שיחה:בבלי/ברכות/ג/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דוד סימנא הוה ליה[edit]

לכאורה הא גופא קשיא מפני מה לא עשה כן משה כדי להעמיד דבריו, ואם נאמר שדבר זה לא ידע משה לעשותו הרי הדרא קושיא לדוכתה השתא משה לא הוה ידע דוד מי הוה ידע. ועיקר הדבר צריך ביאור מה הקושיא כיצד ידע דוד מה שלא ידע משה. סיני ועוקר הרים (שיחה) 10:21, 4 בספטמבר 2018 (UTC)

הערות בדף[edit]

בגמ' בחדתי.

עי' רש"י וז"ל: בחדתי - שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה, עכ"ל. צ"ע א"כ אמאי אין חשש מפולת הלא כמו שנפלה חומתה כך עלול ליפול עוד, ואולי צ"ל דאיירי כשידוע שהיה סיבה מיוחדת לנפילת החומה וסיבה זו כבר לא קיימת עתה. [ועי' הגהות היעב"ץ דגרס ברש"י "שהחומה שלא נפלה עודנה בחזקתה"]. ולכאורה בעצם דברי הגמ' היה אפשר לפרש [באופן אחר מרש"י ז"ל], דאיירי בבנין שהתחילו לבנותו והפסיקו באמצע בניינו וע"כ חשש מפולת ליכא כי כלל לא נפל מבנין זה, ורק יש חשד ומזיקים כיוון שזה מקום עזוב ושומם שאין דרים בו, ואולי רש"י לא פירש כן כי הלשון חורבה משמע שנחרב קצת ממנו, ועי' ריעב"ץ ומהר"ץ חיות ורש"ש.

בגמ' ותיפוק ליה משום מזיקין וכו' עד סוף הסוגיא.

דינים העולים מסוגיא זו דישנם ב' אופנים דשרי ליכנס לחורבה, א) בחורבה חדשה שני אנשים כשרים שלא במקום המיוחד למזיקין, ב) בחורבה חדשה שני אנשים [אפי' פרוצים] במדבר שלא במקום המיוחד למזיקין. ועי' במשנ"ב (סי' צ' ס"ק י"ד) וחזינן מדבריו עוד ב' אופנים דשרי, א) בחורבה חדשה אדם אחד [לכאורה אפי' פרוץ] ואשתו עמו שלא במקום המיוחד למזיקין, ב) בחורבה חדשה אדם אחד עם אבוקה בידו [דאבוקה כשנים לענין מזיקין] במדבר שלא במקום המיוחד למזיקין. ובכל אופנים אלו דשרי ליכנס לחורבה אסור לו להתפלל בדרך תפילה קצרה, כיוון שיכול להתפלל בחורבה תפילה ארוכה ללא שיפסיקוהו עוברי דרכים. וקצ"ע עצם הנידון לאסור לפרוצים להכנס לחורבה משום חשד, דאחר דפרוצים הם וכי ישאלו לחכמים האם ליכנס או לא ליכנס משום חשד זנות, והג"ר חיים חזן שליט"א ציין לפלוגתת הפוסקים (אבהע"ז סי' כ"ב ס"ה) האם סתם אנשים חשיבי כשרים או פרוצים לגבי יחוד אשה אחת עם ב' אנשים, ולכאורה נפק"מ אף בנידון דידן, עי' רש"י בסוגיין ובביאור הגר"א שם, ויל"ע.

בגמ' ור' נתן סבר לה כרבי יהושע וכו' שית דליליא וכו'.

ועפי"ז אין כוונת דוד המלך ע"ה לאשמורות שברקיע ובארעא (כדלעיל ג' ע"א), אלא כוונתו לשמונה שעות לפני זמן קימת המלכים, דכיון דאשמורות שבלילה הוי כל אשמורה ד' שעות (דשלוש משמרות הוי הלילה), על כן קורא דוד לשמונה שעות "אשמורות", ופשוט.

בגמ' שית דליליא ותרתי דיממא.

והיינו דמלכים עומדין בסוף ב' שעות ביום והיינו תחילת שעה שלישית, וצ"ע דאנן קיי"ל דסוף זמן קר"ש הוא בסוף ג' שעות. [ועי' שלטי גבורים דאכן הראב"ד הוכיח מסוגיין דסוף זמן קר"ש הוא בתחילת שעה שלישית]. והרה"ג ר"א מיטלמן שליט"א העירני דאפש"ל דבאמת המלכים קמים כל הג' שעות ולכן אפשר לקרא קר"ש עד סוף ג' שעות אלא דלומר חסיד היינו לעומת זריזי המלכים ואינהו קיימי בתחילת ג' שעות ולזה שיבח דוד עצמו דהוא קם ב' אשמורות לפני זריזי המלכים, ושו"ר בפנ"י ונחלת דוד מש"כ בזה. וע"ע ספר פסקי תשובות (סי' נ"ח אות ב') שיטת הפנ"י והיעב"ץ גבי סוף זמן קר"ש דשחרית, ומאי דהוקשה להו דלא מסתבר דהמלכים משנים זמן קימתן לפי ג' שעות מעלה"ש או הנה"ח, עיי"ש.

בגמ' אלא דבריו של מת וכו' בדברי תורה.

לכאורה לפי"ז "דבריו של מת" היינו מחידושי תורתו או הנהגותיו בהלכה וכדו', משא"כ לאיכא דאמרי דהיינו מילי דעלמא צ"ל דדבריו של מת היינו דברים הנצרכים לקבורתו וכדו', אמנם עי' שו"ע (יו"ד סי' שד"מ סט"ז) וז"ל: "אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד, אבל שאר כל דבר אסור, והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה", עכ"ל, וחזינן דאף ללישנא קמא נמי "דבריו של מת" אינו חידושי תורתו אלא צרכי קבורתו והספדו, אמנם יתכן דכל שכן דמותר באמירת תורתו והנהגותיו דעביד ליה נייח נפשא אלא דלא מכל מת נותרו חידושי תורה, והכי נראה בש"ך שם בשם הב"ח וז"ל: "ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו", עכ"ל. ועי' הערות מרן הגריש"א.

בגמ' לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכו'.

עי' רש"י, והיינו דכאשר מדברים דברי תורה ואחד מחריש הרי"ז גנאי וביזיון שאינו זוכה להשתתף בדיבורה של תורה אשר הכל חייבין לדבר בהם, משא"כ כאשר מדברים דברים בטלים ואחד יושב ומחריש אין בזה שום גנאי ועלבון, דאדרבא "על כל רגע שאדם חוסם פיו [מדברים בטלים] זוכה לאור הגנוז", וממילא אין בזה שום ביזיון למת במה ששותק. ודעת ה"איכא דאמרי" [דכל שכן מילי דעלמא] לכאורה אינו מחמת לועג לרש [שהמת דומם מדברים בטלים שאין מועילין לא לגוף ולא לנפש], אלא זהו מחמת הקרירות וחוסר התייחסות למצבו של המת ההולך למסור דין וחשבון וירא מאימת הדין והעונש, והם מתעלמים ממנו ועוסקים בעניניהם כאילו לא מוטל המת לפניהם, וזהו סיבת האיסור, ועי' שטמ"ק, ולענין הלכה עי' תוס' דבדברים דעלמא לית לן בה.

בגמ' אמר רב אושעיא וכו' מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה.

צ"ע סוף סוף איך זה מיישב את סתירת הפסוקים האם קם בחצות או מאורתא. ואולי צ"ל שהרבה פעמים באמת היה קם כבר מאורתא ולפעמים היה קם יותר מאוחר אך לאחר חצות אף פעם לא ישן עוד, והיינו דקאמר "מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה", ושו"ר כן ברש"ש.

בגמ' רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בתורה וכו'.

צ"ע איך זה מתיישב בפסוק "קדמתי בנשף ואשועה" דהיינו לשון תפילה ולא דברי תורה. ועי' נחלת דוד וז"ל: "ואפשר לפרש דרך צחות ע"פ מאי דאמרינן לקמן (כ"ח ע"ב) ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו וביציאתו, והיינו קודם הלימוד היה מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידו, ואחר הלימוד היה נותן הודאה על חלקו, וא"כ דוד דעד חצות היה עוסק בתורה לכך קודם הלימוד היה מתפלל ולזה אמר קדמתי בנשף ואשועה, ואחר חצות שגמר מלעסוק בתורה היה צריך ליתן הודאה על חלקו ולזה אמר חצות לילה אקום להודות לך, והוא נכון", עכ"ל. ובמהדו' חברותא כתב וז"ל: "ולפי רב אשי נמצא ש"ואשועה" נאמר על עסקו בתורה, וכעי"ז מצינו בתמיד (ל"ב ע"ב) שנאמר על העוסק בתורה בלילה "שפכי כמים לבך", ובצדקת הצדיק (קפ"ב) כתב, שתורה נקראת "שועה", עכ"ל. וע"ע מרומי שדה להנצי"ב.

בגמ' מכאן והילך בשירות ותשבחות.

עי' דברי יציב (יו"ד קל"ו) דהוכיח מכאן היתר אמירת תהילים בלילה עכ"פ אחר חצות, ודלא ככמה אחרונים שהחמירו בזה, עיי"ש, וצוין במחמדי התורה גיליון י"ז. ויתירא מזו עי' בשעה"צ שער הציון סי' רל"ח סק"א וז"ל: "כתב בבאר היטב שאין לקרוא מקרא בלילה, ובפרי מגדים משמע דיכול לקרוא מקרא. ונראה דאפילו להמחמירין לית בזה אסורא, אלא שלכתחלה יותר טוב ללמוד מקרא ביום. ונובע דבר זה ממה דאיתא במדרש שהיה הקדוש ברוך הוא לומד עם משה מקרא ביום ומשנה בלילה", עכ"ל.

בגמ' אלא דאמר ליה בחצות ואתא איהו ואמר כחצות. כצ"ל.

והתיבות "למחר" "כי השתא" נשתרבב לכאורה בטעות מתירוץ רב אשי לקמן ד' ע"א.

בגמ' ואתא איהו ואמר כחצות אלמא מספקא ליה.

צ"ב אף אי מספקא ליה למשה אימתי חצות אעפ"כ נמי יכול לומר להם דלמחר בחצות יהא מכת בכורות דהלא הקב"ה יכה הבכורות ולא משה וליכא ספיקא קמי שמיא אימתי יהא חצות בדיוק, ומאי נפק"מ למשה אי הוא עצמו ידע הזמן בדיוק או לא, ועי' רש"י ותוס' וצ"ב כוונתם ועוד יל"ע לפי"ז מאי שנא תירוצא דגמ' השתא מתירוץ הגמ' לקמן ד' ע"א "שמא יטעו איצטגניני פרעה". וע"ע מאי דהרחיב בביאור סוגיין בספר צפנת פענח פר' בא.

בגמ' סימנא הוי ליה וכו' כינור היה תלוי וכו'.

מקשים העולם אמאי לא הכין משה לעצמו כינור. ואולי צ"ל דסוף סוף לא היה יכול משה להוכיח עפי"ז למצרים, דהם יכולים לחלוק על הוכחת הכינור, וע"ע חת"ס והערות מרן הגריש"א.

בגמ' כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו' אמר להם לכו ופשטו בגדוד וכו'.

צ"ב מתי היה מעשה זה דנכנסו חכמי ישראל אצלו, וכי מידי יום היה כן בעלה"ש, ומידי יום עשו מלחמה בעבור פרנסה. ואולי צ"ל דכל בוקר בעלות השחר היה זמן שנתייעצו עמו בצרכי ציבור, וכשנצטרכו לפרנסה הורה להם לצאת למלחמת הרשות, ואכתי צ"ב. ועי' ריטב"א וז"ל: "וזה שהיו אומרים שצריכים פרנסה, כשהיו עניים דחוקים היו אומרים כך ולא בכל שעה", עכ"ל, וע"ע ספר חפץ ה' ופי' הריא"ף בעין יעקב ומה שציינו עוד במהדו' חברותא ומתיבתא.

בגמ' אין הקומץ משביע את הארי.

כמדומה דיש מפרשים דהארי כשרעב ואין לו מה יאכל מכניס אגרופו לתוך פיו ונושכו, וכמובן דאין הדבר משביעו, והכא נמי עם ישראל אינו שובע מפרנסת עצמו אלא זקוק לפרנסה מבחוץ.

בגמ' אמר להם לכו ופשטו בגדוד וכו'.

צ"ב וכי זו דרך התורה להלחם באומות לצורך נטילת שלל ללא שום התגרות מצידם וכדו'.

בגמ' מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין.

עי' רש"י דנוטלין רשות כדי שיתפללו עליהם, וצ"ב מדוע לא פירש כפשוטו דנמלכו בדעתם לקבל הסכמתם, ויל"ע.

בגמ' (הנ"ל) מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים.

חזינן דאין שואלין מיד באורים ותומים אלא תחילה עושים כל ההשתדלות הגשמית לבירור דרכי המלחמה ורק אח"כ כאשר החליטו לצאת למלחמה שואלין באורים ותומים האם אכן לעשות כן או לא ואולי זה כדי דלא לאטרוחי כביכול כלפי שמיא בחינם. פניני משה (שיחה) 08:29, 4 במרץ 2021 (IST)