ספר הערכים/אהבה ויראה
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
האוהב ממלא רצון האהוב והירא ממלא רצון הירוא. וההבדל הוא, שהאוהב ממלא רצון האהוב רק מצד האהבה ולא מצד איזו פניה, שתגיע לו איזו טובה, או שינצל מאיזו רעה, רק הוא מרגיש הנאה נפשית ועונג רוחני בזה שהוא ממלא רצון אהובו. אמנם יש אשר פתאום תתקרר אהבתו ואז יבעט באהובו זה ולא ימלא עוד רצונו. אחרי שגם מתחלה לא עשה בעדו דבר מצד איזו פניה עצמית. אולם כל זמן שהוא עושה מאהבה, גדול ערך מעשיו יותר ממעשי הירא. כי הירא עושה רק כדי שלא יעלה עליו חמתו של אותו האיש שהוא ירא ממנו, ולכן אין הוא נותן את לבו למעשיו, שיהיו נעשים על הצד היותר טוב. אם רק יודע הוא שכבר יצא ידי חובת המצווה ולא יענישו עוד, לא יזדרז לעשות יותר. אולם האוהב, העושה רק כדי לגרום נחת רוח לאהובו, משתדל בכל כוחו לשפר מעשהו, כמו שאדם עושה לעצמו. וכנגד זה יש מעלה בעושה מיראה, שאיננה בעושה מאהבה. העושה מיראה ממלא תמיד את רצון הירוא, כל עוד יש לו לירא מפניו. לא כן העושה מאהבה, שלפעמים אהבתו מתקררת והוא בועט באהובו.
וזוהי כוונת המאמר: "עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט ואין ירא בועט" (ירושלמי, ברכות, סוף פ' הרואה). כלומר: שאם תעשה רק מיראה אפשר ש"באת לשנוא" ואינך עושה אלא מהכרח, לכן "עשה מאהבה ואין אוהב שונא". אולם אם תעשה רק מאהבה, אפשר שתתקרר אהבתך ו"באת לבעוט", לכן עשה גם מיראה "ואין ירא בועט". כי ירא הוא את העונש. והיוצא שיש לאחוז בשתי המידות, לאהוב את ה' ונם לירא מפניו, בי האהבה מונעת את השנאה, והיראה -את הבעיטה. וברור שזוהי כוונת המאמר, אלא שחכמינו הליטו דבריהם במליצה, כדרכם בקודש.
ב[עריכה]
מההבדלים שבין אהבה ויראה הוא גם זה: האהבה היא עצמית, פנימית וטבעית והיראה היא מקרית, חיצונית והכרחית.
האהבה האמיתית נובעת מן הלב, והאוהב מרגיש אותה בטבעו. ולכן כל מה שהוא עושה מתוך אהבה זו הוא מעשה טבעי, כי הטבע מכריחו ומניעו לזה והוא מרגיש תשוקה עצומה לעשות את הדבר, שאהובו רוצה בו. לא כן היראה, היא רק מקרית וחיצונית. העושה דבר מיראה אינו מרגיש בקרבו שום תשוקה למעשהו, אלא שהוא עושה אותו מיראה מעונש ובאופן זה הוא מוכרח לעשות את אשר הוא עושה, וכל דבר הנעשה מהכרח אינו טבעי, כי ההכרח והטבעי הם שני הפכים, וכל שאינו טבעי אינו גם עצמי ופנימי, כי רק סיבות חיצוניות גורמות לו. והנה עיקר יסוד קיום התורה והמצווה היא האמונה, כמו שאמרו (מכות כד.): "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה". כי המאמין האמיתי מתמלא אהבה לבוראו וממילא הוא ממלא כל מצוותיו ונזהר שלא לעשות דבר שלא ברצונו. ולכן האמונה היא כחומה בצורה לקיום כל התורה והמצווה.
וזוהי כוונת הרמב"ן, שכתב (בביאורו על התורה, פרשת יתרו) בביאור הטעם דעשה דוחה לא תעשה, מצד דהעשה היא אהבה והלא תעשה היא יראה ואהבה גדולה מיראה.
ומטעם זה יש מלקות בל"ת ואין מלקות בעשה. ובהשקפה ראשונה הדברים אינם מבוארים. אולם הביאור הוא כך. ידוע מה שכתב הגר"א, שתכלית כל העשין היא העשה ד"אנכי ה' אלקיך" ותכלית כל הלאוין הוא הלאו ד"לא יהיה לך". הכוונה היא, כי "אנכי" הוא אהבה והאהבה מחייבת לקיים כל המצוות בפועל, ו"לא יהיה לך" היא יראה. ואם האדם מקיים בפועל את המ"ע הוא מראה בזה אמונה ואהבה. ולהיפך, אם הוא עובר על מצוות ה' ופקודיו, זה אות שאיננו עובד את ה'. והמניע המעוררו לעשות את הדבר הרע היא איזו תאווה, אם תאוות העריות או תאוות הממון. וזה נקרא "אלהים אחרים", אל זר שיש בגופו של אדם, זה היצר הרע.
והנה יקרה שהאהבה והיראה סותרות זו את זו. כמו מי שיש לו אוהב כנפשו ושמע שאוהבו בצרה גדולה ובידו להצילו, אלא שהצלה זו כרוכה ביראה, שצריך הוא ללכת ביער וכדומה. אולם אם האהבה היא טהורה ואמיתית תנצח האהבה את היראה.