תפארת יעקב/גיטין/יב/א

תפארת יעקב גיטין יב א

דף י"ב ע"א

בתוס' בד"ה ודילמא לא הוא דחוי' בעלמא הוא ע"כ. ולדעתי אין צריך לזה כלל דודאי לר"ח דמדמה לה להך דפאה אפי' ממילא אפי' היכי דשייך מיגו דזכי לנפשי' לא קנה, אבל ר"פ יש לומר דס"ל כר"י דמחלק בין מציאה לבע"ח, הלכך רבנן דהכא דפליגי אר"א דאפי' היכי דשייך דזכי לנפשיה לא קנה היינו דוקא משום דכתיב לא תלקט לעני אבל בלא"ה כהך גוונא דיכול לזכות לנפשי' בעלמא קנה:

בד"ה אלא דכתיב לא תלקט לעני וא"ת וכו'. יש לתמוה לפי מה שכתבו התוס' פ"ק דמציעא דהיכי דאמרינן אין שליח עבירה בטל מעשה השליחות, א"כ הכא כיון דכתיב לא תלקט לעני ממילא לא מהני זכי' דהא הוא מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה ובטל המעשה ולא קנה וצ"ל דהתם שאני דהשליחות אינה העבירה רק המעשה הוא העבירה אבל כאן אין כאן עבירה רק מה שהוא שליח, ואי אמרינן עביד מהני ממילא הוי שליח ודוק:

אמנם נראה לפע"ד ליישב קו' התו' דטעמא דאביי התם דאי לא מהני למה הוי לקי ולא ס"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא, וזה לא שייך כאן דשפיר יש לומר דלא לקי רק כשעיכב לעצמו עבור עני ונתנם לו דאז ודאי זכה העני, אז הוי לקי. אבל כל שלא מסרם לעני רק מניחם כך לא הוי לקי ולא זכה העני:

בא"ד וא"ת ונילף מהכא. אי נימא דהך קרא דלעני ולגר גלי אף דבעלמא אי עביד מהני הכא לא מהני, א"כ אין ראי' מכאן דשאני הכא דהואיל ועבד איסורא דלא תלקט אבל היכי דלא עבד איסורא שפיר קנה:

בגמרא שמעת מינה יכול הרב וכו'. יש לדקדק הרבה, חדא היאך דייק מינה הא לפי הנראה עיקר כוונת המשנה להוציא מלב מי שיאמר דהוי חוב מכח הפסד מזונות, ועלה קאמר דבלא"ה יכול שלא לזונו אבל שיוגרע כחו יותר מאי הי' משוחרר מי שמעת מינה, ועוד דקאמר דכוותה גבי אשה וקשה ולדידך מי ניחא כיון דס"ל דבשביל שיכול לומר לה צאי הוי זכות לאשה, א"כ אפ"ת דטעמא דעבד משום דיכול לומר עשה ואיני זנך אבל באשה אינו יכול לומר כך אבל עכ"פ יהא זכות באשה ממה שיכול לומר צאי וכו' ורחוק לומר דהוי נחלקו באיזה סברא אי מה שיכול לומר לה צאי הוי זכות או לא, מה שלא הוזכר כלל בש"ס, ועוד קשה דקאמר הב"ע דאמר לי' צא מעשה ידיך, ואטו באוקימתא מוקמינן לה דהא משחררו עכשיו, רק דדנין זכות וחובה ממה שיכול לומר, וכך הוי לי' לומר לא לפי שיכול לומר צא וכו' ועוד קשה היאך קאמר דכוותה גבי אשה, הא אשה בעצמותה חוב הוא מה שמתגרשת, ומה בכך דקאמר לה צאי וכו' מ"מ נהי דמצד המזונות אינו חוב מכח הגירושין הוי חוב, גם קשה לס"ד דהכל בספק איזה זכות הוא לעבד כיון דמעשה ידיו מספיקין ואי דגוף השחרור זכות א"כ היאך ס"ד למידק דיכול לומר עשה ואיני זנך, ועוד קשה דקאמר עבד נמי דלא ספיק, וקשה מה בכך וכי בשביל זה נוכיח דיכול לומר עשה ואיני זנך כלל עכ"פ לא מוכח רק בלא ספיק אין צריך להשלים לו אבל לא שיוכל ליקח מעשה ידיו לגמרי ולא לזונו מי שמעת לי':

לכן נראה לי בביאור הסוגיא כך דודאי אי אפשר לומר דעיקר החילוק בין אשה לעבד דשחרור בעצמותו זכות הוא לפי שהוא יכול לבא בקהל ישראל וגירושין בעצמותן חוב הן דא"כ נהי דאכתי איצטריך לטעמא דמזונות בעבד דאל"כ הוי חוב מכח הפסד מזונות, אבל למה צריך טעמא דמזונות באשה אפי' הי' באשה הדין כמו בעבד מ"מ הוי חוב מכח גוף הגירושין כמו שחוששין בעבד לחובה דמזונות אף דהוי זכות מכח השחרור ה"ה באשה להיפך דפשיטא דבעינן שיהא זכות מכל צד, וע"כ משום דתנא דמתניתין מילתא פסיקתא קתני כמו שאמרו בירושלמי הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שחין דאין הגירושין חוב כלל וכן להיפך עבד מי לא עסקינן בעבד האסור לבא בקהל בלא"ה או דניחא לי' בהפקירא הלכך פסיק ותני זכות וחובה במזונות דבעבד הוי זכות דמפסיד בעבדותו בעסק מזונות ובאשה הוי חובה דמפסדת בגירושין בעסק מזונות, והיינו דקאמר שמעת מינה דיכול הרב לומר לעבד עשה ואיני זנך דליכא למימר משום דיכול לומר לו צא מעשי ידיך למזונותיך ובהא ג"כ הוי זכות לעבד דהא מעשה ידיו העודפים על מזונותיו לרבו וכשהוא משוחרר הכל לעצמו, ואף דלעצמו אינו בטוח במזונותיו מ"מ גם אצל רבו אינו בטוח דמ"מ הגע עצמך שהיה עבדו של קצין כמו שאמרו בירושלמי ובהא אין העבד ירא שיאמר לו צא כיון שאדון יש לו פעולה רבה והעבד יש לו תמיד עבודה אצלו ולמה יאמר לו צא וכו' וע"כ לפי שיכול לומר עשה ואיני זנך א"כ שפיר הוי זכות לעבד שהוא משתחרר כי הרב יוכל לומר לו עשה ואיני זנך והיינו דמשני הב"ע דאמר לי' צא ואח"כ מסר לשליח שחרור א"כ אפי' עבדו של קצין הוי זכות מכח מעשה ידיו העודפים על המזונות דכשהוא משוחרר הם שלו ובעבדותו אין לו ממעשה ידיו רק מזונותיו בלבד ואם יחסר לו לא ישלים לו, אמנם באשה בודאי אין זה זכות אפי' יאמר צאי ואדרבא הוי חובה דס"ס כשהיא תחתיו בטוחה במזונותיה דאי תספיק הרי מספקת ואי לא תספיק אינו יכול לומר צאי וחייב לזונה, רק הקושיא הכא כיון דמיירי באמת באמר לו צא א"כ היאך קתני באשה אינו רשאי הא רשאי לומר בא רק אף שהוא רשאי אצלה חוב הוא, וכן אמרו לקמן בברייתא ואם אמר צאי וכו' רשאי והיאך יאמר במתניתין אינו רשאי, ואהא משני דמיירי בדלא ספקה דאז אינו רשאי ואי הי' הדין אפי' לא ספקה שיכול לומר לה צאי נהי דאכתי זכות לא הוי כיון שאינה מספקת מה תרויח בגירושין אבל עכ"פ חוב לא הוי דאינה מרווחת במה שהיא תחתיו דהא יכול לומר צאי אף שאינה מספקת, א"כ הגע עצמך באשת מוכה שחין דבעצמותה הגירושין זכות רק שאנו צריכין להמציא חוב מכח מזונות והשתא אין זה חוב ועל זה קאמר דאי אינה מספקת אינו רשאי לומר צאי, א"כ שפיר הוי חוב, דתחתיו בטוחה במזונותיה משא"כ כשתתגרש, ואהא מקשה כיון דמיירי באשה דלא ספקא א"כ עבד נמי דלא ספיק א"כ נהי דיכול לומר לעבד צא אפי' לא ספיק, אבל מ"מ כיון דלא ספיק נהי דחוב לא הוי אבל מ"מ זכות ג"כ לא הוי דס"ס לא ספיק, ואנן בעינן להמציא מהמזונות זכות לעבד דהגע עצמך היכי דהשחרור בעצמותו אינו זכות כנ"ל, ועל זה קאמר דעבד דלא ספיק אינו במציאות וסתם עבד ספיק דלמאי מתבעי כיון שאין מספיקין מעשי ידיו למזונותיו הלכך ממילא זכות הוא לו) דתחתיו מה שיעדיף יקבל האדון ומה שיחסר לא ישלים לו והוי השחרור זכות, ובאשה בין ספקה בין לא ספקה הוי חוב, רק אי ספקה יכול לומר צאי ומ"מ הוי חוב דתחתיו בטוחה דפעמים שתחסר ישלים ואי לא ספקה אינו יכול לומר כלל צאי ובזה סרו כל הקושיות לפע"ד:

שם להעדפה. פירש"י שמעשה ידיו עודפין על מזונותיו, אבל לקמן פי' להעדפה מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו, ומזה נראה לי דכל שאומר לו צא מעשה ידיך אינו צריך לפרנס בצמצום ולהחזיר העודף אף דהרב ודאי יכול לומר עשה עמי ואני זנך בצמצום כדמוכח בש"ס להדיא לקמן אבל כשאין רבו זנו כלל רק אמר לו צא מעשה ידיך יכול להתפרנס ממעשה ידיו בריוח רק המותר של רבו, ועיין מ"ש לקמן בזה:

שם מ"ש לערי מקלט. נראה לי דאהא דקתני מעשה ידיו לרבו דהיינו העדפה לא קשי' לי' כלל מ"ש דהך סברא דכי לית לי' לא יהיב לי' לא שייך רק בערי מקלט אבל בעלמא לא שייך כי לית לי' דעבדא דנהים כריסי' לא שווי כנ"ל, רק בערי מקלט שכיח דפעמים לית לי' ושפיר קמש"ל בערי מקלט, רק הקושיא ארישא דקתני אין רבו חייב לזונו והיינו כשאומר לו צא מעשה ידיך, וקשה מ"ש לערי מקלט הא בעלמא יכול לומר צא ואינו חייב לזונו רק דמקשה הך קושיא הכא דמעיקרא קשיא לי' טפי למה מעשה ידיו לרבו ובתר דמשני לי' חוזר להקשות על גוף התירוץ דאמר לו צא מעשה ידיך כו' דמ"ש לערי מקלט, ומשני דס"ד דבערי מקלט לא יוכל לומר צא מעשה ידיך דבעינן חיותא טפי קמש"ל והשתא הך סברא דחיותא טפי לא הוזכר רק לענין להשלים לעבד מה שנחסר לו אבל לא לענין העדפה לא שייך זה כלל, ולכך להעדפה משני דכי לית לי' לא יהיב והיינו ג"כ בערי מקלט, ולק"מ:

שם והא מדקתני סיפא אשה שגלתה וכו' קשיא לי תיקשי. לי' בלא"ה הך ברייתא מ"ש לערי מקלט הא בעלמא ג"כ בעלה חייב במזונותי' כיון דלא אמר לה. ונראה לי דס"ד דוקא כשהיא בביתו תקנו לה מזונות אבל כשאינה אצלו והיא גרמה לעצמה שהרגה בשוגג לא תקנו לה מזונות כלל, ואפי' לא אמר לה ס"ד דלא ליחייב במזונות קמש"ל דמ"מ חייב כיון דהרגה בשוגג לא הפקיעו ממנה תיקון מזונות, ועכ"פ מוכח דהכא בלא אמר דאי אמר למה חייב הא אפי' בביתו אינו חייב כ"ש בערי מקלט ומשני בלא ספקה דבביתו חייב אפי' אמר קמש"ל דאפי' בערי מקלט חייב, ופריך הא קתני סיפא דבאמר אינו חייב, והשתא בשלמא אי נימא דבערי מקלט אפי' לא ספקה פטור באמר רק רישא בלא אמר, ניחא. אבל אי נימא דרישא באמר לה חייב בלא ספקה למה קתני סיפא רשאי באמר ומשני במספקת, ופריך מאי למימרא בשלמא אי מוקמית כולה בלא ספקה רק רישא בלא אמר חייב וסיפא פטור דבערי מקלט לא מחייבינן לי' להשלים לה דבביתו היתה מספקת רק בערי מקלט לא ספקה, ומה לו לבעל בכך, ובאמר רשאי, אבל במספקת כיון דבביתו פטור כ"ש בערי מקלט, ומשני דס"ד דערי מקלט חייב אפי' מספקת דכל כבודה כמו שפירש"י, ומיושב קושית התוס' בד"ה מספקת:

בתוס' בד"ה עבד נמי בלא ספיק וא"ת וכו' ואור"י וכו'. מלבד מה שדבריהם דחוקין מאד אני אומרה בלשון אחרת שאין תירוצם עולה יפה כלל דהא עיקר הכוונה למידק דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, א"כ עכ"פ מנין דיכול לומר כך, דיו דיכול לומר צא אפי' לא ספיק ולא שנאמר שלא יתן לו מעשה ידיו כלל, וכבר נתבאר בגמ' מה שנראה לי עיקר בפי' הסוגיא:

בד"ה מ"ש לערי מקלט פי' אי אמרת בשלמא. עמהרש"א, וכבר כתבתי בגמ' דהך ומ"ש מוסב אדלעיל דמוקי באמר צא ואין צריך להשלים לו, וע"ז אמר דס"ד דבעי חיותא טפי, אבל לענין העדפה לא הוזכר כלל הך סברא, ולענין העדפה בלא"ה לא קשיא כלל מ"ש דהך סברא דכי לית לי' לא שייך רק בערי מקלט אבל בעלמא עבדא דנהים כריסי' וכו' ומסתמא אית לי'. גם לפי דבריהם הי' להם לומר בפשיטות טפי, דבשלמא אי יכול לומר עשה ואיני זנך ס"ד בערי מקלט בעינן וחי ולא שימות ברעב, אבל חיותא טפי לא ס"ד:

בד"ה מספקת מאי למימרא. כבר כתבתי בגמ' לפרש בפשיטות דמעיקרא ס"ד הכל בלא ספקה, ומ"מ כיון דהך דלא ספקה מכח ערי מקלט הוא והיא גרמה אין הבעל חייב להשלים, אבל השתא דאמרת במספקת קשיא מאי למימרא:

בד"ה ומר סבר אינו יכול והא דקאמר וכו' כמו לב"ח דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו להקשות דמה ס"ד דמקשה, ובקשו ליתן קצת טעם לדבריו אף דהתרצן לא ניחא לי' הך, א"כ למה לא חתרו ליתן טעם על קושיא השני' מ"ש משני בצורת, גם קשה לי היאך יאמר כמו לב"ח הא בב"ח העדפה דידי' ובעבד אפי' יתן לו מעשה ידיו לעצמו אבל העדפה של רבו. לכן נ"ל דכוונת התוס' אף דבעלמא אמרינן אף דכי לית לי' לא יהיב לי' מ"מ העדפה לרבו, אבל בשני בצורת יכול לומר שיתן לו מעשה ידיו לגמרי כמו לב"ח ממש אפי' העדפה כיון דכי לית לי' לא יהיב לי' ורבנן סברי דלעולם יכול לומר עשה ואיני זנך רק התרצן בעי למדחי דעכ"פ כיון דע"כ אתה צריך להודות דשני בצורת הכא דוקא ועדיף משאר שנים, דאי אין חילוק כלל תיקשי הוי לי' לומר תן לי מעשה ידי בפרנסתי ועוד מ"ש שני בצורת, וע"כ דהכוונה דהואיל ושני בצורת היא יכול לומר שיתן לו אפי' העדפה, א"כ ממילא יש לומר דלכ"ע אינו יכול רק אי יכול לומר צא בשני בצורת פליגי, וה"ה דהוי מצי לומר דבעלמא לכ"ע יכול רק דלא בעי למיפשט דלכ"ע יכול ודוק:

בד"ה כי היכי דחזו אינשי, הקשה ר"י בן הר"מ וכו' ולדעתי דעיקר הטעם הכא בעבד שלא יאמינו לו שאין רבו זונו ולכך רוצה בשחרור דאז חזו לי' שהוא משוחרר וירחמו עליו ורבנן סברי מאן דמרחם אבנ"ח ומאמין לו שאין לו במה לפרנס עצמו כן יאמינו לעבד, משא"כ התם לא תליא בחסרון אמונה כלל דרואין שבוי לפנינו:

בד"ה אמר רב וא"ת וכי היכי וכו'. לא ידעתי מאי קשיא להו, דהא אי הקדיש ידי עבדו מעשה כל האברים בכלל, א"כ כמו דאמרינן התם דלא קדיש לדמי דהוי לי' לומר דמי עבדי עלי לא שיקדיש גוף העבד, א"כ ה"ה לענין מעשה ידיו לא הי' צריך להקדיש גוף העבד רק ידי עבדו, וכיון שהקדיש כל העבד ש"מ דליהוי עם קדוש קאמר:

בגמרא לוה ואוכל עושה ופורע. פירש"י בפחות משוה פרוטה, משמע מדבריו דאפי' בס"ד צריך לפרש דוקא בפחות משוה פרוטה, והוא תמוה דמשמע להדיא בש"ס דהך קושיא לפום מה דמשני במעלה לו מזונות ולהעדפה דהא חוזר מיד לומר הכי נמי מסתברא, ומאי ענין קושיא זו ותירוץ זה באמצע כיון דלעולם צריך לפרש כן, לכן נראה לי דאפי' למ"ד דיכול לומר עשה ואיני זנך מ"מ פשיטא שצריך ליתן לו זמן ועת לבקש פרנסתו אצל אחרים לחזור על הפתחים כמו שפירש"י לעיל אלא חוזר על הפתחים ע"ש, אבל עכ"פ אין לו למחות בו בזה, גם מה שיקבץ לא שייך לאדון, ולפי זה נראה פשוט דאין הפרש אי חוזר על הפתחים באותו עת או שעושה מלאכה בעת זו שאינו עובד את רבו אצל אחר ומקבל ממנו מזונות, ולא אמרו רק עשה עמי דמה שעושה אצלו בחנם הוא ואין צריך ליתן לו מזונות אבל מה שעושה אצל אחר בעת שאינו עושה לרבו לא גרע מחזרה על הפתחים, והשתא בס"ד שפיר קאמר דעושה ואוכל ומה שאמר לוה ואוכל עושה ופורע רבותא קאמר דאפי' ללוות על מזונות יכול ולשלם ממה שיעבוד אצל אחר, ולא אמרינן כיון שכבר הי' לו מזונות ממילא מעשה ידיו אצל אחר ג"כ לרבו, קמש"ל כיון דרבו צריך ליתן לו זמן לבקש טרפו ממילא יכול ללוות על סמך זה והיינו דדייק דיכול לומר עשה ואיני זנך דאל"כ לא הי' יכול להקדיש מבלי שיתן לו מזונות ומשני במעלה לו ולהעדפה, והיינו דפריך ולימא לי' הקדש, ומעיקרא לענין עיקר מזונות לא קשיא לי' כלל דאצלו ג"כ הי' עושה ואוכל כנ"ל רק העדפה דאצלו לא הי' לו העדפה קשיא לי' ומשני דניחא לי' דלישבח, ופריך ס"ס כיון דחל על זה הקדש דהא רבו אין צריך לפרנסו בריוח, א"כ אין ביד הקדש למחול, ומשני בפחות משוה פרוטה, והיינו דקאמר בתר הכי דאי לא עבדא מאן פלח לי' מאן דבעי יפלחי', וקשה הוי לי' להקשות דרב אדרב דכאן קאמר עושה ואוכל והתם קאמר לוה ואוכל ולהנ"ל ניחא, דיש לומר לוה ואוכל רבותא הוא אבל עושה ואוכל ג"כ כנ"ל, רק הך לישנא דאי לא עבדא קשי' לי', דלשון זה מורה דמשגיחין על העבד והיינו דאינו יכול ודוק:

שם הב"ע במעלה וכו'. מהרש"א דיקדק דלא קאמר שאמר לו צא מעשה ידיך ולהעדפה, וכבר כתבתי לעיל דהך העדפה דלעיל אינה כהך העדפה דהכא דהך העדפה שנשאר לו יתר על מזונותיו בודאי לרבו ולא שייך הקדש ניחא לי' דכבר אכל כדי צרכו והך העדפה שיתפרנס בריוח גם האדון עצמו אינו מעכב עליו כשאומר לו צא להתפרנס בריוח כיון שאין הוא זונו רק כשזנו בעצמו יכול לזונו בצמצום:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף