ר"ן/שבת/ה/ב

ר"ן שבת ה ב

הופכו על הכתב. פי' כתבו לצד הכותל והחלק כלפי רה"ר כדי שלא יהא מוטל כ"כ לבזיון, ומכאן נראה דאגרות אלו של תחנונים התלוין בבתי כנסיות דחייב אדם לגוללן שלא יהא הכתב מוטל לבזיון אלא שאפשר לומר דלא נקרא ספר אבל ראוי לחוש להחמיר, אבל אין ספק שאסור להניח ספרים פתוחים^[1], וכתב הרשב"א ז"ל^[2] דהא דאמרינן הכא ונתגלגל הספר מידו דלאו דוקא ספר אלא ה"ה לשאר דברים^[3] כלומר רצועות וכיוצא בהן וספר דנקט לרבותא דאינו גוללו אלא הופכו על הכתב וכ"ש שאר דברים שאינו גוללן^[4]:

בתר כלי אזלינן והא לא נייח וכו'. ואף על גב דאמרינן התם במציעא^[5] דדגים שקפצו בספינה דקני להו מדין חצירו ואקשי' התם ואמאי חצר מהלכת ולא קנתה ופרקי' ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטי לה^[6] התם הוא גבי קנין דכל היכא דהיא עצמה אינה מהלכת קונה אבל הכא מדין הנחה אתי' עלה והא לא נח^[7]:

ה"ג רש"י ז"ל^[8] השמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד. פי' והא דנקט טבול יום משום דאין טבול יום עושה משקין תחלה, וי"מ דלמאן דאמר לאו היינו הנחתן השמן פסול ולא היין משום דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ולדידי קשיא שהרי טבול יום ראשון ושמן שני ושני פוסל שלישי בתרומה אלא טעמא הוי משום דאין משקה מטמא משקה כדאיתא בפסחים וכן מוכח לקמן כנ"ל:

אבל עמד לכתף פטור. פי' ודוקא משאוי על כתפו אבל אם הניח משאוי ע"ג קרקע אפי' על דעת כיתוף פשיטא דחשיבא הנחה וכשהוא עוקרה מרשות היחיד חשיבא עקירה^[9]:

מהלך כעומד דמי. פי' ודוקא בשתי רשויות וכן למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אבל ברשות אחת לא דאי לא ארבע אמות ברשות הרבים היכי מיחייב^[10]:

שולי הגליון

↑ וע"ע שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג' לדון אי שרי לתלות בבתי כנסיות, חתיכות נייר שכתובים עליהם פסוקים כגון פסוקי תשובה, אי כיון שנעשו לתלות אותם בגובה הביהכנ"ס שיהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים ליבם וכו', ויעו"ש דמ"מ ראוי להחמיר, והו"ד במג"א או"ח סי' מ' סק"א.
↑ ד"ה היה.
↑ וכ"מ בתוד"ה היה, אמנם המ"מ שבת פט"ו הכ"א בשם רבינו, דדוקא בכתבי הקודש התירו בכרמלית כשאגדו בידו, ולא שאר דברים, וכבר הק' כן בקהלת יעקב (אלבעלי) שבת פט"ו הכ"א, ובשבת של מי בתוס' שם, ויל"ע במש"כ רבינו דמש"כ הרשב"א וה"ה לשאר דברים היינו כגון רצועות וכיו"ב. והנה עי' נתיב חיים או"ח סי' שנ"ב על מג"א סק"ד ד"ה דאל"ב, דמש"כ המ"מ וכ"כ הרשב"א, לא קאי אדי"ז עיי"ש, ועי' מחזיק ברכה או"ח שם סק"ג, דדבריו אין להם שחר, ועי' יד אהרן או"ח שם בהגהות ב"י, בשם רשב"א בעירובין שם ד"ה אלא, דבתחיל"ד כ' דה"ה בשאר דברים דלא גזרי', ואח"כ כ' דראה למחברים דבשאר דברים אסור, וביאר משום גזירה יפול לגמרי לרה"ר, ורק בכתבי הקודש התירו, אך עי' שבת של מי בתוס', דברשב"א מש' דאדרבה חולק על המחברים, ועוד שכאן לא הביא כלל שיטתם, ויעו"ש לבאר דהמ"מ כ' דדעת הרמב"ם שם דדוקא ספר, וע"ז כ' דכ"כ הרשב"א כלו' בדעת הרמב"ם, וזהו המחברים שהביא הרשב"א, ועי' הליכות אלי כלל ר"ו, דמחברים היינו הרמב"ם. ובעיקר ד' המ"מ, עי' ב"י או"ח סי' שנ"ב סוס"א שהק' דהא בכרמלית לא עבדי' גזירה לגזירה [לרבא], עי' נהר שלום שם סוסק"ב, ליישב דכיון שיכול לבוא לידי חיוב חטאת, חשיב הכל כגזירה אחת, דאם נתיר לו באגדו בידו, פעמים יפול לרה"ר ויכניס לתוך ביתו, וכן תי' בישועות יעקב או"ח סי' שנ"ב סק"א, ובקה"י הנ"ל תי' כעי"ז, דהכל גזירה אחת, דבתחילה גזרו שכשנח ברה"ר אסור לגוללו לכרמלית, ואם ינוח ברה"ר חוץ לד"א יש לחוש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ומשו"ה אפי' תוך ד"א אסור, ודוקא בשאר כלים, ולא בכתבי הקודש, וכעי"ז במעשה רוקח שם. אך עי' תוספת שבת סי' שנ"ב סק"ג, להק' דאפי' לאביי לק' י"א: דעבדי' בכרמלית גזירה לגזירה, מודה באגדו בידו ובכרמלית שיכול להחזיר דקיל טפי, כמבו' בתוס' בעירובין צ"ח. ד"ה אלא, וא"כ כ"ש לרבא וכו', וע"ע שו"ע הרב או"ח סי' שנ"ב ס"ב. ובשבת של מי תי' דהרשב"א קאי בשי' אביי לק' י"א: דעבדי' בהוצאה גזירה לגזירה, ורק בספר הותר, ועייש"ע ביאור בזה, [והמ"מ בשם הרשב"א פליג אתוס' בעירובין צ"ח. ד"ה אלא, דאביי מודה כאגדו בידו דמותר]. וע"ע אשי ישראל וחי' מהרא"ל בתוד"ה היה. ובעיקר הענין עייש"ע ברמ"א שהוסיף דגם אם נפלו לכרמלית, אסור להחזיר בשאר דברים אפי' כשאגדו בידו, ועי' משנ"ב שם סק"י, דהטעם לזה דגזרי' שמא יפול לגמרי על הארץ ויביאנו אצלו, ועי' שעה"צ שם סק"ה, דיש אחרונים שהקילו בזה, והוכיחו דהמ"מ לא מיירי בנפל לכרמלית. ועי' ישועות יעקב או"ח סי' שנ"ב סק"א, באורך. והנה ע"ע דברי ירמיהו שבת פט"ו הכ"א, [נדפס במפרשי היד החזקה], לדון בזה מירושלמי עירובין פ"י ה"ג, דאי' שם: ר"י אומר בשם ריו"ח לא סוף דבר ספר אלא אפי' פסוקיא, [כלו' לאו דוקא ספר שלם אלא אפי' פסוקים, קרבן העדה שם], אמנם במרכה"מ שם פי' ד'פסוקיא', היינו חגורה וכדלק' קי"ג. ולפי"ז מותר שאר דברים.
↑ ובתוד"ה היה, הק' אמאי נקט ספר, ותי' דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי מרבי שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש, וכ"כ התורא"ש ד"ה היה, עיי"ש היטב.
↑ דף ט:
↑ עי' שפ"א ד"ה בגומא, דמדהק' מספינה אף שהתם אי"צ הנחה ע"ג קרקע, מבו' דאפי' באגוז ע"ג מים שאינם עמוקים ג"ט והוו כלבוד לקרקע אי"ז כמונח, דבתוך ג' נמי בעי' הנחה ע"ג משהו, ועייש"ע לדון בזה אי די"ז תלי' בפלוגתא דאמוראי. וע"ע אגודות אזוב מדברי ד"ה מהו, ובשו"ת נפש חיה [ואקס] או"ח סי' כ'.
ובעיקר הענין, כה"ק בתוס' ובתורא"ש ד"ה אגוז, וברמב"ן ד"ה או ורשב"א ד"ה הא וריטב"א ד"ה בתר, ובר"ן ד"ה או, וע"ע תוס' ב"מ ט: ד"ה ספינה. והנה עי' שבת של מי שביאר דכוונתם להק' דנפשוט מספינה דהכלי נחשב כמונח ע"ג מים, [ואין כוונתם להק' אמה דפשיט"ל לרבא דאגוז במים ל"ח מונח, דהתם מיירי בדגים שקפצו לספינה אבל בדגים על הים ודאי דל"ח מונח], וכ"כ בנפש חיה שם, וכ"מ ברשב"א ובר"ן שם, וכ"מ בתוס' ב"מ ט: ד"ה ספינה, וכ"מ בד' רבינו הכא ובריטב"א ורשב"א שם. וכן עי' ובריטב"א [מיוחסים] ב"מ ט: ד"ה והא, ובגור אריה ד"ה אגוז. אמנם המהרי"ט ד"ה אגוז פי' דכוונת התוס' להק' אפשיטות רבא דאגוז במים ל"ח מונח, והק' ע"ז דחלוק כלים שעל הים מכלים שנחו בתוך הספינה שהיא על הים, וכנ"ל, [אמנם לפימש"כ בשבת של מי א"ש, ועי' נפש חיה שם, שבתחיל"ד ר"ל כהמהרי"ט והק' ע"ז, ופי' כמש"כ בשבת של מי]. וע"ע זרעו של אברהם, והנה בנפש חיה הק' לדרך זו, דלא דמי אגוז ע"ג מים דאין הנידון משום דהמים מהלכין אלא אם צריך הנחה ע"ג דבר גוש, משא"כ בספינה אי"צ שם הנחה דאף באויר קונה, אלא הנידון שם משום דהמים מהלכין, ועכצ"ל דהתוס' והראשונים הק' על אגוז בכלי הצף במים. ובשו"ת ארץ צבי [פרומר] ח"ב עמ"ס שבת אות י"ב, כ' ליישב קו' זו באופ"א, דכשדנין על כלל המים נחשב הנחה, ומשו"ה מים ע"ג מים היינו הנחתן, אך כלפי האגוז שפיר י"ל דהמים לא נחים, ומשו"ה דימו התוס' והראשונים ספינה למים. ועי' עוד מקור הלכה סי' כ"ח בהגהה.
↑ וכ"ת הרמב"ן ורשב"א שם והמאירי ד"ה כלי, ובריטב"א [מיוחסים] ב"מ שם, ובגור אריה שם, וכ"ה בנפש חיה שם. ועי' שפ"א בתוס', שתמה אמאי לא תי' התוס' שם כן. ובריטב"א ד"ה בתר, כ' ליישב באופ"א, דלא ילפי' הנחת כלי ע"ג מים לגבי שבת לדיני זכיה דסגי בהנחה כל דהו, ולא ממעטי' רק חצר המהלכת לגמרי שזזה מעצמה, ויל"ע בדבריו, וע"ע בגהש"ס ודו"ק. ובתוס' ר"פ ב"מ ט: ד"ה ספינה, תי' באופ"א, דלגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה כבמשכן, ומשו"ה בעי' הנחה חשובה, אבל בספינה אי"צ רק שיהא כמו יד, וסגי לזה בספינה נחה. עוד מצינו ישוב בזה, בראב"ד הו' בשיטמ"ק ב"מ ט: ד"ה וז"ל הראב"ד, שתי' דלגבי חצר מהלכת סגי בכל שהחצר אינה הולכת מעצמה, משא"כ בשבת דבעי' הנחה ממש, דאילו עומדים באויר פטור, ומים כאויר, ולא משום שנדים, אלא שמים כאויר, וכדחזי' בבעיא דרבא, אי בתר אגוז אזלי' והא נייח, היינו שאין עומד באויר, או בתר כלי וכלי במים שהם כאויר. ובערוה"ש או"ח סי' שמ"ז ס"ה וס"ו, יישב דודאי ספינה חשיב הנחה, שכן דרך בנ"א שהספינה על המים, ובעיא דרבא בכלי שאין דרכה להיות על המים, וכ"ת במקור הלכה סי' כ"ח בתוס'. ובנפש חיה שם בסופו כ' באופ"א, דלגבי אגוז בכלי י"ל דל"ח הנחה, למ"ד לק' צ"א: אגד כלי שמי' אגד, משא"כ בספינה שאין אגודה בים. ועי' עוד בישוב הקושיא בראב"ן ב"מ שם, [קצ"ז-א'].
ובתוס' ותורא"ש שם תי' דלענין קנין שאני דילפי' מידו דל"ח חצר מהלכת, דיד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה עיי"ש היטב וכן במה שביארו הכא מספקא לן דילמא חשיבא הנחה דשמא כך הוא רגילות להצניע חפציו. וע"ע מה שצויין בתורא"ש שם.
↑ ד"ה שמן.
↑ ובאמת עי' חזו"א או"ח סי' ס"ב סק"ד, שנסתפק בזה. ועי' משנ"ב סי' רס"ו סקי"ח, דמש' דחשיב הנחה, וע"ע זכרו"ש מכתבים סי' ה' אות ד', מש"כ עפי"ד רבינו, ועייש"ע בחזו"א לדון אי באופן שיודע מתחילה שיצטרך לכתף בכל רגע, אי"ז נחשב למלאכת הוצאה, וע"ע תוס' לק' ח: ד"ה לא.
↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה הא דקסבר, ורשב"א לעיל ד: ד"ה אבל, בשם יש מי שפירש, וכ"כ התורי"ד ד"ה בן, וריטב"א ד"ה ת"ר, ובמאירי ד"ה צריך, בסו"ד, ובמהרי"ט שם ד"ה והא דכתבו, הא', בסו"ד, וכ"ה בשבת של מי שם בתוד"ה בשלמא, בבא"ד והש"ס, בד' התוס' שם. ועי' קה"י סי' ו' אות ד', מה שביאר דענין קכש"ה אינו דנחשב קלוט ועומד באותו קרקע שתחתיו, אלא שנחשב קלוט ועומד באותו רשות בכלל, ועייש"ע עוד ביאור לזה, ויעו"ש מה שהבי' סיוע לזה מלש' הרמב"ן לעיל ד. סוד"ה למימרא, וע"ע לש' הרמב"ן בסוגיין "וקלטוהו מחיצות", וע"ע רע"א בתוד"ה בשלמא. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ר"מ אות מ"א, דמש' שהק' דלא כד' הקה"י. וע"ע חזו"א או"ח סי' ס"ב סוף אות ו', [מה שמבו' שם עיקר יסוד הקה"י]. וע"ע שו"ת שו"מ מהדו"ג, ח"ג סי' ע"ט, שביאר כעי"ז, דכל חפץ יש לו משפט אותו רשות שמונח, משא"כ בהוצאה מרל"ר שנתהווה ענין חדש בחפץ.
ובזה יישב רבינו משה"ק בתוד"ה בשלמא וש"ר וכ"ה בירו', מעביר ארבע אמות ברשות הרבים לבן עזאי היכי משכחת לה, וע"ע מה שצויין בראשונים הנ"ל בישוב הקו'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] וע"ע שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג' לדון אי שרי לתלות בבתי כנסיות, חתיכות נייר שכתובים עליהם פסוקים כגון פסוקי תשובה, אי כיון שנעשו לתלות אותם בגובה הביהכנ"ס שיהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים ליבם וכו', ויעו"ש דמ"מ ראוי להחמיר, והו"ד במג"א או"ח סי' מ' סק"א.

[2] ד"ה היה.

[3] וכ"מ בתוד"ה היה, אמנם המ"מ שבת פט"ו הכ"א בשם רבינו, דדוקא בכתבי הקודש התירו בכרמלית כשאגדו בידו, ולא שאר דברים, וכבר הק' כן בקהלת יעקב (אלבעלי) שבת פט"ו הכ"א, ובשבת של מי בתוס' שם, ויל"ע במש"כ רבינו דמש"כ הרשב"א וה"ה לשאר דברים היינו כגון רצועות וכיו"ב. והנה עי' נתיב חיים או"ח סי' שנ"ב על מג"א סק"ד ד"ה דאל"ב, דמש"כ המ"מ וכ"כ הרשב"א, לא קאי אדי"ז עיי"ש, ועי' מחזיק ברכה או"ח שם סק"ג, דדבריו אין להם שחר, ועי' יד אהרן או"ח שם בהגהות ב"י, בשם רשב"א בעירובין שם ד"ה אלא, דבתחיל"ד כ' דה"ה בשאר דברים דלא גזרי', ואח"כ כ' דראה למחברים דבשאר דברים אסור, וביאר משום גזירה יפול לגמרי לרה"ר, ורק בכתבי הקודש התירו, אך עי' שבת של מי בתוס', דברשב"א מש' דאדרבה חולק על המחברים, ועוד שכאן לא הביא כלל שיטתם, ויעו"ש לבאר דהמ"מ כ' דדעת הרמב"ם שם דדוקא ספר, וע"ז כ' דכ"כ הרשב"א כלו' בדעת הרמב"ם, וזהו המחברים שהביא הרשב"א, ועי' הליכות אלי כלל ר"ו, דמחברים היינו הרמב"ם. ובעיקר ד' המ"מ, עי' ב"י או"ח סי' שנ"ב סוס"א שהק' דהא בכרמלית לא עבדי' גזירה לגזירה [לרבא], עי' נהר שלום שם סוסק"ב, ליישב דכיון שיכול לבוא לידי חיוב חטאת, חשיב הכל כגזירה אחת, דאם נתיר לו באגדו בידו, פעמים יפול לרה"ר ויכניס לתוך ביתו, וכן תי' בישועות יעקב או"ח סי' שנ"ב סק"א, ובקה"י הנ"ל תי' כעי"ז, דהכל גזירה אחת, דבתחילה גזרו שכשנח ברה"ר אסור לגוללו לכרמלית, ואם ינוח ברה"ר חוץ לד"א יש לחוש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ומשו"ה אפי' תוך ד"א אסור, ודוקא בשאר כלים, ולא בכתבי הקודש, וכעי"ז במעשה רוקח שם. אך עי' תוספת שבת סי' שנ"ב סק"ג, להק' דאפי' לאביי לק' י"א: דעבדי' בכרמלית גזירה לגזירה, מודה באגדו בידו ובכרמלית שיכול להחזיר דקיל טפי, כמבו' בתוס' בעירובין צ"ח. ד"ה אלא, וא"כ כ"ש לרבא וכו', וע"ע שו"ע הרב או"ח סי' שנ"ב ס"ב. ובשבת של מי תי' דהרשב"א קאי בשי' אביי לק' י"א: דעבדי' בהוצאה גזירה לגזירה, ורק בספר הותר, ועייש"ע ביאור בזה, [והמ"מ בשם הרשב"א פליג אתוס' בעירובין צ"ח. ד"ה אלא, דאביי מודה כאגדו בידו דמותר]. וע"ע אשי ישראל וחי' מהרא"ל בתוד"ה היה. ובעיקר הענין עייש"ע ברמ"א שהוסיף דגם אם נפלו לכרמלית, אסור להחזיר בשאר דברים אפי' כשאגדו בידו, ועי' משנ"ב שם סק"י, דהטעם לזה דגזרי' שמא יפול לגמרי על הארץ ויביאנו אצלו, ועי' שעה"צ שם סק"ה, דיש אחרונים שהקילו בזה, והוכיחו דהמ"מ לא מיירי בנפל לכרמלית. ועי' ישועות יעקב או"ח סי' שנ"ב סק"א, באורך. והנה ע"ע דברי ירמיהו שבת פט"ו הכ"א, [נדפס במפרשי היד החזקה], לדון בזה מירושלמי עירובין פ"י ה"ג, דאי' שם: ר"י אומר בשם ריו"ח לא סוף דבר ספר אלא אפי' פסוקיא, [כלו' לאו דוקא ספר שלם אלא אפי' פסוקים, קרבן העדה שם], אמנם במרכה"מ שם פי' ד'פסוקיא', היינו חגורה וכדלק' קי"ג. ולפי"ז מותר שאר דברים.

[4] ובתוד"ה היה, הק' אמאי נקט ספר, ותי' דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי מרבי שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש, וכ"כ התורא"ש ד"ה היה, עיי"ש היטב.

[5] דף ט:

[6] עי' שפ"א ד"ה בגומא, דמדהק' מספינה אף שהתם אי"צ הנחה ע"ג קרקע, מבו' דאפי' באגוז ע"ג מים שאינם עמוקים ג"ט והוו כלבוד לקרקע אי"ז כמונח, דבתוך ג' נמי בעי' הנחה ע"ג משהו, ועייש"ע לדון בזה אי די"ז תלי' בפלוגתא דאמוראי. וע"ע אגודות אזוב מדברי ד"ה מהו, ובשו"ת נפש חיה [ואקס] או"ח סי' כ'.
ובעיקר הענין, כה"ק בתוס' ובתורא"ש ד"ה אגוז, וברמב"ן ד"ה או ורשב"א ד"ה הא וריטב"א ד"ה בתר, ובר"ן ד"ה או, וע"ע תוס' ב"מ ט: ד"ה ספינה. והנה עי' שבת של מי שביאר דכוונתם להק' דנפשוט מספינה דהכלי נחשב כמונח ע"ג מים, [ואין כוונתם להק' אמה דפשיט"ל לרבא דאגוז במים ל"ח מונח, דהתם מיירי בדגים שקפצו לספינה אבל בדגים על הים ודאי דל"ח מונח], וכ"כ בנפש חיה שם, וכ"מ ברשב"א ובר"ן שם, וכ"מ בתוס' ב"מ ט: ד"ה ספינה, וכ"מ בד' רבינו הכא ובריטב"א ורשב"א שם. וכן עי' ובריטב"א [מיוחסים] ב"מ ט: ד"ה והא, ובגור אריה ד"ה אגוז. אמנם המהרי"ט ד"ה אגוז פי' דכוונת התוס' להק' אפשיטות רבא דאגוז במים ל"ח מונח, והק' ע"ז דחלוק כלים שעל הים מכלים שנחו בתוך הספינה שהיא על הים, וכנ"ל, [אמנם לפימש"כ בשבת של מי א"ש, ועי' נפש חיה שם, שבתחיל"ד ר"ל כהמהרי"ט והק' ע"ז, ופי' כמש"כ בשבת של מי]. וע"ע זרעו של אברהם, והנה בנפש חיה הק' לדרך זו, דלא דמי אגוז ע"ג מים דאין הנידון משום דהמים מהלכין אלא אם צריך הנחה ע"ג דבר גוש, משא"כ בספינה אי"צ שם הנחה דאף באויר קונה, אלא הנידון שם משום דהמים מהלכין, ועכצ"ל דהתוס' והראשונים הק' על אגוז בכלי הצף במים. ובשו"ת ארץ צבי [פרומר] ח"ב עמ"ס שבת אות י"ב, כ' ליישב קו' זו באופ"א, דכשדנין על כלל המים נחשב הנחה, ומשו"ה מים ע"ג מים היינו הנחתן, אך כלפי האגוז שפיר י"ל דהמים לא נחים, ומשו"ה דימו התוס' והראשונים ספינה למים. ועי' עוד מקור הלכה סי' כ"ח בהגהה.

[7] וכ"ת הרמב"ן ורשב"א שם והמאירי ד"ה כלי, ובריטב"א [מיוחסים] ב"מ שם, ובגור אריה שם, וכ"ה בנפש חיה שם. ועי' שפ"א בתוס', שתמה אמאי לא תי' התוס' שם כן. ובריטב"א ד"ה בתר, כ' ליישב באופ"א, דלא ילפי' הנחת כלי ע"ג מים לגבי שבת לדיני זכיה דסגי בהנחה כל דהו, ולא ממעטי' רק חצר המהלכת לגמרי שזזה מעצמה, ויל"ע בדבריו, וע"ע בגהש"ס ודו"ק. ובתוס' ר"פ ב"מ ט: ד"ה ספינה, תי' באופ"א, דלגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה כבמשכן, ומשו"ה בעי' הנחה חשובה, אבל בספינה אי"צ רק שיהא כמו יד, וסגי לזה בספינה נחה. עוד מצינו ישוב בזה, בראב"ד הו' בשיטמ"ק ב"מ ט: ד"ה וז"ל הראב"ד, שתי' דלגבי חצר מהלכת סגי בכל שהחצר אינה הולכת מעצמה, משא"כ בשבת דבעי' הנחה ממש, דאילו עומדים באויר פטור, ומים כאויר, ולא משום שנדים, אלא שמים כאויר, וכדחזי' בבעיא דרבא, אי בתר אגוז אזלי' והא נייח, היינו שאין עומד באויר, או בתר כלי וכלי במים שהם כאויר. ובערוה"ש או"ח סי' שמ"ז ס"ה וס"ו, יישב דודאי ספינה חשיב הנחה, שכן דרך בנ"א שהספינה על המים, ובעיא דרבא בכלי שאין דרכה להיות על המים, וכ"ת במקור הלכה סי' כ"ח בתוס'. ובנפש חיה שם בסופו כ' באופ"א, דלגבי אגוז בכלי י"ל דל"ח הנחה, למ"ד לק' צ"א: אגד כלי שמי' אגד, משא"כ בספינה שאין אגודה בים. ועי' עוד בישוב הקושיא בראב"ן ב"מ שם, [קצ"ז-א'].
ובתוס' ותורא"ש שם תי' דלענין קנין שאני דילפי' מידו דל"ח חצר מהלכת, דיד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה עיי"ש היטב וכן במה שביארו הכא מספקא לן דילמא חשיבא הנחה דשמא כך הוא רגילות להצניע חפציו. וע"ע מה שצויין בתורא"ש שם.

[8] ד"ה שמן.

[9] ובאמת עי' חזו"א או"ח סי' ס"ב סק"ד, שנסתפק בזה. ועי' משנ"ב סי' רס"ו סקי"ח, דמש' דחשיב הנחה, וע"ע זכרו"ש מכתבים סי' ה' אות ד', מש"כ עפי"ד רבינו, ועייש"ע בחזו"א לדון אי באופן שיודע מתחילה שיצטרך לכתף בכל רגע, אי"ז נחשב למלאכת הוצאה, וע"ע תוס' לק' ח: ד"ה לא.

[10] וכ"כ הרמב"ן ד"ה הא דקסבר, ורשב"א לעיל ד: ד"ה אבל, בשם יש מי שפירש, וכ"כ התורי"ד ד"ה בן, וריטב"א ד"ה ת"ר, ובמאירי ד"ה צריך, בסו"ד, ובמהרי"ט שם ד"ה והא דכתבו, הא', בסו"ד, וכ"ה בשבת של מי שם בתוד"ה בשלמא, בבא"ד והש"ס, בד' התוס' שם. ועי' קה"י סי' ו' אות ד', מה שביאר דענין קכש"ה אינו דנחשב קלוט ועומד באותו קרקע שתחתיו, אלא שנחשב קלוט ועומד באותו רשות בכלל, ועייש"ע עוד ביאור לזה, ויעו"ש מה שהבי' סיוע לזה מלש' הרמב"ן לעיל ד. סוד"ה למימרא, וע"ע לש' הרמב"ן בסוגיין "וקלטוהו מחיצות", וע"ע רע"א בתוד"ה בשלמא. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ר"מ אות מ"א, דמש' שהק' דלא כד' הקה"י. וע"ע חזו"א או"ח סי' ס"ב סוף אות ו', [מה שמבו' שם עיקר יסוד הקה"י]. וע"ע שו"ת שו"מ מהדו"ג, ח"ג סי' ע"ט, שביאר כעי"ז, דכל חפץ יש לו משפט אותו רשות שמונח, משא"כ בהוצאה מרל"ר שנתהווה ענין חדש בחפץ.
ובזה יישב רבינו משה"ק בתוד"ה בשלמא וש"ר וכ"ה בירו', מעביר ארבע אמות ברשות הרבים לבן עזאי היכי משכחת לה, וע"ע מה שצויין בראשונים הנ"ל בישוב הקו'.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

ר"ן/שבת/ה/ב

תפריט ניווט

חיפוש