ספר הערכים/אדם וחיים
|
< הקודם · הבא > |
האדם והחיים, החיים והזמן, הזמן והפעולות, הפעולות והשכר והעונש - כל אלה קשורים ודבוקים זה בזה, כטבעות בשרשרת, שכולן תחובות זו בזו וערך אחד להן. ואם נדע להעריך את האדם בערכו הראוי, נדע ממילא להעריך גם את יתר הנושאים, כי הם נערכים תמיד לפי ערר האדם, עולים ויורדים עמו.
והנה, לבאר כל אלה יארכו הדברים, כי האמור הזה כולל בקרבו כמה שרשים ועיקרים, שהם יסודות מוסדים. אולם אדבר רק בקצרה לברר תוכן הדברים על הסדר.
האדם והחיים. כדי לדעת את ערך החיים יש לדעת ערך האדם, ויותר שנבין ערך מעלת האדם, נבין יותר ערך מעלת החיים, כי אדם מובנו איש חי וכל רוממות ערכו הוא רק מצד החיים. ולכן התורה, שהרימה את מעלת האדם, הרימה גם כן את מעלת החיים. וזהו שאמרו: "ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר" (ישעיה, כ"ט, י"ח) - זה ספר תולדות אדם" (בראשית רבה, כ"ד), כי חרש יאמר על מי שאינו שומע בשעה שאחד מדבר. אבל אם אינו שומע בשעה שאין איש מדבר אין הוא נקרא חרש. וכשיאמר החוזה, כי ביום ההוא "ישמעו החרשים דברי ספר", "זה ספר תולדות אדם", ודאי יש בו מה לשמוע ורק כי הכבידו בני אדם את אזנם משמוע לקול האנושיות התובעת את עלבונה וחרפתה. כי אמנם בזמן ההוה לבד שחוטאים בני אדם ליהדות, כי אם עוונם גדול מנשוא גם לאנושיות. (בשגם האנושיות והיהדות אחת היא ובל מה שיחסר לאדם ביהדות, יחסר לו לעומתה באנושיות). ואם נתחקה על הליכות בני אדם, הן בנוגע להאדם הפרטי והן בנוגע להליכות המדינות והממשלות, נראה, כי אינן מתאימות גם לחוקי האנושיות. ולכן יש לצייר כאילו האנושיות משמיעה קולה, צועקת ומתחננת לרחם עליה ולא לרמוס אותה ברגלים, והאנשים כחרשים לא יטו אוזן לדברי תחנוניה. אולם אז, ביום הגדול, כאשר תבוא עת ההשתלמות, יראו כולם כמה צדקה האנושיות. כי אז רק אז ידעו מה היא האנושיות ומה היא דורשת מעם האדם ואז רק אז תמלאנה כל דרישותיה. וזוהי הכוונה, כי "החרשים ישמעו דברי ספר תולדות אדם" כי אז יכירו וידעו מה הוא האדם.
וזה שאמר הכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), כי החוקים והמשפטים מתייחסים להאדם ועל ידם יודע ערכו. כי זה שהקב"ה נתן לעמו חוקים ומשפטים והרבה להם תורה ומצוות אות הוא על ערכם וגדולתם. כמו שלילד בעל כשרון נותנים תכנית למודים יותר גדולה מאשר לילד פשוט, כי לפי כשרונותיו הגדולים יכול הוא לקבל את כל הלמודים. כן התורה והמצווה מעידה על ערך האדם. וגם "וחי בהם", כי על ידי המצוות ידע האדם את ערכו ומתוך ערך האדם יבוא להכיר את ערך החיים, כמה יקרים ונעלים הם וגם ידע, כי המצוות באו לרומם ולהעלות ערך החיים. ועל זה אמרו: "ולא שימות בהם" (יומא פ"ה, ע"ב), שלא ימית את עצמו ויקוץ בחיים, כמו שעשו הרבה מחסידי אומות העולם, שהזירו עצמם מבל מנעמי החיים. ותורתנו אמרה, כי הנזיר חוטא הוא, כי חוטא הוא להאנושיות ומשפיל את ערר האדם. שכן כל אמצעי נערך לפי ערך התבלית. וכשהתכלית היא חשובה, גם האמצעים הם רבי ערך. ומכיוון שהחיים הם במעלה עליונה, מובן שגם אמצעי החיים יש להם חשיבות רבה, ומי שמתרחק מאמצעי החיים, אות הוא כי אינו מכיר את החיים ואינו יודע את ערכם, ולכן הוא חוטא.
החיים והזמן. עניין זה מובן הוא. אם החיים נערכים בערך רב, בהכרח שגם הזמן יתעלה למדרגה חשובה, כי מה החיים אם לא הזמן? ואלה שהמציאו את הפתגם: "הזמן הוא ממון", לא הבינו עוד את ערך הזמן, כי באמת הזמן הוא חיים. וקרוב לומר, שזוהי כוונת הכתוב: "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל" (קהלת, י, יב). "מי יודע מה טוב לאדם בחיים", איזוהי הדרך הטובה שיבחר בה האדם בימי חייו, לתת כבוד לחיים, להראות לכל כי הוא יודע מה הם החיים, "מספר ימי חיי הבלו", שכל ימיו יהיו אצלו במספר, מנוים וספורים כולם, היינו שיוציא כל יום ויום לדברים המתקיימים לעד ואף יום אחד לא יצא לבטלה.
הזמן והפעולות. אם יש ערך רב להזמן, הרי זה רק משום שיש ערך גדול להפעולות הנעשות בזמן. כי לולא זאת מהו ערך הזמן? הרי הזמן בעצמו הוא דבר שאין בו ממש. וכמו אם אדם הממציא מכונות גדולות וחדשות ומרוויח סכום עצום בכל יום ויום יאמר: אין בידי להוציא זמני, כי זמני יקר לי מאד, כוונתו היא, שהוא עושה בזמן פעוטות יקרות ונעלות. לא כן פועל פשוט המרוויח דבר מועט ליום, או יושב בטל, הוא אינו יכול לאמר: זמני יקר לי מאד, בי הזמן נערך רק לפי ערך הפעולות.
הפעולות והשכר והעונש. אחרי שערך הפעולות הוא לפי ערך השכר מובן ממילא, כי הפעולות נערכות לפי השכר. והשכר והעונש נערכים תמיד בערך אחד. עסק שיש בו להרויח הרבה, יש בו אפשרות גם להפסיד הרבה. כמו מבריחי המכס, שלוקחים סחורה מן הסוחרים ומקבלים עליהם להעביר את הגבול, שאם יצליחו ירויחו הרבה, אולם לעומת זאת אם יתפסו יפסידו הרבה, ולכן נותנים להם הסוחרים ריווח הגון, אם הם מצליחים להעביר את הגבול. ובמסחר שאין בו הפסד מרובה, גם השכר הוא קל ופעוט. כמו כן ערך העונש הוא לפי ערך השכר ומהשכר יש לדעת גם את העונש. כי דבר ששכרו מרובה גם ענשו מרובה. ואם השכר מרובה אות הוא, כי הפעולה היא מצוינה ופעולה מצוינה מעידה על הפועל על גודל כשרונו. והעונש גם הוא לפי ערך האדם וכשרונו, כי מי שכשרונו גדול גם ענשו גדול.
ובזה אמרתי לבאר דברי ה"זוהר החדש" (הובא ב"ילקוט ראובני", תר"א) על הכתוב: "גם כל חלי" וכו, (דברים, כ"ח, ס"א) "שאילא שאיל חבריא לרבי שמעון בר יוחאי על אינון לווטין שבמשנה תורה אם אית בהו נחמות אם לאו. יומא חד הוי חכימי בבי מדרשא אתו ואמרו קללות שבתורת כהנים נגד בית ראשון וקללות שבמשנה תורה נגד בית שני. בקללות שבתורת כהנים איתנהו הבטחות, "וזכרתי להם ברית" וכו' (ויקרא, כ"ו, מ"ה) וכתיב "ואף גם זאת בהיותם" וכו' (שם, מ"ה) קללות שבמשנה תורה אית בהו הבטחות ואית בהו נחמה כלל". הכוונה היא, שנתעוררו אחקור, מפני מה קללות שבמשנה תורה לא נאמרו בהן הבטחות ונחמות כמו שנאמרו בקללות שבתורת כהנים? והשיבו, שקללות שבתורת כהנים הן נגד בית ראשון, שהיתה אחריו גאולה, לכן נאמרו בהן הבטחות ונחמות, אבל קללות שבמשנה תורה הן נגד בית שני ולכן אין בהן הבטחות ונחמות. ולכאורה נראה כאילו, חלילה, יש איזה יאוש בעניין הגלות הנוכחית, אכן אמרו אחר כך: "אמר אליהו אינון קללות שבמשנה תורה ברחימא הוי מה דלא. הוי באינון קדמאי דכתיב "גם כל חלי וכו'", הכא אינון הבטחות דאבא על ברא ברחמא סגי. יעלה לא כתיב אלא יעלם יכבוש לון ויתבטלון בנוקבן דדוכתייהו דלא נפקין לבר ויהיו כבושין וכמוסין עד השמדך, וזה לא יהיה לעלם ולעלמי עלמיא דהא נשבע הקב"ה דלא ישיצו ית ישראל לעולם ולעלמי עלמיא ודוברניהון יהא תדיר קיים וסיפא דמילתא וסיומא דכולהו" וכו'. ויש להתפלא: למה באמת כתב כך, אם זה לא יהיה לעולם? אולם זה מבואר לפי דברינו, שמן העונשין אפשר לדעת את ערך המצוות וערכם של ישראל. והנה העונש על עזיבת היהדות עזיבה כללית ומוחלטת, הוא כליון כללי ומוחלט. אולם עזיבה כללית לא תצויר בישראל לעולם. ולכן גם העונש הכללי אינו כתוב בפירוש, אחרי שכליון גמור ומוחלט בא רק על עזיבה גמורה ומוחלטת וזאת לא תהיה לעולם. ובזה יש הבטחה על קיומו הגופני ועל קיומו הרוחני של עם ישראל. כי בזה שכתבה התורה "יעלם" הרומז על אי יציאת העונש אל הפועל, משום שלא תהיה עזיבה כללית, יש בזה הבטחה עצומה על נצחיותו של עם ישראל. וכבר כתבו בשם הגר"א, כי כמו שבני ישראל מתהלכים מגוי אל גוי וממלכה לממלכה, כן גם התורה גולה ממדינה למדינה, ולכן אין היא בטלה, אלא מטלטלת ממקום למקום. וכן אנו רואים בזמננו. מגרשים את היהדות ממדינתנו והיא מתכוננת לתור לה מקום אחר אשר יקבלוה שם בשמחה.