אור שמח/אישות/יז

אור שמח ‏ אישות יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שהיה נשוי נשים רבות וכו' קודמת ליטול כתובתה כו' ואין לאחרונה אלא מה ששיירה שלפניה וכו':

ירושלמי פרק מי שהיה נשוי הלכה א', קידש רחל [וקידש] וכנס לאה וחזר וכנס לרחל, ע"ד דרבנן רחל קודמת, וע"ד דראב"ע לאה קודמת, [פירוש דלראב"ע דאמר אם מת מן האירוסין או גירשה אין לה רק מנה ומאתים לא תוספת, א"כ לאה קודמת לגבות לתוספת שנשואיה קודמין לשל רחל] אימר אף ראב"ע מודי מאחר שחזר וכנס לרחל רחל קודמת, למה זה דומה, לאחד שלוה מחבירו וא"ל אם לא החזרתי לך מכאן עד י"ב חדש יהיו כל נכסי משועבדין לך, הגיע י"ב חדש ולא החזיר נשתעבדו הנכסים מכאן ולהבא, [פירוש שהשעבוד מתחיל תיכף רק ע"מ אם יכנוס אותה, אבל אם אמר לו לא יהיו נכסי משועבדים לך אלא לאחר י"ב חודש לא נשתעבדו אלא לאחר י"ב חודש] ימים שבינתים תפלוגתא דר"מ ורבנן ע"ד דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים, ע"ד דרבנן בכסף נתחייבו. המאמר הזה סתום מאד, ולדעתי פירושו כך, דמצאנו דאם כתב דאיקני משתעבד גם לשיטת הירושלמי, והוא בהלכה ו', ולא כתב לו דאיקני ועיין פ"ק דב"מ הלכה ו' עיי"ש. ונראה לן טעמא, דאיקני משעבד, לא מפני שבשעבוד יכול לשעבד דבר שלב"ל, דבזה איכא שתי דעות בסימן ר"ט סעיף ד' בהגה"ה ועיין בש"ך שם שהעיר מהך דאיקני דמשתעבד, ועוד נדחקו גדולי האחרונים אמאי משתעבד דבר שלב"ל, ולדבר שלא ב"ל לא מצי משעבד אף שעבוד כדפריך פ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן וכן גבי יסבון תנן יעו"ש מש"כ, ונראה משום דאשכחן למאן דאמר שעבודא דאורייתא היינו דנכסי משתעבדי מטעם ערב דעלייהו קא סמכא דעתיה דמלוה וה"ה בכתב לו דאקני דחזינן דעל נכסים שיקנה ג"כ סמיך דאורחייהו דאינשי למזבן נכסי וסמוך מלוה עלייהו ומשום דקא סמיך עלייהו קא מלוה, וא"כ משתעבדי נכסי ממילא כדין ערב דכיון דגילה דעתו דעלייהו קא מלוה. ולכן אם כתב לו דאיקני משעתבד, דכיון דגלה דעתו חייל שעבודא ממילא, וא"כ אינו בכלל אין אדם מקנה דבר שלב"ל, וזה דוקא היכי דחזינן דהמלוה רוצה שישעבד לו דאיקני ועלייהו ג"כ סמיך, אבל כאן מיירי שהלוה אומר לא יהיו משועבדים נכסי עד י"ב חודש, א"כ הלוה הוא מעכב עד י"ב חודש ואיהו קא בעי דישתעבדו לו לאחר י"ב חודש. אבל המלוה אינו אומר כלום, ובפרט כיון דלא כתב לו דאיקני חזינן דלא סמיך על הני נכסי דיקנה, דאטו רק על מה שיקנה תוך י"ב חודש קא סמיך, וא"כ לאו ערבי הני נכסי שיקנה אח"כ, וא"כ נחקור אם שעבודא חייל לאחר שנים עשר חודש ואז הוי כמשעבד עצמו, והוי כל נכסיו שקנה תוך שנים עשר חדש בדין נכסים שקנה, או דשעבודא חייל מיום ההלואה והוי בכלל נכסי דאיקני שקנה אחר כך, וסבר הירושלמי כיון דהנכסים אינם משתעבדים רק לאחר שנים עשר חודש, ואז קא חייל שעבודא עלייהו הוי כל הנכסים בכלל נכסים שקנה, דחזינן על העת שחייל השעבוד, וכמו דכתבו תוספות בכורות (דף מ"ט:) סד"ה ודידיה, וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות יעו"ש, רק כיון שבארנו דבכה"ג לא הוי נכסי ערבי כלל, תו איך משעבד בכתיבת השטר הנכסים שיקנה בתוך י"ב חודש, שיהיו משועבדים לאחר זמן י"ב חודש, אם ימכור אותם לאחר י"ב חודש שיגבה מהן, דהוי דבר שלב"ל בעת כתיבת השטר, וזה תליא אם אדם מקנה דבר שלב"ל אז משתעבד ג"כ דבר שלב"ל, וכמו דאמר בפרק מי שמת (דף קנ"ז) ולרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, ה"ה דאין אדם משעבד, וא"כ אינו גובה מן הנכסים שקנה בתוך שנים עשר חדש, לכן אמר ע"ד דר' מאיר דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל ה"ה דאדם משעבד, ונשתעבדו הנכסים שקנה תוך שנים עשר חודש, וע"ד דרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, ה"ה דאין משעבד ולא נשתעבדו הנכסים שקנה תוך י"ב חודש, ואם ימכור אותם לאחר י"ב חודש אינו גובה מהם, וזה שאמר ע"ד דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים בהשעבוד שמתחיל בהשטר דאז הוי כל הנכסים אף שקנה בתוך י"ב חודש בכלל דקנה, וע"ד דרבנן בכסף נתחייבו הנכסים מזמן ההלואה וכל מה דקנה לאחר הלואה הוי בכלל דאקני ואינו גובה מהם כיון דלא כתב דאקני ודוק:

ומזה יש להוכיח, באם מקנה אדם דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם, דיש שיטה לקמאי הובא בסמ"ע סימן ר"ג ור"ט יעו"ש דאמרינן מיגו דחיילא קנין על הדבר שבא לעולם חייל נמי גם על דבר שלא בא לעולם. ולפ"ז צ"ל הא דדאקני בעי הגמרא אם מהני הלא ג"כ צריך השיעבוד לחול על הנכסים שלא באו בעת ההלואה לרשותו, מיגו דחייל שעבודא על הנכסים שבאו לרשותו ומאי בעי, וע"כ דאימת אמרו הפוסקים דמהני באומר שיקנה הדבר שבא לעולם בעת שיבוא הדבר שלא בא לעולם דבזמן אחד תרווייהו מקנה ליה ושפיר אמרינן מיגו דחייל ע"ז חייל גם ע"ז, משא"כ כאן שהנכסים שקנה מכבר חייל שעבודא עלייהו תיכף, והנכסים שיקנה בתר כן, לא חלה השעבוד עד שיקנה ויבואו לרשותו. אולם בהך דירושלמי שאומר לא ישתעבדו נכסי אלא לאחר י"ב חודש, הרי הנכסים שקנה בתוך י"ב חודש משתעבדי עם הנכסים שמכבר המה ברשותו בזמן אחד, ותו אף לרבנן ישתעבדו מיגו דחייל שעבודא על הנכסים שבעת הלואה וכתיבת השטר היו ברשותו, וע"כ דלא כהפוסקים הנ"ל ודוק, וכן יש להוכיח זה גם מהא דפריך שם בבבלי משט"ח המאוחרין ואכמ"ל:

אולם דא בעי עיונא, דהנה שיטת הירושלמי בגיטין פרק הניזקין דמלוה ע"פ ומלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת, אפ"ה מלוה בשטר קודם עי"ש, באומר הרי עלי כו' שלא תאמר נזיקין ומלוה בעדים הנזקין קודמין יעו"ש. אע"ג דמלוה בעדים קודם בזמן וכמו כאן בהקדש שקודם לנזקין, אפ"ה נזקין קודמין עי"ש, דמפורש דמלוה בשטר קודם, ואיך אמר קודם ע"ד דרבנן רחל קודמת, הלא שיטת רבינו פרק יו"ד דכתובה מן האירוסין אף ע"ג דכתב לה אינה גובה מן המשועבדים, ולא עדיפא תוספת לרבנן מכתובה לראב"ע, וא"כ כיון שאינה גובה מן המשועבדין הוי כמלוה ע"פ, ותוספת כתובה של לאה שכונסה קודם הוי כמלוה בשטר, וא"כ מלוה בשטר קודם ושל לאה קודמת, וכן משמע גם בירושלמי סוטה פרק ארוסה הלכה א' מתניתא דב"ש כו' אר"י תמן טעמייהו דב"ש כו' ברם הכא יודעת היתה שאין ארוסה שותה כו' משמע דהמקשה ס"ד דארוסה תליא בהך פלוגתא דב"ש וב"ה במתו בעליהן אם נוטלות כתובה, והא טעמייהו דב"ש משום ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, ואימת קא סברי ב"ש כגבוי דמי דוקא בשטר חוב שיש בו אחריות כדאמר בגיטין פרק השולח (דף ל"ז) דאפילו לב"ש באין בו אחריות נכסים לאו כגבוי דמי ומשמט, וא"כ כתובת ארוסה דאינה גובה ממשועבדים לכו"ע לא הוי כגבוי ולכו"ע אינה נוטלת כתובה, ומשמע דפלפולו שם גם על ארוסה, וע"כ דרבינו תמן קאי בלא כתב בכתובה אחריות וכמו שהביא הרא"ש בשם רבינו יונה עיי"ש ודוק:

וכן יש להביא ראיה מהך דאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ב) כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח כו' תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, לפי מה שהכריעו הפוסקים דמלוה ע"פ ומלוה בשטר, מלוה בשטר קודם, א"כ איך מוקי לה הגמרא באשתו ארוסה וגרושה, איך יתכן לאוקמי הא בארוסה, הלא ארוסה כתובתה אינה רק לגבות מבני חורין, והשטר הזה הוא ביש בו אחריות מדטריף ממקבל מתנה, וכתובה שלה כיון דאינה גובה ממשועבדים לא עדיפא כלל ממלוה ע"פ ומלוה בשטר שיש בו אחריות קודם לה, א"כ אפילו אם כתובתה קודם, ג"כ מלוה בשטר קודם, ומה יועיל לה אם תעמוד על כתובתה, ודוחק לומר דאתיא כראב"ש דסבר בפרק נערה בכתובות דמנה ומאתים מן האירוסין, וע"כ דרבינו מיירי בלא כתב בכתובה אחריות, וכאן מיירי בכתב לה בפירוש אחריות, לכן אם כתובתה קודמת היא גביה ולא בעל חוב ודוק. אולם התבוננתי דלמה קאמר לעולם בשכ"מ, הא לפי מה דדחי הגמרא דבבריא ג"כ אמר אם כתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס, ולא הוי נפ"מ כלל בין בריא לשכ"מ, וא"כ מצי מיירי מתניתא בשכ"מ ובבריא ולא הוי רבותא כלל טפי במה דאמר דמיירי בשכ"מ, אך לפ"ז א"ש דהר"י אבן מיגאש פסק דמלוה ע"פ טורף ממתנת שכ"מ שאינה חלה אלא לאחר מיתה וכיורשין הויא, וא"כ מצי מיירי בשט"ח שאין בו אחריות, וטורף בכ"ז ממתנת שכ"מ וא"ש ודוק היטב:

ג

וכן אם היה זמן הכתובות והשטרות כולן יום אחד כו' ולעולם כל שקדם וזכה במטלטליו וכו':

הנה בהלכות מלוה פרק כ' ביאר רבינו פרטי דין זה, שם (הל' ג') כתב דאם זמנם שוה כל שקדם אחד מהן וזכה מה שזכה זכה אף מקרקעי דרק בעל חוב מאוחר אמרו מה שגבה לא גבה, אבל כשכלן שוין כל הקודם זכה ובמטלטלין לעולם אף אם זמן אחד מהם מוקדם כיון שאין דין קדימה במטלטלין לעולם כל הקודם זכה אף ב"ח מאוחר, וכאן קיצר רבינו כי שם מקומו, ובהשגות שם כתב דלא מהני תפיסה, וכבר האריכו בזה רבנן קדמאי. ונראה לי דתליא בזה, דאם נאמר דכשמגיע לכל חד מנה ויש כאן מנה לגבות, שעבודו של כל חד מוטל על כל המנה, א"כ מהני תפיסה שתופס מה שתחת שעבודו וכדפסק רבינו, אבל אם נאמר דלכל חד משועבד פלגא נכסים אם יש שנים ויותר לפי חשבון הבע"ח ככה נופל שעבודו של כ"א על הנכסים, א"כ איך יתפוס מה שתחת שעבודו של חבירו במקרקעי, דהשעבוד כמכר שמפקיע מן הלקוחות וגובה מן היורשים ולקוחות, ולכן מה שגבה לא גבה. וכזה תמצא מבואר לרבינו נסים בשיטה דתקפו כהן, דמספקא לן אי שניהן מוחזקין כל חד בכל הבגד, רק דכיון דכל חד מוחזק בכולה מההכרח לומר דיחלוקו, או דלמא כל חד מוחזק רק בפלגא יעו"ש מתק שפתיו. ונראה דזה תלוי אם נאמר דנוטלין לפי מעות הלא ליכא למימר דכל הנכסין משועבדין לכולן היינו לחובתה, וכן לשניה, דא"כ היה צ"ל יחלוקו דשעבודה מוטל על כל המנה כמו שעבוד חברתה ומגיע לה מנה, וא"כ אם לית כאן רק בעלת מנה ובעלת מאתים, ויש כאן מנה שניהן מוחזקין בה כאחד והיה צ"ל יחלוקו, ועל כרחין דאינה מוחזקת רק בחלק שליש מנכסים אם כתובתה מנה וחברתה מגיע לה מאתים, ותו איך יוכל להיות שיועיל לה התפיסה שתתפוס בדבר שאינה תחת שעבודה רק תחת שעבוד חברתה, אבל אם נאמר דחולקין כאחד אף שלחברתה מגיע כפלים מכל מקום המנה משועבדת בכולה לזה ולזה, ולכן כיון דהמנה משועבדת לכל אחת ע"כ דיחלוקו, וכיון ששעבודה מתפשט על הנכסים כפי כתובתה לכן מועיל לה תפיסה לתפוס מה שתחת שעבודה, ולכן פסק רבינו דמהני תפיסה כיון שדעתו דחולקין בשוה בכל הנכסים:

וכפי מה שבארנו, הוא בעצם ספק של הגמרא ערכין ריש פרק אין נערכין, ז"ל, בעי רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בב"א מהו כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו להאי תיקו, ורבינו כתב שם הרי הדבר ספק אם נתפס לשניהן ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני ויפטר או יתן ערך אחד מהן שלם כו' בערך אחד וישאר הערך האחר חוב עליו עד שיתן אותו כו' עכ"ל. וטעמא דלא אמרינן אם נאמר דחזיא כולהו להאי או כולהו להאי שיתן לשניהן בשוה וכדין החובות דשני שטרות היוצאין בשעה אחת יחלוקו, משום דאם יתן לשניהן הרי לא יצא ידי חובת שניהן שלא נתן לכ"א כאשר תשיג ידו שידו השיגה יותר, אבל אם נאמר דתרווייהו תפסי בהו זה בפלגא וזה בפלגא, הלא נתן לכל אחת כפי שהשיגה ידו דהמותר היה שייך לשניה, וזה ממש כפי מה שבארנו סברת קדמאי כאן דפליגי אם מהני תפיסה, ובכ"ז אין להקשות דשם מספקא לן וכאן פשיטא לרבינו דכולהו חזיין להאי או להאי, משום דכיון דאמר הרי שני ערכי עלי, הוי כמאן דשעבד לשניהן מה שיש לו והוי שניהן מוחזקין פלגא להאי ופלגא להאי, וכן להסוברים כאן דהוי כשניהן מוחזקין אין להקשות משם, דתמן אם נאמר דאו כולהו להאי או כולהו להאי הלא ג"כ יהיה הדין דשניהן גובין אותו מה שיש לו, ותו חשוב כאילו הוי בחזקת שניהן, ועוד דשם שאני ששניהן להקדש משא"כ כאן, רק מה שבארנו בסברא הנהו מוזכר בגמרא בפירוש תה"ל:

ונראה ראיה דקה לרבינו ז"ל, דחזינא שם בפרק מי שהיה נשוי דר' נתן סובר דעל מנה מוטל שעבוד שלשתן ואם אין כאן אלא מנה אז נוטלת הבעלת מאה תילתא ל"ג ושליש, ובזה נסתלק שעבוד שלה מן המנה והויא כנגד חברותיה כאילו קבלו כל חדא מנה, משום דשעבוד כל חדא היה מוטל על המנה וגבתה חלקה ונסתלק שעבודה מן המנה, ואפ"ה בשתי תפיסות כשנפלו מעיקרא ע"ה דינר ונטלה הבעלת מנה כ"ה דינר לא אמרינן דנסתלק שעבודה מע"ה דינר ושוב לא רמיא שעבוד שלה רק על כ"ה, דבתפיסה ראשונה נסתלקה נגד חברותיה בשעבוד שלה מע"ה שהיו שלשתן שייכים בה והשתא לא חל שעבוד שלה נגד חברותיה רק על כ"ה והיא צריכה ליטול שליש מכ"ה והוי בבת אחת, עם מה שנטלה בפעם ראשון ל"ג ותילתא שזה חלקה כשנפלו בבת אחת וע"כ כשיטת רבינו. וא"ש מה דגובה עוד בפעם השניה כ"ה דמוטל שעבוד שלה עם חברותיה על ע"ה המגיע לה ויחלוקו שלשתן, והא דגבתה מעיקרא כ"ה באמת לא גבתה רק מה שהיו שלשתן שוים בו, דתוכל לחשוב בדעתך שבפעם ראשון לא חלה שעבודא עם חברותיה רק על כ"ה והיתה צריכה ליטול רק שליש מן כ"ה הראשונים, רק דתפסה מה שהם היו צריכים ליטול כיון דכל כ"ה מונח תחת שעבודה הלא אם קדם וגבה מה שגבה גבה, ותו השעבוד שלה חלה כעת על ע"ה והיא צריכה ליטול ע"ה, ולא תוכל לאמר דבמה שתפסה וגבתה דנסתלק שעבוד שלה נגד חברותיה מע"ה, הגם דמעיקרא גבתה בתפיסה ראשונה כ"ה, משום דעל ע"ה שעבוד שלשתן חלה וכולן שוין, אבל השתא כי כבר באה לידי גביה וגבתה בב"ד הלא תוכל לחשוב זה לתפיסה נגד חברותיה, ותו תחשוב שמעיקרא לא חל שעבודה רק על כ"ה, והשתא מוטל שעבודא על ע"ה. אולם מזה מוכרח דלמאי דקיי"ל דהלכה דחולקין בשוה מוכח דמהני תפיסה, דכאן לר' נתן במנה הלא שעבוד שלשתן שוה, וסבר דחולקין בשוה מפורש דמהני תפיסה, אמנם אין מזה ראיה, רק אם מפרשינן בשתי גביות מקרקעי אבל אם מפרשינן במטלטלין תו אין ראיה דשאני מטלטלין דאף בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אך במטלטלין קשה דא"כ הויא תפיסה דלאחר מיתה ורבינא סבר ריש אלמנה ניזונית דלא מהני לכתובה ועיין ברבינו נסים מש"כ בזה דמעות שאני יעו"ש ודוק:

ודע דשיטת רבינו חננאל דלפי מעות נוטלין כמו שהביאו בתוספות בשמו, א"כ לפי מה שנתבאר על כרחין מה שגבה לא גבה וכפי מה שבארנו, וא"כ בעי טעמא למה הפקיעו חכמים שעבוד של אשה היכי דלית ליה אלא חד ארעא ויהבינן לבעל חוב דלא שייך טעמא דרבינו נסים ורא"ש, וע"כ משום דשני שטרות הלואות היוצאין על שדה אחת איכא שודא, וא"כ אמרו חכמים דלבע"ח שהפסיד מעותיו יהבינן טפי ולאשה לא חיישינן משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצית להנשא וזהו שודא שלהם, וע"כ דאף בשטרי הודאות והלואות אמר שמואל שודא וכן פסק ר"ח הובא בר"ן בשם בעל העיטור ודוק:

ובירושלמי על משנתנו, שמואל אמר במרשות זא"ז כשהרשת השלישית את השניה לדון עם הראשונה, אמרה לה, לא מנה אית לך סב לך חמשין ואיזיל לך, והוא תמוה, כיון שסילקה השלישית את עצמה מן מנה נגד חברתה בעלת מאתים, א"כ לא תטול במנה אחת ורק חמשין אית לה כשיש כאן מאתים, ודוגמא דסיפא דאינה נוטלת במנה הראשונה כלום ובשניה חולקת ובשלישית נוטלת לבדה, והמפרשים יגעו בזה. ונראה לנו דירושלמי מפרש למשנתנו אין שם אלא מנה חולקות בשוה, הוא לפי חשבון המעות שבעלת מנה נוטלת י"ז חסר שליש, שהמנה מתחלק לששה חלקים, והיא נוטלת שתות כפי ערך מעותיה נגד חברתה, וכן בסיפא היו שם שלש מאות א"ש דבעלת מנה נוטלת כפי ערך מעותיה, והשניה שליש והשאר לבעלת הג'. אבל במציעתא כשאין כאן רק מאתים היה צ"ל לבעלת שלש מאות מנה ולבעלת מאתים ס"ז חסר שליש, רק אוקים שמואל למשנתנו בשכתבה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לדון עם ראשונה במנה. נמצא דהבעלת מאתים היה לה ליטול בכל מנה שליש, והשתא שכתבה הבעלת שלש מאות נוטלת פלגא עם בעלת מנה וכל אחת נוטלת חמשים. א"כ בעלת השלש מאות לא נטלה מחלקה כלל במנה, ובעלת מאתים נטלה חלקה במנה הראשונה, אם כן מן מנה נסתלק שעבוד בעלת מאתים שכבר נטלה במנה יתר מכפי חלקה שחלקה שליש והיא נטלה פלגא, ונשארו על מנה הנשארת בעלת מאתים רק בשעבוד מנה שעדיין לא נטלה חלקה בזה, והבעלת ג' נשארה בכל שעבודה שלא נטלה כלל מן המנה הראשונה, ולא אמרינן דנעשה כאילו קבלה הבעלת ג' חמשים מן המנה ראשונה שזה חלקה בכל מנה ונתנתן לחברתה ונסתלק שעבודה במנה, דהיא לא נטלה כלום ולא מחלה כלום רק שסילקה את שעבודה מן המנה ראשונה וחל שעבוד כל הג' מאות על מנה הנשארת, אבל הבעלת מאתים הלא נטלה חלקה במנה ונסתלק שעבודה לגמרי מנכסים הנשארים ואין לה שעבוד רק למנה שמגיע לה עדיין בנכסים הנשארים שהרי לא נטלה במנה ראשונה לפי ערך מעותיה רק כהבעלת מנה, וכיון שעל הנכסים הנשארים אינה חשובה הבעלת מאתים רק לבעלת מנה וחברתה בעלת שלש מאות, א"כ כי יחלוקו לפי חשבון המעות המגיע להם נמצאת בעלת השלש מאות נוטלת שלשה חלקים ע"ה והבעלת מנה נוטלת רביע, הוא מה שנקראת במשנתנו בעלת מאתים נוטלת עשרים וחמשה כפי מה שבארנו בס"ד. וזה דאמר, אמרה לה לא מנה אית לך סב לך חמשין ואיזיל לך, היינו שלא תאמר בעלת מנה אנא לא סלקית נפשאי רק ממנה ראשון שבכל מנה יש לי חלק שתות, לכן אמרה לה כיון שאין לך רק מנה הרי נסתלקת שפיר שאת נוטלת כפי מה שמגיע לך יותר משתי מאות והוי כאילו נפרעו שניהם הבעלת מנה ובעלת מאתים לכל חדא מנה, ואף אם לא היו רק הבעלת מנה ובעלת שלש מאות בכל הנכסים ג"כ לא היה מגיע ליטול לבעלת מנה יתר מחמשים והשתא נטלה כפי מה שמגיע לה ובע"כ נסתלק שעבודה לגמרי מכל הנכסים, וזה אין לומר דא"כ במנה ראשונה יחלקו הבעלת מנה עם בעלת מאתים לפי ערך המעות, הוא שתטול בעלת מנה שליש במנה ל"ג ותילתא, ובעלת מאתים שני חלקים, זה אינו כיון דשעבוד של מאתים נשאר במנה השניה ולבעלת מנה אינך נותן כלום במנה שניה, א"כ אינך צריך לחשוב רק שבעלת מאתים נוטלת במנה דהא על מנה השניה נשאר השעבוד שלה במנה שניה, וא"כ יחלקו במנה ראשונה. ואין להקשות נימא דבעלת מנה ובעלת מאתים יחלוקו במנה ראשונה לפי ערך מעותיהם, היינו בעלת מנה ל"ג ושליש והשאר לבעלת מאתים, ושעבודן יהא מוטל על מנה השניה לבעלת מנה תשאר חמשים ולבעלת מאתים מנה, דז"א, דא"כ נוטלת הבעלת מאתים במנה כפי מה שמגיע לה משתי המאות שליש א"כ נסתלקה ממנה שניה, ועל כרחה דהיא תרצה להניח שעבודה על מנה שניה ובעלת מנה נוטלת שוה בשוה עם בעלת ב' מאות, וא"כ נסתלקה לגמרי שהיא אינה צריכה ליטול בב' המאות יותר מחברתה במנה אחד שרק פלגא מחברתה מגיע לה ודוק. ואחר כל החשבונות מוכרח לומר, דמסלקת עצמה בעלת ג' מאות מהך מנה, והם מסולקים כל חדא כאילו קבלה מנה וא"כ חולקות בשוה, ומנה שניה של בעלת מאתים נשאר על מנה שניה ושם נוטלת כ"ה לפי ערך המעות נגד הבעלת ג' מאות. ואחרי העלותי כל אלה בספר מצאתי בספר הפלאה שהעיר בזה קצת מן הקצת יעו"ש, ומה שבארתי בירושלמי נכון ומחוור בס"ד, וזה סעד לרבינו חננאל שגם הירושלמי סובר דחולקין לפי מעות ודוק:

אולם נראה קצת, דרבינו, הגם דבהלכות מלוה חייש להך שיטה דחולקין לפי מעות והביא זה בשם יש מהגאונים, זה דוקא בחוב שכל אחד לוה כך זה מאה וזה מאתים, חשבינן לפי ערך המעות, אבל בכתובה שלא הוציאו ממונם רק נשואין היה בכל חדא, והגם דזו לא נתרצית בכתובה מאתים רק בשלש מאות וכיו"ב, זה דוקא שישאר חוב עליו, אבל לשעבד להן הנכסים לא הוי סליק אדעתיה שזו שכתובתה מועט לא ישתעבד לה רק לפי ערך מעותיה ובודאי משעבד לה נכסיו למנה שלה עד שתטול פרוטה אחרונה כזה האופן ששיעבד לבעלת הג' מאות, וכל שלא גבו כתובתן שניהן שוין בגביה ויחלוקו. ועדיפא מזה מצאנו באלו ששעבודן כאחד חלה על הנכסים, שאם יש כאן בע"ח ואשה ולית כאן רק חדא ארעא דאמרו חכמים דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן משום שזה הוציא מעות וזה לא, כש"כ שיש לנו ליפות כחה ככח אשה שכתובתה מרובה שלא יעדיף כח המרובה בכתובה בנכסים, כיון שהיא לא חסרה מעות וניחוש משום חינא לכולן שלא תצא זו האשה שכתובתה מועט וידיה על ראשה ולא תטול מה שמגיע לה בשביל הכתובה המרובה לחברתה. כן נ"ל בדעת רבינו ז"ל ומשו"ה לא זכר כאן דברי הגאונים האלה גבי כתובה ודוק בכ"ז. אמנם גם שם בפרק כ"א סתם דלא כהגאונים:

י

וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה וכו' שמא יעשו קנוניא על ההקדש וכו':

הדין הזה הוא בביאור בהלכות ערכין, וז"ל שם (פ"ז הי"ז), המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו, וכאן קיצר רבינו, אולם נראה דיש כאן דקדוק גדול ללשונו הזהב, דדא נראה לי, דאף להך שיטה דסברי דבהקדש דאתי לידי גזבר מהני שאלה עיין פי"ב מהלכות מעה"ק במשל"מ, נראה דזה דוקא בעודן ביד הקדש הא אם נפדו מיד הקדש והמה ברשות הלוקח תו לא מצי לשאול, וטעמא, דהא אמר אמימר נשבע שלא יאכלנה ואכלה כולה אין נשאלין עליה, ואף רבא דפליג משום דמחוסר מלקות, הא אילו ליתא מידי אין נשאלין, כן נראה אם נפדה זה מיד הקדש תו אין נשאלין דליכא על מה לחול השאלה, ואע"ג שהזכות שיש ללוקח מן ההקדש הוא בזכותו של הדיוט אע"ג דמדבורו אתי לא מצאנו שאלה, ואדרבא בהפקר אין שאלה דהא אין אדם עובר אם הפקיר חמצו קודם הפסח הואיל ואי בעי מיתשל, ועוד דא"כ איך אמרו המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור (יבמות מ"ח) ומוכח דלהלכה למעשה א"צ ג"ש, והא איך מצי לישא בת חורין שמא ישאל רבו ונמצא באיסור, דוגמא דאמרו בירושלמי פרק המדיר דהמקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים דאינה מקודשת וצריכה גט שמא תנשא לאחר ותתיר את נדרה, ואף למאן דשרי, שאני תמן דהיא לא תעשה מעשה לקלקל את עצמה וכמו שפירש הרשב"א הביאו ההמ"ג לעיל פ"ז הלכה ח' ור"ן נדרים פ"ה יעו"ש. אבל ודאי כאן דשמא רבו ישאל הלא היה צריך גט שחרור, וכן מהך דאמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה ואמאי ישאל על הפקירו, וזה ראיה ברורה דלא מהני שאלה בהפקר, ולזה כוון רבינו בלשונו הזהב פ"ב מהלכות נדרים ז"ל, ההפקר אף עפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו הנדר שאסור לחזור בו, ופירושו דאינו נדר דיהיה מועיל בו שאלה וחרטה כמו בנדר. כן נראה דזכות ממון הוא להדיוט ואמירתו כקנין הוא, א"כ בשביל הזכות שיש ללוקח מן ההקדש הא לא מצי למישאל עליה שזה זכות ממון אע"ג דאתי מדיבוריה, רק משום הקדש, הא לית כאן שום הקדש והוי כמו שאכלה כולה ואין נשאלין עליה, כן נראה, ואם תדחוק לומר דכאן על עיקר הנדר הא מהני שאלה, היינו על ההקדש רק דהוי כמו אכלה כולה וע"ז אמרינן דזכות שיש ללוקח מן ההקדש הוי כמו דאיתא עוד מההקדש ויש על מה לחול השאלה דהא גם במחוסר מלקות אמרינן דיש עוד על מה לחול השאלה, ובפרט דיש מקום לומר דגם על זכות הבא מדיבור מהני שאלה אף שהוא זכות ממון להדיוט ושאני גבי הפקר דזכות ההפקר מציא להיות גם ע"י יאוש מידי דאתי בלא דעתו של אדם דלא שייך ע"ז שאלה כלל והוי דיבורו רק כמו סיבה לזה הזכות היכול להיות גם ע"י יאוש והפקר שלא מדעתו לכן לא מהני שאלה, אבל בשאר זכות ממון הבא ע"י דיבורו מהני שאלה, ונפק"מ בפיאה יהיה מהני שאלה, אכן זה בדותא, דלא מצאנו שאלה בפיאה, וכן לפי מה דאוקמי קמאי הך דמי שליקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון, בבעל השדה גופיה, ואפילו כן אמרו בפ"ק דגיטין דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ואמאי הא מצי למישאל עלה, ולא שייך לומר שאינו בידו לזכות לאחרים משום דחב לאחרים דבידו למיתשל ויש לדחות. אמנם דא ברור דלא מהני שאלה, ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דע"י יאוש לא יצא מרשותו רק עד דאתי ליד זוכה, וכי חזר וראהו תו ממילא קאים ברשות הבעלים ואינו צריך לזכות מחדש, א"כ קנין ההפקר דתיכף יצא מרשותו וכמו שקיי"ל בנדרים מ"ג, אי אפשר לקנין זה בלא דעתו ואפ"ה קיי"ל דלא מהני שאלה ביה הוה"ד לפיאה. וראינו לר"ן בפרק ואלו נדרים פ"ה, ז"ל, ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוציא שאלה בהפקר כו'. ואולם שם בדיבורו נכלל שני דברים, נדר איסור והפקר, לכן אעפ"י שבטל הנדר לענין ממון נפקא מרשותיה, אבל כאן אפשר דקנין ממונו של הפודה מן ההקדש ג"כ בטל. אולם מסבתרא לומר דלא מהני שאלה לאחר שנפדה מן ההקדש וכלה לגמרי ההקדש מן הנכסים ואין להפודה רק קנין ממון [ובפדה מקצת מן ההקדש ונשתייר מקצת שלא נפדה ושאל על מה שלא נפדה צ"ע טובא ואכ"מ]:

והנה שיטת רבינו מבוארת ומפורשת בהלכות ערכין שם, דאין לגבות מן ההקדש דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ולא מצאנו הקדש יוצא בלא פדיון, ורק כשנפדה מיד ההקדש תו אתי בע"ח וגבי מניה, דשעבודא כדקאי קאי, רק איסור הקדש אינו מניחו לגבות והוי כמאן דאריא רביע עלה, ולא שייך כאן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דאין זה זכות רק איסור הקדש רמי עלה, והוי כמו שדה אחוזה שאם לא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמים שלה, ואפ"ה אם גאלה אחר לפני היובל יוצאה ממנו לכהנים ואינם נותנים לו כלל ולא אמרינן שזכה מן ההקדש זכותו של הקדש ולא יזכו כהנים ביובל בלא דמים, (עיין ערכין דף כ"ה) וכן פסק רבינו, רק דא"כ אין הנכסים שתחת יד ההקדש שוה כלום, דמי ירצה לאבד מעותיו שיפדה ויבא אחר ויגבה ממנו, א"כ אינו שוה רק כערך שיתן שאחר שיופדה יוגבה ממנו, ובע"ח אינו פודה בעצמו בדבר מועט מיד ההקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, כן שיטת רבינו. ולפ"ז שם בהלכות ערכין מיירי שעדיין היה ביד ההקדש כשגירש את אשתו, דאז אשמועינן דחיישינן לקנוניא, אף שבידו להשאל על הקדשו, מ"מ לא בעי לשוויה נפשיה הדרנא, ולכן קמ"ל דאינה גובה כתובתה מיד הפודה מן ההקדש אחר הגירושין דמהקדש גופא לא מציא גביא כשיטתו, אבל כאן מיירי כשגירש את אשתו כבר היה נפדה מן ההקדש והיה תחת יד הפודה ותו לא מצי למישאל על הקדשו וקמ"ל דלא תימא דלמה ניחוש לפסידא דפודה וכי היכי דלא חיישת לפסידא דלקוחות דלא הוי להו ללוקחן כן לא תחוש לפסידא דיליה, לזה קמ"ל דז"א דאם תאמר דיוכל לגרש בלא הדרת הנאה יחוש הלוקח ללוקחן מיד ההקדש דבלא זה לא חייש שמא יגרש את אשתו ותגבה ממנו, אבל אם יכולת בידו לעשות קנוניא, יחשוב מחר ירצה המקדיש לעשות קנוניא ויגבה מידו ולא יתן דמים מרובים להקדש, ולכן חשו חכמים לתקנת הפודה שלא יגבה בלא הדרת הנאה ויהיה ריוח להקדש, וכי"ב אמרו ריש פ"ה דבכורות דמשו"ה התירו חכמים למכור באיטליז ולשחוט באיטליז כו' דבשביל זה טפי ופריק מעיקרא, כן ה"נ בשביל זה טפי ופריק מעיקרא, ואם כי לא כוון רבינו לזה הוא דין אמתי ונאות בסידור לשון רבינו ז"ל:

ונבאר גם דברי רבינו בהלכות ערכין שמה בהלכה י"ח י"ט, עפ"י דברי הר"י בן מיגש שהובא במגדול עוז שם, שכתב ששכיב מרע לא מצי למיהדר ביה מן ההקדש, פירוש, אם מת אחר כך ולא מצי למיהדר ממתנתו רק אם חזר לעצמו מצי הדר אם מת אפילו אח"כ דאוקי ממונא בחזקת מ"ק, אבל ליתן לאחר מה שהקדיש וחזר בו ומת מחליו ודאי לא מצי חזר ביה ולא זכי ביה אידך דאחרינא לית ליה חזקת מ"ק כיון דמספ"ל אם מצי חזר ביה אם זכי ביה הקדש או אחר ודאי דלא מוציאין מידו של הקדש מספיקא, דכ"מ דמנחא בי גזא דרחמנא הוי והקדש מוחזק בו, ואע"ג דאמרו בדף קנ"א סבור מניה לעצמו אבל לאחר לא, א"ל בפירוש אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר, הכא שאני דמספקא לן איך הלכה ולכן מצי הדר לעצמו דאית ליה חזקת מ"ק, אבל כאן דממנ"פ או שהוא להקדש או שהוא לאחר לא מפקינן מיד הקדש, וכזה כתבו תוספות בפרק המוכר את הספינה (דף פ"א:) בד"ה אלא מע"ר דלוי הוא כיון דממנ"פ לאו דידיה, דאי בכורים נינהו דכהן הוי, כן נראה בשיטת הר"י בן מיגאש וז"ל, דהא אמרינן כו' ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו כו'. אבל דא לא מסתברא לומר דמש"ה אין לו יכולת לחזור משום דהוי כמקדיש לאחר ל' יום. ז"א דמשו"ה לא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמו שמונח דבר ברשות הקונה דבאופן זה מהני משוך וקני לאחר ל' יום, אבל במתנת שכ"מ דאימת חיילא לאחר מיתה הוא דחיילא, איך קני הקדש כיון דבעת הקנאה ליתא למקנה ולאו דידיה יהיב רק נכסים דרמו קמי יורשים אם לא מתורת תקנה דקני מדברי סופרים ובזה מהני חזרה דמה דתחול המתנה לאחר מיתה הוי מד"ס וכי חזר ביה לא תקנו, אם לא לפי הצד דמבעי בגמרא דבכל ענין גמר ומקנה מעכשיו בהקדש אף אם יעמוד מחליו ובכל ענין לא מצי הדר ביה, אבל אם נימא דלא גמר לתת רק לאחר שעת מיתה ודאי דמצי הדר ביה אף אם לא עמד מחליו ופשוט, וראיתי אח"כ במחנה אפרים בהלכות צדקה שהאריך בזה יעו"ש:

והנה שיטת רבינו דבהקדש לא מצי הדר ביה תוך כדי דבור כמפורש בפרק ט"ו ממעה"ק, וסובר רבינו דבמידי דלא מצי הדר ביה תוך כ"ד, אפ"ה לפרש דבריו מצי שפיר וכמוש"כ בכסף משנה לעיל פ"ו שכתב רבינו אם אמר לה הרי את מ"ל בדינר זו ונתן הדינר בידה והשלים תנאו כו' תנאו בטל מפני שהמעשה קודם לתנאי, דתיפוק ליה דלא מצי לחזור אף תוכ"ד בקדושין וע"כ דלפרש דבריו מצי כדי דיבור יעו"ש, ולכן בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידו נאמן ואמרינן דודאי לא הדר ביה, רק שמתחלה כוון לאמר מנה לפלוני בידי והוי כמו דלא חיילא הקדש כלל על שיעור מנה זו, וגבי שפיר מן ההקדש בעצמו. אבל לאחר שהקדיש דלא מצינן לומר שכוון שלא יהא חל הקדשו על מנה של פלוני בידו מדלא פירש בשעת הקדש, רק מדאין עושה קנוניא אמרינן דמגיע לו כפי מה שאמר, א"כ הוי ככל בע"ח דעלמא ולא מצי גבי מן ההקדש, דשיטת רבינו דאף קדושת דמים מפקיע משעבוד רק מיד הפודה מן ההקדש גבי כבע"ח דעלמא. וזה מדוקדק בלשון רבינו אבל חולה כו' אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה כו' ה"ז נוטל מן ההקדש, פירוש קודם פדיה, ואם אחר שהקדיש כו' גובה מן הפודה לא מן ההקדש, ומשמע מהלכה זו שסובר רבינו דהיכא דלא גבי מן ההקדש בעצמו רק מן הפודה תו עושה קנוניא על הפודה וצריך שבועה, או דאף חזקה דאין אדם עושה קנוניא הוי כמו עד אחד ואינו פוטר הבא ליטול ממשועבדים לגבוה בלא השבועה וזה מחלוקת קדמאי, ורק בשכ"מ בשעה שהקדיש אמרינן דמדאין אדם עושה קנוניא ודאי דכוון לפרש דבריו מתחלה והוי כאילו אמר חוץ מסך שמגיע לפלוני יוקדש כל נכסי ובזה גבי מן ההקדש בעצמו. וראיתי בסמ"ע שהביא בשם העיר שושן שהרגיש בכמה דברים שכתבנו, ויש לכוון מש"כ שאם בשעה שהקדיש אמר מנה לפלוני כו' ולא אמר תנו ולא היה שטר מקויים אמרינן דשלא להשביע את בניו כוון משום דלעצמו מצי הדר ביה ודעתו היה לחזור בחליו מן ההקדש ולהניח לבניו וכמו שבארנו, והסמ"ע השיג עליו, והדברים מוכרחים לכל מעיין בלשון רבינו ובשיטתו:

והנה רבינו פסק כר' אליעזר משום טעמים שכתבו קדמאי דרב הונא חולק על ר' יהושע דרק בשכ"מ אין אדם עושה קנוניא על ההקדש הא בריא לא, וכן בסוגיא דשבועות, וכן מורה לשון הגמרא בערכין, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה כו' ערב תנן הקדש תנן כו' בשלמא הקדש משום רווחא דהקדש מוכח דחיישינן לקנוניא גבי הקדש, הן לפי מה שבארתי לעיל דהיכי דגרשה כשכבר נפדה תו לא מצי למשאל וחייש שפיר לקנוניא דכי ידעי דלוקח מן הקדש לא מצי בעל לעשות קנוניא עם אשתו טפי מעיקרא טפי ופריק א"ש, דבכה"ג כוון וא"ש לשון רווחא דהקדש, דאם כשהוא ביד הקדש הו"ל למימר משום פסידא דהקדש ודוק, ובפירוש המשנה ביאר רבינו דטעמייהו דפליגי בשאלה וה"ל כר' יהושע, וזה מן המקומות שחזר בו רבינו מפירוש המשנה, ועיין תוספות יו"ט בזה:

יג

אלמנה בין מן הנישואין כו' נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה וכו' ואחריות המכר על נכסי יתומים:

מפורש בגמרא, ולפ"ז נראה פשוט, דאם הלך בעלה למדינת הים ובאתה לתבוע מזונות וב"ד מכרו קרקעות של בעל למזונותיה או שמכרה לעצמה כמבואר לעיל פי"ב ודאי דאחריות המכר על הבעל, ולפ"ז אף אם בא הבעל ואמר הנחתי לה למזונותיה שאם לותה נאמן שלא לשלם כשיטת רבינו שם, מ"מ כיון שתבעה ומכרה ברשות, המכר קיים, וחייב באחריותן אם בא בעל חובו של הבעל ויגבה מן הלקוחות שפיר נפרעין ממנו הלוקחים, דכיון דקנו ברשות אינו נאמן לטעון אחר מעשה ב"ד ולאמר הנחתי לה מזונות, ואולי מטעם זה הצריך רבינו שם במכרה מקרקעי שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח לה מזונות אף דאינה נוטלת כלל, והיא כופרת בכל ואינה צריכה לישבע רק היסת, משום דכיון דאחריותן של לוקחים על הבעל הוי כמי שהיא נוטלת, שמה שיטלו הלוקחים הבאים מכחה ממנו הוי כאילו נוטלת היא. וע"ז אמר אדמון תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ולכן במטלטלין אם מכרה אינה נשבעת רק היסת, שעל מטלטלין לא שייך אחריות, שאף אם יבוא בע"ח לא יטרוף המטלטלין מן הלקוחות, ואף נגזל ג"כ יהיה תקנת השוק ויקח הלוקח את דמי החפץ, וא"כ איננה רק כמו כל כופר בכל שאינו נשבע רק היסת ונפטר. ולפ"ז במטלטלין ידועים ג"כ הדין כך אף שאין מיגו אינה נשבעת רק היסת, ואין צורך לדברי הרב המגיד בזה, דלדבריו רק במטלטלין שאינם ידועים מיירי ומדין מיגו נפטרת משבועה וזה נכון, עיין לעיל פי"ב הלכה כ"א כ"ב ודוק היטב:

ודע דבמכרה למזונות בחיי בעלה כשהלך למדינת הים ואחר כך מת בעלה או גירשה, נראה דלא מציא הדרא וגביא אותן נכסים לכתובה, וכמו באלמנה שמכרה למזונות דאינה חוזרת וגובה אותן לכתובה משום דאחריות דנפשה קיבלה עלה, אע"ג דיש לחלק קצת, דשאני תמן דהא יכולת בידה תיכף לתבוע הכתובה ולגבותם, ולכן בודאי אסיקו לקוחות אדעתייהו דלא תיהדר ותגבה לכתובה מהם. אבל כאן הלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואימור היא תמות בחייו ולא יגיע לה הכתובה לכן לא התנו אדעת כן וקנו אם יתחייב לה הבעל כתובה תהיה כדין בע"ח דעלמא. אך מ"מ מדברי רבינו נסים פרק מי שהיה נשוי גבי ההוא דזבנה לכתובתה דאמיה דאם לא קיבל אחריות גם אחריות דנפשיה לא קיבל יעו"ש משום שזה הזכות לא בא לידו בשעת המכר, משמע דכל שבא לידו בשעת המכר לא מצי לטרוף מן הלוקח, וכאן כבר בא לידה הזכות, שהרי מגיע לה הכתובה ובידה למחול ולמכור, כן מכרה להלוקח גם זכותה שיש לה לטרוף מן הלוקח עבור כתובה ודוק בכ"ז:

בתשובות מבי"ט ריש חלק ג' כתב שאף למ"ד דמי שנטבע בעלה במים שאין להם סוף דבכ"ז גובה כתובה, בכל זאת ביתומים קטנים בודאי דאינו גובה דטעמא משום חינא, ופירשו הראשונים כדי שיהיה לה במה להנשא והכא הא אסורה להנשא, וכן כתב בח"ב סימן קנ"ד, ובמחכ"ת ז"א, דאף כי ליתא טעמא דחינא, בכ"ז טעמא דמפסדא מזוני הא איכא וודאי גובה כתובה, כדאמר הגמרא בלישנא קמא בערכין ורבינא סבר כן, ופוק חזי דרבינו כתב פי"ב מהלכות מלוה ולוה, לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואח"כ באת לתבוע כתובתה כו' שהרי אין לה מזונות והרי נשאת מוכח דאם היו לה מזונות היתה גובה כתובתה, וז"ב. אחר זמן רב מצאתי בתרומת הדשן סימן רי"ז כפי מש"כ לענין אחר באורך גדול יעו"ש:

אבל הגרושה לא תמכור אלא בב"ד:

משנה ערוכה היא, ובבבלי אמר דלמ"ד משום חינא אתיא כר"ש, ולרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב"ד, ולמ"ד משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו, אז גרושה לא תמכור אלא בב"ד לכו"ע, ורבינו פסק כר' יוחנן דמשום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו, ולכך פסק כהך משנה. אולם בירושלמי אמר ר' יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך הוא חס על כבוד גרושתו, וכבר חשבתי דר' יוחנן אמר דאמר ריב"א מבשרך לא תתעלם זו גרושתו, דרק על גרושה מן הנשואין אמר וזה מבשרך שהיה אשתו, וכי אמר במשנתנו וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הוא מן האירוסין, וע"ז לא מצאנו חולק, ורבינו סתם הדברים דבכל גווני לא תמכור אלא בב"ד, לכן נ"ל פשוט דר"י סובר דבנפרעת שלא בפניו ודאי דאדם חס על כבוד גרושתו וכמו דמייתי עובדא דריה"ג. אבל במת ונפרעת מן היורשין ודאי דאין אדם חס על כבוד גרושתו לאחר מיתתו. ומשנה דקתני וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הוא בנפרעת מן היתומים דומיא דאלמנה דתני ברישא. ולפ"ז מצינן לומר דר"י בירושלמי לא הוי חושש לומר דמשום דאין אדם רוצה שתתבזה גרושתו תפרע שלא בב"ד דזו לא פסיקא כ"כ, והמגרש מתוך קטטה נימא דתמכור שלא בב"ד משום אומד דעתא קלישא כי האי, רק דירושלמי לטעמיה אזיל דמאן דמגרש אשתו ולא יהיב לה כתובתה, חייב ליתן לה מזונות כדאמר ריש פ' מציאת האשה, ובירושלמי ב"מ פ"ק הלכה ה', וא"כ הלא הא דמוכרת שלא בב"ד לכתובתה, הוא כדי שלא תפסיד מזונות, רק משום מזונות לחודא לא חיישינן אך בצירוף אומדנא כי האי השוו דין גרושה לדין אלמנה דתהא מוכרת שלא בב"ד, ולכך רבינו דאזיל בשיטת הרי"ף דדחי הך דירושלמי דתמן ואין לה מזונות לא סמכו משום אומדנא כי האי דתהא רשאה למכור שלא בב"ד, ויש אתי להאריך בדברי הר"ן לקמן בסוגיא דפוסקין ואכ"מ:

טו

היתה כתובתה מאה ומכרה שוה מאה ודינר במאה כו':

לא פסקו כרשב"ג משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דבבא אחרונה דהיתה כתובתה ת' זוז כו' כרבנן והלכה כסתם, ועוד דבשליח אמר רבא בפרק האיש מקדש וכן אר"נ בסוגיין דבכ"ש חוזר דלתקוני שדרתיך כו' וחזינן דפליגי אם שליח כאלמנה או כדיינין וכיון דקיי"ל דבשליח חוזר באונאה כ"ש בקרקע, ולא נפ"מ אם נשתייר שיעור שדה, כש"כ באלמנה דלא קיי"ל כרשב"ג ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.