משתמש:עמד/ארגז חול
ערכים ערוכים בדרך ההגיוני והמחקר הפילוסופי על האדם והטבע, על הדת והלאום על ישראל ותקוותיו, על ארץ ישראל ובניינה ועל כל העניינים העומדים ברום העולם האנושי והישראלי
מאת
הגאון האמיתי, מאור הגולה, רבא דעמיה
ומדברנא דאומתיה ראשון לציון
מרן יצחק יעקב ריינעס זצ"ל
חלק ראשון
נוסח השער דפוס תרפ"ו
- אות א: אגב • אגדה והלכה • אדם • אדם וחיים • אדם ועולם • אדם ושכל • אהבה • אהבה ויראה (א-ב) • אהבת האמת ואהבת הבריות • אהבת עצמו • אותיות • אזהרה וציווי • אחדות • אחדות הפעולות והתנועות • אחדות והתחלקות • אחדות וחיים • אחדות פשוטה ואחדות יחסית • אי-יכולת טבעית ומוסרית • איתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא • אמונה וחקירה.
אגב
היחס של מאמרי חז"ל למקומותיהם הוא משני סוגים: א) יחס עיקרי ומקומי. ב) יחס גררי ואגבי. כי חז"ל שמרו מאד את הסדר וכל מאמריהם יש להם יחס ידוע אל המקומות שנאמרו שם בייחוד. כי הסדר הוא היחס ולכן יחס מאמרי חז"ל למקומותיהם הוא הסדר.
אולם הבדל גדול יש בין היחסים של מאמרי ההלכה להיחסים של מאמרי ההגדה. מאמרי ההלכה יש להם יחס עצמי ועיקרי, כי שם היחס הוא מצד עצם הדבר. כל הלכה והלכה מתבררת בעניינים השייכים לה בייחוד. לא כן היחסים של מאמרי האגדה שיש בהם נם יחסי אגב. כי האגדה ניתנה לא רק מצד הידיעה, כי אם גם מצד הפעולה והרושם. לכן בשעה שרצו לברר וללבן עניין של אגדה בארו בדרך אגב עוד עניינים השייכים לאותו עניין.
אגדה והלכה
בין ההבדלים הרבים, שבין ההלכה והאגדה, יש גם ההבדל הזה: ההלכה נאמרה רק לשם הידיעה, אולם האגדה נאמרה גם לשם הרושם והפעולה. מי שאומר דבר הלכה - כל מגמתו ותכליתו לפעול על השומעים פעולות הידיעה, לקבוע בליבם את ההלכה על בוריה. לא כן באגדה. מלבד הידיעה יש לה עוד מטרה מיוחדת - מטרת הרושם והפעולה, כי רובן של האגדות נאמרו לתכלית הישרה המידות והדעות. ולכן דרשו מלבד הידיעה גם את הרושם והפעולה, שיתפעלו ויתרשמו מהן לבות השומעים. ומההבדל העיקרי הזה יוצאים עוד כמה הבדלים שיש בסגנונם ובייחוסם של שני המקצועות האלה.
ומה נאמנים דברי הרמב"ם, כי האגדה היא שפת הרגש, עניין שירי, לפעול על כוחות הנפש, לעוררם מתרדמתם לעבודה ולמעשה. וההלכה היא שפת השכל והמדע. שפת הרגש בסופה וסערה דרכה, כי מטרתה להניע את הלבבות ולחממם באש קודש, בשלהבת יה, שכן התנועה מולידה חום ואור. והנה כל מניע יש לו להעריך את פעולתו לפי ערך העצם המתנועע, ואם העצם המתנועע הוא כבד ורחוק בטבעו מן התנועה, על המניע להגדיל ולהאדיר את פעולות התנועה במידה מרובה. אי לזאת שפת האגדה שונה משפת ההלכה מן הקצה אל הקצה. כי ההלכה, שתכליתה רק השרשת הידיעה, כל מלותיה ואותיותיה מכונות אל מול פני המטרה הזאת, מטרת הבירור והלימוד וכל דבריה ברורים ומפורשים. אולם האגדה, שהיא קול שופר גדול של הרגש, בלשון אחרת ובמבטאים אחרים תדבר אל העם, כי כל מגמתה להעיר ולהניע, ולכן כל דבריה כגחלי אש, כי דרך השיר לה, גם תבחר לשון ערומים, משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם.
ההלכה היא מוגבלת ומצומצמת, מה שאין כן האגדה, שהיא בלי כל גבול. כי ההלכה עוסקת בדברים שבמעשה וכשם שהמעשה עצמו הוא מצומצם ומוגבל, כך היא ההלכה. אבל האגדה עוסקת בדברים שבמחשבה ולכן אין לה גבול וצמצום, כמו שאין גבול וצמצום להמחשבה.
אדם
השם אדם, אם כי הוא שם עצם, בכל זאת הוא כולל בקרבו גם הרבה משמות התואר. כי כל התארים שיש להוסיף נכללים כולם בשם אדם. שכן אדם במובנו המצומצם כול רק את אדם המעלה ולולא זאת אין הוא נקרא בשם העצם הזה. כי האיש אשר תחסר לו השלמות הדרושה אינו נקרא בשם אדם ורק במובן הרחב הוא נקרא אדם מצד צורתו החיצונית. כי כל דבר יש בו שני מובנים: א) התמונה החיצונית. ב) הכוח הפנימי. כמו העין, יש בה התמונה החיצונית - צורת העין, והכוח הפנימי - הראיה. ואם אנו אומרים "עיני העדה" על ראשי העדה, הרי זה מצד הכוח הפנימי שבעיניים. ואחרי כי המובן העיקרי והאמיתי של אדם היא השלמות, לכן אדם במובנו המצומצם כולל רק את האדם השלם, אדם המעלה.
והנה בכל דבר יש שני מיני השקפות: א) ההשקפה החיצונית. ב) ההשקפה הפנימית. האיש הפשוט מסתפק בההשקפה החיצונית, אולם האדם השלם אינו מסתפק בזה, אלא חודר לתוך ההשקפה הפנימית. וכן הוא גם באדם. כל אלה שאינם יכולים להגיע למדרגה האמיתית של האדם משקיפים עליו רק השקפה חיצונית, ולכן אין הם מעריכים את האדם ערך רב. כי האדם בחיצוניותו אין ערכו גדול. ונהפוך הוא. האדם בחיצוניותו עומד במדרגה היותר שפלה וגרוע הוא מהחיות הטורפות. כי האדם שאינו משתמש בכוחותיו לטוב, כפי שדורשת מממנו השלמות האמיתית, רק להוציא את רצונו הטבעי, עלול הוא לעשות כל רע וכל עול. ואחרי כי חונן בשכל ובדעת, ישתמש גם בשכלו להפיק זממו ולעשות מעשיו הרעים. ומה יתרון לאדם כזה? ואכן אלה המשקיפים על האדם השקפה פשוטה אינם מסתפקים בשם אדם וכשהם רוצים לרומם את ערכם אין להם דרך אחרת אלא להוציא את עצמם מכלל "אדם" ולהיקרא בשם "אלהים" וכדומה. וזהו שמוצאים אנו במלכי קדם, שהיו רגילים להיקרא בשם אלהים, כי לא מצאו קורת רוח בשם אדם. אשר לפי מובנו הרחב אינו נותן יתרון לאדם. לא כן אלה הרואים למטרת האדם ותעודתו ואל מה הוא יבוא להגיע אם יודע הוא איך להשתמש בכוחותיו ובכשרונותיו - הם יודעים ומכירים, כי המדרגה היותר גדולה ונשגבה היא מדרגת האדם.