שפת אמת/שבת/ה/א
בגמ' לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה אבל שאינו מקורה לא. גם לסוגיא דהכא דרבי מחייב שתים נראה הפי' דבשאינו מקורה לא מחייב אפי' אחת ג"כ. הגם די"ל כדלעיל דעקירה בלבד בעי והנחה לא בעי מ"מ משמע דלא מחייב כלל. דאל"כ למה הוצרך שמואל עצמו לפרש בדרבי דחייב שתים קאמר ולאוקמא במקורה טפי הו"ל לומר דלא מחייב אלא אחת ובאינו מקורה ומטעם דהנחה לא בעי מקום ד' וע"כ כמ"ש. גם י"ל דלהכי אוקמא במקורה משום דמשמע מהא דלעיל דבעי רבי הנחה על זיז כל שהוא עכ"פ אבל קלוטה בלבד לא מהני להיות הנחה:
שם בגמ' הא מני אחרים היא. לכאורה קשה דילמא אחרים איירי בזרק מרה"ר לרה"י מקורה ומשו"ה עמד במקומו וקיבל חייב מטעם קלוטה ולכאורה נראה דא"כ גם בעקר ממקומו יתחייב הזורק הואיל ומיד שבא ברשות היחיד הוי כמונח דלעיל למ"ד קלוטה כמשה"נ חייב גם כשאינו נח באמצע ברה"ר. וכמו כן נאמר גם כאן בעקר ממקומו נמי יתחייב דמשעה שנקלט באויר חייב. אך ז"א דלעיל כיון שנתקיימה מחשבתו בסוף שבא לרה"י הב' במקום שרצה שוב מתחייב מטעם קלוטה גם על הרה"ר שבאמצע כיון שע"ד כן זרק שיעבור דרך הרה"ר. ואה"נ אילו לא נתקיים מחשבתו ונפל בדרך הליכה לרה"ר שבאמצע לא הי' מתחייב ג"כ. וכמו כן ממש כאן בעקר ממקומו לא נתקיימה מחשבתו ומשו"ה פטור אפי' ברה"י מקורה וכנ"ל ומדלא קמשנינן הכי תפשוט לכאורה דין זה.
אכן אי נימא כדס"ל לרבא לקמן (ק.) דתוך ג' אע"ג דהוי כלבוד לענין שא"צ מקום ד' מ"מ הנחה ע"ג משהו צריך. א"כ י"ל דאחרים ס"ל כרבנן דלאו כמונח הוי אף במקורה ומ"מ במקבל בידו סגי דלענין זה אמרינן ביתא כמאן דמליא. ואפשר דסוגיא זו אתיא כר"ח בר טובי דפליג ארבא לקמן (צז.) מיהו י"ל דכיון דתני סתמא לא מסתבר לאוקמי דוקא ברה"י מקורה:
שם בגמ' לימא דלא כריב"י כו'. משמע מכאן דהיכא דאמרינן גוד אסיק אפי' במידי דמטלטל כמו הכא שמחזיק הטרסקל בידו י"ל ג"כ גוד אסיק לריב"י:
שם בגמ' איכפל תנא כו'. עי' בגליון הש"ס מהגרעק"א וכבר קדמוהו בחי' הרמב"ן והר"ן ז"ל בחי' תי' דאם הי' עיקר רבותא דמתני' דאגד יד שמי' אגד הו"ל לתנא לפרושי דאיירי למטה מג' ע"ש:
שם בגמ' עקר ממקומו וקיבל כו'. צריך עיון בפוסקים אי עקר ממש בעינן או גם פשיטת יד חשיב עקר. ומדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' שבת) משמע דגם עקירת היד לקבל פוטר הראשון דעיקר הטעם שקיבלו במקום שלא הי' עומד ליפול מעצמו ע"ש. ועי' במאירי מחלק אי הי' דעתו מיד לקבל ביד הב' חייב ע"ש:
שם בגמ' ב' כוחות כו'. עי' תוס' שהביאו פי' הר"ח והראשונים הקשו עליו מלשון ב' כוחות אבל גוף הדין של הר"ח דמעביר ביד זה ליד זה פטור נראה דמודין לו. ובאמת צ"ע טובא מנ"ל הא. וטעם הר"ח י"ל כיון דידו בתר גופו גרירא א"כ ביד הראשונה והאחרונה הכל נחשב כמונח באותן ב' אמות של הגוף ולכך פטור ועי' בתוס' לקמן (ח:) ובעירובין (צח.). וי"ל דהתם איירי בנוטלו ממקום למקום דרך גופו אבל במניחו בידו ממש פטור לר"ח.
והנה מדברי הר"ח נראה דאם עקר ממקומו וקיבלו במקום שלא הי' ראוי ליפול פשיטא לי' דפטור כמו בשני ב"א. ולרש"י ושאר הפוסקים ספק הוא. אכן שיטת הר"ח צריך עיון מאוד דלפי מה דמדמה למעביר מיד ימינו לשמאלו פי' שאינו עוקר הגוף כלל אלא שמעביר מיד זו לזו ויש בינתים ד', נראה דכה"ג גם במניח לתוך יד חבירו בסוף ד' נמי פטור כיון דלא עביד עקירה. ומ"מ בזורק ונח ביד חבירו חייב א"כ ה"ה ביד עצמו. ועי' בירושלמי שהביאו בחי' הרשב"א והר"ן בזה:
עי' ברמב"ם (פי"ג מהל' שבת הט"ו) דפסק בבעיא זו דפטור. וכתב הה"מ משום דנשאר בתיקו סותם דפטור. וצ"ע דהא איכא נ"מ גם לדינא למאי דקיי"ל כר' ביבי לעיל בהדביק פת בתנור דהתירו לו לרדותו כדי שלא יבא לידי חיוב כו'. א"כ אי בוודאי פטור יש לי לעקור ממקומו ולקבלו קודם שינוח מעצמו כדי לפטור מחיוב חטאת וסקילה. אבל אי יש ספק דחייב נראה דמספק אסור לקבלו. דמוטב שיהי' נגמר האיסור מעצמו ממה שיבטל מלאכה ראשונה ויחדשנה בידים. והראב"ן (סי' של"ח) כ' בזה ותיקו דאיסורא לחומרא וחייב והוא תימא. וי"ל קצת ע"פ דרך הנ"ל דנ"מ במה דחייב שאסור לעשות כן ודוחק וצ"ע ליישבו. וע"ש בראב"ן כמו כן בבעיא דאגוז לקמן כ' ותיקו דאיסורא לחומרא:
שם בגמ' מתקיף לה ר"ז כו' מה לי הטעינו שמים. לכאורה קשה דהא כיון שמכניס ידו לקבל הוי כמו עקר ממקומו שהרי מצד הזריקה מן השמים הי' יורד עד לארץ והוא קידם ידו לקבל קודם שירד לארץ והוי כמו עקר וקיבל. ונראה דס"ל דנהי דעקר ממקומו וקיבל פטור הזורק מ"מ לגבי המקבל נמי לאו עקירה חשיב והוי כמו שנים שעשאו להנחה זו כיון שגוף הנחה נעשה בכח הזורק אלא שהמקבל שינה הנחתו מכמו שהי' עומד להיות נגמר. לכך גם לגבי המקבל לאו עקירה הוא כנ"ל. ולפ"ז א"ש מה דמיבעי' לי' בקדם הוא עצמו וקיבל שיהי' פטור כיון דמעשה השני' נמי אין בה הנחה גמורה:
בתוס' ד"ה לא מחייב. נראה לרשב"א דמשמע לי' הכי מדלא נקט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע כו'. ולכאורה אין זו ראי' מוכרחת די"ל דנקט הכי כדי שלא נטעה לפרש דבלמעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט [וכן הקשה הפני יהושע]. גם י"ל דנקטו הכי לרבותא דחכמים דפליגי אפי' ברה"י מקורה והי' נראה דמסברא מוקי לה רו"ש הכי. וכתבו עוד התוס' דסוגיא דגמ' דגיטין לא סברי דרב ושמואל אע"ג די"ל דהא דרב ושמואל אמרו דל"מ רבי אלא ברה"י מקורה הוא משום דבעי מקום ד'. אבל לענין קלוטה כמו שהונחה י"ל דבכ"מ הדין כן. מ"מ לרו"ש כיון דס"ל דאיירי הכא במקורה שוב אין הוכחה מכאן דקלוטה כמו שהונחה בכ"מ דילמא הא נמי דוקא במקורה. וע"ש בגיטין ביארו התוס' עוד דסוגיא דהתם ס"ל לס"ד דגמ' דפליגי ברה"י כיון דמוקף מחיצות אפי' אינה מקורה. נמצא דלפ"ז א"ש נמי מאי דלא נקטו פלוגתייהו מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דבלא מחיצות לא ס"ל קלוטה כמשה"נ. וממילא צ"ל גם לשיטת התוס' דמסברא הוסיפו רו"ש זאת לפרש דוקא במקורה דלא ניחא להו לתלות הטעם משום הקפת מחיצות בלבד. [ועי' בירושלמי לקמן (פי"א ה"א) ובגיטין (פ"ח ה"ג) דפליגי רב ור"י בהא] והנה לכאורה לולי דברי התוס' המ"ל כנ"ל דכל הטעם דרו"ש דהצריכו מקורה היא שיהי' חשוב כמונח ע"ג מקום ד'. אבל כדי להיות כמונח שפיר ס"ל קלוטה כמשה"נ גם באינו מקורה. ולהכי שם גבי גט דלא איכפת לן במקום ד' שפיר הוי סגי בהקפת מחיצות בלחוד. ואתי שפיר הסוגיא דגיטין נמי אליבא דרב ושמואל. ולפ"ז י"ל דתרווייהו איתניהו ברה"י דהיינו מחיצות בעינן להיות קלוטה כמשה"נ כגמ' דגיטין. ומקורה בעינן להיות כמונח ע"ג מקום ד':
ובזה יתיישב מה דתמהני טובא בלשון הגמ' בסמוך ברה"ר מקורה מי חייב כו'. ומשמע דאי הוי חייב הוי א"ש. והלא דוקא ברה"י מקורה אמרו רו"ש משום דכמאן דמליא דמי. וכמ"ש רש"י ז"ל סתום מכל צד ומשמע אף ברה"י אם אינו סתום מכל צד לא חשיב כמאן דמליא. (ובזה צ"ע באמת לדינא לענין צואה בבית לקרות בו קריאת שמע [למ"ד בברכות (כה:) דכל הבית כד' אמות] אי כותל א' פתוח מה דינו). אבל ברה"ר ממש רחב י"ו אמה נראה לכאורה דודאי לא הוי כמאן דמליא א"כ למה הוצרך הגמ' להביא האי דאינו דומה לדגלי מדבר דאפי' יהי' לו דין רה"ר מ"מ אכתי לא הוי כמאן דמליא. ולמ"ש יתיישב דהא דאמרו דדוקא ברה"י מקורה חייב הוא כדי להיות כמונח. ובמתני' מונח הוא ע"ג ידו של עני אלא מטעם דבעינן הנחה ע"ג מקום ד' ע"ז סגי במקורה אפי' בלא מחיצות כנ"ל. אבל באמת אין זה נכון בעיני דמקורה בלבד אין בו תועלת כיון דעיקר הטעם הוא משום דביתא כמאן דמליא ובלי מחיצות לא שייך לומר כמאן דמליא וצ"ע לפע"ד ליישב לשון הגמ'. אבל עכ"פ מ"ש מקודם נראה נכון דלענין להיות קלוטה כמשה"נ סגי במחיצות בלבד כדכתיבנא:
*) בד"ה אמאי חייב. הקשו שיתחייב משום מושיט הגם דבמתני' יציאות תנן [וי"ל דהקושיא הוא אמאי מחייב משום הוצאה כמ"ש רש"י ז"ל וכוונתו לתרץ קושי' התוס' כנ"ל] מ"מ הקשו על לשון הש"ס אמאי חייב כו'. ותירצו לפי הירושלמי כו' ועי' במהרש"א מגי' לשון התוס' דצ"ל בידו. וכוונתם נראה לפי הפשוט דכאן אין מקבל בהיד אלא בהטרסקל שביד. ותימה הוא לומר שבמושיט ונותן בידו לא יתחייב אם דבר אחר כרוך על ידו. והיכן מצינו זה. לכן י"ל כוונתם באופן אחר והוא דחיובא דסיפא א"א להיות ע"י הושטה דהא תנן או שנטל מתוכה והכניס ובכה"ג לא מצינו כלל ענין מושיט אלא כשזה מושיט ומניחו ליד השני. ולא כשמקבלו מידו של זה ומכניס אצלו. וכן י"ל כוונת דברי התוס' דמושיט צריך שיקבלנו שני מידו של המושיט ולא שיכניסנו אצלו:
בד"ה כאן כו'. דאין כרמלית בכלים כדפירש"י לקמן. צריך לי עיון דלשון רש"י לקמן דלא גזרו חכמים כרמלית בכלים פי' דמה"ת מותרין לטלטל מן הקופה לרה"ר דהוי מקום פטור ודין כרמלית דרבנן לא גזרו בכלים אבל מקום פטור דמבטל מה"ת שם ר"ה מנלן דבכלים אין עליו שם מקום פטור [וכן הוא מפורש בהג"א לקמן בפרקין בהא דהיתה קופתו מונחת ע"ש. ובאבן העוזר כאן ובשו"ע (סי' שמ"ה) האריך להוכיח כדבריו ע"ש] וא"כ אכתי הכא מרה"י למקום פטור קא מפיק. אכן לפמ"ש לעיל דמקום פטור וכרמלית הוי דוקא למטה ע"ג קרקע אבל הכא דלמטה רה"ר היא אין מה שלמעלה מבטל דין רה"ר להיות מקום פטור לעצמו כמו גבי נוף של אילן שכתבתי לעיל, א"כ א"ש בפשיטות הכא. והלא מלשון התוס' עצמו כאן משמע נמי שלא הקשו אלא אליבא דריב"י אבל לרבנן א"ש להו וע"כ מטעם דאין נעשה רשות בפ"ע כשלמטה רה"ר. א"כ צ"ע על דבריהם דלעיל בנוף:
ובזה נראה ליישב ג"כ מה שהניחו תוס' בקושיא מה הוי ס"ד דגמ' כו'. ולמ"ש א"ש דהמקשן קשיא לי' דלריב"י כמו דנעשה למעלה מי' רה"י בטרסקל. ה"ה למטה מי' ליהוי כרמלית או מקום פטור. ולרה"י קא מפיק לאו דוקא לרה"י אלא דלא לרה"ר מפיק והתרצן מיישב דדוקא למעלה מי' דלא הוי רה"ר נעשה רה"י. אבל תוך י' דהוי רה"ר אין נעשה שום רשות אחר כיון דרבים בוקעין לא מתבטל ר"ה בכך כנ"ל. ועי' בחי' הרמב"ן דהפי' היא למטה מג':
בד"ה בגומא צריך לפרש כו' כיון דסבר אגד יד שמי' אגד. ולולי דבריהם הי' נראה דגם למ"ד שמי' אגד היינו דוקא לגבי דידי' במכניס ידו עם פירות לרשות אחר עד למטה מג' פטור. מטעם דשמי' אגוד ולא יצאתה מרשות שהגוף עומד שם. וכן נמי בפושט ידו לרשות אחר למטה מג' ומניח בעה"ב עליו ומוציאו ג"כ פטור. דבכה"ג לא נחשב מוציא כיון שגם מקודם הי' מונח ברשות זה ע"י אגד יד. אבל לענין מעשה הנחה שעושה אחד על ידו הפשוטה לרשות אחר וודאי נחשב הנחה. דע"ז אמרינן לעיל ידו של אדם אינו לא כרה"ר ולא כרה"י ע"ש בפירש"י. והיינו דלא נגרר לגמרי היד אחר הגוף. והגע עצמך לשיטת התוס' למ"ד שמי' אגד. הפושט ידו לרה"ר ואחר יזרוק ד"א ברה"ר ויניח על ידו של זה מי נימא דפטור הא וודאי רה"ר הוא. ובאמת ראיתי שהפני יהושע הקשה לעיל במ"ש אביי פשיטא לי דידו אינה כרה"ר דזה תלי בפלוגתא דאגד יד ע"ש. ולענ"ד לא הי' נחשב לקושיא כלל. אכן כאן ראיתי שבעלי התוס' וגם בחי' הרשב"א אזלי ג"כ בשיטה זו. וצע"ג גם לדינא: