שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קצד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קצד

סימן קצד

לידידי חתן בני הרב רבי הירש נ"י בלייכראטה אב"ד דק"ק קארניק

על קושיית חתני רומפכ"ת במתני' פ"ק דגיטין תן שטר שחרור זה לעבדי, הא אין שליח לדבר עבירה:

בזכרוני שעמדתי בזה, ובביאור הדבר דלרבנן ליכא קושיא כיון דמדין זכייה אתינן, הוא שלוחו של עבד, והעבד לא עבר כלום, ואך הקושיא לר"מ דאמר אם רצה לחזור יחזור, משמע דאחר דמטא לידיה דעבד קודם שחזר מהני השחרור דהוי שלוחו דהאדון להולכה, בזה יקשה הא אין שליח לדבר עבירה. וידעתי שגם חתני היה כוונתו לזה, ואך כתבתי כן בכדי להוסיף דגם לרבנן אינו מיושב כ"כ, למ"ש תוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא) דנכרי שאומר לישראל זכה בחפץ זה לפלוני ישראל אמרינן ביה אין שליחות לנכרי, משום דהוא ג"כ שלוחו דנותן, א"כ ה"נ י"ל בזה א"ש לדב"ע:

אולם מדברי תוס' גיטין (דף י"ג ע"ב ד"ה במעמד ג') נראה דחולקים על יסוד זה, דהא כתבו דבנכרי כיון דזכיי' ליכא גם ע"י מע"ג לא קנה, ואעפ"כ ס"ל שם בפשיטות דנכרי הנותן שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני ישראל במע"ג דקנה ישראל משמע דבזה גם דרך זכיי' קונה, עכ"פ לר"מ קשה כנ"ל ולומר דר"מ ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות דחוק, דעדיין יקשה בתוס' שכתבו דמתני' דתנו גט שחרור לא יתנו לאח"מ, אתי גם לרבנן אלא דבאינו מוסר מיד ליד ל"א תן כזכי, או דאתיא כר"מ דשחרור הוא חוב, והא מדקתני לא יתנו לאח"מ, משמע דמחיים נותנים לו, ויקשה הא אשלד"ע, וכי נימא דגם סתמא דמתני' דלא כהלכתא וס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות:

וישבתי לי דמיירי בענין דליכא עבירה כגון לדבר מצוה. או במקבל דמיו. עיין ר"ן גיטין (דף קמ"ה סוף ע"ב) ושחרור דמי לפרעון דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה. ומשמע דראוי הוא מדינא לשחררו כמו דמדינא חייב לפרוע חובו וראוי לזרז לעשות חיובו, משום הכי אמרינן ביה הולך כזכי:

ובזה מובן דלכאורה קשה אמאי בשחרור אמרינן תן כזכי. דדמי לפרעון חוב דאי לאו דעבד נייח נפשיה. ומ"ש במתנה דל"א תן כזכי. הא ג"כ נימא דאי לאו דעבד נייח נפשיה. דמה"ט אמרינן בכמה דברים מתנה כמכר. והיינו דמתנה אינו מוכרח כ"כ דעבד ליה נייח נפשיה דמצוי לפעמים ג"כ דנותן לו בחנם לגמרי. אבל בשחרור חזקה דלא עבד איסורא. ובודאי עביד ליה נייח נפשיה כ"כ דהוי כקיבול דמיו וראוי לשחררו. ומה"ט אפשר דמיושב קושיות תוס' גיטין (דף ל"ח ע"א ד"ה המשחרר עבדו) והיינו דאמרינן חזקה דלא עביד איסורא. ובודאי עביד ליה נייח נפשיה דראוי עליו לשחררו:

[ובדברי הר"ן גיטין (דף קס"ב ע"א הנ"ל) דהא דמשני מצוה שאני דהיינו דהעשה דלעולם בהם תעבורו הוא רק שלא יתן להם מתנת חנם. כענין לא תחנם. וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה הוא דעביד אלא לצורך עצמו. נתקשיתי מסוגי' דע"ז (דף ס"ד ע"א) מדר"י נשמע לר"ע הא לא דמי דמכח מצוה דלמעוטי תפלה עביד לצורך עצמו. וליכא מתנת חנם ואין כאן איסור. אבל לרע"ק י"ל דאסור דמ"מ מקיים בכלאים הוא ולא שרינן איסור משום המצוה, גם קשה בסוגיא דשם דמשמע דאפשר דהברייתא כר"י וכרבנן דמתנת חנם מותר למעוטי תפלה, הא לרבנן דקיום בכלאים ליכא איסור כלל. וא"כ מה מצוה איכא במיעוטא תפלה דכלאים. ואף לרע"ק קשה קצת דהא הר"ן כתב ענין מעוטא תפלה כיון דישראל מצווה לאבד ע"ז. אבל כלאים נהי דאסור לקיימו מ"מ אינו מצווה לשרש אחריו ולשרפו. עכ"פ לרבנן דמותר אפילו לקיימו, בודאי קשה כנ"ל]:

ואני פקפקתי בכל שחרור אף במסרו לו בעצמו נימא אי עבד לא מהני. דגם בעשה הכי הוא. מדפרכינן בתמורה והרי תורם מן הרע על היפה כל חלבו עיין שם, ולומר דהוי גזירת הכתוב דמהני, מנ"ל זה דלמא קרא דשחרור מיירי בענין דליכא עבירה וכנ"ל, אבל במקום איסור נימא דלא מהני:

ומ"ש חתני נ"י בלשונו בקושייתו הנ"ל, שהשליח מקרי בר חיובא אם היה עבד שלו עכ"ל, אף דלענינינו א"צ כ"כ לזה, דבלא"ה הקושיא שפיר עכ"פ ללישנא דאי בעי עביד, אעפ"כ אשתעשע בדברי חתני ני' אשר קיצר באמרים במעט הכמות ורב האיכות, הנה במה דאמרינן א"ב כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, הייתי דן בפשיטות דמחזיר גרושתו משנישאת דהאיסור הקדושין כדאיתא קדושין (דף ע"ח) אם אמר לשליח לקדשה לו, אף דאם השליח מקדש להאשה הזאת ליכא איסור, מ"מ מקרי בר חיובא, כיון דהוא ג"כ בר חיובא בלאו זה שלא להחזיר גרושתו משנישאת ואין אנו דנין על האשה הזאת אם השליח אסור בה, אלא אם הוא ג"כ מצווה על הלאו הזה, ודוקא בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה דהישראל לא מוזהר כלל בלאו הזה, זהו מקרי לאו בר חיובא, עד שמצאתי בהיפוך במשנה למלך (פ"ד הי"ד ממלוה) שכתב דלשיטת רש"י דרבית ע"י שליח מותר, דזהו דוקא באם ההלואה היה ג"כ ע"י שליח, אבל אם ההלואה היה בעצמו ושולח הרבית ע"י שליח, ל"ש ביה אין שליח לדבר עבירה ללישנא דבר חיובא, דהא אלו השליח נותן רבית זו מכיסו מדעתו לא עביד איסורא, כיון דלא בא מלוה למלוה עיי"ש, הרי אף דמ"מ השליח מוזהר בלאו דרבית, אפילו הכי כיון דבמעשה שליחות זו אילו עושה לעצמו לא היה איסור לא מקרי בר חיובא, וכן מצאתי לאחד קדוש מדבר בתשובת מוצל מאש (סי' ל"ב) דכתב בפשיטות באונס שגירש ע"י שליח, ללישנא דבר חיובא מהני השליחות עיי"ש, הרי אף דהשליח ג"כ מוזהר בלאו זה שלא לגרש אנוסתו, מ"מ בהך אשה לאו בר חיובא הוא, וכן נראה דעת הפני יהושע בתשובה חלק יו"ד (סי' י"ג) במה שדן דאם קבל עליו שבת קודם חשיכה, ואומר לישראל אחר שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכ', דללישנא דבר חיובא הוי שליח, הרי אף דמ"מ השליח בר חיובא על כל אזהרות דשבת, מ"מ כיון דהשתא על האי מעשה לאו בר חיובא [ומה דהעמיד הפ"י דבריו על הרשב"א שכתב דבדין שרי לומר לישראל לעשות לו מלאכה, והר"ן נחלק עליו ותירץ שם, ואפשר דמ"מ מקרי בר חיובא, כיון דאם רוצה היה מקבל שבת עיי"ש, קשה לי דלפ"ז איך כתב הרמ"א (סוף סי' רס"ג) עלה דינא דהרשב"א הנ"ל, וכ"ש מי שמאחר להתפלל במ"ש מותר לומר לישראל לעשות לו מלאכה, דמה כ"ש זה, הא י"ל דגרע דבמ"ש כיון דזה השליח הבדיל, אין בידו לעשות שבת ומקרי לאו בר חיובא]:

ונ"ל ראיה לדבריהם מדברי תוס' בב"מ שם ד"ה דאמר לישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו', כיון דאי מקדשה לעצמו וכו', הרי אף דהשליח בר חיובא של הלאו דלפני עור, מ"מ כיון דזאת האשה אם מקדשה לעצמו ליכא עבירה מקרי לאו ב"ח, ולכאורה הי' נראה להוכיח בהיפוך מדברי תוס' שם בסוגי' ד"ה אקפי לי קטן, ה"ה דהומ"ל אקפי לי גדול וכו', ולכאורה תמוה מאד, הא בזה גם אם עושית זה המעשה דהקפת גדול לעצמה עוברת היא על לפני עור וא' כ בר חיובא היא, ולכאורה לגודל התמי' הי' נראה ההכרח דשני דיבורי תוס' האלו לאו מרועה אחד ניתנו, ומאן דאמר הא לא אמר הא, ודבריהם ד"ה אקפי וכו' ס"ל דמשום לפ"ע לא מקרי בר חיובא כיון לא הוי בר חיובא בעיקר הלאו כדאיתא סברא זו בשיטה מקובצת בשדם תלמיד הר"פ, ואך היא גופא קשה, מנ"ל לתוס' זה דלמא גם משום לפ"ע מקרי בר חיובא, וע"כ דהוכיחו כן, דהא בקדש לי גרושה ג"כ עבר השליח משום לפ"ע, א"כ מוכח דס"ל דאין דנין דוקא על הך מעשה אלא ביסוד אם הוא בר חיובא על לאו זה בעלמא, וא"כ לכאורה ב' דבורי תוס' בסוגיא זו סתרי אהדדי:

ולזה נראה לענ"ד, דלכאורה קשה מאי הקשו בתוס' דבקדש לי גרושה הא עבר על לאו לפ"ע, הא אמרינן פ"ק דע"ז גבי לא יושיט כוס יין, אור"י דמיירי דוקא בתרי עברי דנהרא, אבל היכא דיכול בעצמו ליטול לא עבר משום לפ"ע, א"כ דלמא הא דאמרינן א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש, מיירי שהכהן בעצמו כאן והי' יכול לקדשה בעצמו, ומצאתי אח"כ להריטב"א שמתרץ כן:

והנראה דהמ"ל (הל' מלוה) כתב לחלק דוקא בכוס יין לנזיר דאם היה הנזיר לוקח הכוס בעצמו לא היה כאן לאו דלפני עור, אבל אם לא היה יכול ליקח לעצמו רק שיש אחר שרצה להושיט לו הכוס יין, בזה הנותן עובר על לפ"ע, דאותו האחר היה עובר על לפ"ע, בזה לא פקע מיניה דידיה הלאו דלפ"ע, במה דהיה האחר עובר על לפ"ע, והוכיח כן במישור מדברי תוס' חגיגה, ולפ"ז יפה הקשו תוס', והיינו דנראה לענ"ד דכהן שמקדש גרושה מלבד הלאו עצמו עובר ג"כ על לאו דלפ"ע שמכשיל אותה, והיא ג"כ עוברת על לפ"ע דמכשלת אותו, וא"כ השליח עבר על לפ"ע אף אם היה הכהן יכול לקדשה בעצמו, דהא אלו קדשה בעצמו היה הכהן עובר על לפ"ע, ולא פקע חיובא דלפ"ע מן השליח, ומ"מ אין סתירה מדברי הריטב"א הנ"ל לדעת המ"ל הנ"ל, דיש לחלק דבנזיר דאם יש אחר שרוצה להושיט לו, חד מינייהו עבר על לפ"ע, או האחר המושיט לו, או זהו המושיט לו, ואז האחר שאינו מושיט אינו עובר, משא"כ הכא, דהך לפ"ע של כהן שמכשיל אותה, זהו גם עתה שהשליח מקדשה עבורו מ"מ הכהן עובר על לפ"ע, ובמה שאנו באנו להוסיף הלפ"ע של השליח דמכשיל אותו ואותה, לגבי הא אמרינן דהכהן היה יכול לקדשה בעצמו, וליכא הלאו רק על הכהן, אבל תוס' י"ל דלא ס"ל לחלק בכך, דכל שא"א בלי עבירת הלאו דלפ"ע, כל שיש לו יד בזה עובר על לפ"ע, והדבר הזה אינו מוכרע, ולפ"ז יפה כתבו תוספות בההיא דאקפי, דהומ"ל אקפי לי גדול, והיינו דהיכא דהגדול היה יכול להקיף בעצמו את עצמו, או שיש נכרי שרוצה להקיפו, ולא היה נעשה לאו לפני עור, בזה השליח לא עבר על לפני עור:

ואחרי שכן הדרינן לראייתינו מדברי תוס' בההיא דצא וקדש לי דאף דהשליח מוזהר ג"כ על הלאו דלפ"ע, מ"מ אנו דנין על האשה הזאת, דאם מקדשה לעצמו ליכא עבירה לא מקרי בר חיובא, וראיה גדולה להמ"ל ובעל מוצל מאש הנ"ל:

ומ"מ בנ"ד בעבד אפשר לומר דמקרי בר חיובא והיינו בההיא דתוס' ומ"ל הנ"ל, י"ל דהיסוד כיון דהשליח היה יכול לעשות כן לעצמו, ולא היה עבירה יכול לעשותו גם כן לאחר, ואף בדינא דמוצל מאש הנ"ל דלא שייך דהשליח היה יכול לעשות כן לעצמו דאיך שייך ענין גרושין ממנו באשה הזאת שאינה אשתו, מ"מ איתא בדנפשיה בסתם גרושין דעלמא ובלי עבירה, אבל בנ"ד בעבד דבמעשה הזאת אין לו שייכות כלל לעשות לעצמו לשחרר עבד שאינו שלו, אלא דמקרי איתא בדנפשיה באם יש לו עבד, ובזה הוא בר חיובא ועובר בעשה אם ישחרר עבדו שלו, י"ל דמקרי בר חיובא וכדברי חתני ני':

אחרי הימים באו דברי אלו לפני בני יקירי הרב רבי שלמה ני' ויהי כאשר ראם כתב אלי בזה"ל על דברי אאמ"ו ני' בסתירת תוס' בב"מ (דף י' ב' ד"ה אקפי) לדבור שלפניו המתחי דאמר, נראה לענ"ד אחר אשר אנהיר אבא מארי לעיינין, דכהן המקדש גרושה עובר גם בלאו דלפ"ע אפשר ליישב קושי' אאמ"ו בדרך אחר, וא"צ לומר דכוונתם דהמ"ל אקפי גדול כגון דלא קא בתרי עברי דנהרי, אלא בפשוטו דמסתמא אין המשלח ומי שנשתל לו עומדים במקום אחד, והשליח באמת עובר משום לפ"ע אל דהחילוק לגבי משלח, דבאקפי לי דגם בלעדי השליחות היה השליח יכול להקיף, א"כ אין המשלח עובר, דלגבי המשלח הוי כמו לא קאי בתרי עברי דנהרא, ואמרינן כיון דהשליח אינו חושש לאיסור, גם לולי שזה שלחו היה עושה רצון הניקף להקיפו, אבל בצא וקדש שפיר עובר המשלח ג"כ בלאו דלפ"ע, דאלו לא עשאו שליח לא היה יכול לקדשה לו, והנה זה זמן רב הוצאתי מדברי תוס' פ"ק דגיטין, דהקשו על החכמים דסברי יתננו לעני הנמצא ראשון משום דכתיב לא תלקט לעני, אמאי נימא אי עביד מהני, ומדלא תירצו בפשוטו, דמ"מ לא זכה העני משום אשלד"ע, דקדקתי מזה דהיכא דהעבירה רק לגבי שליח לא לגבי המשלח לא אמרינן אשלד"ע (וכמדומה מצאתי אח"כ הדברים בס' קצות החושן, ואינו אתי כעת כי בני המופלאים שי' לקחוהו לבית מדרשם), וא"כ בהאי דקדיש לי שפיר הקשו התוס' דנימא אשלד"ע מטעם דהשליח עובר על לפ"ע, וגם המשלח עובר, אבל בהאי דאקפי לי אא"ל מטעם דהשליח עובר על לפ"ע נימא אשלד"ע, כיון דאין המשלח עובר על לפ"ע, ומאיזה מקום נבוא לומר דאין שליחות, אי מטעם לאו דהקפה, הא האשה השליח לאו בר חיובא בהאי לאו, אי משום לאו דלפ"ע, הא המשלח אינו בלאו זה באותו מעש' ואנן שניהם בעינן שהמשלח והשליח יהיה בר חיובא:

ועפ"י דברים אלו רואה אני שמה שחידש אבא מארי ני' מדעתו הגדולה וסברא דנפשי' דכהן שקידש גרושה הוא והיא עוברים מלבד לאו דלא יקח על לאו דלפ"ע תורת אמת הוא בפיו, דאל"כ לא היו מקשים התוס' מידי דנימא דהשליח בר חיובא מטעם לאו דלפ"ע, מה בכך הא עבירה זו היא רק לגבי שליח ולא שייך בי' אשלד"ע עכ"ל בני הגנ"י השבתי לו מ"ש בני הגני' על קושייתי בסתירת דברי התוס' פ"ג דבב"מ (דף י') מתוקים מדבש, אף דאפשר לפקפק בראייתו מקושיית תוס' גיטין שהביא דהיכא דאין המשלח עובר לית ביה משום אשלד"ע (וגם אנכי אמרתי כן בכוונת התוס') דמ"מ יש לחלק דהתם מעשה דהמשלח אינה מענין מעשה עבירה של שליח, דלהזוכה אין ענין עבירה רק להמזכה, אבל בנ"ד זה דהעבירה היא לפ"ע דהקפה ולזה עצמו השליחות, ואם המשלח עושה כן להקיף מה שהוא עושה ע"י שלוחו היה ג"כ עובר על לפ"ע, אלא דעתה כיון דהשליח היה עושה כן בלי ציוי שלו, לית בזה משום לפ"ע, מ"מ הענין הזה שבמעשה שליחות דהיינו ההקפה הוא מהמשלח, ושאני בהאי דגיטין שהעבירה היא מה שליקט בשביל העני, דאם המשלח העני עושה זו הזכייה לעצמו אינו עובר כלום]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף