שפת אמת/שבת/ה/ב
בגמ' בגומא כו' ואזדא רבא לטעמי' מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן כו'. יש לעיין אי מיירי במים עמוקים יותר מג' טפחים דלא הוי כלבוד ולכן לולי המים התחתונים לא היה חשוב כמונח וקמ"ל דמים ע"ג מים הוי הנחה. ולפ"ז י"ל דכה"ג קאמר באגוז דלאו הנחה הוא. אבל תוך ג' דהוי כלבוד אמרינן דל המים התחתונים מהכא ובל"ז הוי כלבוד וגם באגוז ע"ג מים כה"ג הוי הנחה דאפי' הי' באויר תוך ג' כמונח דמי. אכן מדברי התוס' שהקשו מספינה מוכח דלא פי' כן. דא"כ לא הקשו כלום דהתם בספינה א"צ הנחה ע"ג קרקע אלא שלא יהי' כמהלכת וי"ל שפיר דל המים כנ"ל. ובאמת הדין עם התוס' דסברא הנ"ל א"ש רק לר"ח בר טובי שהבאתי לעיל. אבל לרבא דאמר לקמן (ק.) דגם תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו א"כ שפיר קמ"ל במים דהוי הנחה [ואפי' באינם עמוקים ג'] וע"ז מיבעיא לי' באגוז אי הוי הנחה משהו:
איברא דגם לפ"ז י"ל קצת קושית התוס' דשם בספינה גם הנחה משהו לא בעינן וזה נכלל בתירוצו של התוס'. ואפשר דלכך אמרינן בגמרא ואזדא לטעמי' דמשמע שיש מי שחולק בדבריו. משום דמיירי תוך ג' ולר"ח בר"ט הנ"ל אין בזה רבותא דגם באגוז מהני כיון דא"צ הנחה כלל תוך ג'. ועכ"פ נראה דמים ע"ג מים אפי' גבוה טובא חשיב הנחה לרבא ואין לחלק בין תוך ג' דסגי בהנחת משהו ובין למעלה מג' כדמוכח מדברי תוס' הנ"ל דאין לחלק בזה. ודברי הפנ"י כאן אין מובנים לי כלל:
שם בגמ' אגוז בכלי וכלי צף על המים מהו כו'. היה אפשר לפרש בעוקר הכלי עם האגוז או מניחה עם האגוז על המים דבזה מסופק אי אזלינן בתר הכלי. אבל בעוקר האגוז מתוך הכלי יש לילך אחר האגוז ויהי' חייב בוודאי. אבל הרמב"ם כתב בהדיא (בפי"ג משבת) דבעוקר האגוז מן הכלי פטור וכתב הרב המגיד הטעם משום דנשאר בתיקו ע"ש. ומ"מ גם בעוקר הכלי עם האגוז נראה דמידי ספיקא לא נפקא. שוב מצאתי בראב"ן שפי' באמת כן האיבעיא דהכא כנ"ל:
שם בגמ' אמר אביי כו' מדאמר מר כו'. יל"פ דאביי אינו מפרש דעת ר"י דאיך מביא ראי' מרבה אר"י אלא טעמי' דנפשי' קאמר. וי"ל ג"כ דמפרש דעת ר"י דמסתמא לא פליג ארבה. ובזה א"ש המשך לשון הגמ' דמקשה אח"כ והא אמרה ר"י חדא זימנא אחר מימרא דאביי דלולי דבריו לא קשה. די"ל דר"י אתי לאשמעינן דעומד לכתף הוי ג"כ הנחה ולא איירי כלל מנמלך. אבל מאחר דאביי מפרש דמיירי בעומד לפוש ע"כ צ"ל דעיקר הרבותא דר"י דלא חשבינן העקירה הראשונה שפיר קשה והא אמרה חדא זימנא כנ"ל:
בענין עמד לכתף ולפוש. יש לעיין אי גם בתחילת הקבלה כך ונימא דכשמקבל על כתיפו ע"י אחר והולך מיד פטור דצריך להיות נח לפוש ואח"כ עקירת גופו. ואינו רחוק אצלי שנאמר דמה שמקבל רק ע"ד להוליך בו לא חשיב הנחה כלל דבעינן הנחה ע"ד לפוש ולהיות מונח. אבל הקבלה על הכתף כדי להלך בו איננו הנחה. לכן אם אחר הטעינו על כתיפו והלך מיד י"ל דפטור. ובזה היה מובן שפיר הפי' בגמ' לעיל ידו לא נח. היינו משום דכל הפשיטות יד לתוך רשות השני לא היה אלא כדי לקבל והוי כמו לכתף וה"ה כה"ג בכתיפו פטור אך לא הודו לי חביריי בזה כיון דבגמ' לא מצינו החילוק דלכתף אלא במהלך ולא בעומד ומקבל ומהלך אחר ההנחה ולדידי צ"ע בזה:
בתוס' ד"ה היה קורא. וא"ת ולרבא כו' וי"ל כו' משמע דלאביי ספר דוקא אבל בעירובין שם העלו התוס' דגם לאביי הכא לא גזרינן בכרמלית וספר לאו דוקא ע"ש:
בד"ה בכותל משופע כו' ס"ל דדוקא במכתפין עליו. אבל הרמב"ן בחי' חולק ע"ז דכיון דרואה פני רה"ר דינה כרה"ר אף שאין מכתפין והרשב"א ס"ל כמו התוס'. ואפשר לחלק בין מתלקט ד' מתוך יו"ד כמו בתל המתלקט לענין תחומין וכדומה בעירובין ע"ש:
בד"ה אגוז כו'. אבל הכא ממשכן ילפינן כו'. תמהני על אריכות לשון התוס' בזה דעיקר החילוק פשוט דהכא בעינן הנחה ע"ג מקום ד'. אבל התם בעינן רק שלא יהא חצר מהלכת אבל הנחה לא בעינן התם דאפילו באויר חצירו קני. וגם סיום דברי התוס' תמוהים בעיני מה שפלפלו בהא דרכוב כמהלך. דהכא לענין שבת מה לי דהוי מהלך. וודאי האדם או החמור כשהוא מהלך לא חשיב עקירה או הנחה לגבי דידי' כשהוא עדיין מהלך. אבל המעביר ד"א או מוציא מרה"ר לרה"י ומניחו אח"כ ברה"י ע"ג דבר שהוא מהלך שפיר הוי הנחה לגבי דידי'. אלא דרבא מחדש לן הכא דאגוז ע"ג מים לא חשיב הנחה כלל. ובאגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מספקא לי'. אבל כללא דמהלך לא שייך הכא כלל כנ"ל:
בא"ד. ובריש פ"ב משמע דלא הוי הנחה כו' מניחו עלי' כשהוא מהלכת ונוטל ממנה כשהוא עומדת כו'. לכאורה תמוה דגם אי חשוב הנחה מ"מ שם דלא עקר אלא ע"י עקירת הגוף. וכמו שאין עקירת החפץ חשוב עקירה עד שיעקרנה ממקום הנחתה כן עקירת הגוף לא חשיב עקירה עד שיעקרנו ממקום הנחתו. וכיון שנותנו עליו כשהוא מהלך מה בכך דחשיב הנחת חפץ מ"מ עקירת הגוף מתוך ההילוך לאו עקירה היא. וצ"ל דכוונת התוס' מדנקט ונוטל ממנה כשהיא עומדת. והיינו לרבותא דאע"ג דעוקר החפץ מ"מ עקירה בלבד התירו לו שם. ובאמת הרשב"א בחי' שם מביא דהרמב"ם מפרש כשהיא עומדת לאו דוקא. והיינו רגע אחד קודם העמידה והוא חולק עליו ע"ש. וגם התוס' ס"ל כך. ודייקו הכא מזה דאם הי' עוקר כשמהלך לא הי' חשוב עקירה. והיינו משום דהנחת חפץ נמי לא הוי בעודנו מהלך דאל"כ כך לי מהלך כמו עומד כנ"ל מתוך הדוחק:
בא"ד. ואמרינן נמי בהמוציא הוציא דיו כו'. צ"ע בראי' זו דהא רבא קאמר לה התם והיינו משום דבאגוז מספקא לי' הכא ובכתיבה פשיטא לי'. וגם א"י באמת ליישב אם איתא להוכחה זו דבנותן הדיו לתוך הכלי כשמהלך לא חשיב הנחה א"כ למה אגוז בכלי יהי' ספק. דאם נאמר דהי' כן במשכן להצניע אגוז בכלי שאין הכלי נח. א"כ כך לי כלי ביד המהלך או שצפה על המים וצ"ע. ועי' בחי' המאירי כ' היפוך מדברי התוס':
בד"ה ריב"נ כו'. מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשוב משקה כו' ומה שקשה ממנחות פירשתי בפסחים. וע"ש שהעלו דמ"ש במנחות דקיי"ל כר"ש שזורי דשמן לא חשוב משקה. היינו בנקרש וחזר ונימוח אבל שמן קודם שנקרש חשיב משקה ע"ש. ולפ"ז אכתי המ"ל הכא בשני ובשמן שנקרש. ואפשר ניחא לי' למינקט טבול יום דשייך בכל שמן אף קודם שנקרש.
אבל נראה עוד לומר דגם לריב"נ דחשיב שמן ע"ג יין מחוברין מ"מ היינו דוקא באותו שמן דחשיב משקה כמו יין. אבל בשמן הנקרש וחזר ונימוח למ"ד דלאו משקה הוא. נראה דאינו מתחבר עם היין הואיל וזה משקה וזה לאו משקה. וא"כ לא הו"מ למינקט כאן בשמן הנקרש. ולפ"ז אין ראייתם מוכרחת כ"כ דכיון דריב"נ וודאי ס"ל דמשקה הוא [דאל"כ לא הוי חיבור זה לזה כנ"ל] א"כ י"ל דלכך לא נקט התנא פלוגתייהו בשני דהו"א דפליגי בהכי אי שמן משקה היא. וגם ריב"נ מודה דבטבו"י אין היין נפסל. אבל לעולם חכמים דריב"נ י"ל דס"ל דלאו משקה היא ואדרבא קצת טעם איכא לומר דפליגי באמת בסברא זו ואי משקה הוא הוי חיבור לכו"ע כנ"ל.
אך יש ליישב דבריהם דגם אי הוי נקט פלוגתייהו בשני כיון דריב"נ אמר שניהם מחוברין זה לזה ממילא הוי ידעינן דה"ה בטבול יום. וא"כ מוכח דלא מצי למינקט בשני דבהא גם חכמים מודים דלכ"ע משקה הוא כנ"ל. מיהו לכאורה קשה דגם אי משקה היא מצי למינקט פלוגתייהו בשני דלריב"נ דשניהם מחוברין הוי היין נמי תחילה. אבל לחכמים נהי דשני מטמא משקין להיות תחילה מ"מ השמן אינו עושה היין אלא שני. אך נראה דס"ל לתוס' דכל המטמא משקין להיות תחילה ונוגעין משקין אלו באחרים גם השנים תחלה. וכ"כ הרמב"ם בפתיחה לסדר טהרות מתוספתא (פ"א דטבול יום) דמשקין אלו מטמאין משקין וכולן תחילה וכן כתב בחיבורו (בפ"ז מה' אבות הטומאה) אכן בחי' המאירי כאן כ' בהדיא דגם בנוגע שני בשמן אין היין תחילה אלא שני. וצע"ג עליו מתוספתא הנ"ל ע"ש:
ועי' בגליון הש"ס מהגרעק"א ז"ל שהקשה על מ"ש התוס' דבספינה לא הוי חצר מהלכת דגם יד גופי' איהו מסגי תותי' כו'. והרי יד עבד חשוב חצר מהלכת אע"ג דהוי דומיא דידו אלא ודאי דלענין זה צריך להיות כמו היד שא"א לזוז מן הקונה ע"ש. ודבריו בזה אינם נכונים דאטו היד של העבד הוא השליח והחצר. הלא כל העבד הוא החצר והרי הוא חצר מהלכת אבל הכא הספינה היא החצר ולא המים שתחתי':
בד"ה בשלמא. נסתפקו לבן עזאי בעומד תוך ד' אי חייב וכן אם לא עמד סוף ד' ע"ש. (וכן יש להסתפק לב"ע בהלך דרך מקום פטור בתוך ד"א אי חייב כיון דבד"א ל"א מהלך כעומד). והספק היא אי הי' ההלכה דוקא על תוך ד"א דאף דהוי מהלך כעומד מ"מ גם בעומד לא מיפטר. ולפ"ז אחר הד"א שפיר דנין בי' דין מהלך כעומד. או הי' הלכה דבד"א לא אמרינן מהלך כעומד וממילא גם אחר הד"א צריך להיות עומד ובלאו הכי לא מחייב אבל בעומד ממש תוך הד"א שפיר י"ל דפטור. ולפ"ז גם בהצטרפות ב' המעלות דהיינו שעמד תוך הד"א ואחר הד"א לא עמד אעפ"כ יש מקום לחייבו לב"ע. ומ"ש התוס' לר"ע נמי צ"ע בלא הניח סוף הד"א והדקדוק מבואר למה לא נסתפקו נמי לר"ע בהניח תוך הד"א כמו לב"ע. ועי' במהרש"א שהקשה כן וסיים ויש ליישב. ונראה דהישוב הוא כך, דבשלמא לב"ע כיון דמהלך כעומד והוי בכל אמה כהנחה ועקירה מחדש ואעפ"כ חייב. א"כ ה"ה בעמד ממש וחזר והלך. משא"כ לר"ע נהי דקלוטה כמו שהונחה והוי כמו שנח באמצע וחזר אח"כ ממילא לזריקה הראשונה אפי' הכי חייב שהרי מ"מ כל הזריקה בכח הראשון הוא ובכה"ג דוקא חייבה תורה. אבל מנא לן לחייב נמי בהניחו באמצע הד"א וחזר לעשות עקירה חדשה בהא שפיר אין לצרף ב' העקירות ואינו דומה כלל לזריקה אחת אף דהוי כמונח ולכן לא נסתפקו אלא בסוף הד"א כנ"ל. ובחי' הרמב"ן תי' דלר"ע לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה אלא ברשות אחר אבל באותו רשות עצמו לא אמרינן כמו שהונחה. ובמאירי כ' כן לתרץ נמי אליבא דב"ע דמהלך כעומד נמי דוקא ברשות אחר. וכ"כ בחי' הר"ן. וזה היפוך הסוגיא דכתובות שהביאו בתוס' דא"כ גם לב"ע א"ש הא דמפנה חפציו מזויות לזויות כו' וצ"ע. [אכן בשטמ"ק בכתובות שם כתב דבמפנה חפציו כיון דהעקירה היתה לפטורא חיובא אתיא לי' משעה שנמלך להוציא לב"ע דמהלך כעומד ע"ש וכ"נ דס"ל להמאירי והר"ן]: