שפת אמת/שבת/ו/א
בגמ' מודה ב"ע בזורק. לכאורה יש להביא ראי' מכאן דר"י ס"ל כב"ע דאל"כ מאי נ"מ לדידן. ועי' ברא"ש ובר"ן מ"ש בזה. ועי' בעירובין (צח.) מוקים הש"ס סתם משנה כב"ע ור"י ס"ל בעלמא הלכה כסתם משנה. [אבל אין זה מוכרח כיון דלקמן (צא:) איכא סתם משנה דלא כב"ע שוב י"ל כדאמרי' בסנהדרין (לד:) דסתמא דרבים עדיף]. ובתוס' כתבו לעיל דר"י ע"כ לית לי' כב"ע לכן י"ל למאי דמקשה שם בעירובין בגמ' אהא דמוקים המשנה דהי' קורא בספר על האסקופה כו' כב"ע דאף דמהדר לי' לא יתחייב. ומקשי' דילמא זריק לה ומודה ב"ע בזורק ומתרץ זאת אומרת אין זורקין כתבי הקודש. א"כ שפיר נפקא לן דין חדש מהא דמודה ב"ע בזורק דמזה מוכח דאין זורקין כ"ק ונ"מ גם לדידן כיון דבהא לא מצינו דפליגי רבנן עלי' דב"ע:
ברש"י ד"ה חצר של רבים כו'. משמע דדוקא בחצר שעוברין בו מן הבתים אסור לטלטל מבית לחצר אבל ברחבה שאחורי בתים אע"ג דרבים משתמשין בה א"צ עירוב אבל משמעות הפוסקים אינו כן. וגם לפי הטעם שיבואו לטלטל מרה"י לרה"ר שייך נמי בזה. מיהו אפשר כיון דע"כ אין הפי' שהחצר דומה לרה"ר דהא כלים ששבתו בחצר רשאין לטלטל [בכולו בלא עירוב כדאי' לקמן (קל:) וע"ש ברש"י דאפי' שבתו בבית והוציאו דרך מלבוש שרי לטלטל בחצר] אלא כמ"ש רש"י אח"כ דדומה כמוציא מרשות לרשות. ולכך י"ל דדוקא בעוברין בו לרה"ר נדמה כרשות אחר של הבית אבל בלא"ה הוי כמו בית פנימי וחיצון. אבל לדינא צ"ע [ומדברי הרמב"ם (פ"א מהל' עירובין ה"ה) נראה דכל מקום שיש בו שימוש לרבים שלמה ובי"ד תקנו ועשאוהו כרה"ר ועי' בתוס' יו"ט בעירובין (פ"ז מ"א) דב"ד של אחריהם הוסיפו לאסור גם מביתו לבית חבירו] ומ"ש בפי' רש"י ובני הבתים יוצאין דרך חצר לרה"ר וכן בד"ה ומבואות כ' דב"מ יוצאין דרך מבוי לרה"ר וכן העתיקו הר"ן. א"י אי ס"ל דדוקא בכה"ג צריך עירוב ושיתוף דבכמה דוכתי נראה דאין חילוק ואפי' החצר פתוח לכרמלית נמי בעי עירוב:
בתוס' ד"ה היכא כו' וי"ל דה"ק כו'. ויל"ד דלמה לן לומר דהו"א דלא פליגי אלא בדאיכא חיפופי מה דלפי האמת לא פליגי בהא כלל. יותר הו"ל למימר דהו"א דר"א פליג אפי' בדאיכא חיפופי וקמ"ל דמודה בהא. גם בתירוצם הב' יל"ד דמנא להו דר"פ לא קיבל דברי רב אחא ברי' דר"א שהשיב לו דר"א מודה בדאיכא חיפופי. מיהו י"ל בכוונתם דסוגיא דהתם ס"ל כס"ד דר"פ דפליגי גם באיכא חיפופי ולהכי מקשי' אמאי לא נקיט בסתם צידי רה"ר:
בד"ה המושיט והזורק חייב. וא"ת וכו'. ולולי דבריהם הי' נראה דלק"מ דדוקא לרבנן דס"ל מהלך לאו כעומד אלא דמקשה היכא אשכחן כה"ג דחייב שפיר י"ל משום דאשכחן כה"ג בצידי רה"ר. וכמו כן לכו"ע במושיט וזורק דלאו כעומד אלא משום דלא אשכחן כה"ג וי"ל ג"כ דאשכחן בצידי רה"ר. אבל במעביר דרך סטיו דמהלך כעומד ואין מקום לחייבו כלל. בזה אין ללמוד מצידי רה"ר דאין לך בו אלא חידושו וגזה"כ הוא כמו במעביר ד"א דמודה ב"ע ואפי' הכי לא ילפינן מיני' [לחייב ג"כ במעביר דרך סטיו. אך לפמ"ש התוס' בכתובות (לא:) דלא ילפינן ממעביר ד"א בר"ה משום דהתם מקום חיובא הוא ע"ש. שפיר הקשו כאן דנילף ממעביר דרך צידי ר"ה שהוא מקום פטור]:
בד"ה יתר כו'. ואע"ג דבפ"ק דעירובין כו' היינו מדרבנן כו'. לכאורה אין מובן הא אמרינן הכא דנושא ונותן לכתחילה א"כ גם מדרבנן מתיר. וכן עמד ע"ז הג' רעק"א בגליון הש"ס והניח דבריהם בגמגום. וא"י למה והרי דבריהם מבוארים שם בפ"ק דעירובין דלעולם גם התוס' ס"ל דר"י איירי הכא בפחות מט"ז אמה משום דלא התיר ר"י מדרבנן ביותר מי"ג אמה ושליש. אלא דהוכיחו דר"י איירי הכא אף ברה"ר גמור וזה שכתבו ושם פירשתי כדכתבו התם. דרה"ר העובר דרך מבוי קצרה דין המבוי כרה"ר ואע"ג שאינה רחבה י"ו אמה הוי רה"ר. ומ"מ התיר ר"י משום דב' מחיצות הוי רה"י מה"ת אפי' אם יש ברחבו י"ו אמה. אלא שחילקו חכמים בין היכא שיש בגוף המבוי י"ו אמה דאז לא התירו בלחי וקורה, ובין היכא שאין בה אלא י"ג אמה ושליש מהני לחי וקורה ואפי' רה"ר עובר בתוכה דרה"ר הוא מה"ת לולי הב' מחיצות וזה ברור. ומטעם זה גם דברי הפני יהושע תמוהים מ"ש בשם המהרש"א בעירובין דלר"י בי"ג אמה ושליש הוי רה"ר מה"ת, והשיג עליו ע"ש. ולא דק דהמהרש"א לא קאי אלא היכא דרה"ר עובר בתוכו דהוי רה"ר מה"ת בפחות מי"ו אמה אלא משום דיש לו ב' מחיצות התיר ר"י בלחי וקורה וברחב י"ו אמה לא התירו. וכ"ז ברור להמעיין היטב שם בתוס'. ועיקר כוונת התוס' הוא משום דקשיא להו דהתם אמרינן דלא התיר ר"י אלא בי"ג אמה ושליש ומשמע דהיכא דהוי רה"ר גמור לא התיר וא"כ ה"ה היכא דרה"ר עוברת בתוכה דהוא נמי רה"ר ג"כ אין להתיר. וע"ז השיבו דאינו כן דמדרבנן אסור ביותר מי"ג אמה ושליש אבל בפחות מכן אף דרה"ר הוא שפיר התירו כנ"ל. והכא נמי מיירי ר"י שאין בין הבתים יותר מי"ג אמה ושליש אלא חוץ לבתים מתרחב הרה"ר כנ"ל:
בא"ד. וי"ל כו' לחי וקורה משום מחיצה כו'. הקשה בס' פני יהושע הא מסיפא דקתני במבואות שאין מפולשין עירבו כו' והיינו בלחי וקורה א"כ מוכח דבמפולשין לא מהני לחי וקורה. ואין זה קושיא די"ל פי' אין מפולשין היינו שסתומין מכל צד וא"צ לחי וקורה ועיקר הרבותא היא דצריך עירוב. ואה"נ דמפולש ועושה לחי וקורה נקרא אינו מפולש. ומה שפי' רש"י לעיל דאין מפולשין שראשו אחד סתום, כתב כן כפי הדין באמת, אבל להוכיח מהברייתא דלחי וקורה אינו מחיצה ולא מהני במפולש אין לנו: