אילת השחר/גיטין/יב/ב
בפחות פחות משו"פ. וברש"י עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה, ובמאירי ביאר עוד אפשרות דיעבוד אצל המלוה וכל קצת שעובד נפרע תיכף, וצ"ע דלמה לי כל הטורח הזה, דהא כל זמן שלא שילמו לעבד בעד עבודתו לא חל ההקדש, דנהי דחייבים בשביל מעשה ידיו להקדש, מ"מ אין על מה ליתפס הקדושה שיהי' ע"ז איסור הנאה וזה רק ממון הקדש, וא"כ הא יכול להתנות שהתשלומין יהי' למלוה ובזה יפטר זה שעבד אצלו, ונמצא דלא הי' על מה שיחול ההקדש, ואע"ג דזה שייך להקדש, דהא על מה ששייך להקדש לא איכפת לן, והקדש ניחא לי', וכמו שביארו האחרונים דמחמת ממון הקדש לא איכפת לן כל זמן שאין ע"ז קדושה ואיסור הנאה, אמנם אי נימא דהוי כאילו ההקדש קיבל כסף מזה שעבד אצלו ונתן זה להמלוה, הי' חל ע"ז קדושה, ולכן אי אפשר לשלם בזה להמלוה, אבל לכאורה יכול העבד להתנות דעובד כדי שיתחייב להמלוה ובעה"ב יתחייב להמלוה מדין עבד כנעני, דהעבד שנותן עבודתו הו"ל כאומר הילך מנה ותתחייב לפלוני דמהני מדין עבד כנעני. אמנם יש לעיין בזה לפי מש"כ בקצוה"ח סי' ר"ג.
והנה בהא דהקדש גופא ניחא לי' יש שביארו משום דהוה רק ממון הקדש ואין בו קדושה עי' בקהלות יעקב (סי' י"א), וצע"ק דנהי דלא איכפת להקדש מ"מ איך שייך מחילה והקנאה מהקדש, נמצא דבזה שהמלוה קיבל החצי פרוטה עוד לא קנה את זה, וכשנותן לו עוד חצי פרוטה למה לא יחול ע"ז כעת קדושה, ואולי כיון דאין חיוב השבה על פחות משו"פ אפשר לקנות וצ"ע, והנה באמת לא מצינו איסור לגזול מהקדש, דכל הקדש הוא באיסור הנאה ומעילה, ואפילו אם איסור מעילה הוא מדין גזל, מ"מ סתם איסור לגזול מהקדש לא מצינו, אכן מצינו איסור להפסיד להקדש, וא"כ נהי דהקדש ניחא לי' ואינו אסור מחמת שהפסיד הקדש אבל איך יקנה ממון הקדש, והנה אם נימא למ"ד גזל עכו"ם מותר, קונה הגזלן החפץ הגזול ודלא כשיטת היראים, הרי דכל שאין איסור לגזול אפשר לקנות ממון השייך לאחרים, ואפשר לומר דגם ממון הקדש באופן שאין איסור ליקח אפשר גם לקנות אע"פ שאין הקנאה מצד הקדש כיון שאינו בכלל איסור גזל, ואין איסור אלא מצד הפסד הקדש, והיכא דהקדש ניחא לי' ואין איסור מצד ההפסד, שפיר יוכל לקנות לגמרי את הממון שפחות משו"פ, אבל אי נימא דהטעם דקונה כיון דגזל חצי פרוטה אינו חייב השבה שפיר קונה הגזלן, א"כ אפשר ליישב דאי אפשר להתנות שישלם להמלוה, דמ"מ מי מוחל זכות שיש להקדש בהכסף, ואע"פ שניחא לי' להקדש לא יועיל, וכשאח"ז מייחד כסף בתור תשלומין עבור מעשה ידיו, צריך על הממון הזה לחול דין הקדש, ולכך צריך דוקא לעשות פחות פחות משו"פ.
רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה. עי' ברש"ש שהקשה דכמו שיכול לומר עשה עמי ותקבל צדקה ה"נ יקח את דמי הריפוי והוא יתרפא מצדקה, ולמה פשיטא להגמ' דזה ודאי אינו יכול ליקח לעצמו. והנה נראה הא דאם יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך ומ"מ מה שיחזר על הפתחים יהי' של העבד, אע"ג דגם ע"ז למה לא יוכל האדון לומר מה שקנה עבד קנה רבו, וע"כ הפשט דלמ"ד אינו יכול לומר, היינו דזכותו של העבד דלגבי מה שנוגע למזונות חייו ע"ז הוא כאילו אינו עבד, דזכותו של האדון הוא רק עד מה שנוגע לחייו דהיינו מזונות הצריכים לו, ולמ"ד יכול סובר דאין המעשה ידים קשורים אל המזונות רק להשאיר לו לחיות צריך, דהיינו מה שניתן לו למזונותיו, אבל זה כו"ע מודו דמה שניתן לו למזונות אין זכות להאדון, וה"נ ברפואה דמה שניתן לרפואה אין לו זכות והוי כמו מזונות שהשיג אחרי שחזר על הפתחים, דאין נפק"מ אם זהו צדקה או סתם כסף, אלא דמה שניתן בשביל מזונותיו ההכרחיים או רפואתו אין לו זכות להאדון לכו"ע. (מהדו"ק)
תוד"ה פחות משוה פרוטה. והקשה רבינו יצחק דתנן בהזהב חמש פרוטות הן ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות משו"פ. בתוס' הרא"ש הביא דריב"ם תירץ דאע"ג דהקדש חל על פחות משו"פ מ"מ מותר ליהנות בפחות משו"פ, דהא תנן דבפחות משו"פ אין מעילה, ואע"ג דאיסורא מיהא איכא היינו מדרבנן והכא אפילו מדרבנן ליכא איסורא דניחא לי' דליהוי ליה הרוחה.
והקשה הרא"ש דהא צירף המעילה לזמן מרובה חייב קרבן מעילה, הרי דיש איסור דאורייתא אפילו בפחות מפרוטה. וכונתו דאי הי' מותר לא שייך שיצטרף מה שאח"כ נהנה, ולכאורה מאי קשיא לי' הא ר"ל ס"ל דח"ש מותר מה"ת, אע"ג דאם בתוך כדי אכילת פרס יחזור ויאכל עוד חצי שיעור יצטרף ויהי' חייב, ואם קושיתו היתה מחמת דאיך יוכל לאכול בפחות פחות משו"פ דהא אח"כ יצטרף א"ש, אבל מה שהקשה דמזה ראי' דיש איסור דאורייתא על פחות משו"פ צ"ע.
בא"ד. ואומר ר"י דהכא היינו טעמא שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משו"פ. ולדידהו לא שייך למחשבינהו בהדי שאר פרוטות. והנה גם מה דחשיב שם גזל פחות משו"פ אין בו חיוב השבה למדי, דהא מבואר בסנהדרין דף נ"ז דגזל פחות משו"פ מחלי אינשי ומ"מ חשיב לה, ומ"מ לא דמי לכאן דהתם אפילו אם יאמר בפירוש דלא מחיל מ"מ לא ישתנה הדין דודאי זה שיעור, אלא דסברת השיעור הוא מחמת דכרגיל אנשים מוחלים על פחות מפרוטה, אבל כאן זה רק משום דסתמא אינו חושב להקדיש פחות משו"פ, אבל אם יאמר בפירוש דמקדיש פחות משו"פ באמת יחול גם על פחות משו"פ, לכן זה לא שיעור, ולא שייך למחשבינהו התם.
בא"ד. דאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משו"פ. ובקהלות יעקב (סי' י"א) הקשה כיון דהקדיש הידים דממילא קדוש מה שמרויח, א"כ מאי נפק"מ פחות משו"פ דהא ממילא קדשי, ותירץ דמיירי דהקדיש ידים לגבי מעשה ידים של פרוטה ולגבי פחות מפרוטה לא הקדיש. ועדיין צ"ע דהא מ"מ כשאח"כ עושה עוד עד שנשלם פרוטה הא לגבי זה חל בהידים קדושה שנמצא דממילא קדשי, ומה מהני מה דבינתיים אכל, דהא לגבי מעש"י של פרוטה הי' קדושה בהידים שממילא נקדש הכל.
עוד יש לעיין דבשלמא אם הוא מקדיש את המעשה ידים הי' שייך לומר דאין דעתו להקדיש את הפחות מפרוטה, אבל כשהקדיש הידים לגבי מעשיהם הא אי"צ כונה מיוחדת להקדיש המעשה ידים דממילא קדשי, א"כ כדי לומר דלא רצה להקדיש הידים לגבי פחות מפרוטה לא סגי במה שאין כונתו להקדיש את המעש"י של פחות מפרוטה, אלא דצריך כונה מיוחדת שלא להקדיש הידים לגבי מעש"י של פחות מפרוטה, ואיך יש לומר כי יש אומדנא ברורה דמכוין שהידים לא יהיו קדושים לגבי מעש"י של פחות מפרוטה.
עוד צ"ע דברי התוס' דלפי"מ שדקדקו האחרונים בהא דפריך ולימא לי' הקדש עד השתא סגי לך בלי העדפה השתא נמי תסגי לך בלי העדפה, ומשני הקדש גופיה ניחא לי', והקשו דהא כיון דפחות מפרוטה אינו הקדש מה שייך שהקדש יטעון עד השתא סגי לך בלי העדפה דהא אינו של הקדש, וביארו דנהי דאינו קדוש מ"מ זה ממון הקדש ושייך טענה להקדש עד השתא סגי לך בלי העדפה, אבל לפירוש הנ"ל ממ"נ אם לא הקדיש בהידים על פחות מפרוטה הא אין להקדש כלום, ואם הקדיש הא הוי קדוש ממש, דהא להתוס' חל הקדש אפילו אם זה פחות משו"פ.
והנה לקמן דף מ"ב ע"ב איבעיא לן בעבד שמכרו רבו לקנס דאפשר דמכור אפילו לרבנן דאין אדם מוכר פירות דקל דהא קאי שור וקאי עבד, או דלמא אפילו לר' מאיר אינו קדוש משום דקנס לא עבידי דאתי. ומבואר בתוס' דהספק דוקא בעבד לקנס דאולי יועיל אפילו לרבנן כדקל לפירות או דכיון שאינו יוצא מגוף הדקל ולא עבידי דאתי לכן לא יקנה אפילו לר"מ, וברעק"א (ב"מ דף ל"ג ע"ב בתוד"ה כגון) רצה לפרש דבריהם בגיטין דלהצד דמחמת דאין יוצא מגוף העבד אז לרבנן כבר לא שייך דיועיל אבל לר"מ עדיין יש מקום לומר דיועיל כמוכר הקנס עצמו [וצ"ל דאע"ג דמיירי עבד לקנס, מ"מ אם אפשר למכור קנס אז גם כשמוכר עבד לקנס הי' מהני], וע"ז הוסיפו דלא עבידי דאתי ממילא גם מחמת מכירת הקנס בעצמותו ג"כ לא יועיל, אלא דהוקשה לו דזה שייך בעבד לקנס דיש להסתפק לר"מ דיועיל וכגון שיקנה הקנס בקנין אגב, אבל בפרה לכפילא איך שייך שיקנה הכפל לר"מ אפילו אי עבידי דאתי כיון דאינו שייך קנין על הכפל, דהא רק משך הבהמה ואמדינן דרוצה להקנותו, אבל הא אין קנין אגב שיקנה הקנס בעצמותו, ומה צריך שם בב"מ להוסיף דלא עבידי דאתי, דהא כיון דאינו יוצא מגוף הדקל דלרבנן לא מהני מחמת קנינו בהפרה לגבי כפל ה"נ לר"מ לא יועיל, ועל הכפל גרידא הא אין מעשה קנין שיקנה אותו.
ורצה לומר דאי עבידי דאתי הוי כיוצא מגוף הדקל, ולפי"ז גם לרבנן זה יועיל אע"ג דאינו יוצא מגוף הפרה, והוקשה לו דהרשב"א מפרש כמו התוס', ובסוף מקשה למה מהני חורבה לאויר, ומה קשיא לי' הא זה ודאי אתי, א"כ אף שאינו יוצא מגוף החורבה מ"מ מהני דהוי כיוצא מגוף החורבה. ולכן חידש דבדבר שאינו יוצא מגופו תלוי דאם הדבר שייך שיקנה בעצמותו אז יהי' נגרר עם הקנין בהחפץ דהיינו בהעבד והפרה, אע"ג שלא עשה מעשה קנין המועיל בכפל ובקנס, ולכן לר"מ אם הי' עבידי דאתי דאז הי' יכול להקנות הקנס והכפל ע"י קנין ממילא נגרר אפילו כשמקנה לו הפרה לכפילא, ולכן צריך להוסיף דזה גם לא עבידי דאתי, דאז גם לר"מ אינו יכול להקנות הקנס בעצמותו לכן לא יהי' נגרר להיות נקנה בקנין של העבד והפרה.
ולכן מובן קושיית הרשב"א דהא אויר אינו נקנה בעצמותו, וא"כ אף אי זה עבידי דאתי לא יוכל להיות נגרר עם הקנין של החורבה.
ועדיין צע"ק דמהתוס' משמע דבדקל לפירות דמהני משום דיוצא מגופו ועבידי דאתי, היינו דגם בדקל לפירות צריך שתי הטעמים, ולמה, הא היכא דיוצא מגופו ל"צ שיהי' עבידי דאתי לפי"ד. כן צ"ב עדיין מה דאם הקנס בעצמותו הוא בר קנין לכן הוא נגרר בקנין של הפרה כיון דאין זוכה בו מחמת זכותו בהפרה, דהא אם אינו יוצא מגופו אינו יכול לזכות בו מחמת הדקל, ה"נ אינו זוכה בו מחמת הפרה ואיך יועיל הקנין.
והנה הרשב"א לקמן דף מ"ב אחרי שביאר ענין עבד לקנס, הקשה למה לא יוכל להקנות דלגבי הקנס הוא שייך להקונה ולשאר תשמישין נשאר להמוכר, אטו שותפין שכך התנו שלזה יהי' קנס ולזה שאר תשמישין מי לא הוי קנס לשותפו ומ"ש הא, וה"נ קשיא בהא דהמפקיד למה לא העמידה בכך, ולכאורה הא בזה אנו עסוקין ובכ"ז מיבעיא לי' ומאי קשה לי', וע"כ דאנו עסוקין דלא נותן לו שלגבי הקנס כל העבד שלו אלא דנותן לו רק הזכות בהעבד לגבי קנס, וע"כ צ"ל דה"נ כן הוא בדקל לגבי הפירות, ולפי"ז יש לעיין באילן לפירות איך הוא זוכה בהפירות, דמה מהני זכותו באילן הא קרקעו של המוכר גורם שיצמחו הפירות, ובב"ב דף ע"ט מבואר בהרשב"ם דכל מה דבהדיוט שייך הפירות לבעל הקרקע משום דקרקעו גורם, א"כ כיון שאת קרקעו לא נותן לו מה מהני זכותו לפירות כיון דהקרקע עדיין של המוכר נמצא דזוכה בהן המוכר וממנו הוא צריך לקבל את הפירות ולמה יהי' הפירות שלו. וזהו הא דחלוק באם מוכר העבד וכן את הפרה לגמרי דהוא בעלים לגבי הקנס והכפל אז ממילא הקנס והכפל של הקונה, אבל כשנותן לו זכות בעבד ובפרה זוכה המוכר והקונה מיניה הוא דקזכי, ואיך הוא זוכה דסוף סוף הא קודם זוכה המוכר, וע"כ דמכוין שיקנה ממנו אז ואיך זה מועיל הא זה דבשלב"ל [ועיין בחידושי ר"ח הלוי (בהל' מכירה פכ"ג) דרצה לחלק בזה בין מכירת עבד לקנס למכירת פרה לכפילא, מ"מ חזינן מדבריו ג"כ דשייך שיקנה לו מה שאח"כ החיוב יגיע קודם להמוכר], וע"כ צריך לומר דגם במוכר דקל לפירות אינו זוכה בהפירות ממילא אלא בצירוף דזה מקנה לו גם הפירות שיהי' אח"כ, אלא דזהו החידוש דבכה"ג דמקנה הפירות אז זוכה הקונה מחמת זכותו בהדקל, דזה הוי מעשה קנין המועיל לקנות הדקל לגבי הפירות.
ואין לתמוה דהא לא דיבר עמו על מכירת פירות אלא על דקל לפירות, דהא עדיפא מיניה ראינו לפימש"כ הגרעק"א בתחילה לפרש דהא דצריך הטעם דלא יועיל עבד לקנס משום דלא עבידי דאתי, דאילו הי' עבידי דאתי הי' מהני מחמת הקנאת הקנס גופיה אע"פ שהוא לא דיבר מהקנאת הקנס אלא עבד לקנס, וע"כ דבזה כלול גם רצון להקנות הקנס, וכ"ש כאן דכל מכירת דקל לפירות כונתו להקנותו הפירות לכשיזכה בהם. אלא דצריך עיון עדיין למה זה תלוי דלר"מ דיוכל למכור דבשלב"ל יועיל למכור עבד לקנס יותר מלרבנן.
וביאור הדברים דהנה יש להסתפק במה דאין אדם מקנה דבשלב"ל, אם הוא משום דאין שייך כלל בעלות על מה שלא בא לעולם על כן אין שייך קנין ע"ז, או דלא איכפת לן מה דעדיין אינו דמ"מ שייך בעלות על הדבר ההוא וממילא הי' שייך קנין אלא דאין לו כח להקנות זה, והנה מדר"מ ס"ל דמהני אין לנו לעשות מחלוקת כל כך גדולה ומסתמא גם רבנן מודו דיש בעלות על מה שלב"ל, וכן באומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דמהני לר"מ ע"כ משום דהוא חפצא דשייך בזה בעלות, ולרבנן אע"פ דשייך בזה בעלות וממילא הי' שייך בזה קניינים אלא דלא מצי להקנות, אבל באופן דדקל לפירות מהני הקנאת הפירות עי"ז שיחד עם זה נותן לו זכות בהדקל, ובלא עבידי דאתי מסתפק הגמ' דאולי לא שייך כלל בעלות וקניינים על דבר כזה, לכן בדקל לפירות דעבידי דאתי דמצד עצמותם הם דבר ששייך בו בעלות אפילו כעת אלא דלא מצי לעשות קנין, ע"ז מהני מה דרצונו להקנות הפירות לכשיהי' שלו, דאז קונה אותם ביחד עם נתינת זכות בהדקל, וספיקת הגמ' דאפשר דאפילו אם אינו יוצא מגוף הדקל מהני היכא דעבידי דאתי דמ"מ שייך בו זכות בהעבד לקנס ופרה לכפילא, וכיון דעבידי דאתי מקרי דזה דבר שיש לו כבר בעלות על זה ושייך להקנות אע"פ שחסר במעשה הקנין, מ"מ כיון דזה דבר ששייך בעלות אז יהי' זוכה בהעבד לקנס, או דילמא דאפילו אם לא עבידי דאתי מ"מ יש בזה בעלות ושייך להקנות לר"מ יותר מלרבנן, מ"מ יש סברא דגם לרבנן בעצמותו, נהי דחסר בזה כח להקנות מ"מ גם ע"ז יועיל מה דמזכה לו זכות בהעבד לגבי קנס, והצד שלא יועיל כלל משום דכיון דלא יוצא מגופו וגם לא עבידי דאתי לא מקרי דבר ששייך ע"ז בעלות ולא שייך כלל להקנות, דרק היכא דזה דבר ששייך בו בעלות אלא דאין לו כח להקנות אז מהני מחמת זכייתו לגבי הדבר, אבל היכא דאין כלל בעלות בזה לא שייך כלל לומר שיועיל מה דרוצה להקנות זה, ולפי"ז שפיר הקשה הרשב"א מהא דמהני חורבה לאויר דנראה דאין שייך כלל בעלות על עצם האויר כיון דאין בו ממש, גם הא כל פעם מתחלף אויר אחר אלא דזוכה שלא ישתמשו באויר חצירו, אבל לא דבעצם האויר שייך בעלות להקנות, ולכן קשה לו להרשב"א דכיון דמבואר דבדבר דלא שייך בעלות להקנות לא מהני זכותו בהדבר לגבי זה איך מהני חורבה לאויר.
והנה להאמור נמצא דגם בדקל לפירות כל מה דמהני לזכות משום דיחד עם זה מקנה לו הפירות לכשיבואו אליו, וכיון דאין דעתו להקדיש הפחות מפרוטה אז זכותו בהידים לבד לא סגי לקנות שיהי' כל הריוח שלו, אבל כיון דאם יצטרף לפרוטה יזכה ההקדש דמצד זכות ההקדש לא חסר אלא דאינו נותן להקדש מה שיהי' פחות מפרוטה ושייך שהקדש יטעון עד השתא סגי לך בלי העדפה, דנהי דאינו קדוש ממש מ"מ יש זכות ממון להקדש.
תוד"ה שבתו. אבל בשבתו קמ"ל דאע"ג דשקיל הרב שבת דידיה וכו' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. מבואר מזה דמה דלוקח בושת ושאר ממון אינו ענין שלא יוכל לומר איני זנך, רק מעשה ידיו הוא דיש סברא דלא יוכל לומר עשה עמי ואיני זנך, דמעשה ידים וכן שבת דהוא עבור ביטול מעשה ידיו יותר מתייחס אל מזונות ממה שיתר הדברים. (מהדו"ק)
בא"ד. התוס' ביארו דרק צער דאתי מכח רפואה ס"ד דהוי דעבד דומיא דרפואה גופא, ונראה מזה דחיוב ממוני דרפואה שייך לעבד, וה"נ ס"ד דצער דאתי מיניה יהי' ג"כ לעבד, דאם נימא דחיוב רפואה אינו בעיקרו חיוב ממוני אפשר דלא הי' שייך שיהי' ס"ד דגם ממון דצער דאתי מיניה יהי' לעבד [ועי' בתוס' הרא"ש דמבואר טעם אחר], וכן ממש"כ התוס' בד"ה רפואתו, לחלק בין חבל בעבד שלו לעבד של אחרים, היינו משום דאינו שייך חיובי ממון לעבדו, וכיון דיסוד חיוב ריפוי הוא חיוב ממון אינו שייך שיהא לעבדו, וגם לפי אידך תירוצא דס"ל דבאמת חייב לרפאות את עבדו היינו דחיוב ממון כזה אין להאדון זכות בו ממילא שייך ג"כ חיובים לעבדו, וזה הכל דחיוב רפואה הוא חיוב ממוני, ועיין בקובץ שעורים (כתובות אות רי"ח) דדעתו דחיוב ריפוי אינו חיוב ממוני. (מהדו"ק)
שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא. הא דלא אמרינן בעבד שמרד דיהי' הפקר, ובתוס' (יבמות דף מ"ה ע"ב) הקשו מהורדוס דיהי' הפקר ע"י יאוש, ותירצו דציפו שיושפל גאותו, אבל למה לא קשה כיון דמרדו בבעליהן דיהיו הפקר, כמו תרנגולת שמרדה דאמרינן בחולין דף קל"ט דהוי הפקר [ועי' חזו"א ב"ק סי' י"ח ס"ק א'], וצ"ל דכל שהוא בר חיובא ועליו מוטל להשתעבד לאדונו לא נפקע בעלותו מאדונו, וכמו בכל גזל שלא נפקע בעלות הנגזל, משא"כ בתרנגולת שאין שייך עלי' דינים לכך ע"י דמרדה נפקע ממנה הבעלות, ועי' בחזו"א (סי' קמ"ז בעניני עבדים ס"ק י"ב י"ג), ויש לעי' לפי"ז בעבד קטן שמרד, וצ"ל דגם קטן נקרא דמחוייב לעבוד כיון דאתי לכלל חיוב ולא נפקע הבעלות ע"י מרידתו.
רש"י ד"ה וכי תימא. מבואר דשייך לשחררו ע"כ ע"י דיזרוק לד' אמותיו, והנה אף שרש"י בב"מ דף י' ע"א לא מפרש כהנימוק"י דהיכא דגלי דעתיה דבנפילה ניחא לי' לקנות ולא בד' אמות דהוא מטעם אי אפשי בתקנת חכמים, מ"מ הא ודאי דלא שייך לקנות ד' אמות אם אינו רוצה, א"כ אם רש"י יפרש כהר"ן דהא דמהני קנין ד' אמות בגט משום דתיקנו לו חכמים הד' אמות וממילא הוי כנתנו בחצירו, א"כ כאן דאינו רוצה כלל ובודאי אינו רוצה לקנות הד' אמות איך ישתחרר בע"כ, והי' אפשר לומר דרש"י יפרש דהקנין ד' אמות בגט הוא כמו שהובא בתשו' הגרעק"א (סי' רכ"ב) בשם הרא"ש דזה מחמת אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואע"ג דברעק"א שם צידד דבד' אמות גם להרא"ש הוא מחמת שקנוי לו הד' אמות והוי חצירה ומתגרשת מה"ת, מ"מ אפשר דרש"י לא יפרש כן אלא דהוא נמי מדין אפקעינהו, ובאמת בריטב"א שם דף ע"ח מבואר שתי טעמים על הא דמהני קנין ד' אמות בגט, או משום דהקנו לה והוי חצירה, או משום דאפקעינהו, וא"כ רש"י אולי יפרש כטעמא דאפקעינהו, ונצטרך לומר דאפילו בשחרור דלא שייך אפקעינהו, מ"מ תיקנו שיועיל, וכמש"כ התוס' בב"מ דף כ' דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ישתחרר למפרע משעת חתימה, אע"ג דכל זה אינו אלא מדרבנן, מ"מ יהי' מותר בבת ישראל משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, אבל צ"ע דהר"ן במשנתינו כ' כרש"י דאפשר לזרוק לו בד' אמותיו, ולדידי' הא מה דמהני בגט ד' אמות הוא משום דהקנו לה הד' אמות והוי חצירה וא"כ איך שייך שיזכה בע"כ הד' אמות, ונצטרך לדחוק דחכמים הקנו לו הד' אמות בע"כ [והעירוני לעי' בקומץ המנחה שבמנ"ח מצוה שמ"ז], ולכאורה קשה לחדש זה, אלא דאפשר דע"כ צ"ל כן דהא לאביי דס"ל לקמן דף כ"א דלא מהני בנותן בחצירה ותקנה לה חצירה דבעי דומיא דידה דמהני גם בע"כ וכי לדידי' לא תתגרש אם יתן לד' אמותיה, ואם איתא דבד' אמות אינה קונה בע"כ א"כ למה מהני לאביי, וע"כ דבד' אמות בגט תקנו שתקנה גם בע"כ. וגם ע"ז גיטו וחצירו באין כאחד, דהא כ"ז שלא השתחרר אין הד' אמות שלו דאין קנין בלא רבו, ועי' בתוד"ה וכי תימא דכ' דיכול לזרוק לו גט שחרור במקום שיהי' ספק קרוב לו.
והנה בהא דספק קרוב לו מבואר לקמן דף ע"ח ע"ב בשתי אופנים, או דאיכא תרי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, ובזה ודאי לא שייך לומר דבידו לזרוק לו הגט ויהי' שתי כתי עדים המתנגדות זו לזו, ע"כ הכוונה כהאופן השני, והיינו באופן דשתיהם יכולים לשומרו, ובתוס' מבואר דמה"ת אוקי אחזקה והוי אשת איש ורק מדרבנן יהי' הדין כמו מגורשת ואינה מגורשת, א"כ לפני שרבנן אסרו וגזרו דלא נעמיד אחזקה הי' חוב להעבד להשתחרר, דהא אין להאדון האפשרות לאסור אותו ע"י ספק קרוב לו, וכן כל הדין דיכול לשומרו הא אינו אלא מדרבנן, ולפני התקנה לא הי' יכול לשחררו בע"כ באופן זה, נמצא דאז הי' חוב לעבד [העתק בענין זה ממה שהודפס באילה"ש סוף קידושין].
שם. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. יש לפרש דזריק לי' גיטא בידו או בחיקו, אבל רש"י פירש דזרק לי' לתוך ד' אמותיו, מבואר דשייך שישתחרר ע"י שיזרוק לי' בע"כ לד' אמותיו. והנה בב"מ (דף י' ע"א) פריך על הא דאמר אבא כהן ברדלא דד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום, ממשנה דפיאה דאם נפל על הפיאה ופרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה, ואי אמרת ארבע אמות קונות לו נקני לי' ארבע אמות דידי', ומשני הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני, ופריך ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי, ומשני כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בארבע אמות לא ניחא לי' דליקני, וכתב הנימוק"י דאז הרי אומר אי אפשי בתקנת חכמים מה שתקנו לי ד' אמות לכן אינו קונה, ובתשו' רעק"א (סי' רכ"א) מבואר דהא דהוצרך הנימוק"י לזה ולא פירש פשוט דאינו רוצה לקנות את הפיאה בקנין ד' אמות, משום דס"ל דכיון דממש באותה שעה רוצה לקנות הפיאה לא איכפת לן במה שרוצה ע"י נפילה ולא ע"י קנין ד' אמות, דמ"מ הא רוצה אז לקנות, ולכן הוצרך לומר דבנפילה גלי דעתו דאינו רוצה לקנות את הד' אמות, וכה"ג הא לא תיקנו לו חכמים דהאומר אי אפשי בתקנ"ח אין נותנין לו את הד' אמות. ולפי"ז לכאורה אם יש סברא דכשאינו רוצה לקנות כונתו דאינו רוצה בכלל את הד' אמות לקנות איך ישתחרר.
אמנם רש"י בב"מ שם מפדש כפשוטו דאינו רוצה לקנות את הפיאה בקנין ד' אמות, ולרש"י אין לנו לומר דאינו רוצה את הד' אמות אלא דאינו רוצה לקנות בהם את הפיאה, ואע"ג דבאותו רגע הוא רוצה לקנות את הפיאה, מ"מ כיון שבקנין הד' אמות אינו רוצה לקנות את הפיאה אינו קונה, ולפירש"י אתי שפיר כאן כיון דאין בזה גילוי דאינו רוצה את הד' אמות הרי יש לו הד' אמות וממילא קונה הגט שחרור בע"כ, דהא מה דקונה הגט להתגרש בד' אמות דזהו קנין דרבנן, ביאר הר"ן בפ' הזורק משום דכיון דהקנו הד' אמות והם שלו מכח הפקר ב"ד הפקר והוי כחצירה, וה"נ בעבד הוי כחצירו ואין כאן חסרון משום דמה דקנה עבד קנה רבו דהא אז אמרינן גיטו וידו באין כאחד.
וצ"ע דגם הר"ן כתב כאן דאם יזרוק לו הגט שחרור בד' אמותיו ישתחרר, וצ"ע אם הר"ן יחלוק על הנימוק"י ביסוד הדין דאם רוצה לקנות באותה שעה בקנין אחר כגון נפילה לא יוכל לקנות בד' אמות אע"פ דאין מצדו מניעה לקנות את הד' אמות, ואם אינו חולק א"כ צ"ע למה יועיל להשתחרר אם יזרוק לו בע"כ לתוך ד' אמותיו.
ולכאורה גם הנימוק"י יפרש כאן דיזרוק לתוך ד' אמותיו, דהא לזרוק ביד העבד גופא כמעט לא שייך, דהא צריך שיהי' ידו פתוחה לקבל הגט, דאם ידו עשוי' כקטפרס וידה זקופה לארץ לא מהני כמבואר לקמן דף ע"ח ע"ב, וזה בודאי לא שכיח שיזדמן שיהי' ידו פתוחה ויזרוק לו הגט, וע"כ צ"ל דהכונה לד' אמותיו, וא"כ צ"ע לדברי הנימוק"י למה ישתחרר בד' אמות בעל כרחו.
אלא דבאמת דברי הנימוק"י צ"ב דמנא לן בנפל על המציאה דאינו רוצה הד' אמות, דאולי אינו רוצה לקנות אלא בנפילה אבל אין ראי' דאינו רוצה הד' אמות, אלא צ"ל דס"ל דלא תיקנו שיהי' לאדם ד' אמות אלא אם זה נוגע לקנות עי"ז, אבל לא תיקנו סתם קנין דלמה יתקנו לו בחנם ארבע אמות, והסברא שלא כל רגע זוכה ד' אמות וכשנעתק מכאן ופוסע זוכה ד' אמות אחרים, וע"כ דאינו קונה ד' אמות אא"כ נוגע לזכות גט או דבר הפקר, וכיון דכשנופל הרי דאינו רוצה לקנות המציאה בד' אמות אז זה מקרי דלא ניחא לי' בהקנין ד' אמות, דהד' אמות נותנים בשביל לקנות, ולא שייך לומר אני רוצה אותם אע"פ דלא אקנה על ידם אלא ע"י הנפילה, שאינו רוצה לקנות ע"י הד' אמות פירושו דאינו רוצה שיהי' לו הד' אמות לקנות בהם, דאז ממילא אין לו דלא שייך ד' אמות בלי שעי"ז יקנה, אבל בגט ושחרור דשייך להשתחרר בלי שתרצה להתגרש או להשתחרר כיון דגירושין מהני בע"כ וכן שחרור, נמצא דגם באינו רוצה להתגרש היינו דאינו רוצה שהד' אמות יקנו לו הגט או הגט שחרור, וכיון דכדי להשתחרר או להתגרש לא צריך ברצונם שפיר יש התקנה של ד' אמות שזה כחצירה ושפיר מתגרשת וכן העבד משתחרר.
ולהאמור יש להוסיף דלא שייך כלל דאינו רוצה לקנות הד' אמות בלי שיאמר דאינו רוצה לקנות על ידם, דהא אין כזה דבר לקנות ד' אמות בלי שעי"ז יקנה הדבר. ועפ"י הנ"ל יש להבין מה דלכאורה צ"ע לאביי דס"ל לקמן דף כ"א ע"א דבכותב שטר מתנה על החצר ובו נמצא הגט, לא תתגרש ע"י חצר כזה, דבעינן חצר דומיא דיד דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה, וחצר דאם היא אינה רוצה לקנותו אינה קונה אותו לא מהני להתגרש בו, וא"כ איך מבואר בגמ' לקמן דף ע"ח ע"ב דאשה מתגרשת בד' אמות, דהא אפי' אם מיירי דמסכימה להתגרש, מ"מ כיון דד' אמות הוא חצר דליתא בעל כרחה לא יועיל אפי' מדעתה. ולהאמור הא כלל לא שייך דאינו רוצה ד' אמות, דהא אין נותנין כלל ד' אמות בלי שיקנה בזה, וא"כ תמיד מה דאיירינן דאינו רוצה לקנות היינו לקנות הד' אמות כדי לקנות הדברים, וא"כ בגט לא יצוייר את זה דהא אינו קונה אלא דכשנכנס לחצירה מהני דהוי כנכנס לידו ולא שייך לומר דאינו רוצה שיהי' ידו, וממילא ד' אמות יקנה אפי' בעל כרחה של האשה להתגרש ובע"כ של העבד להשתחרר.
ב] במנחת חינוך בקומץ המנחה מצוה שמ"ז דן אי כיון דחצר דגברא לא איתרבי מדין יד אלא מדין שליחות, א"כ לא יועיל בעבד שיש לו חצר שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו ונתן גט שחרור בחצר הזה דלא ישתחרר כיון דזה בע"כ ואז א"א להשתחרר כיון דחצר דגברא משום שליחות וכיון דעומד וצווח לא הוי שלוחו, או דילמא כיון דעיקר ילפותא הוא לה לה מאשה, א"כ נהי דעבד הוא גברא כיון דזכיית חצירו הוא ככל מילי דיליף מאשה אז דינו כחצר דאשה דזה מדין יד ומהני בע"כ כמו באשה דמהני כשנותן בחצירה בע"כ כשעומדת סמוכה דאז זה מהני מדין ידה. והביא מדברי רש"י דמהני לזרוק לד' אמות של העבד, הרי דגם בעבד מהני בחצירו להשתחרר בעל כרחו, והיינו מטעם דכיון דכל דיניו הוא מאשה אז לגבי חצר דינו כחצר דאשה, וזה חידוש גדול דלכאורה במה שיש חילוק בין איש לאשה הרי הוא מ"מ איש חוץ ממה דלא נתחדש לו חיוב מצות רק כאשה, וצ"ע בתוס' ב"ק דף פ"ח ובקידושין דף ל"ה ע"ב.
אמנם אפשר לומר דיתכן דבאמת חצר בעבד דינו כגברא, אבל הא ודאי דדין שחרור ונתינתו יליף מאשה, וא"כ הא מה דלא ילפינן קטן מקטנה הא אינו נוגע לגט אשה דזה נוגע לזכיות אחרות, דאילו גט אשה הא בגברא לא יצוייר שהגברא יצטרך לזכות הגט שנצטרך לדון עליו אם זכה, וכיון דענין שחרור הוא כמו גט אשה, ודאי לענין שחרור משתחרר באותו חצר שאשה מתגרשת, אבל אה"נ דלזכיות אחרות אז חצר של העבד הוי מדין שליחות, ואם יכנס חפץ לחצר של עבד קטן שאין לרבו רשות בו לפי דברינו לא יזכה העבד, וחצר דקטנה וכן שפחה כה"ג תזכה [המשך מה שהודפס שם נעתק לקמן בתוד"ה וכי' תימא].
תוד"ה השבתוני. בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים או משום שיש מצוה באכילת תרומה. אין לפרש דקאי על מש"כ קודם והיינו דזה ההפסד דמפסיד לי' המצוה דלכן חוב הוא לו, דהא לר"מ רוצה העבד בשפחה כדי שתהא פריצא לי' ואיך זה מצטער על שלא יהי' לו אפשרות לקיים מצוה דאכילת תרומה, אלא משמע דמשום שיש מצוה באכילת תרומה נותן לו הרבה, וצע"ק דאיזה טעם הוא להאכילו בתרומה בשביל שהעבד יקיים מצוה וכי הוא דואג להעבד שיקיים מצוות. גם צ"ע אם יש מצוה להעבד לאכול תרומה, דהנה ברמב"ם (סוף הל' תרומות) כתב דהאוכל תרומה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה, ואם המצוה היא גם על עבד כהן, א"כ אין זה תלוי בקדושתו של אהרן אלא דלכל אחד שמותר לאכול יש מצוה לאכול, ונצטרך לומר דהתוס' פליגי וס"ל דגם לעבד יש מצוה באכילת תרומה, [ויש לעיין בפסחים דף ע"ב ב' דס"ד משום מצוה פטור, ובפ"ח דתרומות מ"א מבואר גם דעבד פטור מחומש מה"ט].
ולפי"מ דמבארים [עי' בית הלוי ח"א סי' ב' אות ז'] דבקדשים יש שתי מצות, א' לאכול הקדשים, והב' שיהיו נאכלים, ואם בתרומה נמי הוי כן א"ש דרוצה הכהן שיקויים בהתרומה מצוה שתהי' נאכלת, אבל מצוה לאכול היא רק על הכהנים ולא על עבדיהם, ולכן נוסח הברכה בקדושתו של אהרן וצונו, דמצוה לאכול הוא רק על הכהן.
בא"ד. וגם חולקין לו על הגורן לר' יהודה דאמר חולקין תרומה לעבד אע"פ שאין רבו עמו. צ"ע דלכאורה מ"מ זה שייך להאדון דהא מה שקנה עבד קנה רבו וכשאוכל זה הרי הוא גזלן, וכי לכן זה חוב מפני שלולא שישחרר אותו הי' יכול לגזול את האדון, וכעת שמשחררו לא נותן לו אפשרות לגזול.
בא"ד. וגם חולקין לו על הגורן וכו'. לפי טעם זה לא אתי שפיר מאי דמשיב על מה דקאמרי דאפשר לזרוק לו גט, שהשיב דעריק לעלמא ויאכל תרומה, כי בודאי שם במקום שאין יודעים שהוא עבד כהן לא יחלקו לו על הגורן.
תוד"ה וכי תימא. דהקשו מה שייך לומר דאין השחרור חוב שפוסלו מתרומה משום דאפשר לשחררו ולפוסלו מתרומה דהא זה לא עושה זה לאינו חוב, ותירצו דהכונה דאין השחרור ע"י שליח חוב כיון דאפשר שחרור בלי שליח. ועדיין אינו מבואר דמ"מ אינו זכות לצאת כיון שנפסל מתרומה, ונהי דיכול בין כך לפוסלו ואין בקבלת האיש הזה יותר חוב מאשר אם לא יקבל, מ"מ אינו זכות להעבד ואיךיזכה בשבילו להיות חוב לו, ובשלמא מה דיכול לא ליתן לו מזונות מהני כיון דיכול להשאירו עבד ומ"מ לא יהי' לו מזונות דאז השחרור כבר זכות שיהי' לכל הפחות בן חורין, אבל לפוסלו מתרומה מה לי ע"י שליח מה לי בלי שליח מ"מ הא זה ענין חוב, משמע קצת דכיון דע"י השליח אינו גורם לו רע יותר מאשר בלי שליח מהני שפיר ולא מקרי חוב, וצע"ק, ועוד קשה דנהי דלא הוי חוב מ"מ הא זה לא שום זכות וכדי שיועיל הא צריך דוקא זכות.
בא"ד. אי נמי ה"פ אי בעי זריק לי' האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין. פי' ולכן זכות לו שישתחרר ע"י שליח, צע"ק וכי יש להעבד לחוש שהאדון יזרוק ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד דלכן העבד ישמח בגט שנשלח ע"י שליח שיזכה עבורו.
והנה נמצא החילוק בין התירוצים, דלתירוץ ראשון השחרור מצד עצמו חוב אבל קבלת השליח אינו מוסיף חוב, משא"כ לתירוצים האחרים עצם השחרור אינו חוב כיון דיכול להיות לו יותר גרוע.
בא"ד. מש"כ התוס' דלכן לא הוי לרבנן חוב לעבד מה שישתחרר אע"פ שמפסידו באכילת תרומה, דהא יכול לזרוק לו הגט ספק קרוב לו ספק קרוב להאדון דאז יהי' גם עבד וגם יהא אסור בתרומה וטוב לו שלכל הפחות יהי' משוחרר. והנה יש לעיין אם שייך לעשות חלות על ספק, דהא תמיד אם זרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הא הוא רוצה באמת לעשות גט אלא כיון דנפל במקום כזה יהי' ספק אם חל הגט, אבל אם א' רוצה לעשות חלות של ספק לא שייך לכאורה, ומה דמצינו דמקדש ארבעים משמונים חלות או א' משתי אחיות עכ"פ עושה חלות ודאי ורק אין ידוע על מי, אבל לעשות חלות של ספק לכאורה לא שייך אם יזרוק בכונה למקום שיהי' ספק קרוב לו או לה הרי דאין רוצה לשחרר, דהא לא שייך לעשות חלות של ספק שנאמר שזהו מה שרצה, אלא כיון דאנן לא נדע כונתו ובודאי נאמר דכונתו לשחרר לכן נדון אותו לספק שמא זה קרוב להעבד דאז הוא משוחרר, ומה שבלבו לא חושב לעשות מה שזה שחרור הוי דברים שבלב.
ויש לעיין אם מותר לאדם לעשות דבר שאנחנו נחשוב שרוצה לשחרר ונדון זה כספק משוחרר מחמת שמא נפל קרוב להעבד אע"פ שלפי כונתו אין כאן רצון לחלות שחרור, ואם נימא שזה אסור א"כ יש לעיין אם זה מקרי בידו כיון שאסור, ואע"פ שבקידושין דף ס"ד מקשינן דיהא נאמן לומר נשבית ופדיתיה ולפוסלה מכהונה מחמת דבידו להשיאה לממזר אע"פ דודאי אסור להשיאה לממזר, היינו דזה מקרי בידו, אבל כאן הא זה חוב לעבד שפוסלו מתרומה דהא אין לחשוש שהאדון יעשה עבירה ויזרוק לו גט ספק קרוב להאדון או להעבד, א"כ משמע דזה מותר, וכן משמע בתוס' ב"ב (דף מ"ד ב' ד"ה דלא הוי לי' ארעא מעולם) דמותר לשקר שזה של חבירו ואז יקנה באודיתא, ואע"פ שמשקר מותר כיון שאז יהי' עפ"י דין כמו שאמר, וה"נ כאן כיון שעפ"י דין יהי' לו דין כאילו רצה לשחררו אלא דנפל למקום שזה ספק לא איכפת לן מה שבלבו אינו מכוין כלל לשחרר.
תוד"ה שביק ליה. דכתבו דאין להעבד לחשוש שמא מכרוהו לישראל ומותר לו לאכול בתרומה. צע"ק דהנה האי זכות או חובה דאיירינן לא תלוי אם זה באמת טוב לו או לא, דהא אמרינן דמשום דזילא ופריצא לי' אינו זכות לו להשתחרר אע"פ שאליבא דאמת אינו טוב להיות זילא לי' ופריצא לי', הרי דתלוי אם לפי דעת העבד רוצה או לא, וכיון שחזינן דהעבד אינו צריך לחוש שמא מכרו הרי דלא ירצה העבד הגט שחרור משום דהאדון יכול למוכרו כשיברח, וא"כ הרי לא זכות לו הגט שחרור, דהא העבד אינו חושש שמא ימכרנו לישראל דלא שכיח שימצא קונים וא"כ אינו רוצה להשתחרר ואין לו זכות משום חשש שמא ימכרנו לישראל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |