ספר הערכים/אדם ושכל
|
< הקודם · הבא > |
יש לדעת, כי גדר האדם הוא השכל וכל האזהרות והצוויים הנאמרים על האדם הם רק על שכל האדם. ולכן אם יעשה איש דבר בלא דעת נפש אין עליו חטא ועונש, כי לא תיפול עליו האזהרה, כי התורה נתנה לאדם בר דעת ולא למי שהוא משולל הדעת. ומה שחייב האדם להביא קרבן גם על השגגה הוא רק משום שהיה יכול להיזהר שלא לעשות את הדבר.
והנה כל איש לפי מדרגתו יש לו דעת ואפילו שוטה לא כבה שביב הדעת בקרבו לגמרי, שכן הוא מוצא מילים לפתוח פה ולדבר דבר ורק ששביב דעת כזה איננו מספיק להיקרא בשם דעה, אחרי שאיננו מתאים להדעה המיושבת של בני אדם. וכל דעה שאיננה לפי דרכי התורה איננה דעה אמיתית, כי אם דעה משובשת. ואם כן הלא יש מקום לאמר על כל העבירות, שהן נעשות בלא דעת נפש. ובכל זאת העובר עבירה במזיד חייב. כי גוף החטא הוא בזה, שהוא חושב שדעתו היא דעה ישרה, אין בה כל נפתל ועיקש. ולכן הוא חייב ונענש, אחרי שבר דעת הוא לכל דבר ומחשב ועושה הכל בדעה צלולה ורק בדבר זו נתעה בתוהו לא דרך, והריהו כאילו אומר, שדעתו המשובשת חשובה בעיניו לדעה אמיתית. אולם אם הוא בעצמו מתחרט על מעשהו, הרי זה אות ומופת, שמרגיש הוא בנפשו שטעה ותעה מן הדרך הישרה והוא מבטל את דעתו, וכאילו אומר, שאיננו עומד בדעתו והוא חש ומרגיש שעשה את הדבר בלא דעת נפש [כמו שמצינו: "פותחין בחרטה" (נדרים, עז, ע"ב)] והוסיפו לומר שמן החרטה עצמה אפשר לעשות פתח (עיין יו"ד, סימן רכח, סעיף ז, ובט"ז שם). אנו רואים, שזה גופא שהוא מתחרט עתה על מה שעבר נעשה כמו פתח, שאילו היה יודע מראש שיתחרט לא היה עושה את המעשה. וזה אות שדעתו לא הייתה צלולה. וכמו כן בתשובה. עיקר העונש הוא על קלקול הדעה בשעת עשיית העבירה. ואולם אם באמת עשה זר מעשהו בלא דעת נפש ודעתו לא נתקלקלה עוד לגמרי אינו נענש. ועל ידי תשובה הוא מראה לדעת, כי לא העמיק אז בשכלו בדבר זה ונתעה בשווא, וכל מה שמצטער יותר על הדבר הוא מראה בזה עד כמה עשה מעשהו בשגיאה ועד כמה הרגשתו לא עוממה עוד בקרבו, כי חש ומרגיש הוא את שגיאתו ותוהה על הראשונות והוא רואה עתה כי רק סיבות חצוניות הניעוהו לעשות מעשהו הרע ולא עשהו בדעה צלולה.
וזוהי כוונת המדרש על הכתוב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שה"ש, ח, ח), "מה קטן זה כל מה שהוא עושה, אין ממחין על ידו למה שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעוונותיהן, בא יום הכיפורים ומכפר עליהם" (שה"ש רבה). המדרש הזה הובא גם בילקוט על הכתוב "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם" (ויקרא, טו, כ) "הקב"ה נוטל כל עוונותיהן של ישראל ונותנן על עשו הרשע וזהו 'שני גדיי עזים טובים' (בראשית, כז, ט) טובים לך וטובים לבניך. טובים לך, שעל ידם אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להם ביוהכ"פ". והנה הברכות כללו כל ענייני עולם הזה, ונוטלו מעשו ונתנו ליעקב בהסתר פנים להורות, כי תבוא עת, אשר בני ישראל יקבלו ברכות עולם הזה רק על ידי עשו, ואז תהיה עת רעה לישראל ויהיו מוכרחים להסתיר פנים, להתחפש ולהתלבש. אולם ההתחפשות תהיה רק חיצונית ולא פנימית, כמו שאמרו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית, כז, כב), כל זמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו", שהכוונה היא, כל זמן שהחיצוניות לא פעלה על הרגש אין בזה כל רע. ועניין הברכות היה מופת לדורות, כי כאשר נהיה בין הגויים ונצטרך להשתנות מעט, כדי לסבל ברכות העולם הזה, יהיה השינוי רק חיצוני ולא פנימי, וזוהי גם כוונת המאמר: "וירח את ריח בגדיו" (בראשית, כו, כז) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין, לז, ע"א), כי אפילו הבוגדים נותנים ריח, שפנימיותם מלאה מצוות כרמון. וזה שאמר: "טובים לך שעל ידן אתה נוטל את הברכות", כאשר השינוי המוכרח יהיה רק חיצוני, "וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להם ביוהכ"פ", אחרי שיכירו וידעו, כי כל הקלקולים הם רק חיצוניים. ושני השעירים, לה' ולעזאזל, היו שניהם שווים בקלפי אחד, ולא היה הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לה'. הורו בזה, שהבחירה חופשית היא בידי בל אדם, לבחור בחיים ובטוב. להיות לה'. אולם ישנם אנשים, אשר כמו עלה עליהם הגורל לעזאזל והם הולכים אל המדבר ומטפסים ועולים על ראש ההר, וכל אחד משתדל לטפס ולעלות לפסגת ההר, להתנשא לכל לראש. אבל סופם להידחף וליפול ולא יגיעו גם למחצית ההר. כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.