מ יש לו דין להעבד שזוכה בהממון לגבי מזונותיו והאדון הוי כתופס מה ששייך להעבד, לכן אין ראי' דזה לא מדין להחיותו דגם דין להחיותו נותן לי' להעבד דין זכות ושעבוד בהממון דלכן יכול להתפרנס אע"פ שהקדיש.
רש"י ד"ה למריה למאי מתבעי. אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי. צע"ק דזה משנה בכתובות דף נ"ב ע"ב, וקאי על כשתתאלמן, אבל בחייו איתא בכתובות דף מ"ו דחייב במזונותיה ולא הוזכר שזה כתוב בכתובה.
תוד"ה עבד נמי. דס"ד דרגילות הוא שעבד עצמו הולך ועובד את רבו אפילו כשאמר לי' צא מעשה ידיך למזונותיך. יש לעיין אם בן חורין כה"ג דגילה דעתו שאינו מעוניין בעבודתו והלך ועבד, האם הוא בכל זאת מחויב לשלם לו, ואם לא מחויב צ"ל דזה רק סברא לענין שיתחייב לתת לו מזונות מחמת זה. ולכאורה זה תלוי במה שכתבנו להסתפק אם זה מדין צדקה, או דאין לו לקחת מעשה ידיו בלי להשאיר לו מזונותיו, דאם זה ענין צדקה שייך לומר דכה"ג דנהנה ממלאכתו צריך ליתן לו מזונות, אבל אם זה דאין לו זכות במעשה ידיו בלי להשאיר לו מזונות, צ"ע דהא כאן מעשה ידיו אינו זוכה מחמת שהוא עבד שלו, דגם אם אדם אחר כה"ג הי' עובד לו לא הי' חייב לו כלום.
תוד"ה אמר רב. הו"ל למימר שהקדישו למלאכתו. יש לעיין אי מיירי דאומר דהתכוין להקדישו למלאכתו ובכ"ז יצא לחירות, וע"ז הוקשה להם דנימא דלזה התכוין, אבל אם לא היינו אומרים דלזה נתכוין לא מהני מה שאומר שחשב כן, או דבאמת מיירי דאינו אומר שחשב למלאכתו, אלא דמ"מ נימא שכך כונת דיבורו ולא יצא לחירות. והנה לכאורה הא כיון דהקדש חל גם במחשבה גרידא, א"כ אף אם אנו מבינים שאין כונתו למלאכתו מ"מ יהי' קדוש למלאכתו, ולפי"מ שחידש הטורי אבן דבחשב להוציא בפיו אז חל רק מה שמשמע מפיו א"ש, וכן צ"ע מש"כ בשמעתתא בשם הר"ן דבאומר שזה מעשר ומע"ש ממון גבוה הוי כמעיד בממון.
בא"ד. במה דהקשו דנימא בהקדיש למלאכתו פיו לדיבורו דבענין זה הוי הקדש כדאמרינן סופ"ק דנדרים, צ"ע מה הוכיחו משם, דשם מיירי אם אפשר לאסור בקונם פיו לדיבורו וכן כולהו, אבל אין זה שייך לכאן, ולכאורה לא צריכים ראי' דבודאי אפשר להקדיש כל האברים של עבדו למלאכתן.
והנה באמת יש לתמוה למה לא הקשו דנימא בהקדיש העבד למלאכתו דכל המלאכות שהוא עושה הא כל העבד עושה אותם וזהו הקדיש, ולמה נימא דכונתו לשחררו, ולמה הוצרכו להוסיף דלכל אבר מלאכה מיוחדת, דהא סגי דכל העבד אסור כל המלאכות, דכשעובד עם פיו גם כל הגוף כאילו עובד וזהו הקדיש כל הגוף, ואשר לפי"ז אינו מובן תירוצם דיש לכל אחד מלאכה אחרת, דמה בכך מ"מ כל העבד מוקדש לכל מלאכותיו ושם אחד לכולן היינו מלאכתו של העבד, וע"כ דזה לא יכולים להקשות דאין משמע הלשון כשמקדיש עבד שיהי' כונתו למלאכתו, וכן במקדיש בהמה טמאה לא נימא למלאכתה, והראי' דבקונם משינה לא חל רק קונם עיני בשינה ולא מתפרש קונם גופי משינה, וכן רגלי מהליכה ואחרת לא, אלא דהי' קשה להם דנימא דאף כשהקדיש העבד דהו"ל כאילו פירט כל אבר למלאכתו, וע"ז תירצו דכיון דאין מלאכתן שוה אין במשמעות הלשון בסתם הקדש שיהי' כוונתו לכל אבר לחוד, ולפי"ז מיושב מה שהוכיחו מנדרים, דהנה חזינן דכשיקדיש ידים הכוונה למעשיהן, דאילו מיירי דאמר בפירוש שמקדיש ידים למעשיהן, א"כ איך רוצים לדמות בהקדיש עבד סתם דיהי' קדוש למלאכתו כמו בהקדיש ידים, כיון דבמקדיש ידים סתם ג"כ אין נאסר מלאכתן, וע"כ דמפרשי דבמקדיש ידים סתם מתפרש למעשיהם, וע"ז הי' סברא לומר דרק בידים מתפרש הכי דדרך בנ"א לקרוא על המלאכה כאילו יוצאת מהידים אע"פ שיוצא מכל גוף העבד, אבל שאר דברים לא שייך שחל על אבר מיוחד דין כיון שאינו בא רק מאבר הזה, ע"ז הוכיחו דשייך לומר איסור על כל אבר מפני שבאבר ההוא עושה איזה פעולה, וה"נ שייך כאן לומר דהוי כאילו אמר בפירוש כל אבר לפעולתו. (מהדו"ק)
בא"ד. אי נמי י"ל התם כשמקדיש עבדו סתם משמע יותר למיהוי עם קדוש דהא למלאכתו לא קאמר אבל מקדיש ידי עבדו הקדיש מלאכת ידיו דלא שייך למימר בענין אחר. היינו דהיכא דאפשר לפרש קדושה ממש אמרינן דכונתו קדושה ממש, אבל ידיו דאין שייך קדושה ממש ע"כ כונתו למלאכתו. צע"ק דלפי"מ דאמרינן דמקדיש עבדו צריך גט שחרור הרי דאינו קדוש להיות ישראל ואסור עדיין בבת חורין ואינו חייב עדיין במצות כישראל אלא כמו שהי' עד עכשיו, א"כ גם שם א"א להתפרש ממש קדוש, א"כ נימא גם שם כיון דא"א להתפרש קדוש ממש כונתו קדוש למלאכת איבריו.
בא"ד. אבל מקדיש ידי עבדו הקדיש מלאכת ידיו דלא שייך לומר בענין אחר. יש לעיין למה לא שייך אי משום דעם קדוש לא שייך לכוין על הידים, או משום דהוי חצי עבדו ופסקינן דא"א לשחרר חצי עבד, כדמשמע לקמן דף כ"ג ע"ב ובתוס' ד"ה נעשה, דגם במשחרר חוץ מאבר מיוחד מקרי חצי עבדו, וה"נ כשמשחרר אבר מיוחד הוי חצי עבד, אלא דלפי"מ שכתב בחזו"א קונטרס עבדים דמקדיש דמהני שיצא לחירות הוא כעין הפקר כזה, צ"ע דודאי שייך להפקיר חלק מהעבד, ונצטרך ע"כ לומר משום דלא שייך לומר כוונתו עם קדוש על הידים גרידא.
במאירי הביא להקשות דאפילו אם זה הקדש למה לא יוכל לאכול משל הקדש דבהמת הקדש אוכלת משל הקדש, והביא דיש מתרצים כיון דאין גוף העבד של הקדש אין אומרים כן, ובתלמוד המערב אמרו דפרת הקדש אינה אוכלת משל הקדש, ומשמע לתירוץ הראשון דאילו הי' גוף העבד של הקדש הי' מותר לו לאכול, ויש להוכיח מדבריו דאיסור למעול משל הקדש אינו אלא מחמת דלוקח ממון הקדש דלכן אם העבד שייך להקדש מותר לו לאכול משל הקדש, אבל אם יש בזה גם איסור הנאה ככל איסורי הנאה, וכי אם העבד שייך להקדש מותר לו ליהנות מערלה ובשר בחלב, וע"כ דאינו סתם איסור הנאה אלא ליהנות מממון הקדש, וכיון שכן אם הגוף קנוי להקדש שפיר הקדש נהנה מהקדש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |