הכתב והקבלה/שמות/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
וידבר אלהים. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעת (רש"י מרבותינו), ובתלמוד (מכות י"א) אמרו כל דבור לשון קשה, מדכתיב דבר האיש אתנו קשות, ע"ש. ואין כוונתם דבכל המקומות יהיה דבור לשון קשה, כי מקומות אין מספר יורונו הפך הכלל הזה, ומהם וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ואין מדרך החושקים לדבר רק דברים רכים משמן, גם הלא אמרו (פ"ו דשבת) אז נדברו יראי ה', אין דבור אלא נחת ע"ש, אבל כוונתם בזה שלשון דבור משמש תמיד להפלגת ענין, לפי שהוא מבנין הכבד, לכן יתכן לשמש בו בין בלשון קשה בין בלשון רכה, דהיינו ג"כ להפלגת תכלית הרכות והתחתונים (הרצס"ש), ובאורו תמיד לפי ענין המכוון במאמר:
ג[עריכה]
באל שדי. המכוון בשם שדי הוא, המספיק ומכלכל כל (דער אללגניגענדע), כי במדת שדי הוא ית' נותן מזון לכל בריותיו ומשלח להם ברכותיו וכל הטובות הממלאים צורך הבריות, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, והוא מענין שדים נכונו המספיקים מזון הולד (כמ"ש בפ בלק), והמכוון בשם הוי' ב"ה שהעיקר בו הקריאה אדני, הוא אדון הכל (אללהערר) כמ"ש בבראשית ולהיותו אדון כל העולמות והנבראים לא יבצר ממנו מאומה לעשות ברצונו הפשוט כל אשר יחפוץ, יוכל לשנות תולדות וטבעי הנבראים עד שיתבטלו ממנהגם הטבעי ולהטות מערכות התולדות והיצורים כרצונו, כאדון אמתי על מעשי ידיו, ורצונו הפשוט בראם והביאם לכלל הויתם, ורצונו הפשוט יוכל לבטלם ולהביאם אל העדרם. והנה הוא ית' נתן לאבות עושר וכבוד וכל טובות זמניות, ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והוא ממדת שדי, לכן אמר וארא אליהם באל שדי, אמנם לא נהג עם האבות בעשיית הנסים והנפלאות, אשר ע"י ישתנו התולדות הטבעיות הנהוגים בעולם (וכמ"ש רמב"ן שלאבות הכריח הוא ית' חקי התולדות והטה מערכות היצורים לטובתם באופן שלא נתבטל ע"י נוהג העולם) שהוא להיותו אדון כל, לכן אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם. ולזה כשהודיע לישראל לגאלם, כאמור פ"ו וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, שהם הנסים והנפלאות האותות והמופתים שנשתנה בהם טבעי הבריאה וחוקי הטבע, לכן הקדים שם. לכן אמור לבני ישראל אני ה', ר"ל אני אדון הכל אשר בידי לשנות טבעי הבריאה. ויותר נראה לי שאין לפרש כפשוטו שלא נודע לאבות שם הוי' ב"ה, כי הכתובים מעידים על הפוכו, ככתוב באברהם וירא אליו ה' באלוני ממרא, ובברית בין הבתרים, ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וביצחק, וירא ה' אליו גור בארץ הזאת. וכן ביעקב, ויאמר אליו אני ה' אלהי אברהם אביך. הנה מבואר כי שם הוי' ב"ה נודע לאבות, א"כ מה אמר כאן ושמי ה' לא נודעתי להם. לכן אמר רי"ע בעקדה, הנכון בזה כי מלת להם אינו מוסב על האבות רק על ישראל (המוזכרים בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעלה כשאמר ביד חזקה ישלחם יגרשם), והכוונה שכבר נראה אל האבות והתידע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד, אבל שכבר השיגו מענין תואריו עד שידעו כי הוא אל שדי, שהוא העיקרי משמות התוארים, ומדרך התוארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם, מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד, כי מי שיודע שראובן חכם רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן, ולזה אמר, אל האבות נראיתי עד שהשיגו וידעו בעניני תוארי, אמנם לבניהם אפי' שמי המורה על מציאותי לא הודעתי להם, בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין, ולפי"ז שמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים כאן, הם כשאר הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', למען תדע כי אני ה', וזולתם רבים שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו, לא על עומק היסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא. וכפי' הרלב"ג ושמי ה' לא נודעתי להם מוסב על ישראל. הנה פי' הר"יא ברישא דקרא נכון, שבידיעת שם התאר לא נמנע גם ידיעת שם העצם כפשוטו, אמנם סיפא דקרא, מלבד דקשה להסב מלת להם על ישראל ולא על האבות שהמדבר מהם במקרא, גם פי' מוכחש מעדות הנביא (יחזקאל כ׳:ה׳) ואודע להם בארץ מצרים שכבר נודע לישראל שם הוי' ב"ה ע"י אהרן קודם בוא משה למצרים, באמרו אליהם איש שקוצי עיניו וגו' כי אני ה'. לכן נ"ל שאין מלת להם יחה"ג שאליו, כ"א יחה"ג שממנו, כמו וארבע כנפים לאחת להם (יחזקאל א׳:ו׳) שפי' לאחת מהם. והלמ"ד ישמש על הגבול שממנו הסבה כמו ותהר לו כלומר ממנו, שהוא היה סבת הריונה. וכן לה' הישועה פי' מסבת ה' באה לו לאדם ישועה, ואין השתדלותיו מועילות מאומה, וכן לך ה' הגדולה לך ה' הממלכה, מסבת ה' תגיע הגדולה והמלכות לאדם לא מצד השתדלותיו עליהם. וכן לא נודעתי להם, לא נודעתי מהם מסבתם, לא היו האבות סבה להתודעות שמי בעולם, וטעם ושמי ה' לא נודעתי להם, ע"י האבות לא נודע שמי ה', ולא נתפרסם לכל, הם לבדם ידעו והכירו אותי, אבל כל באי עולם היו משוקעים בטומאת האלילים, וכמאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכל השתדליות אברהם לפרסם ברבים ולקרוא בשם ה' לא הועיל להם, וכמ"ש בפדר"א פכ"ד כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם. ובזה הודיע הוא ית' סבה גדולה לגאולת ישראל ממצרים כי עי"ז יהיה מציאת ה' נודע ומפורסם בעולם, כי כל האותות והמופתים שנעשו במצרים לא היו נצרכים לגאולת ישראל, רק להביא את מכחישי אל, אל ההכרה וידיעה במציאותו ית' שהוא אדון הכל שליט בעולמו, כאשר הוזכר כמה פעמים בפרשיות י"מ, וידעו מצרים כי אני ה', בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ, ומרע"ה לא נמנע מלעורר את פרעה על הענין הגדול הזה, באמרו אליו בעבור תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, ובאמת רק ע"י האותות והמופתים האלה נודע שמו ית' בכל העולם, עז"א וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים, שפי' אחרי אשר שם הוא ית' את עין השגחתו על ישראל כל אחד ואחד מבאי עולם בא לכלל דעת שיש אלהים שופט ומשגיח בעולם (וידע הוא פעל סתמי כמ"ש שם), והענין הגדול הזה לא נעשה ע"י האבות, אם הם בעצמם ידעו את רבון העולמים, מ"מ באמצעותם לא הגיעו הנשארים אל תכלית הידיעה הזאת, וזהו לא נודעתי להם. ורש"י פי' לא נכרתי אליהם במדה אמתית שלי שעלי' נקרא שמי ה', הבטחתים ולא קיימתי, כבר הקשו עליו כי חלופו מבואר בספורים כי כל מה שהבטיח לאברהם ליצחק וליעקב מהזרע ובטחון האויבים הכל נתקיים, וירושת הארץ שלא נתקיים עד הנה, הוא לפי שעדיין לא הגיע הזמן שהוגבל בו ודור רביעי ישוב הנה. ור"י אברבנאל פי' נראיתי אל האבות בשם אל שדי, וגם נראיתי להם בשם השם הוי' אבל לא נודעתי להם ר"ל לא הייתי נודע וניכר אליהם, לפי שלא נבאו פא"פ כ"א ע"י אמצעיים. הנה חבר את הנפרדים, כי ושמי ה', נפרד מן שדי באתנח המפסיקו ממה שאחריו, גם לדבריו חסר מלת אבל במקרא:
ושמי ה' לא נודעתי. להמפרשים חסר בי"ת והראוי ובשמי ה' וגו', או תוספת מלת בו, ושיעורו ושמי ה' לא נודעתי להם בו, אמנם לדעת קדמוני המדקדקים אין צורך לתוספות אלה כי כבר אמר ר"י חיוג ורמ"מ הכהן ור"י אבן-גנא"ח וראב"ע שאין הנפעל תולדת הקל, אבל הוא בנין נבדל לעצמו, ויש מקומות שהוא מורה על המפעל מצד הפועל, כמו כי ימוך אחיך ונמכר לך, ובמוכר עצמו מפני דחקו הכתוב מדבר (ע' ראב"ע שם), וכן או השיגה ידו ונגאל שהוא יגאל א"ע, ונמצא ג"כ לשון נפעל בפעלים יוצאים לזולתם, כמו אשר נשברתי לבם הזונה (יחזקאל ו׳:ט׳) ותרגומו די תברית כמו שברתי (רד"ק), וכ"כ אבן-גנא"ח פעמים יבואו בנפעל גזרות שידמה מענינם שהם גזרות יוצאות כמו החלצו מאתכם, הנני נשפט אותך, ואחרים זולת אלה, ע"כ. הנה תהיה מלת נודעתי גם כן מאלה, ופירושו הודעתי אף שהוא נפעל. ואמר הרלב"ג כי לא אמר ושמי ה' לא נודע להם, להעיר על ששמו הוא עצמו ועצמו הוא שמו, כי בנמצא המורכב יקרה שיהיה הגדר בלתי הנגדר באופן מה, לפי שהנגדר הוא אחד ובגדר ימצא הרבוי מה, ואולם ה' ית' הוא אחד פשוט מכל הפנים, ולזה יהיה עצמו ושמו דבר אחד מכל הפנים:
ו[עריכה]
מתחת סבלות מצרים. ת"א ויב"ע מגו דחוק פולחן מצראי וכן תרגמו לקמן פ"ז, אמנם למען ענותו בסבלותם (לעיל א' י"א) תרגמוהו בפולחנהון, הנה מדהוסיפו כן מלת דחוק יראה שפירשו מלת מתחת ענין דוחק, מענין ונחתה קשת נחושה זרועותי שהוא דחיקת הקשת ודריכתו למטה (זענקען, ניעדערדריקקען) וכענין תחת גערה במבין (משלי י״ז:י׳) שפירושו הגערה דוחקת ושוקעת בלבו של מבין, לעשות בו רושם יותר ממאה הכאות לכסיל, כן מתחת סבלות פירושו מדוחק משאת העבדות (פאָן דער דריקקענדען לאסט):
בזרוע נטויה. זרוע הושאל על הכח והאמוץ, כמו (תהלים פ"ג) היו זרוע לבני לוט (ושם פ"ט) לך זרוע עם גבורה. נטויה, ענין פשיטה ומתיחה, כמו צל נטויה, שהוא מתוח ואריך, וטעם זרוע נטויה, כח המתפשט לבלי גבול (אויסגעדעהנטע, אונבעשראֶנקטע קראפט), ונקרא כן הכח העליון המשנה מנהג הטבעי, כי בהנהגה הטבעית נתן הוא ית' חק קבוע ושיעור מצומצם עד היכן יתפשט ולא יעבור גבולו לעולם, וכאילו כחו ית' מצומצם בגבול זה, אמנם כשברצונו ית' לשנות ההנהגה הטבעית שיעבור כחו את החוק הקבוע עליו, הנה הכח הלזה נקרא זרוע נטויה. והמפרשים לשון זה ענין הושטת יד לאיים ולענוש ולהראות כחו בעשיית גדולות (אויסגעשטרעקקטען ארם), מגשימים את המרוחק ממנו לבלי תכלית:
ז[עריכה]
וידעתם כי אני ה'. לא הבינותי מאמר זה וכי"ב בשאר המקומות, כי אם אדם ישמיע שם עצם עליו או אחד משמות תאריו ויאמר עד"מ אני ראובן או רופא וכדומה, הנה בדבור זה יתודע לעיני רואיו, כי ישימו עליו עין השגחתם ויעשו להם סימנים בגופו בפניו ובאחד משאר חלקי הגוף אשר על ידיהם יכירוהו מאז והלאה בהכרת פניו וידעו כי זה הוא הנקרא בשם ראובן, זה הוא המתואר לרופא; אמנם אם אין מקום כלל לתועלת ההכרה, כגון שהאומר אני ראובן הוא נסתר ונעלם באחד המקומות עד שלא תשלוט בו עין האדם לראותו, הנה דבורו אני ראובן הוא מאמר בטל ואין בו תועלת מאומה, ואחרי שהוא ית' נקרא אל מסתתר, הוא נסתר בתכלית ההסתר ונעלם בתכלית ההעלם, א"כ איזו תועלת יגיע לנו ממאמרו, וידעתם כי אני ה'. ואם יהיה המכוון בזה להודיע שיש מצוי ראשון הממציא כל הנמצאים, וכל הנמצאים שבשמים ובארץ ומה שביניהם אינם נמצאים רק מאמתת המצאו, א"כ היה ראוי לומר. וידעתם כי יש ה', כי מלת יש יורה על המציאות, ואין מקום למלת אני. ונ"ל כי אין מלת אני שם למדבר בעדו (איך), אבל הוא שם אליו ית' כמ"ש רש"י ותוס' בסוכה מ"ה, ובמכדרשב"י (ס"פ מקץ ר"ד) והייתם קדושים כי קדוש אני, מאן אני דא קב"ה, ונ"ל הטעם בזה, כי מלת אני הוא שם מפעל, והאלהים אנה לידו, תאנתה מי ישיבנה (ירמיהו ב׳:כ״ד) שפי' סבה, וכן תואנה הוא מבקש (שופטים י״ד:ד׳) שפירש"י עלילה, וכן ויהי העם כמתאוננים לפירש"י עלילה, והיינו סבה, כמו ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב׳:ג׳) שפי' השתלשלות הסבות והמסובב מהם. ולהיותו ית' סבת כל הסבות ועלת כל העלות, לכן נקרא בשם אני, ר"ל בעל המסבה (גרונדאורזאכע), וטעם וידעתם כי אני ה', תדעו כי בעל המסבה הוא אדון כל (כ"ה המכוון בשם הוי' ב"ה לפי הקרי שהוא העיקר אצלו, כמ"ש בפ' בראשית), והוא הפך דעת המשתבשים לאמר, אף שהוא ית' ברא כל העולמות וכל אשר בהם, והוא לבדו הסבה ראשונה להם, מ"מ הוא נעלה ומרומם מלהתפשט תמיד על עלוליו, והנבראים מתקיימים בעצמם מכח הראשון שהוטבע בהם מבעל המסבה ית', בקיום הבית אחרי הבנותו. הנה להורות על ההפך אמר כי בעל המסבה הוא אדון כל, הוא אדון אמתי תמיד על כל מעשי ידיו, הוא השליט תמיד על כל ברואיו, וכחו הגדול ינהיגם ויקיימם תמיד, וברצונו הפשוט יוכל לשנות תולדות הטבעיים וחקי הנבראים. עמ"ש ס"פ כי תבא, כי אני ה' אלהיך. ובהאזינו כי אני אני הוא:
ח[עריכה]
אשר נשאתי את ידי. פירש"י הרימותי' לישבע בכסאי, והראב"ע אמר שהוא דרך משל כאדם שישא את ידו אל השמים וישבע, וכן (האזינו ל"ב) כי אשא אל שמים ידי; אמנם אם נחה דעתינו להשתמש במליצות כאלה במאמרי השיר, לא תתישב הלב בכמוהם במאמרים פשוטים, וביותר במאמרים הנאמרים ממנו עצמו ית', כמו כאן וכדומה, ולזה נטה הרמב"ן כאן מדעת המפרשים ואמר וז"ל, וע"ד האמת נשאתי את ידי שהרמותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה לעולם החיים, ע"כ. ול"נ ע"ד הפשט שהתגלות אור הנבואה אל האבות שהודיעם בו נתינת הארץ נקרא כאן נשאתי את ידי, כי לשון נשיאת יד דומה למליצת ביד רמה (ובני ישראל יוצאים ביד רמה) שפי' ענין פרסום וגלוי (אֶפפענטליך), וכמו שיורה שם על התגלות הגשמית ככה יורה כאן על התגלות אור הרוחני הנבואי וגלוי שכינה (האבע מיינע מיטטהיילונג פעראָפפענבארט); ושרש משא ישמש הרבה בכ"ק על הנבואה, גם בדברים שאינם עונשים ופורעניות, כמו המשא אשר חזה חבקוק, ונמצא הפעל ממנו על השפעת הנבואה הבא ממנו ית' אל הנביא (מלכים ב ט׳:כ״ה) וה' נשא עליו המשא הזה; וכן שם יד ישמש על רוח הנבואה, היתה עלי יד ה'. והנחות שמות אלו על הנבואה לא מצאתיו מבואר היטב מאשר לפני, ונ"ל כי שם משא פי שנים בהוראתו. א' המעמס ומטריח את נושאיו עד שנעשה עיף ויגע וחלוש בגופו (לאסט), כענין כמשא כבד יכבדו ממנו, נשואות משא לעיפה. ב' הגבהה ורוממת, משאת כפי מנחת ערב דתרגומו זקפות ידי, ולזה ישמש שם משא פעם על המסים והארנונית, שהוא למעמסה על הנותנים, כמו ממשא מלך ושרים (הושע ח׳:י׳), ופעם על המתנה הניתנת מן המכובד אל השפל ממנו (געשענקע), ויתן משאת כיד המלך, ותרב משאת בנימן, שהוא רוממות מעלה למקבל. ושתי הוראות האלה תואמים יחדיו בשם משא להוראת הנבואה, כי כשהנבואה חלה על הנביא כח גופו כשל ואבריו מזדעזעין ונחלשים עד שלא נותר בו כח, ובזה תשאר דעתו פנויה להתנשאות על כנפי רוח הנבואה, עד שנתעלה על מעלת שאר בני אדם ולהתקשר בצורות קדושות וטהורות. וכ"ה במכדרש"בי (תרומה ק"ל ע"ב) בשית דרגין דנבואה וגו' משא הי' כד מטא ההוא נהורא בטורח סגי ואתטרח מלה עלי' דלא יכיל לאתגליי לי' כד"א לשום את כל משא העם הזה. ובמכדרש"בי (מקץ קצ"ז א') משא דבר ה', משא מטולא איהו, והונח על הנבואה שם יד, נ"ל שהוא מן (איוב מ״א:י״א) כידודי אש, לפיד אש הבוער ומאיר (וכ"ף כידודי הוא כ"ף הדמיון), אמר עטישותיו תהל אור עד שמתמלטים ונפלטים ממנו כמו ידודי אש (פייער-פלאממען) ע"ש רש"י, ומזה הענין לרש"פ מלכי צבאות ידודון ידודון (תהילים ס״ח:י״ג), אף שאין כן דעת בעלי הלשון; ולכן ישמש יד על אור הנבואה, שהוא עצם הזוהר המאיר עיני הנביא להסתכל בנסתרות, כענין ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. המורם מן הדברים נראה משמוש מליצות המקראות לבאר מאמר נשאתי את ידי על התגלות אור הנבואה אל האבות בהודעת מתנת הארץ, דומה קצת למליצה האמורה שם במראה הראשונה בברית בין הבתרים. ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. (עמ"ש בפ' שלח ועננך עומד עליהם בשם הגר"א). ויותר יתכן בטעם הנחת שם יד על התגלות אור הנבואה, כי שם יד יורה גם על התפשטות הדבר והתרבותו בכמות, כמו זה הים גדול ורחב ידים, וישימו לה ידים (מלכים ב י״א:ט״ז), ר"ל מקום פנוי, ולכן הונח גם על שפת הים והנחל, יד הירדן, יד הנחל, ע"ש התפשטותם בכמותם. והנה שכינת כבודו ית' מצומצמת מלהתפשט ולהתראות לכן נקרא אל מסתתר, וכשברצונו לגלות מעט מאור כבודו אל הראוי ליהנות מזיו כבודו, הנה המצומצם מתפשט והמסתתר מתגלה, ושפיר יורה ע"ז שם יד שהוראתו התפשטות:
מורשה. ולא אמר ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה, לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר, אבל יהיו מורישים אותה לבניהם אשר יכנסו לארץ לכן אמר מורשה, וכן תורה צוה לנו משה מורשה, לא אמר ירושה, כי בזה יהיה משמעותו שהתורה לא תהיה ירושה כ"א לאותו הדור שקבלוה בלבד, לכן אמר מורשה, שיורישוה לבניהם אחריהם וגם דורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותן שקבלוה (רב"ח);
יג[עריכה]
ויצום אל בני ישראל. לרש"י צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה, ודבר הצווי מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, ולרמב"ן צוה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצום, ואל פרעה להוציאם מארצו. ורע"ס פי' ויצום, שצוה אותם לשרים, כמו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וצוך לנגיד. אל בנ"י. על בנ"י כמו אל ההרים לא אכל, ואל פרעה להוציא. ועל פרעה מנה אותם לשרים בענין הוצאת ישראל ממצרים. באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כרחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו ית'. וקרוב לזה פי' רי"ע ויצום כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיני ישראל ובעיני פרעה באופן שיקובלו דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויצום כענין הוא צוה ויעמד, אני צויתי למקודשי, את העורבים צויתי לכלכלך, הנה צויתי אשה אלמנה, כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא, הוא צוויו ומאמרו. והעד על פי' זה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ירצה נתתי יראתך וכבודך עליו:
יד[עריכה]
אלה ראשי. בדין מנה את אלה לשרים על ישראל, כי הם היו נכבדים מכל האומה, וזה כי ראובן בכור ישראל, ולא היה מצאצאיו אנשים ראויים להקרח בשם זולתי בניו הנזכרים שהיו מכלל ע' נפש שכבר מתו, כמו שביאר באמרו וימת יוסף וכל אחיו וגו', וכן היה מבני שמעון, אבל לוי שהאריך ימים על כלם גדל גם את בני בניו להורות ולהבין, וכן קהת ועמרם באופן שיצאו מהם משה אהרן ומרים, ואהרן לקח את אחות נחשון החשוב בדורו והוליד ראשי הדור שנבחרו אח"כ לכהונה, ואלעזר לקח מבנות פוטיאל שהיה ג"כ חשוב בדורו והוליד את פינחס שזכה לברית שלום (רע"ס):
כו[עריכה]
הוא אהרן ומשה. ואלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, כי היו ראויים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל, הם המדברים, הם היו ראויים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו, (הנ"ל):
על צבאותם. פירש"י בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם, שלא ישאר מהם שום אחד שלא יצא ממצרים (ערא"ם) אמנם לא מצאנו עד הנה שהתנה הוא ית' תנאי זה עם משה ליציאתם לשבטיהם. ועוד כיון דרוב לשון צבא ישמש על אנשי מלחמה, א"כ הפחותים מעשרים והיתרים על ששים שאינם בכלל צבא, יהיו נשארים במצרים. לכן נ"ל אחרי שהיה המכוון ממנו ית' שלא יצאו כפחותי' ונבזים, כ"א כאנשי כבוד מלובשים לבושי יקר ובגדי כבוד, כאמרו ית' למשה והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות לשום אותם על בנותיהם ובניהם, הנה תנאי זה המפורש ממנו ית' אל משה, הוא אשר הזכיר כאן, אשר אמר ה' להם הוציאו את בנ"י מארץ מצרים על צבאותם, כלומר מעולים וחשובים ביקר כבודם, (עמפאָרגעהאָבען און איהרע פראכט) מלת על ענינו חשיבות מעלה כמו הגבר הוקם על (ש"א ב') ואל על יקראוהו (הושע י"א) ואת עשית על כלנה (משלי ל״א:כ״ט) עלי היו כלנה (מקץ מ"ב) ושם צבא ענינו תפארת וקישוט הדר ויקר (פראכט, צירדע) כמו גאון כל צבי, צבי תפארתו, ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים דתרגומו תושבחת עממיא. עמ"ש במראות הצובאות (ויקהל ל"ח) ויוצאי צבא (במדבר א' ג'):
כח[עריכה]
ויהי ביום. יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה אמר, ויהי זה, שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, בעת אשר דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בנ"י מא"מ, היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהיה הדבור למשה, והמצוה לשניהם שיוציאום (רמב"ן), דלא כרש"י שמחברו למקרא דלאחריו, דפרשה סתומה מפסקת ביניהם. ודעת ריה"ג כרמב"ן, שאמר בספרא (פ"ב ה"ד) בשלש מקומות נאמר בתורה דבור למשה, בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד. בארץ מצרים מהו אומר ויהי ביום דבר ה' א"מ בארץ מצרים, מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים וכו', (ואם נפרש מלת ביום לענין התמידיות (צו יעדער צייט) וכפרש"י (כי תשא) וביום פקדי ופקדתי תמיד תמיד כשאפקוד ר"ל כל פעם כשאפקוד, יהיה טעם ביום דבר, כל פעם היה דבורו של הש"י רק למשה, וא"צ להוסיף מלת אשר כלרמב"ן. ויתורגם (עס געשאה, צו יעדער צייט, שפראך דער אללהערר צו משה), ולכוונה זו אמר יב"ע בתרגומו והוה ביומא דמליל ה' עם משה בארעא דמצרים הוה אהרן מצית אודני' ושמע מה דמליל עמיה:
כט[עריכה]
וידבר ה' וגו', ויאמר משה. הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פ' י') בא דבר אל פרעה, והיא האמירה שאמר למעלה הן בנ"י לא שמעו אלי, ומתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר ושנאה כאן (רש"י), ואין כן דעתי אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בנ"י לכן אמור לבנ"י, ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבוא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענה הן בנ"י לא שמעו אלי. והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבואו אל בנ"י ואל פרעה, ודי שידבר האחד כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה' הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מ"מ את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם לא לאהרן עמך ואותך עשיתי שליח אל פרעה, אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים (רמב"ן), ודבריו מוטעמים, כי למעלה כשצוה את משה ואהרן אל בנ"י ואל פרעה אמר, להוציא את בנ"י מא"מ, הנה בלשון להוציא, המובן בו כל מה שיצטרך אל ההוצאה, וזה כולל שני ענינים, הא' דבורי ההתראה אל פרעה, והב' עשיית האותות והמופתים, וחשב משה כי שני הענינים האלה יעשו בין שניהם, הדבור ע"י אהרן כנאמר לו בתחלה הוא יהיה לך לפה, ועשיית המופתים לבד יהיה ע"י משה, לכן נתפייס שם משה, ועתה כשאמר לו עוד הפעם דבר אל פרעה, שהוא יהיה המדבר, לכן חזר משה על טענתו הראשונה:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |