הכתב והקבלה/שמות/כד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

ואל משה אמר. פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות (כ"כ רש"י) ממכילתא ביתרו פ' ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום, זה יום רביעי, ומחר יום חמישי וכו' ומה עשה משה בחמישי, השכים בבוקר ובנה מזבח שנאמר וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר וגו' בנה מזבח והקריב עליו עולה ושלמים וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם וגו' ומהיכן קרא באזניהם ריבא"א מתחלת בראשית עד כאן, ר' אומר מצות שנצטוו אדה"ר ומצות שנצטוו בני נח ומצות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצות כולן, ר"י אומר בתחלת הענין מהו אומר ושבתה הארץ שבת לה"א שש שנים תזרע שדך וגו' ושמיטים ויובלות וברכות וקללות, וסוף הענין מהו אומר אלה החוקים והמשפטים והתורות, אמרו מקבלין אנו עלינו, כיון שראה שקבלו עליהן נטל הדם וזרק על העם, שנאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם אמר להם הרי אתם קשורין ענובים ותפוסים מחר באו וקבלו עליכם מצות כולן. ר' יוסי בר' יהודא אומר בו ביום נעשו כל המעשים, עכ"ל המכילתא. מלת בו ביום שאמר ר"י בר"י הוא ביום מ"ת וקודם שנאמרו עשרת הדברות, ולא פליג ר"י בר"י אאידך תנאי דדברי פ' זו נאמרה קודם מתן תורה, אלא בהא פליג עלייהו באיזה יום, דלאידך תנאי גם בנין המזבח והקרבת עולות ושלמים וקריאת ספר הברית באזני העם היה הכל ביום חמישי, ולר"י בר"י נעשה כל זה בששי ביום מתן תורה, ולעולם קודם עשרת הדברות, ויראה דלר"י הך וישכם בבוקר, ויבן מזבח, היינו בבוקר של יום מתן תורה אשר עליו נאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויראה עוד דלר"י בר"י אחרי אשר קרא באזניהם את ספר הברית אשר עליו אמר קרא (פ' ז'), ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מאמרם זה השיב משה אל ה', ועליו אמר קרא (בויתרו י"ט ט') ויגד משה את דברי העם אל ה', כי מה שנאמר שם בתחלה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, הוא בעצמו מה שאמר כאן, ואל משה אמר עלה אל ה' וגו', והיא דעת ר"א בן פרטא שאמר במכילתא בפ' הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ויגד משה, וכי מה אמר המקום לאמר לישראל או מה אמרו ישראל לאמר למקום, אלא מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם, אמר להם אם מקבלים אתם עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלים שכר ואם לאו הרי אתם מקבלים עליכם פורענות, וקבלו עונשין בשמחה, ע"כ. והדברים מתבארים מדברינו. עכ"פ יצא לנו שדעת כל רבותינו שכל עניני פ' זו קודם מ"ת נאמרה; ואם נשכיל על לשון המקרא יראה בעליל כי דעתם האמתית מיוסדת על אדני חכמת הלשון, והוא ממה דאמר קרא "ואל משה אמר", כי כבר ידענו משפט הלשון בכל המאמרים הבאים ע"ד ספור בשמרו הסדור בקדימה ואחור כפי הזדמנות הענינים, אז ישמשו הכתובים בפעל עתיד עם וי"ו בראשו המהפך עתיד לעבר, כמו ויאמר וידבר ויקם וילך ודומיהם, והוא נקרא עבר המסודר (אימפערפעקטום), אמנם כאשר ירצה לספר ענין אשר התחיל ונזדמן קודם ענין שסופר לפניו, אז ישמשו המקראות בפעל עבר לבד, ולעולם בקדימת השם אל הפעל, והוא נקרא עבר המוקדם (פלוסקוואמפערפעקטום), כמו, וה' פקד את שרה שהי' קודם שריפא את אבימלך (וכבר העירותי ע"ז בבראשית והאדם ידע, ובתולדות ביעקב נתן לעשו), לפי הכלל הגדול הזה, אם הי' ענין הפרשה שלפנינו נאמרה אחר פ' שלפני' על הסדר, הי' ראוי לומר ויאמר א"מ עלה, בעבר המסודר, ואחרי שאמר, ואל משה אמר בעבר המוקדם, ידעינן שענינו הי' קודם הענין שסופר לפניו והוא קודם מ"ת וכדעת רז"ל. הארכתי בזה לפי שראיתי להראב"ע שאמר שענין פ' זו נאמרה אחר סדר פרשיות שלפני', וכל זה הי' אחר מ"ת, והסכים לדבריו הרמב"ן. ואמר עליו שהטיב לראות, ובסוף דבריו כ' הרמב"ן וז"ל, וראיתי במכילתא שנחלקו בדבר יש שאמרו שהי' קודם מ"ת בחמישי ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים ומחר בואו וקבלו עליכם כל המצות, ור"י בר"י אומר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מ"ת נעשו המעשים של ספור העם וכתיבת ספר הברית, ולזה שומעים שאמר כהלכה, עכ"ד. ולא ידעתי מי הכריחו לרמב"ן לפרש מלת בו ביום על אחר מ"ת ולומר דפליג ר"י בר"י אאידך תנאי, ויותר מסתבר לפרש בו ביום ביום מ"ת וקודם אמירת עשרת הדברות, וכלפי מ"ש אידך תנאי דביום חמישי נעשו כל המעשים ואמר להם מחר בואו וקבלו עליכם את המצות, אמר הוא בו ביום נעשו כל המעשים ועתה באו וקבלו עליכם את המצות וכמו שפירשתי למעלה. והרמב"ן טען עוד על פירוש רש"י ואמר דלדבריו מה דאמר קרא ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים היינו מצות שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה, ואין זה נכון כי כבר שמעו וידעו אותם, ולא יאמר ויספר אלא במי שיגיד חדשות, כבר השיבו הרא"ם ע"ז, והאמת אתו, כי כבר אמרו בעלי הלשון כי לשון ספור איננו נופל רק על מעשה שעברה, שמונה המספר השתלשלות הדברים והמשכתם זאח"ז; וכן מה שטען הרמב"ן על פירוש רש"י דלבריו אין הפרשיות באות כסדרן, אין זה טענה, כי נותן התורה ית' גלה בפירוש שאין כאן מקומה של פ' זו במ"ש, ואל משה אמר, שהוא עבר המוקדם. ואם נתבונן בהתאחדות פ' זו עם פרשת הנה אנכי בא אליך בעב הענן שביתרו עם עשרת הדברות, יראה שבחרה התורה לסדר בפ' יתרו הדבורים שהי' קודם מ"ת בינו י"ת עם משה לבד, וכאן ראתה לסדר הדברים שעשה משה עם ישראל קודם מ"ת:

ה[עריכה]

את נערי ב"י. הם הבכורות כמו שת"א ויב"ע, ובזבחים (קט"ו) פליגי בזה אם עבודה זו בבכורות היתה או בכהנים. והא דמכנה אותם בשם נערי, בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בנ"י קרא את אלו נערים כי הם נערים כנגדם, וירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המוקדשים לקרבנות; או נערי ב"י כמו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, והם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון (רמב"ן). ולדבריו יהי' טעם נערי כענין והנער נער (ש"א) שפי' לד"ק חריף יודע בין טוב לרע, כמו המנער שמנער את הפסולת מן הפשתן, והוא מענין וינער ה' את מצרים; ולדעתי אין להוציא מלת נערי מפשטי', שענינו המשרת אשר סביב אדוניו (לייבפאגע), כי כל משרת יקרא נער, בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, כמו גחזי נערו (מ"ב ד'), וכמו שקרא את הבכורות ביום מ"ת בשם כהנים, כמ"ש וגם הכהנים הנגשים אל ה' (יתרו י"ט י"ב) שהם הבכורות הנגשים אל ה' לעבודה, ושם כהן הוא תאר למשרת בעבודת אלהית, כי תרגום לכהנו לי (תצוה כ"ח), לשמשא קדמי, ככה קרא כאן את הבכורות בשם נערי, להיותם משרתים בעבודות הקדש, אמנם מה שלא תארם גם כאן בשם כהנים, כי ביום הזה שהוא בחמישי בסיון היתה להם עבודה הראשונה ונתחנכו בו אל העבודה לכן קראם כאן נערי, כענין כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א), אשר כנה כלל האומה הישראלית בראשיתה כאשר בחרה ה', על הבחינה הזאת בשם נער:

ז[עריכה]

ספר הברית. מבראשית ועד כאן (רש"י ממכילתא ר"פ ויתרו), וקרא ספר בראשית ספר הברית, שבו הוזכרו כל הבריתות, ברית נח ממי המבול, י"ג בריתות מילה, וברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב; ואפשר שנקרא ס' בראשית ספר הברית, כמו ספר הבריאה (בוך דער שאֶפפונג), כי שם בריאה רגילים בעלי הלשון לקצרו להחסיר האל"ף ולהטיל תנועת האל"ף על היו"ד ולומר בְרִיָ' בריות, מכין מזון לכל בריותיו, ובריותיו ברחמים, אני ברי' וחברי ברי', כמו משם לביאה יקצר הכתוב (יחזקאל י"ט) מה אמך לביא, שבא היו"ד במקום האל"ף, והאל"ף במקום ה"א הנקבה, וכמ"ש מן שבי' בת ציון (ישעי' נ"ב) שבית (תהלים פ"ה), ובנותיו בשבית בנפרד (במדבר כ"ט), ככה נאמר מן ברי' ברית, והוא לשון בריאה, וטעם ספר הברית ספר הבריאה (בוך דער שאֶפפונג) שהתחלתו בענין בריאת העולם, ונקרא כל הספר ע"ש התחלתו, וכ"א במדרש חזית (ד' ח') ע"פ ויגד לכם את בריתו (ואתחנן ד') זה ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם:

ח[עריכה]

ויזרוק על העם. וזרק על מדבחא לכפרא על עמא, כ"ת אונקלס, ויב"ע, ויש שפירש, ויזרוק על העם כנגד העם כלומר לפניהם לא על בגדיהם, וכן עוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים שפירשו כנגד רקיע שמים, ורבנו חננאל אמר, הזה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקב"ה בדם, ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב עדי לפי שהי' עדי להם וכבוד גדול והי' להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקב"ה, ולכן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם הורד עדיך מעליך כלומר שיסירו מעליהם אותן הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב, אותן הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיו עדות ואות בין הקב"ה וביניהם (רב"ח):

י[עריכה]

ותחת רגליו כמעשה וגו'. לולי יראתי הייתי אומר שאין הדברים האלה מוסבים עליו ית', המרומם מכל אופני הגשמה לבלי תכלית, אמנם כל המאמר הזה מוסב על האנשים הנכבדים האלה אשר זכו למראה האלהית, כאשר נאמר עליהם ברישי' דקרא ויראו את אלהי ישראל; והוא, כי האדם להיותו מחובר מגוף ונפש, מחלק עליון מנשמת אלוה ממעל, ומחלק תחתון השפל והנבזה בערך אל השני, והחלק הפחות הזה נקרא בשם תחת, ועז"א הנביא חבקוק ותחתי ארגז, לא אמר בלשון נסתר ירגז להורות על המקום אשר תחת רגליו אשר ירגז, אבל אמר במ"ב ארגז, ויורה על חלק התחתון אשר בו ובעצמו, והוא החלק הגשמי שבאדם (מיין אונטערער, נידריגער טהייל), ושם רגליו הנאמר כאן הוא לדעתי שם כנוי על תהלוכות רעיונות בעיונות (אידעענפאָלגע), ע"ד ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וגם רבותינו כנו את עיון התורה בלשון הליכה, כי על אם בחקותי תלכו, אמרו תהיו עמלים בתורה, והוא התהלכות המחשבות, וכענין ויתהלך חנוך, אשר התהלכו אבותי, והתהלכתי בתוככם, וכן בב"ר פ"ב יאמרו רז"ל על פעמי הלוך המחשבות לשון זה, א"ל איני זז מכאן עד שתודיענו מאין הרגלים (ע"ש במ"כ), וקרוב לומר שמענין זה אמר קהלת, שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלהי', והוא להשתמר מחקירות עיונות במדות עליונות בעת התפלה (ע' בספר נפש החיים לר"ח וואלאזין סוף שער ג'); ואפשר ששם רגל בענינים כאלה הם ע"ד מליצה, כמו האיש ההולך בארץ נכרי' להתודע ולהתגלות המסתורים והמטמונים המוצאים והמובאים הנעלמים מעיני מדינה אחרת יקרא בשם מרגל (אויסקונדשאפטער, געהיימניסבעאָבאכטער), ככה האיש הזוכה להסתכל מראות נבואיות הנעלים מהשגת שאר בני אדם יתואר בשם זה (ע' בתרגום פ' ועמדו רגליו על הר הזיתים, ובחיי פ' חוקת ע"פ ברגלי אעבורה), והנה יתאר המקרא פה ע"ד מליצה, את משה ואהרן אשר זכו למראה האלהית בשם רגליו, ע"ש התהלכות רעיונותיהם הרוחנית מעלה מעלה עד שזכו להסתכלות הנפלא הנעלם מעין כל חי; וטעם אמרו ותחת רגליו, החלק התחתון, ירצה החומרי והגשמי של המרגלים והמסתכלים האלה, הי' כלבנת הספיר וכעצם וגו', ר"ל חלק חומריותם הי' מזוכך ומטוהר עד מאד, ולסבה זו זכו להשגה גדולה ונפלאה כזאת; כנוי הוי"ו עליו ית', וכטעם אחרי ה' תלכו; ודע כי גם בלשון סורי הונח על ענין החקירה לשון עקב, כי לבאים לחקור ממסך, תרגומו ואזלין ומעקבין בית מזיגא, והוא ג"כ ענין התהלכות המחשבות:

יא[עריכה]

ואל אצילי בנ"י. לפי המבואר מן המחברים ההבדל בין תאר אלהי עולם ה', ובין אלהי ישראל, שהראשון יתארנו מצד הנהגתו הטבעית אשר ישתוו בה כל יושבי תבל, כי לכולם יחד הוכנה ההנהגה הטבעית, והשני יתארנו מצד ההנהגה הנסית הנפלאה המיוחדת לישראל, וכן לפי הנודע מן המבארים ההבדל שבין רואי' לחוזים, כי נביאים הראשונים שהשגתם היתה בלי ספק במדרגה עליונה מאד יותר מן נביאים האחרונים, יקראו בשם רואים, ונביאים האחרונים יקראו בשם חוזים, ואפשר שהוא מענין מחוז חפצם, אשר יורה על הגבול, ור"ל שהשגתם היתה מוגבלת (בעשראֶנקט) בשיעור מה, יראה לדעתי כי כאן העיד הכתוב על משה ואהרן הדומים להם, לשון ויראו את אלהי ישראל, ר"ל שזכו להשיגו במדה זו אשר בשם אלהי ישראל יכונה, והיא ההנהגה הנסית והנפלאה מדרכי הטבע; אמנם אל אצילי בנ"י ר"ל אל המובדלים והמופרשים ממדרגת הראשונים, לא שלח ידו, ר"ל לא נתן להם כח השגת הנבואה להשיגו דרך הנהגתו הנסית והנפלאה, (ידו כמו היתה עלי יד ה' המצוי בנביאים, ולא חלו בה ידים (איכה ב') תרגומו ולא שריאו בה נביאיא, ולכל היד החזקה פי' הנבואה. ובמגיד לרי"ק פי' ג"כ ידו רוח נבואה, ע"ש פ' זו. ועמ"ש בוארא בנשאתי את ידי, והוא תאר אל כח ומדרגת הנבואה), ולא זכו כ"א להשיגו בדרך ההנהגה הטבעית, ולזה אמר בהם לשון ויחזו, ולא ויראו כמו שנאמר בראשונים, וגם לא אמר באלה כ"א שם אלהים לבד ולא אלהי ישראל, וכנגד מה שנתן בראשונים טעם וסבת ראייתם המראה הנסית, באמרו ותחת רגליו, ע"ד שמבואר במה שקדם, מזכוך גופם וחומריותם וטהר מחשבתם, נתן גם באלה האחרונים טעם להשגתם רק המראה הקטנה בערך הראשונה ואמר, ויאכלו וישתו, ר"ל שלא נזדככה עדיין בחינת חמריותם כ"כ, בהצטרכם עוד אל ההזנה במאכל ובמשתה; זהו מה שרצינו לומר מצד חומר הנושא ע"ד מליצה וכדי להרחיק ההגשמה ממנו ית'; ומצאנו לשון שלח ידו גם לטובה, דודי שלח ידו (שה"ש), ושלח את ידו (שמואל ב ט״ו:ה׳), שלח ידך ממרום (תהילים קמ״ד:ז׳), והנה יד שלוחה אלי (יחזקאל ב׳:ט׳):

יב[עריכה]

עלה אלי. על הרוב לא יבא צווי מוחלט אחר צווי מוחלט רק עבר הנהפך לעתיד ע"י וי"ו, כמו לך ואספת (לעיל ג' ט"ז), דבר ואמרת (ויקרא כ"ז), וכן במקומות אין מספר, וכאן בא הצווי אחר צווי, עלה והי':

והתורה והמצוה. פירוש הראב"ע בשם גאון, והתורה תורה שבכתב, והמצוה תורה שבע"פ, והחזיק הרמב"ן בזה, וכ"ב הרמב"ם בהקדמת חבורו ליד החזקה, תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה וכ"כ בחבורו פ"א משחיטה ה"ד. והיא דרז"ל (ברכות ה') וכ"ה במכדרשב"י (שמיני מ') וכן בלקוטים (דח"ר די"ד ב') כי נר מצוה ותורה אור מצוה זו תורה שבע"פ, אור זו תורה שבכתב. ולא ראיתי לאחד מן המחברים שביאר לנו באיזה אופן יובן בשם מצוה ענין פרוש וביאור התורה, ובכל המקומות ענינו כמשמעו, הצווי והאזהרה לא פירוש וביאור התורה, ונ"ל אחרי שמצאנו לרוב התחלפות נחי ל"א עם נחי ל"ה, כמו אנא שא נא (ראשית נ'), אנה ה' כי אני עבדך (תהילים קט״ז:ט״ז), אתא בקר (ישעי'), ואתה מרבבות קדש (דברים ל״ג:ב׳), ולא המציתיך ביד שאול (שמואל ב ג׳:ח׳) ששרשו מצא ענין הזמנה, מן המציאו אליו ובא ע"ד בעלי הה"א בתמורת האל"ף בה"א (ע"ש ר"ש ב"מ), וכמו שנאמר מן והיתה אדמת מצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז) בלשון רבים בחגוי הסלע (שיר השירים ב׳:י״ד), ומן קצה קצוי (ערש"י שם בשה"ש), וכן וגוה מגבר יכסה (איוב ל״ג:י״ז) ששרשו גאה, והאל"ף מומרת בוי"ו כמ"ש הר"ש ב"מ שם, ככה שם מצוה משרש מצא, והאל"ף לפי"ז הומרה בוי"ו, ושרש מצא יורה ג"כ על מציאת והשגת מחקר ע"י השתדלות העיון, כמו אשרי אדם מצא חכמה, החקר אלה תמצא, לא מצאתם חדתי, שהמובן בכל אלה פעולת השגת הדעת והתבונה (בעגרייפען), ככה שם מצוה המסתעף לפי האמור משרש מצא, הוא שם המופשט, ומורה על ענין ההשגה (דער בעגריף), והיינו הבנת דברים על בורים וביאור מאמר סתום; ואפשר שעל כוונה זו סובבות כמה מקראות שהוזכר בהם לשון צווי, ובהשקפה ראשונה נראים כסותרים, כמו לשמור את מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ב') לשמור את מצות ה' וחקותיו אשר אנכי מצוך היום (שם י"ב), וכיוצא באלה הרבה שהזכיר במאמר אחד לשון מצות ה' אשר יורה על המצווה והוא הש"י, ולשון אשר אנכי מצוה אתכם הוא מוסב על משה המדבר, וכן לשון הכתוב ביהושע ויקרא ה' אל יהושע וגו' רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, הנה במקראות כאלה נראה לומר שפעל צוה המוזכר בהם בחלק שני, אין הוראתו כבשאר מקומות הצווי והאזהרה, כ"א ענין הפירוש והביאור, ור"ל אשר אנכי מפרש ומבאר לכם תוכן מכוונם; ואפשר להבין ענין תורה שבע"פ בשם מצוה בדרך אחר והוא, כי שרש צו מצאנוהו גם על התחברות והתאחדות שני דברים יחד, כמו צו לצו קו לקו (ישעיהו כ״ח:י׳) שהוא לד"ק חבור אל חבור, וקו אל קו כמו בתחלת הלמוד לילדים בקריאה וכתיבה, ולפי"ז יהי' מלת צו בהוראה זו מתדמה למלת צב בחילוף וי"ו בבי"ת, אשר יורה אל התאחדות חלקים נפרדים והתקשרותם יחד בקשר אמיץ וחזק עד שלא יתפרדו כ"כ מהרה, כמו של תשלו לה מן הצבתים, שהם אגודות השבלים והעמרים, והרבה מזה בדברי רז"ל, מצאן צבתים צבתים, היינו קשורים ואסורים יחד (בינדען), ומזה הונח בשאר מקומות שם מצוה על כלל חקי ה' ומשפטיו, להורות על חיוב התקשרות האדם אלי' לעשותה (פערבינדליכקייט, פערפפליכטונג), ויכל יעקב לצוות את בניו, אמרו במכדרשב"י (ויחי ד' רמ"ח) דפקיד לון לגבי שכינתא לאתקשרא בהדה, כי האדם מטבעו חפשי ברצונו לעשות ושלא לעשות, והתורה תמנעהו והרי כאלו רצונו קשור ומאוסר בחבלי חקי ה' ומשפטיו, ויהי' לפי"ז שם מצוה דומה בהוראתו לשם אסור הרגיל בדרז"ל (מן לאסר אסר על נפשו), אשר על הפוכו יאמרו לשון מותר (מענין מתיר אסורים), שבדבר זה האדם קשור ומאוסר לבלתי עשות כחפצו ורצונו (פערבונדען, פערפפליכטעט, אונערלויבט), ובדבר זה הותר קשר מאסר רצונו ויוכל לעשות כאות נפשו (אונגע- בונדען, ערלויבט), ומזה יצא לנו הבדל אשר בין פעל צוה המחובר ביחס הגבול שאליו אל ולמ"ד, כמו כאשר צוה ה' א"מ, ויצו להם, ובין צוה המחובר בסימן הפעול את, צוה ה' א"מ, כי המחובר ביחס הגב"ש הוא בבחינת הפועל, יציאת דבר הצווי מפי המצווה (בעפעהל), והמחובר בסימן הפעול הוא בבחינת הנפעל והוא האדם, לחיוב התקשרותו לקיים את הדבר (צור פפליכט גע- מאכט), ולשון צו על ענין התחברות והתאחדות מצוי בדרז"ל כי יאמרו (ברכות ז') כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ואמרו (סוכה נ"ח) ארחן רחיקא וצוותן בסימא, ואמרו (ב"ק ט') צוותא דחרש קגרים, וכילם לשון התחברות והתאחדות (אנהאֶנגען, אנשליעסען), ונוכל א"כ לומר שם מצוה הוראתו ג"כ ענין מחברת (אנהאנג, העפט), וכמו שרגילין לקרוא בשם זה הדברים הבאים אחר סיום וחתימת ספר לבאר הענינים המדוברים בקצרה תוך גוף הספר, ככה התורה שבע"פ היא מתחברת ומתאחדת עם התורה שבכתב לבאר מאמרי' המעטים בכמותם ורבים באיכותם, ועל שם התחברותה זאת נקראת בשם מצוה, ובמכדרשב"י (בחקותי ד' קי"ג) אמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ חבורא חד אינון דא אחוד בדא, ודא אחוד בדא, ובפ' יתרו ד' ע"ח אתיהיב אורייתא בחדש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבע"פ; ומהתחברות תורה שבע"פ עם התורה שבכתב אמר במכדרשב"י (שלח ק"ס ע"א) חברון דא אורייתא מאן דאשתדל בה אקרי חבר וכו', אוריי' אית לקביל אורייתא והיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ע"ש, ודע דלקצת בעלי לשון האחרונים יש במובן שרש צו ענין מורה דרך (וועגצייגער, דייטער), המודיע לעוברי אורח את דרך הישרה והנכונה, וכן ציון אשר הונח על דבר המורה את הדרך, כמו הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א:כ״א) הוא משרש צוה, וכ"ה בלשון ערבי וסורי, ומזה לדעתם כוונת המקרא הואיל הלך אחרי צו (הושע ה׳:י״א), וכן שם מצוה על החוק והמשפט אינו אלא הוראת דרך במובן המוסרי, כאשר רמז ע"ז בעל אוצל"הק בשרש צו, ובזה יובנו דברי לשון המסדרים האלקיים בתפלת מוסף שבת "תכנת שבת צוית פרושי"' שהמכוון במלת צוית פרושי' הורית לבאר לנו פירוש משפטי שבת וקרבנותי', וזהו שפי' כאן והמצוה על התורה שבע"פ, כי היא לנו כמורה דרך ללכת מישרים בדרך משפטי התורה וכוונתה האמתית כדעת המחוקק העליון ית', ולפי"ז תרגום והמצוה (דיא דייטונג, ערקלאֶרונג), כי אחר שאמר לפני זה, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה, הכולל כל מה שבתוכה, מהו זה שהוסיף עוד לאמר והמצוה, על כן הבינו בו הפירוש והביאור הנמסר למשה בפה, וסיפי' דקרא אשר כתבתי להורותם הוא ביאור למאמר הקדום, אשר כתבתי מוסב על לוחות האבן והתורה, להורותם חוזר על המצוה. עיי' רמב"ן:

יז[עריכה]

כאש אוכלת. לדעתי אין המכוון בזה להשוות ולדמות את מראה כבוד ה' אל אש אוכלת באיכותו, לאמר שהי' איכות הכבוד הנעלה ית' נראה לעין הגשמי בגוון ובמראה דוגמת המראה והגוון הנראה לעין הגשמי משלהבת אש, דא"כ מה בא להוסיף במלת אוכלת ? וחלילה לנו להגשים כבוד ה' אל דבר גשמי, אבל בא להודיע איך הי' הפלא הגדול הזה שזכו בו כל ישראל לראות את כבוד ה', שהוא ענין נפלא גם לשאר הנביאים, ולא זכו אלי' רק אחר שאבריהם נזדעזעו וכחות גופיהם כשלו ונחלשו בהם, כמ"ש באברהם אימה חשכה גדולה נופלת עליו, ודניאל אמר הודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ומה נשתנה במעמד הזה? ולזה בא המקרא להודיענו כי באמת לא היתה כל האומה שוה במדרגת השגה זו, רק כל אחד מהם השיג וראה בעין רוחניותו ממראה הרוחנית אשר לפניו מכבוד הש"י לפי ערך הכנתו בשלמות נפשו, כי מי שהיתה הכנת נפשו מועטת וקטנה להשגה רוחנית, לא שלטה בו השגה רוחנית מן הכבוד הנעלה רק מעט לפי מדרגותו הקטנה, ואשר היתה נפשו מוכנת יותר אל השלמות השיג יותר; כי משה להיותו במדרגה היותר גבוה משלמות נפשו, נאמר עליו ונגש משה לבדו אל הערפל, ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מן נדב ואביהוא, וכמאמרם משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו וכו', ככה כל שאר העם כל אחד לפי שלמות נפשו ולפי הראוי אליו (ע' מורה נבוכים ח"ב פל"ב), כמות השגת הכבוד היתה לפי כמות הכנות הנפשות להשיגה, ובילקוט (פ' יתרו) לפי כחו של כל אחד ואחד הי' הדבור מדבר עמו, ע"ז אמר קרא, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, כי להבת אש יתקטן ויתגדל כפי מיעוט ורבוי חלקי כחות אשיים שבדבר שהשלהבת נתלה בו, כי הדבר אשר בטבעו הרבה חלקי אש בכחו, בו השלהבת עולה חיש קל מהרה בכל חלקי גופו, כי מצא מין את מינו ונעור לבעור והיתה לאש גדולה, אמנם בדבר שאין בו רק מעט חלקי אש בטבע, אין השלהבת מתאחזת ומתלהטת בו כ"כ מהרה אבל מהלכת מעט מעט לבעור ולשרוף בו כפי מה שמוכן בטבעו לקבל חלקי אש שחוץ ממנו, הנה כמות האש האוכלת בדבר הוא לפי כמות הכנת הטבע שבדבר אל קבלת האש, ככה במעמד הנכבד והנורא, כולם זכו למראה הרוחנית מכבוד הנעלה ע"צ הפלא, אבל כל אחד רק לפי הכנת נפשו אל קבלת השגה זו, המומעט בהשלמה הי' מעט ההשגה, והמרבה בזה נתרבה גם בזה, וטעם לעיני כל ישראל, עין הרוחני והשגה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.