הטור הארוך/בראשית/ב

הטור הארוך בראשית ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכל צבאם. צבא הארץ הם אדם ובהמה וחיה וכל הרמש וכל הצמחי'. וצבא השמים הם המאורות והככבים וכולל גם שכלים הנבדלי' ורמז כאן על יצירת המלאכים בששת ימי בראשית:

ב

ויכל אלהים ביום השביעי. דרשו רז"ל לפי שהב"ה יודע לצמצם רגעיו וכלה בתחלת שביעי בצמצום ודומה כאלו נכנס בשביעי. ולפי הפשט ויכל אלהים ביום השביעי במה שעשה יום השביעי כלתה המלאכה שהשלים שבעת הימים:

ג

ויברך ויקדש. פירש"י ברכו במן וקדשו במן. ורבינו סעדי' פי' שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ור' אברהם אמר כי הברכה תוספות טוב שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל:

ויקדש אותו. שלא יעשה בו מלאכה כשאר הימים:

אשר ברא אלהי' לעשות. פירש"י מלאכ' שהיתה ראוי' לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי. ור' אברה' פי' אשר ברא אלהי' לעשו' כמותן שנתן כח בשרשי' וכל המינין שיעשו כמותן. והרמ"בן פי' ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת הימי' פי' ששבת מן הבריא' שברא ביום ראשון ומהמעש' שעשה בשאר הימים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהי' ששת אלפי' שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה והנה בשני ימים הראשונים היה העולם כולו מים והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכן אמרו שני אלפים תהו. אבל היתה בריאת האור ביום הראשון כנגד אלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש ע"ז עד שמת אדם הראשון. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל שבו היה נבדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונדונו במים. ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשה פירות הוא האלף שהתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה ואז הוחל לקרוא בשם ה'. וצמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה' כמו שדרשו רז"ל מואת הנפש אשר עשו בחרן וצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת שיהיה בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל כל ענין יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תרא' בכל יום ויום. וברביעי נבראו בו שני המאורות הגדול והקטן והככבים ויומו באלף הרביעי החל כאשר נבנה הבית הראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחר החרבן קע"ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיה האש רבוץ על המזבח כארי ואוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר האור במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש רבוץ על המזבח ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר החרבן כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגירהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה'. ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו' והיתה בריאתם קודם זריחת השמש כענין שנאמר בהם תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון ואז נברא האדם בצלם אלקי' והוא זמן ממשלתו כענין שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה' ואחר עשיריתו כשעור הנץ החמה יבא הגואל שכתוב בו וכסאו כשמש נגדי והוא בן דוד הנעשה בצלם אלקי' כדכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא ועד עתיק יומין מטא. ונראה משנוי הימים משרץ המים לעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תחדש מלכות אומה שולטת תקיפא ואימתם יתירה ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. ביום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים: וי"מ לעשות ולא עשה אלו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף. וי"מ לעשות אבל מכאן יעשו זה מזה ולא יעשה עוד ברי' חדש' אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ובמדרש דורש לעשות מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפוני שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע"ז שיאמ' להם אם יש ממשות בע"ז תבא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל אז ידין את האומות ויעשנו הוא. ולא נאמר ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי מפני שמוסיפין מחול על הקדש:

ה

וכל שיח השדה. פירש בשלישי עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו עד יום ששי שהתפלל אדם על הגשמים ואז יצאו. והרמ"בן פי' דרך הפשט שבשלישי הוציאה העשב ועץ הפרי בקומותם ובצביונם כאשר צותה להם ועכשיו מספר הכתוב שאין נוטע וזורע מהם והיא לא הצמיחה עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע:

ו

ואד יעלה מן הארץ. פיר"שי לענין יצירת האדם קאמר. ונר' לפי הפשט כי לפי שאמר וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ואף אם היה מטר אדם אין חזר ואמר ואד יעלה מן הארץ שהמטיר וגם נברא שיעבוד את האדמה ואז צמחו העשבים וגדלו האילנות:

ח

ויטע ה' אלקי' גן בעדן מקדם. פי' במזרחו של עדן נטע הגן. וי"מ בארץ עדן כמו ובני עדן ואנקלוס תרגם מלקדמין. וכתב הרמ"בן ויטע אינו רוצה לומר שהביא אילנות ממקו' אחר ונטעם שם אלא מן המקו' ההוא הצמיחם כמו שנאמר ויצמח ה' אלהים ויטע ה' אלהים לומר שהי' מטע ה' כי טרם שנגזר על הארץ תוצא הארץ דשא גזר במקום ההוא שיהיה שם גן ואמר בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני כערוגת המטע ולא היה כדרך שאר המקומות בארץ שאמר תוצא הארץ דשא ועץ פרי והצמיחה שלא כסדר וגזר על אילני גן עדן להיות ענף ולשאת פרי ולעולם לא יזקין בארץ שרשם שאלו היו צריכים עבודה מי יעבוד אותם אחר שנתגרש משם אדם. ומה שאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה פי' להיות זורע זרע וערוגת הבוש' וקוצר ואוכל ותולש כרצונו כי הגן שהן אילנות אינן צריכין עבודה:

ט

ועץ החיים בתוך הגן. פי' עץ החיים היה באמצע הגן ומקומו ידוע ונודע על ידו שהוא עץ החיים ועל כן אמר בתוך הגן ולא אמר בגן וכן תרגם אונקלוס במציעות גנתא וזהו שהשיבה חוה לנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקי' לא תאכלו ממנו שלא הזכירו בשמו אלא כיון שהזכירה מקומו נודע מי הוא וא"כ קשה היאך אומר עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת היאך יהיו שניהם באמצע הנקודה. ופי' הרמ"בן ודאי היו שניהם במקום הידוע אמצע הגן כאלו תעשה באמצע ערוגה סוגה אחת ובה שני אילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב. וי"מ שעץ החיים היה ממש באמצע הנקודה ועץ הדעת היה מקיפו בענפיו סביב הרי היו שניהם באמצע ובהכי ניחא למה לא חשש הב"ה שיקח מעץ החיים מיד ואח"כ יקח מעץ הדעת ויחיה עולם וגם יהיה בו דעת אלא מפני שהיה עץ הדעת מקיפו לעץ החיים ולא היה יכול ליגע בו עד אחר שאכל מעץ הדעת ופנה לו מקום לגשת אליו. ור' יוסף קמחי פי' העץ החיים ועץ הדעת הכל אחד ומה שאמר הפסוק עץ החיים ועץ הדעת זהו כאדם שאומר על אחד איש חכם הוא ואיש צדיק ואיש חסיד והכל אחד כך אמר עץ החיים היה בתוך הגן ועוד היה עץ הדעת טוב ורע. וכן משמע מתשובת האשה אל הנחש מפרי עץ הגן אכל נאכל ומפרי העץ וגו' הרי שלא מנע אלא עץ אחד והוא עץ החיים ועץ הדעת. ואיני יודע מה יעשה בזה הפסוק הן האדם היה וגו' ועתה פן ישלח ידו וגו' ולפי דבריו הרי כבר אכל ממנו:

טז

מכל עץ הגן אכל תאכל. ודורש בב"ר ולא אבר מן החי. ותימא והלא כל בשר ואפי' שחוטה נאסר לו. וי"מ שאר בשר בכזית ואבר מן החי בכל שהו. והר"ן תירץ דמה שלא הותר בשר אליו היינו להמית ולאכול אבל אם מתה מעצמה שרי לאפוקי אבר מן החי דאפילו אם נפל מאליו אסור:

יז

לא תאכל ממנו. פי' מפריו כי העץ אינו נאכל ולא הזהירו עליו וכן כתוב למטה ומפרי העץ אשר בתוך הגן וכמוהו ואכלו איש גפנו:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. פי' תהיה בן מות אבל אין הכונה שימות מיד אלא שיהיה בן מות. וי"מ שקודם שתאכל אפילו אם תחטא לא תמות לפי שאין בו דעת ואי אפשר ליענש כיון שאין בו דעת אבל מכאן ואילך אם תאכל ממנו מות תמות אם תחטא שאז יהיה לך דעת ותענש על חטאך. כתב הרמ"בן לדעת אנשי הטבע היה האדם מת על כל פנים אף אם לא אכל כיון שהוא מורכב מד' יסודות אבל גזר בו עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חיוב מיתה בידי שמים כעבירות האוכל תרומה ושתויי יין ומחוסרי בגדים. ועל דעת רז"ל שאמרו אלמלא לא חטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לקטני אמנה החושבי' כי הבריאה בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלקי פשוט הוא גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ א"כ ביום אכלך ממנו תמות שאז תהיה בן מות ולא תתקיים לעד בחפצו והאכילה היתה מתחלה לעונג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמו מן ומקיימים את אוכליהם וכאשר נגזר עליו ואכלת את עשב השדה היה זה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב:

יח

לא טוב היות האדם לבדו. ודאי לא נברא האדם מתחלה להיות יחיד בעולם שכל הנבראים זכר ונקבה נבראו וגם העץ והעשב זרעם בהם. אבל יתכן לומר כדברי האומר דיו פרצופין נבראו והיה בהם טבע מביא באברי ההולדה מהזכר לנקבה כח המוליד והיה הפרצוף השני עוזר לו בתולדתו בענין שיהי' לעולם קיום. וראה הב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו:

יט

ויצר ה' אלהים מן האדמה. ר' יוסף קמחי פי' וייצר ויקבץ ודומה לו יוצר גובאי שעניינו קבוץ:

כ

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. פי' ר' יוסף קמחי לא מצא לעצמו עזר כנגדו כי האל ית' לא הביאם לפניו למצוא לו זוגו כי ידע שאין בהם עזר לו. ופי' לאדם כינוי כמו ולו לא מצא עזר כנגדו כמו נשי למך. והרמ"בן פי' וכל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו לענין העזר שרש"י פי' סרס המקרא ודורשהו וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם הוא שמו. ופי' הוא לענין העזר כי האדם נפש חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה והביא לפניו כל המינין כולם וכל מין שיקראנו בשמו ויאמר שהוא נפש חיה כמוהו הוא יהיה שמו ויהיה עזר כנגדו והוא קרא שם לכלם כי הכיר טבעם וקרא שמות לכלם לכל אחד שם הראוי לו לפי טבעו ובשמות נתבאר איזה ראוי להיות עזר לחבירו ולהוליד ממנו כגון הבהמה הדקה קרא בשם אחד שכולן עזר זה לזה בהולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר שלא יולידו זה מזה וכן בכולם ולא מצא בכולם שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו ולא שיהי' ביד האדם למצוא בהם עזר כי בטבעם נבראו אלא אם יראה טבעו נאות באחד מן המינין ויבחר בו הב"ה יתקן טבעו אליו כאשר עשה לצלע ולא יצטרך לבנות בנין חדש וזהו כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר הוא שמו שהב"ה יקיים השם ההוא. והנכון כי לא היה החפץ לפניו ליקח צלעו ממנו עד שידע האדם שאין בנבראים עזר לו וזהו ולאדם לא מצא עזר כנגדו פי' ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו וזהו שאמר זאת הפעם כלומר שזאת הפעם מצאתי עזר ולא מצאתי כן בכל המינין. וי"מ דוקא זאת הפעם אבל מכאן ואילך דוקא ע"י פריה ורביה ומה שלא נאמר כן בשאר מעשה בראשית לפי שנאמר בהם אשר ברא אלהים לעשות פי' אשר ברא עתה ולעשות מכאן ואילך ע"י פריה ורביה אבל באשה שלא נעשית עדיין הוצרך לומר בה ברא:

כד

ודבק באשתו והיו לבשר אחד. פי' ראוי לדבק באשתו שלא לזנות עם אחרת כי הוא ואשתו הם בשר אחד כאשר היה בתחלת היצירה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.