תורה תמימה/שמות/כד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כד

א[edit]

עלה אל ה'. אמר לי׳ ההוא צדוקי לרב אידית, כתיב ואל משה אמר עלה אל ה׳. עלה אלי מבעי לי׳, אמר לי׳, זה מטטרון ששמו בשם רבו, דכתיב (לעיל כ"ג כ"א) כי שטו בקרבו [א]. (סנהדרין ל"ח ב').

ה[edit]

נערי בני ישראל. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחר כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו וישלח את זאטוטי בני ישראל [ב]. (מגילה ט׳ א׳).

נערי בני ישראל. שלשה ספרים מצאו בעזרה, באחד מצאו כתוב וישלח את זאטוטי בני ישראל ובשנים את נערי בני ישראל וקיימו שנים ובטלו אחד [ג]. (ירושלמי תענית פ"ד ה"ב).

ויעלו עולות. [תניא, איסי בן יהודה אומר, ויעלו עולות – כבשים, ויזבחו זבחים שלמים – פרים] [ד]. (יומא נ"ב ב׳).

ויעלו עולות. תני, עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות, [א"ל רב הונא בר רב קטינא לרב חסדא, והכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, אמר לי', הכי אמר רב אסי, ויעלו עולות – פסקא] [ה]. (זבחים קט"ו ב׳).

ויזבחו זבחים שלמים. ולמאן דאמר עד מתן תורה לא קרבו ישראל שלמים, הא כתיב ויזבחו זבחים שלמים [ו] ההוא עולות שלמים בגופן הוא בלא הפשט ובלא נתוח [ז] [ירושלמי מגילה פ"א הי"א]

ו[edit]

זרק על המזבח. מכאן שלא נכנסו אבותינו לברית אלא בהרצאת דמים [ח]. (כריתות ט׳ א׳).

ז[edit]

נעשה ונשמע. דרש ר' סמאי, בשעה שהקריבו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד בישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע [ט]. (שבת פ"ח א').

נעשה ונשמע. א"ר אלעזר, בשעה שהקריבו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שבלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, מעיקרא עושי והדר לשמוע [י]. (שם שם).

נעשה ונשמע. אמר לי׳ ההוא צדוקי לרבא, עמא פזיזא, ברישא אבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו אמר לי', אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם [י"א]. (שם שם).

נעשה ונשמע. [תניא], בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באותה שעה קרא להם הקב"ה בני בכורי ישראל [י"ב]. (שבת פ"ט ב׳).

נעשה ונשמע. ע"ל בפ׳ יתרו בפסוק וכל העם רואים וגו׳ (כ׳ ט"ז).

ח[edit]

ויזרק על העם. מלמד שלא נכנסו אבותינו לברית אלא בטבילה, דכתיב ויקח משה את הדם ויזרק על העם, וגמירי דאין הזאה בלא טבילה [י"ג]. (כריתות ט׳ א׳).

הנה דם הברית וגו'. תני רבי אומר, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה [י"ד]. (נדרים ל"א ב׳ בע"י).

ט[edit]

ושבעים מזקני ישראל. תני, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים, ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה [ט"ו]. (ר"ה כ"ה א׳).

י[edit]

כמעשה לבנת הספיר. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין [ט"ז] מפני שהתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא [י"ז]. (סוטה י"ז א').

כמעשה לבנת הספיר. א"ר מיאשא, בבבל כתיב (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר, ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר, ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה כך היה קשה שעבודה של בבל משעבודה של מצרים [י"ח]. (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג).

כמעשה לבנת הספיר. א"ר ברכיה, מעשה אין כתיב כאן אלא כמעשה, היא וכל ארגליא שלה, היא וכל פרקמטיא שלה [י"ט]. (שם שם).

כמעשה לבנת הספיר. דרש ריש לקיש, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר – זה עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו היכן דרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה [כ]. (שם שם).

יא[edit]

ואל אצילי בני ישראל. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו ואל זאטוטי בני ישראל [כ"א]. (מגילה ט׳ א׳).

ויחזו את האלהים וגו'. מרגלא בפומיה דרב, לא כהעולם הזה העולם הבא, עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שהיה ולא פו"ר ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא ההרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו [כ"ב]. (ברכות י"ז א׳).

יב[edit]

ואתנה לך וגו'. א"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם [כ"ג], לחות – אלי עשרת הדברות, תורה – זו מקרא [כ"ד], והמצוה – זו משנה [כ"ה], אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים [כ"ו], להורתם – זה גמרא [כ"ז], מלמד שכולם נתנו למשה בסיני [כ"ח]. (ברכות ה׳ א׳).

ואתנה לך וגו'. מניין לברכת התורה מן התורה, א"ר חייא בר נתן, הרי הוא אומר (פ' עקב) וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך וכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה [כ"ט] [ברבות מ"ח ב׳].

והתורה והמצוה. תניא, מניין למצות שטעונות ברכה, אמר ר׳ תנחומא בשם ר"א, כתיב והתורה והמצוה, הקיש מצוה לתורה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה [ל]. (ירושלמי ברכות פ"ו ה"א).

יד[edit]

מי בעל דברים. א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה, מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה, שנאבד מי בעל דברים יגש אליהם – יגיש דבריו אליהם [ל"א]. (ב"ק מ"ו ב׳).

מי בעל דברים. א"ר שמואל בר נחמני, מניין שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם – יגיש ראיה אליהם [ל"ב]. (ב"ק מ"ו ב׳).

טז[edit]

וישכן כבוד ה׳ וגו׳. תניא, ר׳ עקיבא אומר, וישכן כבוד ה׳ על הר סיני – מראש חודש, ויכסהו הענן – להר, ויקרא אל משה, משה וכל ישראל עומדים, ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה [ל"ג]. (יומא ד׳ א׳).

ויכסהו הענן ששת ימים. מכדי כתיב בסמוך ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, מה ת"ל ויכסהו הענן ששת ימים [ל"ד], זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה [ל"ה]. (שם ג׳ ב').

ויקרא אל משה ביום השביעי. מכאן דבשבעה בסיון נתנה תורה לישראל [ל"ו]. (יומא ד׳ ב׳).

יח[edit]

ויבא משה בתוך הענן. ר' אלעזר רמי, כתיב (ס"פ פקודי) ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכתיב ויבא משה בתוך הענן, מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן [ל"ז]. (שם שם).

בתוך הענן. תנא דבי ר' ישמעאל, נאמר כאן בתוך הענן ונאמר להלן (פ׳ בשלח) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, מה להלן שביל דכתיב והמים להם חומה אף כאן שביל [ל"ח]. (שם שם).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. יש מפרשים כי מטטרון בגמטריא שדי, ופירש"י דמטטרון אמר לו עלה אל ה', ורמב"ן פירש להיפך, דהקב"ה אמר למשה עלה אל מטטרון, יעו"ש, וכל זה ע"ד הדרש, ולפי הפשט י"ל המשך הלשון ואל משה אמר עלה אל ה', שכן דרך הכתובים בכ"מ להזכיר את השם במקום הכנוי, כמו ויאמר למך לנשיו וגו' נשי למך האזנה אמרתי, וה' המטיר אש וגפרית מאת ה', ויאמר שמואל וגו' וישלח ה' את יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א) ולא ואותי, והאר פניך על מקדשך השמם למען אד' (דניאל ט׳:י״ז), וכהנה רבות, ואף הכא כן.
  2. משום דנערי הוא לשון קטנות ויאמר גרועים שבכם שלחתם לקבל פני שכינה, וזאטוטי הוא לשון חשיבות כמו זוטו של ים. (ב"מ כ"א ב' ועיי"ש ברש"י] ומבואר בגמרא דגם בפסוק י"א דכתיב לפנינו ואל אצילי בני ישראל שינו ג"כ ואל זאטוטי, ואע"פ דשם אין מוכרח הדבר, אך רצו להתאים הלשונות שהם ענין אחד, וע"ע מש"כ בענין תכונת זה המלך תלמי ותכלית העתקת התורה ע"י הזקנים לעיל ס"פ שמות בפסוק וירכיבם על החמור.
  3. יתכן דשניי נוסתא זו היה נובע מסבת השנוי שכתבו לתלמי המלך זאטוטי במקום נערי כמבואר בדרשה הקודמת, וע"י שגגת הסופר נכתבה נוסחא זו בס"ת, אך יש לעיין אם היה דבר זה אחר ימי תלמי.
  4. ולאפוקי מדעת רב חסדא דמספקא ליה האי קרא היכי כתיב, ויעלו עילות כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים או דילמא אידי ואידי פרים הוו, ר"ל אם העולות היו כבשים והזבחים פרים או מה דכתיב פרים קאי גם אעולות שהעולות היו פרים. והנה קבענו הדרשה כאן לפי דעת איסי, משום דבכל הש"ס מקובל דרשת איסי דחמשה פסוקים אין להם הכרע ולא נחשב הפסוק הזה, ש"מ דדעת הגמ' מסכמת לדעת איסי בפירוש פסוק זה שיש לו הכרע, כמבואר.
  5. ר"ל דויעלו עולות אינו מוסב על הנערים, אלא שני ענינים הם, וישלח את נערי בני ישראל, ששלחם לאיזה דבר להביא, ויעלו עולות – אלה שראוים להביא. והנה העתקנו דרשה זו כפי המכוון לענין, אבל לפנינו בגמרא אין הגירסא כן, וכבר כתב רש"י כי כנראה אותה הגירסא חסרה ומשובשת, ולכן אין אנו ערבאין גם לאמתת הגירסא שהעתקנו.
  6. וס"ל דענין זה קודם מתן תורה היה בה' בסיון, ואע"פ דכתובה היא לאחר פרשת מתן תורה.
  7. ועיין בבבלי זבחים קט"ז ב' מחלוקת אם עולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט ונתוח ולא מייתו דרשה זו. אולי קאי למ"ד עד מ"ת קרבו שלמים.
  8. כלומר בקרבן ובזריקת הדם על המזבח, ואמנם אעפ"כ אין זה מעכב לקבלת גרים בזמן שאין מקדש ומזבח, דילפינן מדכתיב בפ' שלח וכי יגור אתכם גר לדורותיכם, בכל זמן, ובמילה ובטבילה, יעו"ש לפנינו.
  9. הרבה דברי אגדה ודרוש נאמרו באגדה זו, והקרוב לומר בזה, כי השני כתרים הם כתר כהונה וכתר מלכות, כי באותה שעה שקבלו ישראל את כתר התורה נקנו להקב"ה להעמיד מהם כהנים ומלכים, כמש"כ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומדויק לפי זה סיום אגדה זו אשר לאחר שעשו ישראל את העגל אבדו ישראל את הכתרים האלה וזכה בהן משה ולא נתבאר במה זכה, ולפי מש"כ זכה משה בכתר כהונה ובכתר מלכות, כאשר אמנם כן הוא, כמבואר בזבחים ק"ב א'.
  10. כי ההכרח לשמוע דבר קודם שמקבלים אותו הוא רק בבני אדם, משא"כ במלאכים שהם כולם רוחניים ולא שייך בהם מוקדם ומאוחר כי השמיעה והקבלה באין להם כאחד, וא"כ מכיון שאמרו ישראל כאן נעשה קודם לנשמע נהגו בזה בכח ובחוש שהמלאכים משתמשים בו, ויהיה כונת הלשון מי גלה רז זה לבני – מי נתן להם כח והרגש כזה הנרגש רק למלאכים.
  11. כלומר התהלכנו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד בו, ולכן יכולנו לקבל עלינו עשיית הדבר אף טרם שמענוהו.
  12. בגמ' איתא שטענה זו טען יצחק אבינו לפני הקב"ה בשעה שחטאו בעגל ורצה לעשות בהם שפטים ואמר לו ליצחק בניך חטאו, והשיבלו יצחק, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, ועכשיו בני ולא בניך, ואע"פ דתאר בני בכורי קרא הקב"ה לישראל עוד בהיותם במצרים כמבואר בפ' שמות שאמר ה' אל משה שיאמר אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, צ"ל דידוע היה ליצחק שמפני שידע הקב"ה שכך יעשו ישראל שיקדימו נעשה לנשמע תארם בתאר זה.
  13. ועיין ביבמות מ"ו דמכאן ילפינן לגר לדורות שצריך טבילה ואם מל ולא טבל אינו גר.
  14. המפרשים טרחו להסביר דרשה זו, דהא פסוק זה בדם קרבנות איירי ועיין בר"ן ובתוס' בסוגיא. ואמנם לדעתי נראה הבאור פשוט מאד, דהכונה כיון דחזינן שע"פ דברי התורה כרת הקב"ה ברית עם ישראל, וכן חזינן שע"י המילה כרת ברית עם אברהם כמבואר בפ' לך, ש"מ שעניני דברי התורה וענין המילה שקולים הם כאחד, כלומר שניהם שוים לכרות עליהם ברית בין ישראל להקב"ה. והנה בגמ' ובמשניות ליתא כל דרשה זו, רק בע"י, ועי' משכ"ל ס"פ תשא ל"ד, כ"ז.
  15. ר"ל שאם יאמר אדם על ב"ד של שלשה שאינם חשובים כמשה ואהרן אומרים לו שמא חשוב הוא כשאר הזקנים שלא נתפרשו, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' שופטים בפסוק ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם.
  16. שייחדו הקב"ה למצות ציצית.
  17. מ"ש שתכלת דומה לים וכו' הוא ע"פ מ"ש במנחות מ"ד א' שהתכלת צובעין אותו בדם חלזון ומראית דמו דומה לים, והכונה בכלל המאמר הזה, דכשמסתכל הקב"ה בכסא הכבוד שלו הוא נזכר במצות ציצית ומגין על ישראל ורש"י כתב וז"ל, ובא ללמדנו עוד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה, עכ"ל, ולפי"ז יש לפרש לשון ציצית מלשון הפסוק מציץ מן החרכים. ואמנם נראה דטעם זה דתכלת דומה לים וכו' אינו טעם עקרי אלא לתוספת בעלמא, ועיקר הטעם הוא שכתב רש"י בפ' שלח על שם שכול בכורות במצרים, שתרגומו של שכול – תכלא, ולכן הוזכר ענין יציאת מצרים בפרשת ציצית, אבל אי נימא דטעם זה עקרי קשה מפני מה פסלו קלא אילן לציצית שהוא דומה ג"כ למראה תכלת שדומה לים כמבואר בב"מ ס"א ב', וע"ע בירושלמי ברכות פ"א ה"ב ולפנינו בס"פ שלח.
  18. והרמז הוא שלפי ערך תוקף הגלות כך היתה ערך המראה.
  19. ארגליא היא מלשון הרגל ושייכות, ור"ל כל הרגיל ושייך, ונסמך על הדרשה הקודמת, ורמז הוא לשעבוד ישראל במצרים שעבדו בחומר ובלבנים דלא רק במעשה הלבנים עבדו אלא גם בכל השייך לעבודת הלבנים.
  20. קשה ליה קראי אהדדי, דלבנת הספיר אינו כעצם השמים, לכן מפרש דרישא כמעשה לבנת הספיר היינו בשעת הגלות מניח הקב"ה כביכול לבינה תחת רגליו כדי להשתתף בצערם של ישראל ע"ד הכתוב בכל צרתם לו צר, אבל משנגאלו נתנה הלבינה במקום הראוי לה ובמקום הלבינה הוי כעצם השמים לטוהר, וכן מסיים בר קפרא כאן עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה הלבינה ברקיע ומשנגאלו לא היתה נראית עוד.
  21. עיין מש"כ לעיל בפסוק ה' בדרשת את נערי בני ישראל אות ב' וצרף לכאן.
  22. ר"ל שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו, ועיין ברמב"ם פ"ח ה"ב מתשובה שפירש אגדה זו, כלומר שהצדיקים מצויין שם בלא עמל ויגיעה, וענין העטרה הוא הדעת הסובבת את הראש, ור"ל שישיגו מאמתת גדולת הקב"ה, עי"ש עוד ובמפרשים. ועל מה שכתב הרמב"ם על יסוד אגדה זו, העוה"ב אין בו גוף אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת וכו' – הרבה הראב"ד להתלונן והביא מכמה אגדות שהצדיקים עומדים בתחית המתים בלבושיהם, ועי"ש במפרשים, וחידוש גדול שכולם לא הביאו דברי הרמב"ם באגרותיו במאמר תחית המתים, שכפי הנראה הגיעה תלונה זו להרמב"ם בעודו בחייו, וביאר שם דעתו מפורש דכל האגדות המורות עמידת הצדיקים בגויתם הוא לעולם התחיה, ומש"כ הוא העוה"ב אין בו גוף וכו' הוא העולם שאחר המיתה, והראב"ד הבין מדבריו שעולם הנשמות הוא הוא העולם התחיה, ובאמת הם שני ענינים נפרדים, כמבואר, ואין להאריך.
  23. כפי הנראה קשה ליה אריכת הלשון, דהא העיקר שנתן הקב"ה למשה הם עשרת הדברות והם היו על הלחות וא"כ היה די לומר ואתנה לך את לחות האבן, ולכן מפרש דרמז לו בזה שכל פרטי וחדושי התורה נתנו למשה בסיני וכפי שדריש כל מלה בפסוק זה.
  24. פירש"י זה חומש שמצוה לקרות בתורה, עכ"ל, וכונתו מפני שלכן נקרא גוף התורה דהיינו חמשה חומשים בשם מקרא משום דמצוה לקרות בהם בנקודות וטעמים ומסורות, משא"כ משנה ותלמוד לא שייך בהם דקדוקי נקודות ופסקי טעמים ומסורות כמו בחומשים.
  25. שבהם רק עקרי המצוה מתורה שבע"פ והם בערך משנה תורה שבכתב, ועיין בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד.
  26. שנתנו רק לכתוב, אבל אין בהם מצות קריאה כמו בתורה כמש"כ לעיל באות כ"ג.
  27. כי עקרי כללי ההוראה הם מתבארים בגמ', ואע"פ דגם המשנה כוללת פסקי דינים, אבל אסור לפסוק הלכה מתוך משנה בלתי ידיעת שקלא וטריא שבגמ' כמבואר בסוטה כ"ב ב'.
  28. ועיין במגילה י"ט ב' איתא בענין זה בסמיכות על פסוק אחר מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש. ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד ומגילה פ"ד ה"א איתא הלשון שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני, ואף כי הנוסחאות שונות זמ"ז אבל כונה אחת לכולן, והוא, שכל עקרי ההלכות שעתידים התלמידים לחדש מכח פלפולם ומרמזים ודיוקים בתורה הכל היה רצוף במובן התורה מתחלתה, אבל אין הכונה דגופי הפלפולים ממש שעתידים להתחדש נאמרו למשה, כאשר רצו צרי עין על התלמוד להעמיס כונה זו בדברי הדרשות שהבאנו ומתוך כך הרימו זה המאמר על נס ומצאו מקום להוציא פחזותם על התלמוד בלהג הרבה יגיעת בשר ורוח, לומר כי לדעת התלמוד, לדעתם, כל פלפול וכל שקלא וטריא שעתיד כל תלמיד לחדש הכל נאמר למשה בסיני. ואע"פ כי האמת עד לעצמה דאמתת הכונה היא שרק עקרי ההלכות והדינים שעתידים להעלות בכל דור הם נאמרו למשה ולא גוף הפלפולים, וא"צ ראיות לזה, בכ"ז נראה מקור נאמן שכן היא דעת חכמי התלמוד – ממנחות כ"ט ב', שציירו שם את גדולת ר' עקיבא בציור כזה, כשעלה משה למרום והראו לו החכמים שבכל דור, ראה את ר"ע דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות בפלפול, ולא היה יודע משה מה הן, תשש כחו של משה, כיון שהגיע ר"ע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו, זה מניין לך, אמר להו זו הלכה למשה מסיני, ונתיישבה דעתו של משה, ע"כ. הרי מבואר מפורש שכך הבינו חז"ל בדרשה שלפנינו, ההלכות הקבועות נאמרו למשה, אלה ההלכות שלא יכלו החכמים להוציא רק מכח הפלפול והסברא, ולכן נתיישבה דעתו של משם כשאמר ר"ע זו הלכה למשה מסיני דזו מעלה גדולה מפלפול, כי הפלפול בפני ההלכה הקבועה ע"פ הקבלה הוא בערך פרוזדור לטרקלין, כלומר שאי אפשר לבא לפנים, דהיינו לקבוע ההלכה לאמתתה, כי אם ע"י מפתחות הפלפול, ואחרי שלא היה יכול ר"ע למצוא דין זה מכח הפלפול והסברא הוכרח לומר שכך היא הלכה למשה מסיני, ועיין במ"ר ר"פ חקת. ויותר מזה מבואר מפורש פירוש הענין כמש"כ במ"ר פ' תשא פמ"א בפ' ויתן אל משה בזה"ל, וכי כל התורה למד משה לארבעים יום והכתיב ארוכה מארץ מדה אלא כללים למדהו הקב"ה, ע"כ, והדברים א"צ באור. ויש עוד להאריך בזה, וכאן די במה שכתבנו.
  29. כנראה דריש גז"ש נתינה נתינה וכמו דילפינן ברכה על המזון מפסוק וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, כך למדין ברכה על התורה מפסוק ואתנה לך, וטעם הדבר מדמתנה היא צריכה ברכה והודאה, ופרטי דין ברכה זו באו"ח סי' מ"ז.
  30. כבר נתעוררו בספרי הראשונים ואחרונים למה אין מברכין על כמה מצות כמו על צדקה וגמילות חסד והשבת אבדה ובקור חולים וכדומה, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה. ולדעתי נראה פשוט, משום דבכלל לשון הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו מורה דבמצוה זו שאנו עושים אנו מקודשים ומובדלים משארי האומות שאינן נוהגות כן, והנה זה במצות שבין אדם למקום, כמו תפלין וציצית וסוכה ולולב וכדומה, שאינן נוהגים באומות, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו כאלה שחשבנו הרי הן נוהגות גם באומות ולא שייך על זה אשר קדשנו במצותיו, כלומר שהבדילנו, אחרי שאין אנו מובדלים בהן משארי האומות המתוקנות. ונראה אשר אל סברא זו כוון הרמב"ם בפי"א ה"ב מברכות שכתב כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך וכו', וכתב הכ"מ וז"ל, ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן, עכ"ל, ולא ביאר בטעם וסברא, וע"פ באורנו הדברים מאירים, והנה אע"פ שיש איזו מצות יוצאות מכלל זה, אך אולי יש בהם טעם מיוחד, אבל כללות הדברים קרוב לודאי שכן הוא כמש"כ, ודו"ק.
  31. ר"ל שצריך לשמוע מקודם טענת התובע ואח"כ טענת הנתבע, ובירושלמי סנהדרין פ"ג ה"א מפורש הלשון והתובע פותח בדבריו ראשון. וטעם הדיוק מלשון מי בעל דברים דמפרש מי שיש לו טענות ותביעות על חבירו הוא יגיש דבריו. ונ"מ בזה משום דלפעמים יש חפץ להנתבע לטעון קודם, כגון אם יודה במקצת וקיי"ל (בחו"מ סי' פ"ח סט"ו) אין מודה במקצת חייב שבועה דאורייתא אלא כשהודה לאחר שתבעו התובע ולכן רוצה הנתבע לטעון מקודם כדי להפטר משבועה, ולכן נזקקין מתחלה לטענת התובע ואם יודה הנתבע יהיה חייב שבועה, משום דהו"ל לפרוע קודם שתבעו, אבל אי זילי נכסיה דנתבע כגון שהנכסים זולים בעת ההיא או שיצטרך למכרם בזול כשימכור במהירות ולכך לא שילם לו קודם שתבעו נזקקים לנתבע תחלה, ואם יודה במקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב שבועה דאורייתא, והרבה פירושים נאמרו בענין זה ונתבארו בחו"מ סי' כ"ד ורש"י פירש בענין אחר, אבל מלשון הירושלמי שהבאנו והתובע פותח וכו' מבואר שהבאור הוא ע"ד שכתבנו.
  32. ר"ל יגיש ראיותיו שיש לו, ובגמ' פריך על זה פשיטא, סברא היא, מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ומוקי קרא לדרשה שהבאנו מקודם לענין שנזקקין לטענות התובע תחלה, ובכ"ז אחרי כי הדין אמת אף כי ע"פ הסברא, לכן ראינו להעתיק דרשה זו. ובירושלמי פ"ג ה"ח מסנהדרין הובאה דרשה זו על זה הפסוק ולא פריך פשיטא סברא היא כמו בבבלי. – ודע דאע"פ שזה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה, בכ"ז היכא שהמנהג נוטה לצד המחויב להביא ראיה – אינו מחויב עוד להביא ראיה, אלא המנהג בעצמו לו לראיה, וזה מבואר בירושלמי ר"פ השוכר את הפועלים על המשנה שם השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן, אמרו על זה זאת אומרת מנהג מבטל הלכה, ובכל התורה המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו, ר"ל חוץ מהיכא שהמנהג נוטה לצדו. ועיין במרדכי שם בשם רה"ג הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראיה אף שהוא מוחזק. ואמנם מ"ש בירושלמי חוץ מזו – לכאורה מצינו בגמ' עוד ענין אחד היוצא מכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא בכתובות כ"ז ב', מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה, אמר ליה, לא ידענא לך, א"ל רב חסדא לההוא אחא זיל אייתי סהדי דאחיו את, א"ל אית לי סהדי ומסתפיני מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה רב חסדא למרי, זיל אייתי סהדי דלאו אחוך הוא, אמר ליה, וכי דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה, אמר ליה, הכי דיינינא לך ולכולהו אלמי חבירך, ע"כ. הרי מבואר דהיכי דהצד שכנגד המוציא הוא גברא אלמא, אז מחויב הוא להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק, וצ"ל מה שלא חשיב זה הירושלמי הוא משום דפרט זה הוא שלא מדין תורה רק גזירת חכמים כהוראת שעה וכמ"ש ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אם רואים בזה צורך השעה, משא"כ בנדון המבואר בירושלמי הוא מדין תורה ממש, וכמ"ש בשלטי הגבורים פ"ט דברכות דיסוד קיום המנהג נסמך על הכתוב בתורה ופ' שופטים) לא תסג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, וכפי שנבאר שם אי"ה.
  33. ס"ל דמקודם מתן תורה היה זה, וששה ימים אלו הם ששה ימים שמר"ח עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאיתא במכות כ"ד א' ולפנינו בפ' יתרו, ואח"כ עלה לקבל הלחות ולא היתה פרישה כלל, ואי אפשר לפרש ויכסהו למשה שהרי כל אותם ששה ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחרתו נאמר לו לך רד העד בעם, ובאמת היו כל ישראל שם, והא דכתיב ויקרא אל משה הוא כדי לחלק כבוד למשה.
  34. ולפי הפשט משמע דס"ל דויכסהו הענן קאי למשה ולא להר כבדרשה הקודמת, ואמנם אפשר לפרש גם אליבא דמ"ד דויכסהו להר.
  35. ומכאן ילפינן פרישה לכהן גדול קודם יוה"כ ששה ימים, ויום אחד הוסיפו חז"ל מחשש טומאת ביתו, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' אחרי.
  36. ואצלנו המנהג לחוג חג שבועות בששה בסיון, ובמגן אברהם סי' תצ"ד תמה על זה, שהרי קיי"ל כר' יוסי דבשבעה בסיון נתנה תורה, עיי"ש שהאריך בזה. ואמנם לדעתי הדבר פשוט, דעיקר זמן חג השבועות תלוי רק ביום החמשים לעומר כמבואר מפורש בתורה בפ' אמור, ואחרי שאצלנו לפי סדר הקביעות חלים לעולם חודש אייר שני ימים ר"ח וסיון יום אחד, א"כ בדין ובהכרח שיחול יום החמשים לעומר בששה בסיון. וראיה מפורשת לזה מר"ה ו' ב', עצרת – פעמים ה' בסיון, פעמים ו', פעמים ז' בסיון, הא כיצד, שניהם מלאים וכו' שניהם חסרים וכו', ואיירי בזמן שקדשו ע"פ הראיה, אלמא דזמן חג העצרת תלוי רק ביום החמשים לעומר, ודו"ק. ואי משום דהתורה נתנה בז' בסיון, אך הלא אין אנו אומרים יום מתן תורתנו, אלא זמן מתן תורתנו, ובאמת מיום ההגבלה הותחלה הנתינה, וקרוב לודאי דבאמת מפני כן הותקן לומר זמן מתן תורתנו ולא יום, והוא משום דכיון דהעיקר תלוי בחמשים לעומר והוא חל אצלנו לעולם בששה בסיון והתורה נתנה בז', לכן אומרים זמן ולא יום משום דהיום אינו מצומצם.
  37. ר"ל שהחזיק בו להגן עליו מחמת קדושת הענן וכמ"ש בחולין צ"א ב' עה"פ והנה ה' נצב עליו כאדם שמגין על בנו, וע"ע לפנינו ס"פ פקודי.
  38. אף הוא מדייק כקושיית ר"א בדרשה הקודמת מסתירת הכתובים, יעו"ש, ודריש שנעשה שביל בתוך הענן והלך דרך זו.




שולי הגליון