מראי מקומות/ברכות/ג/ב
בחדתי
רש"י פירש בחורבה שנפלה חומתה מחדש ועודנה בחזקתה. והרש"ש פירש בבית שנבנה ועדיין לא התיישבו בו, שאף הוא קרוי חורבה[1].
מפני המפולת ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין
המהרש"א מקשה מדוע הקשתה הגמרא שאי"צ לטעם של מפולת כיון דסגי בטעמים של חשד ומזיקין, ולכאורה היה לגמרא להקשות מכל אחד בלחוד, מדוע צריך לטעם של מפולת הלא סגי בטעם של חשד, וכן מדוע צריך לטעם של מפולת הלא סגי בטעם של מזיקין, וכדרך שהקשתה הגמרא לעיל לגבי הטעם של חשד. וכתב המהרש"א, ויש ליישב.
וביישוב הדעת ביאר כוונתו: א. שכיון שאם היה מקשה מחשד לבד ע"כ היה צריך להעמיד בתרי וכשרי ואז כבר לא היה יכול להקשות ממזיקין, לכך כללם יחד.
ב. שלא יכל להקשות ממזיקין, כיון שכבר לענין חשד העמיד בתרי, ולכן גם לא הקשה מחשד לבד אלא כללם יחד והוצרך להעמיד בתרי וכשרי, שאוקימתא זו עדיין לא הוצרך לפרשה לעיל.
ובספר זכרון יעקב ביאר כוונתו, שלעיל כיון שלכל קושיא הוצרך להשיב בסברא חדשה לכן חילקם זה מזה, משא"כ כאן שבסברא אחת בתרי וכשרי משיב על שתי השאלות לכך כללם. אלא שהקשה לפי זה מהמשך הגמרא לענין מזיקין, ששם היה לו לחלק כיון שהוצרך להשיב בשתי סברות, חדתי לענין מפולת, ותרי וכשרי לענין חשד. ויישב, שכיון שלא חידש ביישובו דבר, שהרי כבר ידע לסברות של חדתי ותרי וכשרי, ולא הזכירם אלא בשביל הקושיא "אי בתרי מזיקין נמי ליכא" וכדי ליישב מה שיישב, לכן כללם בקושיא בפעם אחת.
כתוב אחד אומר חצות לילה כו' וכתוב אחד אומר קדמו עיני אשמורות הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה
בירושלמי (פ"א ה"א) יישב: פעמים חצות לילה ופעמים קדמו עיני אשמורות.
משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו
השבות יעקב למד מכאן שמעיקר הדין אף לחם וחצי קרוי לחם משנה, כשם שמשמרת וחצי קרויות שתי משמרות, והחתם סופר (או"ח סימן מו) דחה דבריו.
אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת
ביאר ההפלאה (כתובות ח:) שציווה כאן שלא יאריך בהספדו בדרוש אלא בדברים המעוררים והנצרכים להתעוררות מההפסד.
מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה
רש"י פירש שלא עבר עליו חצות לילה מאחר שהיה קם משנתו קודם לכן בערב. והרש"ש ביאר שלעולם לא ישן בשעת חצות, ולפעמים היה מקדים וקם כבר משעת ערב.
מתנמנם כסוס
המהרש"א (ח"א) מבאר שהיה ישן כשינת הסוס כשיתין נשמין (סוכה כו:).
תרי נשפי הוו
המהרש"א (ח"א) מוסיף שאף שתרי נשפי הוו מכל מקום הפסוק "קדמתי בנשף ואשועה" פירושו בהכרח בערב ולא בבוקר, שאם לא כן אין בכך כל רבותא כיון שבוקר הוא שעת קימה של כל אדם.
אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה
כתב הריטב"א: "וזה שהיו אומרים שצריכים פרנסה, כשהיו עניים דחוקים היו אומרים כך ולא בכל שעה". וביערות דבש (ח"א ב) ביאר על פי מדרש (רות תרג) שדוד לא זכה לבנות את ביהמ"ק, כי הפריש לצורך בנייתו את כל הזהב שהשליכו עליו בהרגו את גלית, ולא פרנס את העניים ברעב. ועל כך באו אליו חכמי ישראל יום יום שיתנו לעניים.
אין הקומץ משביע את הארי
המהרש"ל מביא יש מפרשים שקומץ היינו חגב, כדמתרגמינן "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג לג) "כקומצין".
ואין הבור מתמלא מחוליתו
רש"י (ד"ה אין) פירש שהעוקר חוליא מבור כרוי (פי' שממשיך את חפירת הבור) וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. והתוס' (ד"ה ואין) הביאו בשם רש"י פירוש אחר שאם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא, ומשמע בור חדש. ובמהרש"ל (כאן) עמד על כך והביא דברי התוס' בסנהדרין (ד"ה אין) שהביאו בשם רש"י כדבריו כאן, והוסיף שמה שכתבו כאן בשם רש"י הביאו שם בשם יש מפרשים, שכתבו שם וי"מ דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא כו' וקאמר אין הבור מתמלא מאותה חוליא, והיינו שחוליא זו שהיו מניחין היא מחפירת הבור עצמו. והתוס' כאן ובסנהדרין הביאו פירוש ר"ת שאין הבור מתמלא מנביעתו דהיינו מהמים שנובעים בו. ובשם ר"י פירשו כאן שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא. וצ"ע מדוע חילק רש"י בלשונו. שבסוגייתנו כתב: "העוקר חוליא מבור כרוי" שמשמע בור שכבר נחפר, ואילו בסנהדרין (ד"ה ואין) שינה את לשונו וכתב: "ואין הבור מתמלא מחולייתו - עוקר חוליא מבור עמוק" ולא משתמע כלל שהבור כבר נחפר.