מראי מקומות/ברכות/ג/ב

מראי מקומות ברכות ג ב

בחדתי

רש"י פירש בחורבה שנפלה חומתה מחדש ועודנה בחזקתה. והרש"ש פירש בבית שנבנה ועדיין לא התיישבו בו, שאף הוא קרוי חורבה.

מפני המפולת ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין

המהרש"א מקשה מדוע הקשתה הגמרא שאי"צ לטעם של מפולת כיון דסגי בטעמים של חשד ומזיקין, ולכאורה היה לגמרא להקשות מכל אחד בלחוד, מדוע צריך לטעם של מפולת הלא סגי בטעם של חשד, וכן מדוע צריך לטעם של מפולת הלא סגי בטעם של מזיקין, וכדרך שהקשתה הגמרא לעיל לגבי הטעם של חשד. וכתב המהרש"א, ויש ליישב.

וביישוב הדעת ביאר כוונתו: א. שכיון שאם היה מקשה מחשד לבד ע"כ היה צריך להעמיד בתרי וכשרי ואז כבר לא היה יכול להקשות ממזיקין, לכך כללם יחד.

ב. שלא יכל להקשות ממזיקין, כיון שכבר לענין חשד העמיד בתרי, ולכן גם לא הקשה מחשד לבד אלא כללם יחד והוצרך להעמיד בתרי וכשרי, שאוקימתא זו עדיין לא הוצרך לפרשה לעיל.

ובספר זכרון יעקב ביאר כוונתו, שלעיל כיון שלכל קושיא הוצרך להשיב בסברא חדשה לכן חילקם זה מזה, משא"כ כאן שבסברא אחת בתרי וכשרי משיב על שתי השאלות לכך כללם. אלא שהקשה לפי זה מהמשך הגמרא לענין מזיקין, ששם היה לו לחלק כיון שהוצרך להשיב בשתי סברות, חדתי לענין מפולת, ותרי וכשרי לענין חשד. ויישב, שכיון שלא חידש ביישובו דבר, שהרי כבר ידע לסברות של חדתי ותרי וכשרי, ולא הזכירם אלא בשביל הקושיא "אי בתרי מזיקין נמי ליכא" וכדי ליישב מה שיישב, לכן כללם בקושיא בפעם אחת.

כתוב אחד אומר חצות לילה כו' וכתוב אחד אומר קדמו עיני אשמורות הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה

בירושלמי (פ"א ה"א) יישב: פעמים חצות לילה ופעמים קדמו עיני אשמורות.

משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו

השבות יעקב למד מכאן שמעיקר הדין אף לחם וחצי קרוי לחם משנה, כשם שמשמרת וחצי קרויות שתי משמרות, והחתם סופר (או"ח סימן מו) דחה דבריו.

אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת

ביאר ההפלאה (כתובות ח:) שציווה כאן שלא יאריך בהספדו בדרוש אלא בדברים המעוררים והנצרכים להתעוררות מההספד.

מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה

רש"י פירש שלא עבר עליו חצות לילה מאחר שהיה קם משנתו קודם לכן בערב. והרש"ש ביאר שלעולם לא ישן בשעת חצות, ולפעמים היה מקדים וקם כבר משעת ערב.

מתנמנם כסוס

המהרש"א (ח"א) מבאר שהיה ישן כשינת הסוס כשיתין נשמין (סוכה כו:).

תרי נשפי הוו

המהרש"א (ח"א) מוסיף שאף שתרי נשפי הוו מכל מקום הפסוק "קדמתי בנשף ואשועה" פירושו בהכרח בערב ולא בבוקר, שאם לא כן אין בכך כל רבותא כיון שבוקר הוא שעת קימה של כל אדם.

אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה

כתב הריטב"א: "וזה שהיו אומרים שצריכים פרנסה, כשהיו עניים דחוקים היו אומרים כך ולא בכל שעה". וביערות דבש (ח"א ב) ביאר על פי מדרש (רות תרג) שדוד לא זכה לבנות את ביהמ"ק, כי הפריש לצורך בנייתו את כל הזהב שהשליכו עליו בהרגו את גלית, ולא פרנס את העניים ברעב. ועל כך באו אליו חכמי ישראל יום יום שיתנו לעניים.

אין הקומץ משביע את הארי

המהרש"ל מביא יש מפרשים שקומץ היינו חגב, כדמתרגמינן "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג לג) "כקומצין".

ואין הבור מתמלא מחוליתו

רש"י (ד"ה אין) פירש שהעוקר חוליא מבור כרוי (פי' שממשיך את חפירת הבור) וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. והתוס' (ד"ה ואין) הביאו בשם רש"י פירוש אחר שאם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא, ומשמע בור חדש. ובמהרש"ל (כאן) עמד על כך והביא דברי התוס' בסנהדרין (ד"ה אין) שהביאו בשם רש"י כדבריו כאן, והוסיף שמה שכתבו כאן בשם רש"י הביאו שם בשם יש מפרשים, שכתבו שם וי"מ דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא כו' וקאמר אין הבור מתמלא מאותה חוליא, והיינו שחוליא זו שהיו מניחין היא מחפירת הבור עצמו. והתוס' כאן ובסנהדרין הביאו פירוש ר"ת שאין הבור מתמלא מנביעתו דהיינו מהמים שנובעים בו. ובשם ר"י פירשו כאן שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא. וצ"ע מדוע חילק רש"י בלשונו. שבסוגייתנו כתב: "העוקר חוליא מבור כרוי" שמשמע בור שכבר נחפר, ואילו בסנהדרין (ד"ה ואין) שינה את לשונו וכתב: "ואין הבור מתמלא מחולייתו - עוקר חוליא מבור עמוק" ולא משתמע כלל שהבור כבר נחפר.

ונמלכין בסנהדרין

פירש רש"י: נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם.

ובהגהות ר"א לנדא מבראד הנדפסות בש"ס וילנא תמה: צריך עיון, הלא משנה מפורשת בפרק קמא דסנהדרין שלא היו רשאים ללחום מלחמת הרשות בלא נטילת רשות מסנהדרין, ובגמרא שם הוא מימרא זו דנמלכין בסנהדרין, ופירש רש"י והיינו מתניתין. ומי הכריח לרש"י לתת טעם זה לדין המשנה, עכ"ל.

וביד המלך (מלכים פ"ה ה"ב) הוסיף שאין לדחוק ולומר שכוונת רש"י לתת טעם לגוף הדין שצריך לצאת למלחמה ע"פ בית דין של שבעים ואחד, שהוא כדי שיתפללו עליהם, חדא שאין דרכו של רש"י בכך לכתוב טעם לחוקים, ועוד שהרי במשנה בסנהדרין שם נשנו כמה וכמה דברים שצריכים להעשות בסנהדרין ומדוע לא פירש רש"י טעמם של כל שאר הדברים. מלבד זאת תמה שם שאם כל טעם ההמלכה בסנהדרין הוא כדי שיתפללו עליהם, אם כן "מה לי אם הם ע"א או כ"ג, ואנו לא מצאנו שום יתר שאת לתפילה בציבור רק שיהיו עשרה במספר, וכשיגיעו למספר הזה אין חילוק אם המה עשרה או יותר". ומסיים היד המלך: ודברי רש"י אלה תמוהים ומופלאים באין פותר אותם, עכ"ל.

ורבי אליעזר פאפו זצ"ל בעל פלא יועץ בספרו חדש האביב ביאר דברי רש"י, וז"ל: הוצרך לזה משום דאם ליטול רשות בלבד לא היו צריכים, מאחר דאיכא אורים ותומים דעדיף מרשות סנהדרין, לכך הוצרך לומר שנטילת רשות זה היה לכבדם כדי שיתפללו עליהם, ע"כ.

ובספר ברכת ציון (סימן לג ענף ג) כתב ליישב דברי רש"י בהקדם הערה נוספת בדברי רש"י, וזאת במה שכתב בביאור מה ששאלו באורים ותומים, ששאלתם היתה 'אם יצליחו'. וקשה מה הוצרך לזה, הרי לכאורה שאלתם היתה על עצם המלחמה האם יעלו להילחם או לא, וכמו שמצאנו אצל דוד (שמואל ב' ה יט) 'וישאל דוד בה' לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי', דהיינו ששאל שתי שאלות: א' האעלה אל פלשתים. ב' התתנם בידי.

אלא שיש לומר שרש"י בא ליישב קושיא גדולה, שכן דעת רש"י (עבודה זרה כ:) שכיבוש סוריא על ידי דוד היה שלא על פי הדיבור ובלא שישים ריבוא, ושלא על פי הדיבור פירושו שלא עשה כן על פי אורים ותומים וכמו שהביא הריטב"א בשם רש"י שם שהיה הכיבוש בלא אורים ותומים. וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה (סוף פ' עקב) וז"ל: כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין.

וצריך עיון שהרי מפורש במשנה בסנהדרין ומקורה מהנהגת מלחמות בית דוד שיש לשאול קודם היציאה למלחמה באורים ותומים ובסנהדרין, ואם כן כיצד לא נשאל דוד באורים ותומים וכיצד לא נמלך בסנהדרין. אלא נראה שמכח כל זה הכריח רש"י שכל מה שצריך להימלך בסנהדרין ולשאול באורים ותומים אין המכוון שצריך לשאול האם לצאת למלחמה או לא, כי באמת למלך יש כח להוציא למלחמה לפי מה שנראה בדעתו, אלא שמכל מקום צריך להימלך באורים ותומים וסנהדרין, וכלשון הרמב"ם בהקדמת מנין המצוות: וכן ידוע שהמלחמות וכיבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת הסנהדרין וכהן גדול, דהיינו שעיקר המוציא למלחמה הוא המלך, אלא שצריך את עצת הסנהדרין ואורים ותומים. ומחדש רש"י שעצה זו די בכך שישאל להם את האורים ותומים האם יצליח וכן יטול רשות מהסנהדרין כדי שיתפללו עליו.

ואכן כל זאת עשה דוד גם בכיבוש סוריא, אלא שמכל מקום עצם היציאה למלחמה היתה על דעת עצמו, ולכן אף שבאורים ותומים נענה שיצליח במלחמה מכל מקום לא היתה בזה הוראה לעשות מלחמה, ולכן מחד גיסא נחשב שהתייעץ עם האורים ותומים ועם הסנהדרין, אך מאידך לא כיבש על פי הוראתם. וציין שם שכ"כ רבי עזרא אלטשולר במכתב לרבי ברוך גינזבורג ונדפס בסו"ס מקור ברוך (ח"ב עמ' שצז בנדמ"ח).

ועי' עוד בספר עמק יזרעאל שכתב ליישב בשתי דרכים קושיית המפרשים מדוע פירש רש"י שנמלכו בסנהדרין כדי שיתפללו עליהם ולא מחמת הדין שאין יוצאים למלחמת הרשות אלא על פי סנהדרין.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף