אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/יב

יום ראשון ח' סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף יב

'כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני' – סיבה או סימן?

מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בעשיר שליקט פאה לעני

במשנה במסכת פאה (פ"ד מ"ט) נחלקו תנאים בדינו של בעל הבית עשיר שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני', לדעת רבי אליעזר 'זכה לו', ולדעת חכמים 'יתננו לעני שנמצא ראשון'. והגמרא במסכת גיטין (יא:-יב.) דנה בביאור מחלוקתם. ותחילה רצה רב חסדא לבאר מחלוקתם בדין 'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים', שהרי כאן תופס העשיר את המתנות עניים עבור העני הזכאי להם, אלא שהוא תופסו לו במקום שחב לאחריני – לשאר העניים שאינם יכולים עתה לתופסו, ונחלקו רבי אליעזר וחכמים אם זכה או לא.

ומביאה הגמרא את דחייתו של אמימר או רב פפא, שיש לבאר את דעת רבי אליעזר אף אם בעלמא אינו יכול לתפוס לאחריני, שכן כאן יש לו שייכות לפאה זו, "מיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה", ואין להביא מכאן ראיה לשאר מקומות שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. וכך גם בדעת חכמים יש לומר שכל מה שסוברים חכמים ש'יתננו לעני שנמצא ראשון' הוא דוקא בפאה שנאמר בה "לא תלקט לעני" ודרשו – לא תלקט לו לעני, אבל בעלמא אפשר ש'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני'.

ובדעת רבי אליעזר מבארת הגמרא שהוא דורש את הפסוק 'לא תלקט', להזהיר עני שיש לו שדה, שיניח פאה משדהו. וחכמים למדו שתי דרשות אלו מפסוק אחד או שהיה להם פסוק אחר ללמוד דרשה זו (תוספות ב"מ יב. ד"ה ואבוה), ע"כ סוגיית הגמרא.

ביאור התוספות שרב חסדא למד דין תופס לבע"ח מעשיר שליקט פאה

והקשו התוספות (יב. ד"ה אלא) מסוגיית הגמרא בתמורה (ד:) שם נחלקו אמוראים ב'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד' מה הדין אם עשה כן על אף ציווי התורה: אמר אביי, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד – מהני [- מה שעשה עשוי. רש"י], דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי. רבא אמר, לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא, ע"כ.

והקשו התוספות לדעת אביי ש'אם עביד מהני', אם כן כשהעשיר מחזיק עבור העני בפאה מדוע סוברים חכמים שיתתנה לעני שנמצא ראשון כיון שכתוב 'לא תלקט לעני', הרי סוף סוף כיון שעבר על ציווי התורה וליקט לעני – כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, וקנה העני. ויישבו התוספות שכיון שהמשך הפסוק הוא 'לעני ולגר תעזוב אותם' משמע שאף שבעלמא אי עביד מהני, כאן אף ש'עביד' – 'לא מהני', אלא 'לעני ולגר תעזוב אותם'.

עוד הקשו התוספות: ואם תאמר, ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו. דהיינו שאף שלמדו דינו של העשיר המגביה עבור העני מפסוק, עדיין יש לנו ללמוד מכאן לשאר מקומות ש'המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו'. ויישבו: ויש לומר דהכא סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו, ע"כ. אבל אין ללמוד מכאן לשאר מקומות שהמגביה מציאה עבור חברו שלא קנה.

ובסוף דבריהם הוסיפו התוספות, שלדעת רב חסדא שהעמיד מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בנידון אם תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה או לא, ולדעת חכמים יתננו לעני שנמצא ראשון כיון שתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא קנה – "איכא למימר דמהכא יליף". דהיינו, שאף שהגמרא הביאה מקור מפסוק לדינם של חכמים שנאמר "לא תלקט לעני" ודרשו "לא תלקט לו לעני", מכל מקום אפשר שמכאן למדו לכל מקום שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא קנה, כדרך שבעל הבית התופס לעני וחב לאחריני – לשאר העניים, לא קנה.

תמיהת הגר"א וסרמן דלמ"ד 'אי עביד לא מהני' זה הטעם ל'לא תלקט לעני'

על דברי התוספות תמה הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד (הו"ד באהל יצחק, גנזי האהל), שלכאורה כל קושיית התוספות אינה אלא למאן דאמר 'אי עביד מהני', שלשיטתו הקשו התוספות מדוע לא קנה העני, והוצרכו לומר שמהפסוק דרשו כן שלא קנה העני, ועל זה הקשו שנלמד לכל מקום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ואילו היה הלכה כמאן דאמר 'אי עביד מהני' היה אפשר לומר שאף רב חסדא סובר שזהו מקור הדין ש'תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא קנה'.

אבל הלא פסק ההלכה הוא ש'כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני' וכיון שכן הרי שדינם של חכמים מבואר כפשוטו, שכיון שנאמר בתורה 'לא תלקט לעני' ודרשו שאסור לבעל הבית ללקט פאה עבור עני, אם כן אף אם ליקט 'אי עביד לא מהני' ולא זכה. וכיון שכן כיצד נוכל ללמוד מכך ל'תופס לבעל חוב' – ש'לא קנה', הרי התופס אינו עושה איסור במעשהו ואין שייך לדון בו ש'אי עביד לא מהני'.

ותליית דברי התוספות בדעת הסוברים שאי עביד מהני, ביארה במתק לשונו בחידושי רבי נחום, וכה דבריו: מסדר דברי התוספות נראה דהך קושיא קאי רק למאן דאמר 'אי עביד מהני', דלמאן דאמר 'אי עביד לא מהני' יש לומר דהא דלא חלה הזכיה הוא משום שהתורה הזהירתו שלא לעשות כן, ואי עביד לא מהני, וממילא ליכא למילף מינה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. משא"כ למאן דאמר דבכל התורה 'אי עביד מהני' מסתבר טפי לפרושי דהא דלא חלה הזכיה הוא משום דבכל התורה כן הוא הדין, שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה, ופשוט, עכ"ד.

תמיהתו הכפולה של רבי עקיבא איגר והאם יש איסור בתופס לבע"ח

ותמיהה זו שהעלה הגרא"ו כבר קדם ותמהה רבי עקיבא איגר, והעמיד את קושייתו גם על קושיית התוספות, מה הקשו התוספות שנלמד מדין פאה לכל מקום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה, הרי מגביה מציאה או תופס לבע"ח אינו עובר בלאו בתפיסתו, ואילו בפיאה עובר בלאו, ואם כן אפשר שמה שלא זכה הוא מחמת ש'אי עביד לא מהני', ואפילו אם 'אי עביד מהני' אפשר שדוקא כאן שעבר על לאו גילתה התורה שלא זכה.

והוסיף והקשה כן על סוף דבריהם: וביותר קשה סיום דברי תוספות, ולרב חסדא דמפרש הכא וכו' – דמאי מרוויחין בזה, הא בזה יצטרך לדחוק דסבירא ליה דוקא כאביי, דהא לרבא פשיטא דליכא למילף מהכא, דהא מדינא הכא לא קנה כמו בכל מקום דאי עביד לא מהני, וצע"ג. דהיינו כקושיית הגרא"ו בנוסח אחר, שאין ללמוד מדין פאה לכל מקום רק אם 'אי עביד מהני', ואילו להלכה ש'אי עביד לא מהני' אם כן אין ללמוד מפאה שעבר על לאו ו'לא מהני' לכל מקום שאינו עובר על לאו, ואולי 'מהני'.

[ואמנם הכתב סופר למד מדבריהם שאכן בכל תופס לבעל חוב נלמד גם שיהיה איסור להגביה מציאה או לתפוס, ואי עביד לא מהני, אך רע"א לא פירש כן].

קושיית החידושי הרי"ם שא"א לעבור על 'לא תלקט' שהרי 'תופס לבע"ח לא קנה'

ובחידושי הרי"ם הלך אף הוא בדרך זו שלכאורה רב חסדא על כרחך יסבור כדעת אביי ש'אי עביד מהני', כי אילו סבירא ליה ש'לא מהני', אם כן כיצד כתבו התוספות שרב חסדא למד מדין פאה לכל התורה שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני לא קנה, הלא שאני הכי שעבר אמימרא דרחמנא, ולכן לא קנה, משא"כ כל תופס לבעל חוב. ומכח זה מוכח שדעת רב חסדא כדעת אביי, ולכן בעלמא 'אי עביד מהני', וכיון שאעפ"כ מבואר כאן שאין העני זוכה, על כרחך שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה.

אלא שמעתה הקשה החידושי הרי"ם איך יעבור כלל על הלאו של 'לא תלקט', הרי לדעת אביי 'אי עביד מהני' כי אם לא כן כיצד לוקה על הלאו, ולא ניחא ליה לפרש כדעת רבא שלוקה על שעובר אמימרא דרחמנא. ואם כן בלאו ד'לא תלקט' שנתבאר שגם לדעת אביי נאמר דין מחודש ש'לא תלקט לעני' ש'תופס לבע"ח לא קנה' אם כן לא עלתה בידו לקיטתו – ולדעת אביי אין לו לעבור על לאו זה.

ובשיעורי רבי דוד פוברסקי דחה שהאיסור כאן הוא 'לא תלקט לעני' היינו שגילתה תורה שהאיסור הוא בעצם מעשה הלקיטה אף אם 'לא מהני'.

חקירת הגרא"ו האם 'לא תעביד' הוא סיבה ל'אי עביד לא מהני' או סימן

כדי ליישב את עיקר הקושיא, מקדים הגרא"ו וחוקר בעיקר דעת הסוברים ש'אי עביד לא מהני', מדוע ומאיזה סיבה 'לא מהני'. שכן מחד יש לומר שסברא היא בכל התורה, שכיון שהתורה אמרה שלא יעשה כדבר הזה, לכך גם אי עביד לא מהני. דהינו שמה שאסרה התורה עשייתו היא היא הסיבה שאף אם יעשה כן לא יעלה הדבר בידו. אכן מאידך יש לומר שענין 'אי עביד לא מהני' ענין אחר הוא, והוא פרטי לכל לאו, שה'לא תעביד' שאמרה תורה הוא רק גילוי על כך ש'לא מהני', כי אותה הסיבה הגורמת לאיסור היא היא הגורמת גם שלא יחול המעשה.

ובסגנון אחר, חקירת הגרא"ו היא האם 'לא תעביד' הוא סיבה ל'לא מהני' או רק סימן ל'לא מהני'. דהיינו האם במה שאמרה התורה שדבר זה 'לא תעביד' בכך גם באה הפקעה לחלות הדבר שאינו חל אף אם יעשה כן. או שאותו טעם שאמרה תורה 'לא תעביד', הוא טעם גם לכך ש'לא מהני' – שלא יחול אותו דבר אם יעשנו.

והנה אם ננקוט כדרך הראשונה שה'לא תעביד' הוא הסיבה ל'לא מהני', אם כן קושיית רע"א קשה ביותר, כיצד רצו התוספות שנלמד מדין 'לא תלקט לעני' דין כללי ש'המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו' – הלא כל מה ש'לא מהני' ב'לא תלקט לעני' זהו מכח ה'לא תלקט', שכיון שאמרה התורה 'לא תלקט' בזה גופא באה ההפקעה לזכייה לעני שאף אם הבעל הבית ילקט לא יזכה העני, כמו בכל מקום שאמרה רחמנא 'לא תעביד' שהוא סיבה לכך ש'לא מהני'.

אבל אם אכן נפרש כדרך השניה, ש'לא תעביד' אינה סיבה ל'לא מהני' אלא רק סימן, דהיינו שמאותו הטעם שאמרה תורה 'לא תעביד' מאותה הטעם גם אין חלה החלות הנרצית. אם כן מכך שאמרה תורה 'לא תלקט לעני' למדנו שאיזה טעם שהוא הוא שהביא לכך שאסרה תורה ללקט לעני, ומאותו טעם גם אם ילקט לעני לא תחול זכייתו.

ומעתה, יש לדון מהו אותו טעם שמחמתו באה לאו ד'לא תלקט', ובזה מחדשים התוספות שאפשר שרב חסדא למד ש'לא תלקט לעני' אינו דין פרטי במתנות עניים, וכמו שהעלו התוספות סברא ש'סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו', אלא הוא דין כללי מחמת שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני, אם כן אף שהלאו לא נאמר אלא לענין מלקט פאה לעני, אך עדיין הסימן הנלמד מכך הוא שאותו טעם של 'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני' גורם גם שלא תחול הזכייה – ולגבי חלות הזכייה בזה אינו תלוי בלאו שנתנה התורה על המלקט לעני, אלא דין כללי הוא בכל תופס לבע"ח ומגביה מציאה לחבירו – שלא קנה חבירו.

מדוע סברה הגמרא ש'אי עביד לא מהני' בחייבי לאוין יגרום ל'ולד ממזר'

ראיה לכך מביא הגרא"ו מדברי הגמרא בתמורה (ה:) שם מקשה הגמרא לדעת הסובר 'אי עביד לא מהני', מדוע לא יהיה הולד ממזר באלמנה לכהן גדול וכיו"ב, ומבארת הגמרא שילפינן לה מקרא שאינו עושה ממזרות ותפסי בה קידושין. ומבואר שלולי הפסוק, הרי שלמאן דאמר 'אי עביד לא מהני' לא תפסי קידושין והולד ממזר, ולכאורה תמוה הלא אין ממזר אלא מפסולי עריות, ואילו אשה זו אף אם אין קידושין תופסים בה משום 'אי עביד לא מהני' אך מפני מה יהיו ממזרים.

אמנם אם גדר 'אי עביד לא מהני' הוא סיבה פרטית בכל לא תעשה, דהיינו שאותה הסיבה הגורמת לאיסור היא הגורמת שלא יחול המעשה, אם כן בחייבי לאוין ראוי גם כן שאותה הסיבה הגורמת שלא יחולו הקידושין תגרום גם כן שיהיה הולד ממזר וכמו שנתבאר בתליית שם הממזרות באי תפיסת הקידושין.

אבל אם גדר 'אי עביד לא מהני' הוא סיבה כללית שכל שהתורה אמרה 'לא תעביד' אי עביד לא מהני' אם כן זו סברא רק שלא יתפסו הקידושין אך מדוע יגרם על ידי זה גם דין ממזרות.

חקירת הקובץ הערות אם אי תפיסת קידושין היא סיבה לממזרות או סימן

אמנם חקירה דומה לזה חוקר הגרא"ו בקובץ הערות (סימן לה אות א) בעיקר תליית שם 'ממזרות' ב'תפיסת קידושין', דהיינו שבכל מקום שאין תפיסת קידושין הולד הוא ולד ממזר, שאף שם יש לחקור חקירה דומה, האם מניעת הקידושין היא היא הסיבה הגורמת לממזרות, או שמא אינה אלא סימן, שכל מקום שלא תפסי קידושין הרי זה מפני שהיא 'ערוה', ואף הולד ממזר מפני שהיא 'ערוה', כך שאותה הסיבה שגורמת לאי תפיסת הקידושין, היא הגורמת לכך שהולד יהיה ממזר.

והנה כל הראיה הנ"ל היא רק אם ננקוט שממזרות תלויה בתפיסת קידושין מכח סיבה מוקדמת הגורמת לשניהם, אבל אם ננקוט שממזרות היא פועל יוצא מאי תפיסת הקידושין, דהיינו שכל שאין הקידושין תופסין סיבה היא שיהיה הולד ממזר, אם כן נפלה הראיה. שכן יש לומר שאכן אי עביד לא מהני הוא סיבה כללית לכל התורה שכיון שאמרה תורה 'לא תעביד' בכך נעשה סיבה ש'אי עביד לא מהני', אך כיון שסו"ס לא תפסי קידושין הרי שפועל יוצא מכך ראוי היה שאף הולד יהיה ממזר.