אלשיך/בראשית/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

אלשיך TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[edit]

ויכלו השמים והארץ כו'. הנה פסוק זה יראה חולק על שאחריו. שאומר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד למה פה אומר ויכלו כדבר הנכלל מאליו. ואח"כ מייחס הדבר אל האלהים. ואם הכל ענין אחד. מלת אלהים מיותרת. ועוד כי פסוק מלא הוא כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. וכן בזה הוא או' וישבות כו' ואיך יאמר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד או' מלאכתו אשר עשה מיותר. ומה גם עתה שני פעמים. ומי לא ידע כי על מלאכתו אשר עשה ידבר. ועוד אומר ויברך ויקדש. שאמרו רבותינו ז"ל (שם פי"א) ברכו במן וקדשו במן. שהוא כי המן היה לחם משנה וקדשו שלא היה ממטיר מן בשבת. וקשה מה צורך להזכיר ענין המן בזה. ועוד או' כי בו שבת כו' הוא האמור כבר. וכן אומרו אשר ברא אלהים לעשות. הוא מיותר ובלתי מובן. כי הוא עשה ולא ברא לעשות:

אמנם הנה רז"ל הקשו ויכל אלהים כו' והרי נאמר כי ששת ימים כו' אלא ויכלו השמים כו' והיה העולם חסר מנוחה בא שבת באת מנוחה ע"כ והלא יראה שאינו מתרץ כלום כי הנה אין המנוחה מלאכה. אך להבין מאמרם נשים לב אל מאמר הכתוב באו' שב וינפש. מה הנפשה היא זו. כי גם שאמרו רז"ל כיון ששבת וינפש שנסתלקה נפש יתירה. אסמכתא הוא ואין זה פשוטו של מקרא. וכן באומרו וינח ביום השביעי. היל"ל ונח. או ושבת:

אמנם הנה אין ספק כי כל דבר גשמי מבלי בחינת רוחניות באיכותו. יפסד ולא יתקיים כמקרה אנוש כי ימות. שהעדר רוחניות נפשו ממנו יפסידנו והנה כל מה שברא הוא ית' למה שהכל גשמי. לא יתקיים ולא ינוח כ"א ילך ויפסיד יום יום:

ובזה נבא אל הענין. והוא כי הלא ידוע כי מקדושת שבת. נשפע שפע קדושה לעולם. ועד ממהר נפש יתרה לאדם. והנה כאשר ברא אלהים את הארץ. למה שהיתה חומרית כגוף בלי נשמה. היתה מעותדת להיות הולכת ונפסדת ולא תנוח בקיומה. ומי הקנה בה נפש ושפע להתקיים הוא השבת. כי בו הושפע בה שפע להתקיים ולנוח מלהיותה הולכת ונפסדת. וזה יאמר העולם חסר מנוחה. בא שבת והשפיע שפע קדושה בכל מה שנברא והיה השפע ההוא לעולם. כנפש בגוף האדם. וז"א שבת וינפש כי שבת והקנה נפש לעולם לקיומו. וזהו בא שבת באת מנוחה. כי בלעדי זה לא היתה מנוחה והעמדה לעולם. וז"א וינח ביום השביעי ולא אמר ונח. כי הוא יוצא לשני כי הקנה מנוחה לעולם. וזה יאמר ויכל כו'. והוא כי אין ספק שלא יצדק לשון עשייה בעצם רק בדבר גשמי. משא"כ בדבר רוחני:

ונבא אל הענין אמר ויכולו השמים כו' שהוא עולם ומלואו קודם השבת שהוא היותם גולם חומרו. אך ויכל אלהים שהשלים אלהים. כלומר דבר מתייחס אליו. ולא שעשה דבר של מעשה. כ"א עשה תשלום אל מלאכתו אשר כבר עשה בימים הקודמים. ואין זה רק מה שאינה עשיה שהוא שפע רוחניות המקיימו והנה ארז"ל ששאל גוי אחד איך הקב"ה משיב הרוח ומוריד הגשם בשבת. והשיבו לו שהכל לפניו ית' רשות היחיד לטלטל בכולו. והנה זה מספיק אל ענין הגשם. ועדיין צריך טעם אל צמיחת אילנות ודשאים. ויתכן בא להשיב על זה באו' וישבות ביום השביעי כו' לומר אם מה שהוא מעשה ממשיי לא עשה בשבת. איך מצמיח דשא מארץ. דע לך כי מה שוישבות אלהים הוא מכל מלאכתו אשר עשה. שהוא מעשה בחידוש העולם. אך לא במה שהוא אחרי כן מאליו. ושמא תאמר א"כ למה במן הכין מיום הששי ליום השבת. ולא המטיר מן בשבת. לז"א לעולם אימא לך שאין קפידה בזה. ומה שתראה עשיתי במן. אינו שלא היה ראוי להעשות בשבת. אלא שויברך כו' מה שמזון השבת ניתן מאתמול. הוא להורות ברכות השבת. שהעומר היה נכפל לחם משנה אפילו הלוקט עומר אחד נעשה שנים. שמה שלא המטיר בשבת. הוא כי ויקדש אותו. כי עשה למען יבחינו ויכירו קדושת שבת. ללמוד הם להפריש בין שבת לחול. אך לא כלפי מעלה. והטעם שיש הפרש במעשה בראשית. למה שעושה יתברך אחרי כן בצמח האדמה וכיוצא. פירש ואמר כי בו שבת כו' לומר מה שבו שבת. הוא מכל מלאכתו אשר ברא אלהים ביום ראשון. כדי לעשות בשאר הימים ככתוב למעלה כי הכל נברא בראשון. אלא שהיה בדקות ויוצא כל פרט מהבריאה דבר יום ביומו. בזה בלבד הוא ששבת הוא ית'. שהג' דברים של שבת עשה בששי. אך במה שלא ברא אלהים לעשות הוא בעצמו. רק שהטביע טבע לארץ להצמיח ולשמים ימטירו. ויתנו טלם. אינו נקרא אצלו ית' עושה מלאכה. בשבת. גם כי הכל בהשגחתו. וע"פ רצונו:

או יאמר וישבות כו' לומר הלא תראה כי הוא עושה שמים חדשים וארץ חדשה. כמ"ש ז"ל כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה כו' אשר עשיתי לא נאמר. אלא אשר אני עושה מלמד שתמיד עושה לתת שכר טוב לצדיקים. הנה כי גם בשבתות עושה שמים וארץ. לז"א וישבות אלהים דווקא מכל מלאכתו אשר עשה. אך לא ממלאכתו שאחרי כן השמים החדשים כו' כי הלא גם עתה ויברך אלהים את יום השביעי שחידש בו אורות. ויקדש אותו בשפע שהשפיע בו. כאמור למעלה. אלא שהוא דבר רוחני ואינו נקראת מלאכה לשבות ממנה. וש"ת כי גם היא נקראת מלאכה ופעולה. כד"א פעלת לחוסים בך. אינו דומה כי מה שבו שבת היא מכל מלאכתו אשר ברא אלהי'. כדי לעשות. שהוא העה"ז שבראו ית' להיות עולם המעשה. וז"א לעשות שהוא כדי לעשות בו בני האדם מעשה. משא"כ אשר אני עושה לבלתי עשות. רק לנוח. ולקבל שכר. שהוא עולם רוחני:

ד[edit]

אלה תולדות השמים כו'. הנה אומר בהבראם הוא מיותר ובלתי מובן. כי ע"כ הוצרכו ז"ל (שם פי"ב) לדרוש בה"א בראם. או באברהם. וכן הכפל מאו' ביום עשות כו' ובתחלה מקדים שמים לארץ. ובסוף הפסוק מקדים ארץ לשמים. ועל מה שנאמר בראשית כו' שמקדים השמים לארץ. ובפסוק זה מקדים הארץ. נחלקו גדולי עולם. ולא הוקשה למו מראש הפסוק לסופו. אמנם לזה נשים לב אל החילו באלהים בראשית ברא אלהים. ובפסוק זה אומר ביום עשות ה' אלהים. והנה אמרו רז"ל על זה כי עלה במחשבה לברא העה"ז במדת הדין. וראה שלא היה מתקיים. שיתף בו מדת רחמים והקשינו למעלה שהרי נאמר למעלה ברא שהוא מעשה ולא מחשבה. ופירשנו שיש בריאה במחשבה. אלא שהיא בדקות הרבה מתייחס לבריאה ולא למעשה. וז"א בראשית ברא שהוא בדקות רב. וזה היה אלהים במדה"ד. אלא שראה שלא היה מתקיים. כי הלא והארץ היתה ע"י כן תהו ובוהו ומשך הרוגז על פני תהום כי מיד יציף את העולם. ע"כ מה עשה הוא יתברך אשר על גוזליו ירחף. ורוח אלהים מרחפת שהוא שיתוף רחמים ככל מקום שנאמר וה' שהוא הוא ובית דינו. כן אומרו ורוח אלהים כי רוח אלהים הוא ובית דינו והוי"ו הוא השם של רחמים. ואז היתה עשיה ולא מחשבה בלבד:

ונבא אל הענין הנה מצאנו ראינו כמ"ש ז"ל בב"ר (שם) ביום של שלישי היו תולדות מהארץ. ויום ד' תולדות השמים. וע"ד זה כמפורש שם. והלא כמו זר נחשב כי למה שהיותה דק וזך האיכות. היה ראוי יצא אל הפועל תחלה. ולכן היה ראוי יקדימו לבא אל הפועל תולדות השמים. מתולדות הארץ. וע"כ היה אפשר לומר אולי תולדות הארץ היו בכח מהיום הראשון וע"כ קדמו לצאת. אך תולדות השמים לא היו אז בכח רק נתהוו אחרי כן לזה באה תורתינו הקדושה ותאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. שהורה כי גם של השמים יקראו. באופן חזרה הקושיא למקומה. ולז"א דע איפה כי אלה תולדות השמים והארץ. אלו ואלו היו בהבראם השמים והארץ כי שם היו התולדות בכח. אלא שהבראם שהוא בעת נתייחסו אל בריאה. שהיתה פעולה של מחשבה. שהיה אז בשם אלהים כמדובר. אז היו שמים ותולדותיהם קודמים בהויה. כי היתה בריאה מחשבה בדקות בלתי ממשיות ליקרא עשיה. וע"כ השמים נתהוו מיד להיות איכותם דק מאיכות הארץ. אך אחרי כן ששיתף מדת רחמים ונקרא עשיה שהוא ביום עשות ה' אלהים. אז ארץ ושמים. כי אז ניתן יותר כח לצאת הפועל הארץ מהשמים. כי הלא כל שיתוף הרחמים לא למען השמים היה. רק על הארץ הצריכה רחמים. וע"כ מיד הורה התיקון בתת כח יותר אל הארץ לבא מהרה היא ותולדותיה אל הפועל ואחרי אומר כי לענין התולדות הארץ קדמה יקשה לנו איך לא יצא אל הפועל תולדות תדשא הארץ ביום הג'. עד שהמטיר בששי. לז"א וכל שיח השדה כו' לומר כי הלא הוציאה הארץ מכחה אל הפועל בשלישי דשא ועץ עושה פרי. אלא שטרם יהיה בארץ שעדיין לא היו בארץ. שהוא על פני הארץ חוצה. וכן כל עשב השדה טרם יצמח החוצה. כ"א עמדו על פתח הקרקע בשלישי. ובששי כשאד עלה מן הארץ והקשה ונברא נתגלו למעלה. ונבא אל ענין הכתובים:

ה[edit]

וכל שיח השדה כו'. הנה יראה דבר זר יצטרך מטר להצמיח האדמה בעת הבריאה ולא יספיק מאמרו ית' באו' תדשא הארץ כו' ויתר קשה באו' ואדם אין לעבוד את האדמה וכי מאמרו יתב' צריך עבוד' האדמה לבא אל הפועל. ועוד שא"כ לא היה הדשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי בעולם. עד שעבד אדם את האדמה והלא כמו זר נחשב. ומה גם שבכל כללות הארץ שיצא דשא הוצרך לחרוש והוא כל העולם:

והנה על ענין צורך המטר. היה אפשר לומר כמ"ש במדרש פרקי ר"א (פרק ה') כי מימי המטר היורדים למטה הם מים זכרים. כמימי זרע היורה כחץ. ומים שמתחת לארץ הם מים נקבות. ואין העליונים יורדים טפח. שאין תהום עולה טפחיים ומתחברים. וע"י כן הארץ הולידה והצמחה והוציאה תולדות. וע"כ עמדו בשלישי על פתח הקרקע ולא הוציאה תולדותיה. עד ימטר על הארץ ויבא מכח זכר ונקבה. ולשירדו המים למטה תוך הארץ הקשה להתחבר עם מים התחתונים היה צריך עבודת האדמה:

אך עדיין הקושי האחרון בלתי מתיישב יפה:

לכן הנכון הוא בשתי הנחות נלמדות מתוך דברי רז"ל. והוא א' כי הנה אמרו כי אדם היה חלתו של עולם. והיה הענין כי כאשר אין העיסה ניתרת ליאכל עד הסיר חלתה ממנה קדש לה' כן לא יתהנה דבר מהעולם עד הפריש מכל חלקיו קדש קצת לה' וזה מיסוד העפר מן המיטב ממקום כפרתו אשר נגד שער השמים וכן בכל יסוד מהארבעה. ועוד הנחה שנית הלא היא כי לא היה אפשר לעשות את האדם שהוא הפרשת חלה עד ימטיר על הארץ. והוא אומרם ז"ל (ב"ר פי"ד) כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה. כן הקב"ה עד המטיר על הארץ ונטל מעפר עם המים לא בראו. והענין יהיה כי כאשר בקמח ממתינים עד היות ראוי הקמח ליהנות ממנו. שהוא אחר היות בו מים כן עד היות העפר ראוי ליהנות ממנו שהוא אחר המטר. לא הפריש החלה לשיותר ליהנות ע"י החלה. והענין כי כאשר ע"י זכות החלה מתברכת העיסה באכול אותה הכהן העובד את ה'. כן ע"י הברא אדם לעבוד את ה'. הארץ מתברכת ונותנת כחה. וע"כ יקרא האדם עובד את האדמה. שע"י מצותיו. האדמה מתעבדת ומתברכת וזה ענין הכ' וכל שיח השדה עדיין לא היה בארץ כו' כי לא יצאו מפתח הקרקע חוצה. והטעם הוא כי לא המטיר כו' ושמא תאמר ומה בכך הלא אין מעצור לה' להוציא דשא מארץ בלי מטר. הלא הוא כי ע"י מה שלא המטיר ע"כ. ואדם אין שהוא חלת הארץ. כי צריך אל המים כאשה המקשקשת עיסתה במים. ומה צורך אל האדם הלא הוא לעבוד את האדמה ע"י זכותו שעתיד לעשות כאומר למטה לעבדה ואז"ל אלו מצות עשה. וא"כ איך יהנה העולם ותוציא הארץ צמחה עד הפריש חלתה המברכת אותה. ע"כ שיח טרם יהיה בארץ לבל יצא דבר עד הפריש מה שישלח בה ברכה קדש לה'. וע"כ ואד יעלה כו' והשקה. וע"י היות מים בעפר אז וייצר כו' את האדם עפר מן האדמה:

ז[edit]

וייצר ה' אלהים. הנה בשער מהות הנפש הארכנו בפסוק זה. ושמץ מנהו נזכיר בשום לב והבין אל אחד מהדברים אשר הלא כמו זר נחשב בעיני האדם. איך דבר רוחני חלק אלוה ממעל. יעתק משרשו חוצה אל תוך חומר עכור. וזה בשום שכל והבין המקרא שכ' וייצר ה' אלהים את האדם כו' ויפח כו' כי הלא אומרו וייצר בשני יודי"ן. התעוררו בו רז"ל ואמרו כי דו פרצופין היו והן שתי יצירות כאחת. וע"ד הפשט ראוי לדרוש ולתור טעם ודעת מה המה אלה. ועוד או' ויפח באפיו כו' ויהי האדם כו' למה ייחס הדבר אל נפיחה. ולא אמר ויתן בו נשמת חיים. ועוד או' ויהי אדם לנפש חיה כי יהיה מגרע ערך הקודם. כי אחר אומרו ויפח שהוא מאתו ית'. ומה גם להרמב"ן האו' מי שנופח. ממה שבתוכו הוא נופח. איך היה אח"כ לנפש חיה. ועוד כי מהראוי יאמר ויהי באדם נפש חיה. ולא ויהי האדם:

אמנם לבא אל הענין. נשית לב גם אל מאמרם ז"ל ב"ר (פ"ח). וז"ל ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת. אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם ע"כ. והנה ראוי לדעת מה ענין העמדת גולם. ולא נופחה בו נשמה מוטל על הארץ. ואיך היה מן הארץ עד לרקיע. ואיך היה מתקיים גוף בלא נשמה מהלך ת"ק שנה אורך עד שנופחה בו נשמה. ומה ענין או' וזרק ולא אמר ונתן בו נשמה. ועוד או' לפי שבעה"ז בנפיחה לפיכך מת כו' מה בין נפיחה לנתינה. ועוד שא"כ על מה עשה ה' ככה לעשות נפיחה באופן שימות. ולא בנתינה ויחיה כעתיד:

אך אמנם הנה בשער נעשה אדם כתבנו. והיא נלמד מספר הזוהר כי הוא ית' עם כל העולמות שברא. דיבר ואמר ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל א' יתן חלקו והוא העה"ז השפל נתן חלקו הוא הגוף החמרי. ועולם הגלגלים בחינת הנפש. הוא חיוני' צורה להתנועע מורם ממנו כיוצא בו כי עולם התנועה הוא. ועולם המלאכים נותן רוח אחרי כן כיוצא בו. כד"א (תהלים ק"ג) עושה מלאכיו רוחות. ומאתו ית' מעולם העליון נותן נשמה. היא העולה על כולנה:

עוד הקדמה ב'. ובה נבין ונשכיל ענין הכתוב שאמר ואתם הדבקים בה'. ומקרא שכתוב כ"א עונותיכם היו מבדילים. איזה היא הדבקות וההבדלה בעה"ז לאיש המלבוש בחומר. וע"פ דרכנו ניתן טוב טעם אל מאמר רז"ל. כי האבות הן המרכבה. וששכינה היתה שורה עליהם. והוא לעומת זה ארז"ל (ב"ר פי"ט) כי אברהם הוריד שכינה מרקיע שביעי אל הששי. וא"כ איך היתה שורה עליו וההיקש בשאלה זו על כמה מקדושי שלומי אמוני ישראל. אשר היו אחר החורבן בזמן סילוק שכינה. ונקראים אפי שכינתא. יורה כי מרכבה אל השכינה המה ששורה עליהם. ואיך יתכן שהעולם משולל ממנה. אם לא התפשטות כבודה לקיים עולם. או בכותל מערבי מצד מה: אמנם למה כי אור רוחניות שמתחת כנפי השכינה. בהתאצל ממקורה להתלבש באדם אז לא תפרד ממקומה פירוד עצמי. כהפרד דבר גשמי חלק מהכל כנוטל קיתון של מים מהים. או עפר מן האדמה. שיפרד החלק מהכל לגמרי. אך הדבר הרוחני מתפשט ומשתלשל ולא מתפרד. כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורה. כאשר בענין המלאכים כי הלא הלכו המלאכים סדומה. גבריאל להפוך את סדום. ורפאל להציל את לוט. ונתעכבו שמה לילה ויום. ולדעת מדר"ר (פ' ס"ח) לא עלו למחיצתם עד קל"ח שנה שנתאכסן יעקב בהר המוריה ועלו בשבילו. וכן בזמן חזקיהו בליל פסח שבא גבריאל ויך במחנה אשור כל הלילה. וכן בבואו להציל את חנניה וחבריו. וכן בכל עת אשר ישתלח כל מלאך בהם למטה לארץ. היתכן יחסרון רגלי המרכבה העליונה בימים ההם. והנה מיכאל וגבריאל ורפאל הן הן רגלי המרכבה ראשי המחנות. וחלילה להאמין כדבר הזה. ומה גם קל"ח שנה:

אך אמנם מציאותם ועיקרן נשאר. והתפשטותו הוא הבא בלבד. וההיקש בזה באליהו ז"ל אשר נמצא בכל ברית מילה הנעשה בישראל. ומה יעשה והוא עם מפוזר ומפורד. ובעת אחת ימולו רבים. אלה במזרח העולם. ואלה במערבו. אך בזה יתכן כי הדבר הרוחני מתרבה ולא נקצץ חלילה. וקל וחומר גבי שכינה. וע"כ בהשתלח פה נשמת כל חי מבני ישראל. לא יעתק ויפרד ממקורה. כי הלא שורש הנפש עודנה עומד במקורה דבקה תחת כנפי השכינה. והתפשטות הוא הבא ונכנס באדם. וההיקש ברוח ונשמה. כי עודם באדם לא יבצר מהם דבקום עם מקורה. ואלו יצוייר ימצא איש אשר לא יחטא. או שארור העוותו יתקן את אשר עותו. בעצם לא יפסיק חוט קדושת נפשו ממקורו הדבק בשכינה. ובדבר הזה מרכבה אל השכינה יתייחס הצדיק. למה שהאדם מרכבה אל הנפש והיא אל הרוח והיא אל הנשמה וכל א' משלשתן אל מקורה ומקורה דבקית עצמיי אל השכינה נמצא שע"י ההשתלשלות וההתקשרות ההוא בלי פירוד. יהיה אדם מרכבה אל השכינה. ובזה לא יפלא מה שאברהם לא הוריד שכינה רק לרקיע הששי. והוא היה מרכבה אליה. וההיקש בדומה אליה. ועי"כ דור שכלו זכאי הנכנסים עם יהושע לארץ. דבקים בה' קראם משה. אך בהעוותם נפסק הדבקות כי טומאת העונות נכנסת בנתים. ופוסק החוט הנמשך מרוחו ונשמתו אל שורשן שבשכינה. וע"ז הנביא דיבר. עונותיכם היו מבדילים ביניכם כו' וע"כ הרשע שרובו עונות בחייו קרוי מת כאילו נשחטו רוב סימניו. והוא אצלי מאמר הכת' אל תרשע הרבה למה תמות בלא עתך. כי הלא נגד עינינו עושה רע מאות. ומאריך לו עד זקנה ושיבה. אך יאמר אל תרשע הרבה שיהיו הרוב עונות. למה תקרא מת בלא עתך הקצוב לך לחיות בעוה"ז כי בחייך תקרא מת והטעם כי הלא מקור חיינו הוא ית' אלהינו ותורתו הקדושה בהעדר טומאת העונות חוט הנמשך ממקור החיים אל נפשנו קיים ונקרא חי. אך העבירות הן המקצצות ומבדילות. וע"כ בהיות הרוב זכיות עודנו חי וצדיק יקרא. שהוא כעוף שנפסק מיעוט הקנה ורובו קיים. שחי יקרא וכשר בגמר השחיטה. אך אשר רובו עונות. ידמה לעוף שרוב הקנה נפסק. וכמת יחשב כא' הנבלות ובחייו קרוי מת. כי חוטי נפש ורוח הנמשכים עד אלהים חיים נפסקות. והנבדל מאלהים חיים הוא מת בודאי. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל מקרא שכתוב (איכה ג') חלקי ה' אמרה נפשי כו' (תהלים קי"ט) חלקי ה' אמרתי כו' כי הלא יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הזה. כי הלא נהפך הוא כי נפשנו חלק מהאל ית'. ולא הוא ית' חלק מנפשנו:

אמנם הענין הוא. כי דרכו ית' עם נפשנו הפך כל דבר גשמי המתפרד מהכל. כי הלא טבע כל דבר להיות החלק חושק ותאב אל הכל כנודע. אך נפשנו אתו ית' לא כן הוא. כי עם שנפשנו חכתה לה'. אינו דומה החשק אשר לו ית' עמנו שנשוב עד ה' ושקדושים נהיה. עם החשק אשר לו ית' נדבק בו. נמצא כי נעשה כאילו הוא החלק ונפשנו הכל. והוא מאמרנו על פ' (שיר ז) אני לדודי ועלי תשיקתו שאומרים כ"י ראו נא גודל אהבתו ית' אלינו כי הלא אני לדודי כי הוא הכל ואני שלו ועם היות שאני החלק והיה ראוי תהיה עליו תשוקתי. נהפוך הוא כי אדרבה ועלי תשוקתו. וע"כ יאמר המקונן חלקי ה' אמרה נפשי. בראות מה של כך חושק שאשוב לידבק בו. ע"כ אוחיל לו. כי לא עזבנו עד יתקננו וכן דוד הוא או' חלקי ה' אמרתי כו' לומר למען לא יוכל לי היצ"ה לבטלני מעבודת קונו. ע"כ חלקי ה' אמרתי להזהיר את עצמי. כי הלא הוא ית' מחשבני כל כך כאלו הוא חלקי. וא"כ ראוי הוא בל אהיה כפוי טובה ואזהר לשמור דבריך. והטעם הוא על כי אנחנו החומר בלתי מרגיש ומעכב את הנפש שבו להגדיל בחשק קונם. משא"כ הוא ית' שאין דבר מעכבו מלחשוק חלקו החביב לו. עד כי גם מעת שלח הנפש אל העולם. הלזה לא הפרידה ממנו. כ"א נשארה דבקה בו. ע"כ גדלה חשקי עלינו תמיד. ככל אב התאב לראות בטובת בנו יותר מהבן אליו. כי לא נפרד לגמרי ועדיין מאיכות נפשו בו. כנודע מס' הזוהר. כלל הדברים כי בבא הנפש פה עודנה קשורה בו ית'. עד העוותה כי אז העון כורת בינו לבינה עד שובו בתשובה. ועי"כ תקרא תשובה כי שב אל דבקותו כמאז. וגם זה הוא (יומא דף פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי היא מאשר נפרדה מכסא הכבוד. ישוב עדיו. ובזה נבין תואר נפיחה האמורה בתתו ית' נשמה לאדם. והוא כי כאשר הנופח בכלי זכוכית. הרוח אשר בתוך פיו דבקה עם אשר תוך הכלי. כן בתתו ית' נשמה באדם. היה חלק אשר באדם. מקושר עם מה שבו ית'. אלא שיש הפרש בין נפיחת בשר ודם בכלי זכוכית לנפיחתו ית' באדם. כי נפיחת ב"ו כהתימו לעשות הכלי. יפסק הקשר אשר בין מה שתוך הכלי לרוחו. כי חומר הוא. אך נפיחתו ית' לא כן. כ"א שרוח נפיחתו המקשרת עומדת לעד. וזה ענין הק"ו אשר א"ר יוסי בן חלפתא לההוא. מינאה כמה שאמרו ז"ל בב"ר (פי"ד) על שהכחיש התחיה. ואמר אתון חספון מדבקין לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם. א"ל כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו באור. כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור זה נשבר ויש לו תקנה. זה נשבר ואין לו תקנה. א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיחה. א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. ומה אם זה שעשוי בנפיחתו של ב"ו יש לו תקנה. בנפיחת של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ע"כ. וראוי לדעת מה ענין הק"ו הזה:

אמנם הנה ר' יוסי למען יבא לחלק בענין הנפיחה. העיר לו אוזן בשאלה ההיא. איך לזכוכית הנעשה ביסוד אחד יש תקנה. משא"כ לנעשה בשתים. ויהי' ראוי יתהפך ויהי' לו כן כי על ידי אומרו החילק שחילק על הנפיחה. ואמר כי יסוד הרוח אשר בנפיחת אדם שבא מכח ארבע יסידות. שבו היה לו עזר לקבל תיקון וקיום. אז השיב לו ומה כו' לומר אם נפיחת מה שבא מכח אדם. שאחר השתלם הכלי. כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי. שאין החבור רק בעת הנפיחה. מספיק לתת בו תקון וקיום. נפיחתו של הקב"ה שזולת היותו מדבר הבלתי נפסד. כי הוא המחיה את הכל גם בלתי נפסקת כדרך כל דבר רוחני שמתרבה ומתפשט ואינו נפסק ונעתק. על אחת כמה וכמה:

והנה ע"י שתי הקדמות האלה אשר הנחנו. והן כי הן האדם כלול מד' עולמות. האומר מד' יסודות אשר לעולם השפל. והנפש מבחינת העולם אשר על הארץ הוא עולם הגלגלים. והרוח מעין עולם המלאכים. והנשמה מעין העליון. וההקדמה הב' והיא כי לא נעתק העצם נבדל הניתן באדם ממקירו. רק נתרב' ועודנו קשור במקורו. שהלא משל הנפיחה כמדובר. נחה שקטה הקושיא הראשונה. שהיא איך יעתק עצם נבדל אל זה החומר. והוא כי לא יעתק רק יתרבה ולא יפסק. כי כן דרך כל מקום ששרתה בו שכינה. כי גם אחרי כן נשאר שייכות קדושה שמה כנודע ליודעי דעת והתיישבו בחומר. הוא כי בא בהדרגה ראשונה בחינה קלה מעין עולם הגלגלים. ומצאה לה מנוח מה על הד' יסודות מעין תכונתם. ישיב עולם הגלגלים על ד' יסודות עולם השפל. ואחר היות בו רוחניות. זה היתה הכנה לסבה מה שהיא מעין עולם המלאכים. כענין התיצבות העולם ההויה על עולם הגלגלים. ואחר הכנה זו היתה נפיחתו ית' הנשמה העליונה כאמור. וזה יהיה מאמר הכתוב וייצר ה' אלהים שהן שתי יצירות הן שתי צורות. א' בחינת נפש מעין עולם הגלגלים. שנית מעין רוח עולם המלאכים. באלו הב' צורות צר את האדם אשר היותו עפר מן האדמה באופן כלל בו ג' העולמות. ואח"כ ויפח באפיו על ידו ית' נשמת חיים היא הנשמה העליונה. ולבל נתמה איך יעתק מאתו אל הגוף. אמר לשון נפיחה שיורה התקשרות עם המקור. והיות מאתו ית' שהוא בלתי נפסק ככל הכתוב בהקדמה. ושמא תאמר כי הלא אין דרך לבא רוח אחר הנפש. ולא נשמה אחר הרוח. אם לא עבור ימים רבים בין זה לזה. וישתלם להיות ראוי אל המדרגה שאחריה. וא"כ איפה איך באדם באו לו שתיהן כאחת. לז"א אל תתמה כי אין אדם הראשון ככל אדם. כי הלא הי' מהיותו עפר מוכן לקבל כל שפע וקדושה כי יציר כפיו ית' היה. ומיד היה ראוי נקבל נשמה. וזהו ויהי האדם לנפש חיה. כלו' מוכן לקבל נפש שהיא חיה מעצמה. היא בעלת חיות מצד עצמה מבלי ייחס אל עולם מהעולמות. היא הנשמה חלקו ית' בודדת היותה מצד עצמה. כי חלק אלוה ממעל היא יותר מכולן. הפך שאר בני האדם. והוא שימוש הלמ"ד לנפש. מוכן לנפש שהיא חיה:

וזה ענין המאמר ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם כו'. והוא כי הוקשה לו כי אחר אומרו וייצר שיורה על הצורה. איך יאמר אח"כ ויפח באפיו. ועוד שהיל"ל ויעש אם חוזר אל החומר. ע"כ אמר מלמד שהעמידו גולם. והוא שאחר היותו גולם העמידו. שהיא כי נתן בו העמדה שהיה נצב. כי אין זה רק ע"י תת בו רוח חיים לעמוד. אך לא הי' הרוח חיים נשמה מעולם הנשמות אשר למעלה מהרקיע. רק עד הרקיע. כי היתה העמדה עד לרקיע בלבד. ויהיה הרקיע האמור ביום שני ויעש אלהים את הרקיע הוא עולם המלאכים. כמאמר פרקי ר"א (פ"ד) שהוא הרקיע שעל ראשי החיות. ואמר שעד שם היתה ההעמדה וחיות. שכולל חיות מתייחס אל עולם הגלגלים ואל עולם המלאכים שהן הב' יצירות שכתבנו על מלת וייצר. ואח"כ זרק בו נשמה מאתו ית' היא השלישית. וז"א זרק כזורק ממנו ואליו. ולא כמשלשל נשמת אצילו' דרך העולמות. כי אחר הגיעו עד הרקיע. הוא שעל ראשי החיות כמדובר. אין בנתים עולמות לשלשל אליו. רק כזורק באויר ממנו ית' נשמה א' הרוח שהיא מרכבה אל הנשמה. כזורק מה שבידו לזולת. ושמא תאמר בשלמה אם אומרה ויפח היה מעין עולם הגלגלים או המלאכים. יצדק לשון נפיחה. כד"א וברוח פיו כל צבאם כמפורש למעלה. שייחס נפיחת רוח פיו אל צבא השמים. שהוא המשתלשל למטה ע"י התפשטות רוח פיו. אך לדעתן. שהוא שזרק מאשר לפניו. כטבע לשון זריקה ממנו. ואליו. שהיא הנשמה אחר היות בה רוח ונפש. שהמה כוללו העמדתו עד לרקיע. למה לא אמר ל' נתינה כענין ונתתי רוחי בכם וחייתם שהוא רוחו ממש מאתו. ע"כ אומר לך כי אין פרוש ויפח השתלשלות. כי נתינה מאתו ית' אליו היתה. ומה שלא נאמר ויתן. בטעם הוא לחלק בין חידוש בריאת אדם בחידוש העולם לחידוש העתיד אחר התחייה. כי הראשון לא יתמיד קיומם וחיותם ולעתיד לעולם יחיו והוא כי בראשונה היה בנפיחה כו' והוא כי גם כי אדם היה זך ובהיר. לא יבצר מהיות בו כח יצה"ר בצד מה. כי ע"כ חטא. אך לעתיד בתחיה יהיה החומר זך בלי שמרי יצה"ר. לגמרי באופן כי קדוש יאמר לו. כענין מאמר רז"ל במדרש חזית שאחר שאמרו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו לומר לו שיבקש מהקב"ה שיחזור לדבר עמהם לבל ישכחו. והשיב להם משה אין זה עתה כ"א לעתיד לבא שלא יהיה לכם יצה"ר. והנה במתן תורה היו מעין אדם הראשון כי פסקה זוהמתן והי' להם חירות ממלאך המות כאדם. אך עדין להם כח יצה"ר לחטוא כי ע"כ חטאו בעגל. וכן הי' באדם כמדובר. באופן שהיה אדם אטום מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה העליונה. כפסת בצק שעושין ממנו כלי הזכוכית. שהוא אטום משולל תוכיות לקבל שום דבר ונופחין בו ודוחקין חומרו לצד חוץ. עד יעשה כלי קבול. כן האדם הי' אטום בצד מה מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה ותהי זריקתה בתוכו בנפיחה כדוחק החומר ומרחקו אנה ואנה. כנופח עד יעשה כלי לקבל. כן הנשמה נתונה בו בזה האופן להכשירו על ידה להרחיקו מהחומר ולהכינו להיות כלי מוכן לקבל' כי יתקדש בקדושתה:

אמנם לע"ל יהיה האדם כלי מוכן לקבלה. ולא יצטרך רק נתינה כנותן חפץ בכלי אשר לו בית קיבול. וע"כ יחי' לעד כי לא יקרנו אסון עון אשר חטא כי אין יצה"ר נמצא אתו. ולא רצה לומר שאמר נפיחה לרמוז כי נשאר שרשה למעלה כמי שנופח. כי זה גם כי יאמר ויתן היה כך. כנודע מההקדמה של מעלה:

ח[edit]

ויטע ה' אלהים כו'. הנה באו' מקדם שפירשו מקדם לאדם. ותהיה הכונה שהקדי' הוא ית' שכרו לבריאתו. וי"א שהוא מקדם לעולם. שהיא מז' דברים שקדמו לבריאת עולם. וצריך לתת טעם למה הודיע אלהים אותנו זה בתורה. מה שלא עשה כן בששה הנותרים. ועוד או' אשר יצר מיותר. ועוד למה הכניסו בג"ע המיוח' לתשלום שכר טרם יעשה מצות:

אך אחרי אומרו גדר האדם בפסוק הקודם כי טרם נפיחת הנשמה היה האדם לנפש חיוניות שהיה חומרו זך מאד. כי נזדכך עפרו ע"י כפיו ית' אשר נעשה בהם. כאומרו וייצר כו' כי נעשה חומרו צורה. במה שה' אלהים עשאו. עם היותו מעפר מן האדמה. בא ופי' ואמר תדע כי כן הוא. כי הלא ויטע ה' אלהים בעצמו ית' בשני שמותיו אלה. ועוד שנית והיא גן בעדן שבמקום עידון ואיכות רוחני היה. והיא גן אשר דרך הגן שאילניתיו משובח איכותם. מאיכות המקום שנטועים בו. ועוד שלישית שהיה מקדם לבריאתו של עולם שכל הדברים שקדמו לעולם. איכותם זך מהעולם כמו תורה וכסא הכבוד. ועם כל זה וישם שם את האדם בגוף ונפש. ואיך אשר מעפר יסודו יהי' לו מבוא. לבוא בו. אך הוא אשר יצר כלומר למה שהוא ית' יצר אותו בעצמו יציר כפיו. נקנה בו קדושה ורוחניות עצום מאד. עד גדר שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש:

ואשר העמידו בג"ע טרם עשות שום מצוה. הלא היא כי רצה הוא יתב' לעוררנו בעיקר גדול. הלא הוא לבל יעלה על לב איש שוגה לחשוב בלבו. כי העובד את ה' ומקבל שכר. ידמה לעובד את המלך ונותן לו שכר. כי הנה המשרת את המלך אין איכותו משתנה מאשר הי' טרם ישרתהו. וגם השכר ההוא אינו דבק במקבל. כי אם שרצן מלך לתתו לו חלף עבודתו. אך העובד את ה' לא כן הוא. כ"א שבכל עבודה ועבודה אשר יעבוד. הוא הולך ומתעלה איכותו וגם חומרו קונה קדושה. כי ע"כ המצות כמספר אבריו. והוא אומרנו אשר קדשנו במצותיו. שעל ידי המצות אנו מתקדשים. ונמשך מזה כי בהתקדשו. ובלתי המצא בו דבר טומאה החוצץ בינו לשורש נפשו בטבע תדבק נפשו בשורשה אשר היא בג"ע. כי אצ"ל העושה מצות עשה. כ"א גם אשר לא עבד את ה'. רק במה שנשמר מעבירה אשר לא הוטמא דבק בה' הוא. נמצא כי שכר הצדיק דבק בנפשו. כי כל מה שהולך ופועל צדק הוא הולך ונדבק בה' והוא שכרו. וזה מאמרם ז"ל (ב"ר פ"ט) באומרם זכה הרי ג"ע לא זכה הרי גיהנם. ולא אמר נותנין לו כ"א הרי ג"ע כלומר מאליו. וההק' בהפכו:

עוד טעם שני. והוא ללמד לאדם דעת בל יעלה על רוחו שיעצרנו הגשם והחומר לאדם מלהשיג האושר. כ"א שאין צריך לומר הנפש הרוחניות שלא תפסיד בחברת חומר הצדיק. כ"א גם החומר קונה אושר בחברת הנפש. ועד ממהר לשני העקרים האלה. אדם הראשון. כי בהיותו משולל חטא. היתה נפשו דבקה בשרשה ודבקה בג"ע ולא יעצרנה הגשם. כ"א בגוף ונפש נתנו ה' בג"ע טרם יעשה מצות. למה שהיתה טהורה בלי הפסק טומאה. כי נפשו קשור' בשרשה אשר בג"ע:

עוד מעין זה. למען נדע מעתה תכלית העתיד שבהזדכך החומר בכור הארץ. ונזכה ונחיה בגוף ונפש. נהיה דבקים בה' כאדם קודם שחטא ויותר. וכמאמר אליהו שהקב"ה עושה להם כנפים כו' שהוא כאותן ששש כנפים לא'. שיהיו כמלאכי השרת בגוף ונפש. כי לא יהיה הגוף כאדם שנלוש בעפר ומים של אד שעלה מן הארץ כי אם בשל אורות עליונים:

ט[edit]

ויצמח ה' אלהים כו'. הן אמת כי לפי השכל אנושי הלא כמו זר נחשב. יהיו בג"ע אילנות ופרחים כגנות ופרדסי' אשר בארץ המה. כי הלא עיקר גדול לנו כי שכר מצות רוחני הוא באמת. אך מצינו לרז"ל (ב"ר פ' נ"ג) מקבלי האמת והצדק האומרים על והנה עלה זית טרף בפיה. שהביאתה מג"ע. וכן בגפן שנטע נח ארז"ל שהוציא הזמורה מג"ע. שיורו באצבע כי אילנות ממש יש שם. ולולא מאמריהם היה אפשר לתת צורה אל מקראי התורה האלה. אך לעומת זה העיקר הידוע. כי אין האושר גשמי חלילה:

אמנם אומר כי הנה כאשר העה"ז השפל. יש עולם למעלה ממנו אשר זה דוגמתו כאשר כתבנו למעלה כמאמרם ז"ל. באמר היה מביט בתורה ובורא את העולם. שהוא כי טרם יברא העולם כל סיפור הבריאה עד סוף יום הששי היה פירושו על האצילות העליון ואחרי כן דוגמת כל מה שלמעלה נעשה למטה והוא פשט הכתובים וזהו מביט בתורה ובורא את העולם:

והנה אין ספק כי גם שהאחד דוגמת שלעומתו לא ישתוו באיכות. כי התחתון גשמי. והגבוה ממנו עולה באיכות עד תכלית הרוחניות ועל הדרך הזה יש ג"ע בעה"ז. ויש לעומתו גבוה הימנו וגבוה מעל גבוה לפי מספר העולמות שהם אבי"ע ליודעי חן. ואין ספק כי אין דומה איכות גדר רוחניות התחתון עם שלמעלה הימנו ועד"ז עד מעלה מעלה. אמנם לא יבצר מהיות דוגמת זה מזה וכל מיני קדושות ואורות אשר ליותר עליון משתלשלים באשר למטה הימנו בגדר התלבשות ועביות מהמגדר העליון. וההיקש בזה עד התחתון. באופן שהתחתון כסולם מוצב ארצה וראשו עולה מעלה מעלה. על כן כאשר למלאכי עליון אשר רוחניי' וקדושים הם באמת. לא יבצר מהם בבואם אל העולם השפל. מהתלבש מלבוש מעין העה"ז ויתראו במראה גבר. כאשר באברהם כאומרו והנה שלשה אנשים כו' וכן בלוט. והן אמת כי לא יבצר מהיותם רוחניים בעצם גם בעודם בארץ הלזו. כ"א שאיכות העולם מקנה בם התלבשות. כן הדבר הזה כי גם שכל אורות ג"ע הארץ רוחניים בעצם המה. למה שהם בעה"ז יתלבשו מעין עולם השפל ויראו כאילנות בעלי גשם. אך כמקרה המלאכים גם הם יקרם. שבהתלבשם לא יבצר מהם רוחניותם העצמיי. אמנם יהי להם כן עודם במקומם. אך לו יצוייר יביאו ענף או זמורה מג"ע חוצה כאשר בהיותם במקומם מתלבשים מלבוש גשמי על השתנות גדר מקומם. כן בצאתם משם חוצה יתעבה איכות הבד או ענף עד יהיה כאחד מאילנות העה"ז הגשמיים בעצם. כי גם שהכל בעה"ז אינו דומה איכות אויר ג"ע אל שאר העולם. וכעלה זית של היונה וזמורת נח למ"ד. וז"א אח"כ ונהר יוצא מעדן להשקות כו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים. כי היתכן שהגן משקה אותו במי נהר כאלה אשר בארץ המה. ומה גם כי שפע עדן גן המשקה אותו מלמעלה הוא. ועוד אומרו והיה לארבעה ראשים כי היה ראוי יאמר והיה לארבעה נהרות. וראש אחד להם למעלה. אך הנה אין ספק כי בג"ע איכות מימי הנהר יוצא מעדן. אינם כי אם בעלי איכות רוחני בלי ספק. אלא שאחר צאתם משם יפרד באיכות ויצא חוץ מג"ע. וזהו והיה לד' ראשים. כי למה שמשתנה איכות המים להיותם גשמיים. אין מתחברים עם ראשיהם שבג"ע ליקרא ראש להם. כ"א עתה נעשים להם ראשים מחדש. כאלו מעתה מתחילים. והוא זה מעין מאמר רז"ל בב"ר (פ"ד) בפסוק יהי רקיע כו' שכל העולם היה מים במים. וגלה הקב"ה טיפה האמצעית וממנה נעשה הרקיע. ונמצאו חצי המים מעל לרקיע וחצי למטה. ואין ספק שהמים שמעל לרקיע אינם כמים הנשארים למטה רק רוחניים לפי מקומם. כן הדבר הזה:

ונחזור אל הענין. כי הנה כל מיני אורות ותפנוקי עדן העליון הנם בתחתון. כ"א שהם מלובשין כמדובר. והנה אין ספק כי תרי"ג מצות. הן תרי"ג שרשי אורות רמות ונשאות מעלה מעלה. ושורש התורה אשר ממנה יסתעפו כולן היא העיקר. והמצות אליה כאור עצום ורב. וממנה יתפשטו אורות דקים ועבים סביבותיה. וכאשר לא ידמה המקבל אור מאחד מהאורות המסתעפים מן הגדול. אל המקבל מהגדול עצמו המאיר לכלם. כי גדול יהיה כבודו ואורו במאוד מאד. כן הדבר הזה כי הנה כל עושה מצוה יאיר לנפשו בא' מהאורות המסתעפות בתורה. אך לא יערוך עם העוסק בתורה ממש. שמתדבק באור הגדול המאיר לכלם. ועל כן אמר ותלמוד תורה כגגד כלם. והנה התרי"ג אורות הנז' מלבד אור התורה הגדול. ישנן בגן העליון שבעולם העליון. ודוגמתן משתלשלים בשל למטה ממנו. ודוגמתן בארציי. והנה מיני אילנות אשר בג"ע הארץ. הנם אורות המצות כל מין ומין מעין כל מצוה. אלא שמכל מין. יש עד אין מספר ליהנות בהן כל הנפשות העושות מצות ה'. כל א' לפי בחינת שרשה. נמצא ע"פ הדברים האלה כי לפי רוב עשות האדם מצות ועוסק בתורה. יצמיח ויפריח אילנות ג"ע הארץ ויעדן אותם. כי הלא ע"י המצות אשר יעשה. ישפיע אור שפע מלמעלה מאורות שרשי המצות. וישתלשל באורות שבג"ע העליון. ומהם אל של ג"ע של מטה הם האילנות. ומצמיחים ומפריחים ומתעדנים להיות בהם הנפשות העושות. וז"א למטה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וארז"ל לעבדה אלו מצות עשה. ולשמרה אלו מצות ל"ת. שהוא אצלי כי ע"י עשותו מצות עשה. היא כעובדה ומצמיחה. כי משקה אור מהאור העליון עד בלי די. לכל עצי עדן המתייחסי' אל המצות שקיים. ולשמרה אלו מצות ל"ת שבהשמר מעבור מצות ל"ת. שומר כל אורות הקדושה אשר בגן המתייחסים אל נפשו. מלהתערב זר הוא כח טומאה. וז"א ויצמח ה' אלהים מן האדמה כו' כי הנה אומרו מן האדמה הוא מיותר. ועוד כי מן האדמה סתם משמעו על הארץ הלזו כד"א עפר מן האדמה שהיא מחוץ לג"ע שהוא מהר המוריה ממקום כפרתו. וכן אומרו ונחמד למראה וטוב למאכל. וכן ועץ החיים בתוך הגן. אומרו בתוך הגן הוא מיותר. ואם הוא לומר שהוא באמצעי מה יתן ומה יוסיף להודיע שהוא באמצע. וכן אומרו ועץ הדעת כו' מה ענינו לפי הפשט. אך אחרי אומרו כי נטע הוא ית' את הגן. אמר מהיכן הוא ית' מצמיחן. הלא הוא מן האדמה. וזהו ויצמח ה' אלהים מן האדמה. שהוא מן האדמה הזאת תצמיח ותפריח. כי ע"י תורה ומצות שיעשה האדם באדמה. יצמחו וישבעו עצי ה'. והוא אשר כתבנו כי ע"י מצות ה' אשר יעשה האדם. יצמחו כל עצי עדן מאור השפע אשר יורק עליהם מג"ע של מעלה. אשר שם אורות שרשי המצות. וסיפר איך יש בהם כל עץ נחמד למראה. וטוב למאכל. זהו מה שכתבנו כי כל עצי עדן הם אורות של מיני המצות. והנה יש במצות ב' סוגים. א' המשפטים וכל המצות הקרובים אל הדעת. ויש חקים כי אין האדם רואה בהם טעם. רק שיודע כי ודאי הנאה נפשיית יש בהם. ועל הסוג הא' אמר כל עץ נחמד למראה. של כל מראה עיני האדם יראה נחמד. ועל סוד החקים אמר וטוב למאכל. ועל אשר כתבנו כי כל המצות הן אורות מסתעפות ומתפשטות מסביבות התורה והיא גזע אור לכולם. אמר ועץ החיים בתוך הגן. היא התורה באמצע הגן. וכל יתר המצות סביבותיו. כי ממנו יהיו ויקראהו עץ החיים למה כי לכל מצוה ומצוה יש אור ותענוג. וגם חיים מפאת היותן אחוזות בתורה. אך התורה עצמה היא חיים מצד עצמה. כי עץ חיים היא למחזיקים בה. וזה מאמר הכתוב שאומרת התורה כי מוצאי מצא חיים כו':

והנה בעץ הדעת טוב ורע יש רמז. וע"פ הפשט נאמר ע"פ האמור כי יש גם שם אילן שכח קדושה וטוב. מעורב עם כח חצוני טמא. והאוחז בו נותן כח בחצוניות. ומשפיע בו טומאה ופוגם את הקדושה ע"י מעשה הרע אשר יעשה. ומאומרו עץ הדעת טוב ורע. ולא אמר עץ טוב ורע. אחשוב אל ההולך בשרירות לבו לדעת לפי שכלו את הטוב ואת הרע. ולא יסמוך על אביו שבשמים אשר הורה לנו את הטוב. והרחיקנו מן הרע. גם שלא יושג הדבור אצלנו. וזה רמזה לנו תורתנו הקדושה בפסוק זה הדרך ישרה שיבור לו האדם. הלא הוא שידבק בטוהר לבו במצות ה'. ותורה צוה לנו משה. ובאמונתו יחיה. כי היא תורת אמת באמת. ולא יפנה לבו לו' אחפש ואחקור בשום שכל והבין. ע"י החקירות לדעת הטוב והרע. ובמאזני שכלי אשקלה. ואבור אוכל דת האמת. מתוך פסולות אמונות ילדי נכרים:

והנה איש כזה יערה למות נפשו וירד אבל שאולה. כי רבים חללים הפילה החקירה שכלית והיא החכמה חצונית. כי אוי מי יחיה בשומו. אל החכמה זו פני שכלו. כי איזו הדרך תשיג בינת אדם חרש מחרשי אדמה. כבשי דרחמנא אשר לא ישיגוהו מלאכי אלהים משוללי חומר. ואומרים איה כבוד מלכותו. ואיך חדוש עולם אשר בחכמתו הבלתי נפרדת. מאיכותו יסד ארץ.. ובתבונתו נטה שמים. ישיגנו שכל איש האדמה. להבל דמה. וטוב לגבר כי יעסוק במצות ה' ובתורתו לתומו. ולא ישית לבו לדעת הטוב והרע לפי שכלו. וזה מאמר הכ' ויצמח כו' כל עץ נחמד למראה כו' שהם שני סוגי מצות שכתבנו. וגם ועץ החיים היא התורה. כלומר הנה לך חמדת מראה וטוב מאכל בהנאה. ומה לך עוד. והנה לעומת זה עץ הדעת טוב ורע. שהוא הצומח ע"י איש שמתעסק לדעת טוב ורע. לברר בשכלו וע"פ חקירתו. וע"ז הזהירו ית' את אדם. מכל עץ הגן אכול בעה"ז. תאכל בעה"ב. או אכול במחשבה וכונה. תאכל במעשה. ועז"א אך מעץ הדעת כו' לא תאכל אפילו במחשבה. כי הלא תטעה ולא תדע לצאת בשלום. כי שם חלקת כח השטן המפתה ספון. ויתא ראשי עם אבלים שאולה. וזהו כי ביום אכלך ממנו מות בעה"ז. תמות בעה"ב. ולא יבצר ממך מהדבק בידך מאומה מן החרם ההוא. וכן היה לו. כי הציץ ומת. לולא שבת הגין עליו. היה יום המות ביום הולדו וזה מאמרם ז"ל (סנהדרין פ"ד) אדם הראשון מין היה. וכן אמרו (ב"ר פי"ט) כי חוה סחטה ענבים והשקתו כי הוא כי סחטה הדברים עד תמצית החקירה. עד שנשתכר ונתבלבלת דעתו. וקרה לו כמי שהציץ ונפגע. וע"כ בשובו בתשובה לתקן עוותתו. הקריב קרבן בקרן אחד במצחו והוא כי למה שפגם בשלילת אחדות ונעשה מין כמי שקוצץ ח"ו. ע"כ בבואו לתקן ושב אל אמונת הייחוד. הביא קרבן המורה על אחדות והוא כי הקרן משל אל המלכות כמפורש בחלומות דניאל והודה בשובו כי המלכות א' הוא. ועוד לנו למעלה דרך אחרת במאמר ההוא ועל השמר מכל החכמה חצונית ההיא. הזהיר שלמה בחכמתו ככתוב אצלנו (משלי ה) באומרו נפת תטופנה כו' לומר השמר פן ואל תתפתה בחכמת המחקר של הזרה כי הלא תתפתה כי תראה מתק אמריה בחקירות שכליות כנופת הנוטף דבש ויעלה על לבה כי יקרך כאוכל נופת שמדי אכלו דבשו. ימצא בטובו שעוה בעלת דבקות. וכן תחשוב ידבק בידך מתוכה איזה דבר ממשיי שתדבק בו ולא תמצא דבר מתדבק כי אם וחלק משמן חכה שאין בו דבר ממשות ידבקו בך. ושמא תאמר כי בראותך כי הבל היא תגעל בה. הנה אחריתה מרה כי סופה להשאיר בך מרורות סברות. אשר לא כתורת ה' ומי יתן והיה מרירות קל שבהדיח פיך יוסר. כ"א הוא כלענה שלא יבצר אחר רוב ההדחות מהשאר מרירות מה. כי גם שתרבה בישיבת תורת ה' תמימה להדיח את צואת הזרה. לא יבצר מהשאר סברה זרה בצד מה. וש"ת הלא היא מלאה חידודים. ולטעום מחידודה קודם לליבונה עד שלא תשרפני אפרוש שלא אכוין רק לחבת החידוד. לז"א חדה בטעם רביע כמגביה קול ואומר מה שהיא חדה שע"כ תבחרנה ותחפוץ בה הלא חידודים הוא לך כחרב פפיות החותך בפה האחד את גופך. ובשני את הנפש ואצ"ל הסכמת חכמיה אחר החקירה שהם דעות רעות וכוזבות. כ"א אפילו התחלותי' כי הנה רגליה הם שתי רגלי הנחות ההיקש להוציא התולד' והנפקותא הם יורדות מות כי הם הנחות שקריות והפך דת האמת וא"כ ודאי שצעדיה היוצאים מרגליה הם התולדות. שאת שאול יתמוכו שכ"כ הן רעות שלו יונח היה שאול מתבטל להעדר חוטאים. עון המאמין בתולדות אלו מספיקין לתמוך את שאול בל ימוט כי באלה שמן חלקו כי גדול עונם מנשוא וכל שאול יצטרך להתקיים בשבילם. וראה כי רעתך רבה כי הלא ירא אני פן יהיו שני הדברים שקולים בעיניך תורת ה' וכפירת הזרה. ותבא לפלס בפלס שכלך לדעת איזו היא האמת. או זו או זו. וזהו אורח חיים היא התורה פן תפלס איזה היא אמת ואין לך רעה גדולה מזו חלילה. ומי יתן והי' לך דעת להכריע האמת והחרשתי:

אך מה תעשה כי הנה נעו מעגלותיה. כי אין מבא לשכל אנושי לעמוד על עמקי עניינה. נמצא שלא תדע להכריע לצד האמת ותשאר נבוך או תטה אל הזרה ותאבד לכן ועתה בנים כו' כמפורש אצלנו במקומו בס"ד:

ונחזור אל הענין כי הזהירה תורה את האדם בל ילך אחר החקירה פן יאבד ולא עשתה כן רק סחטה ענבים ונתנה לו כאשר פירשנו. כי סחטה הדברים ע"פ חקירת שכלה ונתנה לו וזה יהיה דעת האומר גפן היה:

והנה יש גם דעות אחרות (ברכות דף מ') יש אומרים תאנה היתה ויש אומרים אתרוג. ויש אומרים חטה אפשר שהאומר אתרוג שדומה ללב דעתו שבלבו חטא בלבד והאומר חטה הוא שגם חטא בשפתיו ודומה לחטה שיש לה מעין חיתוך לארכה. מעין חיתוך שבין שתי השפתים. והאומר תאנה הוא שגם במעשה חטא. והוא שמשך בערלתו. כמשז"ל ונמשל לתאנה כמ"ש ז"ל באברהם בב"ר פר' מילה (פ' מ"ו) א"ר יודן א"ל הקב"ה מה תאנה אין בה פסולת אלא עוקצה כך אתה אין בך פסולת אלא הערלה כו' הנה משלו משל הערלה אל התאנה:

י[edit]

ונהר יוצא מעדן כו'. הנה כתבנו לפי פשטו:

והנה אמרו ז"ל (ב"ר פט"ז) כי ארבעה ראשים אלו ארבעה גליות. שם האחד פישון זה מלך בבל מל שם ופשו פרשיו כו' גיחון הוא מדי. חדקל הוא יון. בהיתה חדה וקלה בגזירותיה. והרביעי היא פרת הוא אדום. שהפרה והצירה לפניו:

והנה אין נראה פה ייחס אל המלכיות. ואפשר לדבריהם יהיה רמז הפסוק. ונהר השפע לקיים העולם יוצא מעדן. היא המתעדן על דברי תורה של עץ החיים הנזכר והוא כד"א הוא עדינו העצני. ופירשו ז"ל על דוד שנקרא עדינו שהיה מתעדן על דברי תורה. ואמר כי נהר השפע יוצא מהמתעדן על דברי תורה. להשקות את הגן אלו ישראל. כמ"ש ז"ל (שיר ו') על דודי ירד לגנו:

אמנם כאשר ומשם יפרד שיתפרד העם מן התורה. שהוא עון ביטול תורה. אז והיה לארבע ראשים הם ארבע גליות. כמ"ש ז"ל (מ"ר איכה) שלא גלו אלא על ביטול התורה. שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל שפיכת דמים. ולא ויתר על ביטול תורה:

עוד אפשר לנו לומר שרמז ונהר יוצא מעדן. הוא המתעדן על דברי תורה להוריד שפע ולהשקות את הגן. הוא הגן הנזכר. כי כל עצי עדן מתברכים על ידו. ואל יאמר איש כי גם הם בהמשכו אחר עניני העולם יוכל לידבק בתורה. כי לא כן הוא כי הלא משם שהוא מהג"ע הנזכר. יפרד אם יהיה לד' ראשים שהוא לאחד מארבעה ראשים האחד הוא פישון שפושה ומרבה הונו. הוא האיש הסובב סובב כו' להעשיר עד מקום אשר שם הזהב. שלהוט אחר הממון:

והנה הן אמת כי כאשר זהב הארץ ההיא טוב כו'. שמוציאו לטוב לעשות צדקה וכיוצא בו. אז תלך לפניו צדקו להאיר לו. ובהיר הוא בשחקים כעין הבדולח. וישא חן לפני קונו כשוהם המסוגל לחן. כנודע. והב' הוא הרודף אחר הכבוד ונקרא גיחון. מל' (תהלים כ"ב) כי אתה גוחי מבטן ל' הוצאה. כי הכבוד א' מהדברים שמוציאים את האדם מהעולם:

והנה דרך הלהוט אחר הכבוד להרבות לו עבדים לשרתו ולרוץ לפניו. וע"כ הוא הסובב את כל ארץ כוש. שמשם מוצא העבדים כנודע. והג' אשר לא יתהלל בעשרו וכבודו. רק בחכמתו ולא בחכמת התורה. רק בחידודין קלים וזהו חדקל חד קל. ואינו חפץ בחידודי התורה אשר איכותה למעלה מן השכל. רק הוא ההולך קדמת אשור שהוא לעמת מראות עיניו. כד"א ומגבעות אשורנו. הן חכמות חצוניות אשר יביט בם בעין שכלו הקל. ויאבד נפשו בו. והרביעי הוא פרת הוא ההולך קדמת תאות גופניות. והוא שטוף לפרות ולרבות. ואמר כי כל ארבעה ראשים אלו משם היא הג"ע הנ"ל ישרד ויתרחק. לכן טוב לגבר כי ישא עול תורה. ויגעל בזרה. וייטיב לו בעוה"ז ובעוה"ב:

טו[edit]

ויקח ה' אלהים את האדם כו'. הנה למעלה אמר וישם שם את האדם כו'. ולמה חוזר ואומר ויקח כו' והנה היה אפשר לומר כי אומרו למעלה וישם שם הוא בעדן הנזכר שם ולא בגן:

אך אחר אומרו אשר נטע ה' אלהים גן כו' אז ויקח אותו מעדן ויניחהו בגן אך לא יתכן כי הלא לפי הסברא עדן הוא גדול האיכות מהגן ואיך יכניסהו תחלה ויורידהו אחרי כן:

אמנם בבואו ית' להודיע איך צוה לו ז' מצות בפסוק ויצו עליו כו' הקדים ואמר ראו נא חיבתו ית'. כי אין צ"ל קודם עשות מצוה. כ"א גם קודם הציווי הכניסו בגן עדן. ואין זה כ"א ע"י שיתוף מדת רחמים. וזהו ויקח ה' אלהים כי היות שיתף ה' עם אלהים. היה סיבה שלקחו ויניחהו כו' ואח"כ ויצו עליו כו' ויתכן ע"ד זה כי הנה מצד הגוף לא היה ראוי יונח בגן עדן כ"א מצד הנפש. אמר כי ויקח ה' אלהים שהם רחמים ודין. את האדם שמרבה האת. את הנפש ואומרו האדם על הגוף את הגוף בשם רחמים. ואת הנפש בדין. ויניחהו כו' והורה עוד בפסוק היות חומרו זך. שהיה כדאי לילקח בידו יתברך שהוא מצד דקות איכותו. כי דבר גשמי בעצם אין לו ית' אחיזה בו או שזיככו יותר על ידי לקיחה. שיהא זך הרבה שיהא ראוי להיות בגן עדן בגוף ונפש. וזהו ויקח ה' אלהים בעצמו ולא ע"י מלאך. את האדם בגוף ונפש ויניחהו כו' ואומרו לעבדה ולשמרה. הנה כתבנו מאמר רז"ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה מצות ל"ת. ופירשנו שהוא כי ע"י מצות עשה. יורק שפע עליון ומשקה את עצי עדן ומצמיחן. וע"י השמר מעבור מצות ל"ת שומרה מלהתערב זר. הוא כח הטומאה בגן בבחינה המתייחסת אל נפשו. ויתכן כיון לומר למה בחר באדם ויקחהו לתת לו מנוחה. ולא עשה כן למלאכיו עושי רצונו. לז"א לעבדה ולשמרה. והוא כי האדם מוריד שפע במצותיו ושומר הגן ומצמיחו. מה שא"כ למלאכיו שע"י היותם משוללי יצה"ר. אין הקב"ה קובע להם שכר על פירות' להשפיע בעצי עדן. והוא הכתוב אצלנו על מאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם:

טז[edit]

ויצו כו'. הנה או' לאמר. הוא בלתי צודק לאמר לזולת. והנה רז"ל (סנהדרין דף נ"ח) פירשו כי פה צוה לו ז' מצות. ויצו זו ע"א. כד"א כי הואיל הלך אחר צו. ה' זו ברכת השם. אלהים אלו הדיינין שנאמר אלהים לא תקלל. על האדם זו שפיכת דמים שנא' שופך דם האדם כו'. לאמר אלו עריות שנא' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו כו'. מכל עץ הגן אכל תאכל זה הגזל. ומעץ כו' זה אבר מן החי כו'. וע"ד הפשט יאמר. בשום לב מה היה שלא מצינו לחוה אזהרה ונענשה על עוברה. אך יהיה כי מעת הוצרך לצוות את האדם. צוהו יזהיר את האשה משמו ית'. וזהו יאמר ויצו על האדם על עצמו. וגם צוהו לאמר לאשה אשר יתן לו. כי מעתה עשאו שליח להזהירה וז"א לאמר. ואומרו מכל עץ כו' ומעץ כו'. פירשנו למעלה בס"ד:

עוד אפשר. כי הנה כתבנו שאילנות ג"ע הארץ. הם עץ החיים אור התורה שנשתלשל משורש התורה העליון. וכל יתר אילנות הם אורות יתר מצות כמדובר למעלה ועץ הדעת טוב ורע הוא כח חצוני הדבק ומתאחז בקדושה. והנהנה מעבירה מוסיף כח ומצמיח האילן ההיא. ואמר לו הוא ית' מכל עץ הגן אכול. ובאכלך ותהנה ממנו בעה"ז. תזכה שגם תאכל בעה"ב אשר למעלה מהג"ע הארץ הלז. ועץ כו' גם שם תמות שהוא מות בעה"ז תמות בעה"ב. אז אם תהנה מקדושת כל עץ הגן. כי תתבודד ותתענג בדשן תורה ומצות. שהוא נמשך אל אכילה. ימשך לך כי תאכל תמיד ולא יפסיד ממך וזה אכל תאכל. אך אם תהנה מטוב ורע כי בכל מעשים טובים תעשה עבירה ותהנה מהרע. מות תמות שלא תוסיף לאכול עוד:

או בשום לב אל אומרו ממנו זה פעמים על עץ הדעת טוב ורע. אך יאמר מכל עץ הגן אכל תאכל בין מפרי. בין מעלהו. או מבדיו. כי כל סעיפי התפשטות תורה ומצוה טובים לאדם. אך ומעץ הדעת כו' לא תאכל מכל מה שממנו. כי ביום אכלך ממנו כו' לומר כאשר האכילה היא ממנו כן המיתה היא ממנו. שאין העונש דבר בלתי נמשך מהעץ כי אם המיתה היא ממנו. כי ממנו הוא מה שמות תמות. כי תהיה הטומאה כרוכה בך עד תמיתך כנודע. כי כח הטומאה היא הדבקה בחטא ועל כן המת מטמא:

יח[edit]

ויאמר ה' אלהים לא טוב כו'. הנה היה מקום יאמר איש תחת מה ברא ה' אשה לאיש אם לא להיות קיום במין ולמה קצף ה' על האדם והלא כמעט היה נמנע מלבחור בחיים נצחיים. לז"א דע לך כי ויאמר ה' אלהים הנה הבחירה חפשיות. ובין ישאר זך וחי לעולם. ובין יחטא וימות. הנה לא טוב היות האדם לבדו. כי הלא מציאות יצה"ר בו. ואם יהרהר ויוציא זרע לבטלה יפגום. באופן שמה שאמרתי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב. לא טוב יהיה. כי אחר שהאדם הוא עיקר ימלא הארץ טומאה. ע"כ אעשה לו עזר ויהיה העזר כנגדו. כלומר לעומת מה שיהיה הוא. אם הוא ישאר בקדושתו מה שישמש עמה יוליד כחות קדושה. ויעזר ויתפאר בהם. ואם יתעכר בהעוותו. תהיה לו עזר להיות קיים במין שהוא עזר לו כנודע. כי המת בלא זרע הוא הרוס כמ"ש ז"ל:

או יאמר כי הנה מתחלה היו דו פרצופין והיתה היא מאחוריו. אמר לא טוב היותו לבדו אעשה לו עזר במה שתהיה כנגדו נגד פניו. משא"כ מאחוריו כי לא יעזר ממנה:

או יאמר בין תהיה בת זוגו. בין תהיה בלתי בת זוגו. טוב לו בה ולא בהיות לבדו מפני ההרהור. אך אכפול טובתו שאעשה לאדם עזר שיהיה כנגדו. שהיא בת זוגו כנגדו המקביל אליו מפאת נפשו:

או יאמר ענין מאמר ר' חייא ע"ה (יבמות דף ס"ג) כי על האשה אמר דיינו שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ואפשר כי הן שתי אלה אמר אלהים. לא טוב היות האדם לבדו שהוא לינצל מן החטא ע"י הרהור. וגם אעשה לו עזר כנגדו לגדל את בניו:

יט[edit]

וייצר ה' אלהים מן האדמה כו' ויבא אל האדם כו'. ראוי לשים לב למה הביאם אל האדם שיקרא להן שמות. ולא עוד אלא שארז"ל (ב"ר פי"ז) שאמר הקב"ה למלאכים שיראו חכמתו כי הם לא ישכילו לקרא להן שמות אלא הוא. ומה זה היה שנעלם ממלאכי מעלה. וכן אמרו שקרא שם גם להקב"ה ית' ויתעלה שמו. וז"ל מאמרם כשאמר הקב"ה נעשה אדם אמרו לו מלאכי השרת מה טיבו. א"ל חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה כו' א"ל זה מה שמו ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם. א"ל מה שמו א"ל זה שור כו' ואתה מה שמך כו' ואני מה שמי א"ל לך נאה ליקרא ה'. שאתה אדון לכל בריותיך. הה"ד אני ה' הוא שמי. הוא שמי שקראני אדה"ר. ע"כ. וראוי לדעת למה נסהו בזה. ועוד כי אין בכתוב אלא שקרא שם לבעלי חיים. כאו' לכל הבהמה כו' ולא לעליונים:

ועוד מי הכריחו לפרש באו' אני ה' הוא שמי שהוא שם שקראו אדה"ר. ועוד כי הלא השם שבפסוק ההוא. הוא שם ההויה. ועליו אמר הוא שמי שקראני וא"כ איך נתן טעם ואמר שהוא אדון לכל בריותיו. כי הלא אין טעם זה צודק אלא בשם אדנות. ועוד ראוי לשים לב באו' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כי הנה או' נפש חיה. הוא מיותר ומשולל הבנה:

אמנם הנה למה שהמלאכים היו מקטריגים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו כו' כי חומר הוא. ואיך יקנה שלמות וישיג אל העולמות עליונים. להשפיע בחכמה ומעשים טובים שפע מאתו ית' משתלשל דרך העולמות לקיים עולם אחר שמחומר קורץ. ע"כ מה עשה הוא יתברך אמר דעו איפה כי אין כמוהו לקשר העולמות ולשלשל השפע מלמעלה למטה דרך העולמות. כי הלא הוא כולל כל העולמות. חומרו מעולם השפל. חיונית נפשו להתנועע מעולם הגלגלים בעלי התנועה. הרוח מעולם המלאכים. כד"א עושה מלאכיו רוחות. נשמה מעולם העליון. כמפורש על מאמר נעשה אדם. כי אמר אלהים לכל העולמות ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל א' יתן חלק בו כאז"ל. וע"כ להיותו כולל הכל בעבוד את ה'. ומה גם במחשבה. ודבור ומעשה. עושה רושם בעולם העליון. ומריק שפע מלמעלה אשר משם הנשמה העליונה שבו. ומשלשלו דרך העולמות עד למטה לארץ עולם המעשה. וע"י כן מתקשרים ומתקיימים. למה שבכל חלקיו הכוללים כל עולמות עבד את ה'. מה שאין כח זה במלאכים שאין להם חלק רק בעולם א' בלבד כאז"ל:

והנה היה מקום להם לחלוק ולומר. כי למה שהאדם קורץ מאדמה. יעצרנו הגשם מלהשיג הדברים העליונים. ולדעת עניניו ית' כדי להשפיע מאתו ית'. ואם יטה אל הדברים העליונים מפאת נשמתו. איך יהיה בו כח עולם השפל להשפיע בו. כלל הדברים כי חלקיו ההפכיים זה מזה. יבלבלוהו מהשיג יחס הנוגע אל כל עולם ועולם בעצם מצד עצמו. כי רבים ומנגדים המה בו. ע"כ מה עשה הוא ית' הביא לפניהם הב"ח ולא השכילו לקרא להם שמות. כי טח מראות עיניהם בבעלי גשם ולהשכיל באיכותם. כי עצרם הגשם אשר אין להם חלק בו. באופן יכיר כי לא על ידם היה מקום להשפיע ולשלשל ממרום. שפע בעולם השפל. כי אין להם שייכות בו. כי ע"כ לא ישכילו לבא עד תכונת היושבים בו. לקרא שם לכל מין לפי בחינת איכותו. ואח"כ העביר בפני האדם את כל חלקי הבריות שבעולמות. בפרט שני הקצוות הב"ח שבארץ הלזו התחתונה. ושמו ית' אשר למעלה מכל העולמות. כי כח וכי שיג לו להשיג טבע כל איכות ענינם לשום למו שמות לכל אחד לפי טבעו ואיכותו. ואין זה לו רק להיותו כולל כל העולמות. וגם שלא יעצרנו הגשם מלהשיג איכות וטבע שאר העולמות עד ה' אלהי העולמות כלם כי ע"כ גם לו ית' יקרא שם. וגם לא תעצרנו הנשמה העליונה מלידע איכות הב"ח השפלים. משא"כ למלאכים הבלתי משיגים מה למעלה מהם. ולא איכות מה למטה מהם וע"י היות כח זה לאדם. הוא מקיים כל העולמות כלם והנה אם חומר אדם בעת ההוא שהוא טרם יחטא היה עכור. כחמרנו זה עתה. יעכבנו החומר מהשיג איכות טבע כל בריה. אך אז היה אף חומרו זך ובעל חיות קרוב אל הרוחניות. ע"כ לא נעלם ממנו דבר. וזה מאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה כו' והוא כי האדם נקרא נפש חיה. כאומרו ויהי האדם לנפש חיה וכמו שפירשנו שם. ענין הכתוב לאחד הדרכים ויפח באפיו נשמת חיים. ושמא תאמר איך חומר עכור יהיה לו מבוא. לסבול רוחניות גדול כזה שהוא הפחת פיו ית' לז"א ויהי האדם לנפש חיה. לומר כי מטרם יופח באפיו נשמה מפיו ית'. היה האדם מצד עצמו לנפש חיה. כי גם חומרו היה זך מתייחס ומוכן לנפש חיות ורוחניות. וע"כ לא יפלא היות בו כח אל השגה זו. לז"א וכל אשר יקרא לו האדם למה שהאדם נפש חיה ע"פ הוא שמו של כל חי. כי לא דבר רק הוא ממנו להשיג איכות כל דבר. והנה אשר דרשו רז"ל (ב"ר שם) כי גם לו ית' קרא שם מהפסוק הנ"ל אני ה' הוא שמי. יתכן הוקשה להם אומרו לראות מה יקרא לו. שהיל"ל מה יקרא להם וכן באומרו וכל אשר יקרא לו ולא אמר להם. וגם יתור אומר וכל אשר כו' ע"כ פירשו שחוזר אל ה' הנזכר שזולת הבאתו ית' את הב"ח. ג"כ כיון לראות מה יקרא לו ית'. ועל זה אמר וכל אשר יקרא לו יתברך האדם שהוא מאדמה השיג האמיתות להיות הוא שמו ית' האמתי. וז"א הוא שמו אשר יקרא לו באמת. ואח"כ על דבר הב"ח אמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' וגם זולת או' אשר יקרא לו. כוונו רז"ל אל דרך ג"ש כמנהגם לבקי במדרשות. והוא כי נאמר כאן הוא שמו. ונאמר שם אני ה' הוא שמי. מלמד שגם לו ית' קרא שם. ואשר הקשינו כי השם הנזכר באומרו הוא שמי הוא שם הויה והטעם באומרו שאתה אדון לא יצדק רק על שם אדנות. הלא הוא בשום לב אל אומרם ז"ל שאמר לך נאה ליקרא ה'. ולא אמרו תקרא ה'. ועוד כי הלא קודם הברא אדם נזכר שם ה' בתורה ומה חידש אדם. אך לזה נזכיר מאמר ז"ל על פסוק זה שמי לעולם. לעלם כתיב כי לא כמו שאני נכתב. אני נזכר. כ"א מה שהוא שם אדנות זכרי לדור דור. וזה יתכן כיון אדם שאמר הלא יומרוך למזמה לומר כי שמך הגדול של הויה על השמים כבודו. ולרוממותו לא ישגיח בארץ. אך על שם אדנות הוא שכינה יש מקום להודות שהוא אדון בארץ. ע"כ לשלול זה אמר. לך שם ההויה נאה ליקרא אדני. שאתה עם כל גדולתך. אדון לכל בריותיך. שאתה אדון ומשגיח על בריותיך. וכן הסכים הוא ית' וכתב בתורה וזה זכרי לדור דור. ששמו הגדול יקרא אדני. ולמאמר ישעיה אני ה' כו' נקדים ונאמר כי הנה ידענו כי באומרו ית' אני. הוא על השכינה המתוארת בשם אדנות:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה הוקשה למו אומרו הוא שמי. כי מי לא ידע כי הוא שמו. וכמאמר ז"ל במדבר רבה (פ"ג) כי באומרו ואני הוא ובית דינו. כי אני הוא בית דינו שהוא שם אדנות. והוי"ו הוא השם הגדול. ע"ד אמר וה'. ועוד שהיל"ל אני ה' שמי. ולא עוד אלא שאו' הוא. יראה שעל דבר בלתי נזכר בכ' ידבר. ועוד כי גם מלת אני מיותרת. ועוד איך יקושר עם זה או' וכבודי לאחר לא אתן:

אמנם רצה הוא ית' להורות אהבתו עם ישראל עמו. כי לא יכנה כבוד שמו על כל הפושעים בו אשר ברא. כ"א על אוהבי שמו. והנה היה מקום לומר כ"א שם הויה לא יתייחס רק על אוהבי שמו. לפחות שם אדנות יצדק על הכל ליקרא גם על הפושעים בו כי אדון הוא לכל בריותיו. ע"כ אמר אני ה' כלו' אני שהוא אדנות אני ה' אחדות א'. כי ה' הוא האלהים תדעו כי כן הוא. כי הלא הוא שמי שקראני אדה"ר. כי את שם ההויה אמר שלו נאה לקרא אדני להיותו אדון הכל. והוא כי לא נודע אליו רק שם ההויה ב"ה. על זה שאל לו הוא ית' ואמר ואני מה שמי ליזכר בו ואמר אדני. על היותו אדון לכל הבריות. הנה כי את שם ההויה אשר לא ידע זולתו קרא אדני. הנה הוראה כי גדול כבודו. ולכן גם הוא לא יכונה על זולת ישראל. וזהו וכבודי שהוא שם אדני הנקרא כבודי. לאחר לא אתן:

והנה בפ' שאחר זה שמסיים ואומר. ולאדם לא מצא עזר כנגדו הלא יתחמץ כל לב באמת באו' היתכן שבב"ח ימצא עזר לאדם. ואיך יעלה על לב יזוגנו לבהמות הארץ. והנה ארז"ל (יבמות דף ס"ג) מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקרר' דעתו כו'. הנה גם שאין הדבר כפשוטו. כ"א שבא בשפיטת שכלו. אם היה בהן מי שתאב להזדווג לו ולא מצא כו' והן אמת כי הקלו מהקושיא באומ' כי לא צוה לו ה' ישקיף וירא אם ימצא בם בת זוג. כ"א שהוא מעצמו עשה. אך על כל פנים יקשה. כי גם על האדם יפלא. האם יעלה על לב לחשוב מחשבה כזאת. ולא שת לבו כי הפרש שבינו לבינם. כמין שמים לארץ:

ויתכן בשום לב אל אומרם בא אדם על כל כו' ולא נתקררה דעתו. ולא אמר ולא מצא שוה לו. ומה ענין קרירות דעת הלז:

אמנם יתכן כי הנה היה האדם לבדו שרוי בלא אשה ולא יבצר הרהור. כי ע"כ נאמר לא טוב האדם לבדו. והנה בבא האדם להרהר כי יחם לבבו. הלא תתקרר דעתו כאשר יש לו פת בסלו. גם שלא יקרב אליה. כמאמר קצת הפוסקים (יומא דף י"ח) על רב דהוה קאמר מאן בעי ליומיה. שלא היה קרב אליה רק מתקררת דעתו בעלות על לבו כי יש מוכנת לו. ואפשר כי אדם בהיותו לבדו והיה מהרהר אמר בלבו אולי ה' נתן תחת רשותי ב"ח. תהיה נא תכנתם כפת בסלי לקרר דעתי. וכאשר בא עליהם במחשבתו לא היתה מתקררת דעתו. ע"כ מיד ויפג ה' אלהים תרדמה עליו ויישן ויקח א' כו' טרם יחטא בהרהור. וזה אמרו ולא נתקררה דעתו:

כא[edit]

ויפל ה' אלהים כו'. הנה ראוי לשים לב למה עשה ה' ככה. ולא בראה עפר מן האדמה כאשר יצר את האדם. והנה במדרש (ב"ר פ"ח) הקשה ר' אבהו. פסוק אחד אומר זכר ונקבה בראם. ופסוק א' אומר ויברא ה' אלהים את האדם. אלא בתחילה עלה במחשבה לברא שנים. ואח"כ לא ברא אלא אחד. והנה בזה תכפל הקושי למה לא עשה כמחשבתו. ועוד שהכתוב מעיד שבראם. ואיך היתה מחשבה בלבד. וגם אומר בקרא את שמם אדם. ואיך נאמר שלא נבראו אלא אחד:

אמנם יתכן כי לפניו יתברך עלה במחשבה לברא שני גופים זכר ונקבה עפר מן האדמה. אך ראה כי יהיה פירוד בינו ובין האשה ולא יהיה זיווגם עולה יפה. כי אפילו עתה שנבראת הנקבה ממנו ממש. קשה לזווגם כקריעת ים סוף. ומה גם אם מראשיתם היו נבראים בפירוד. על כן לא ברא אלא אחד ולא אמר לא ברא אלא את האדם. כ"א אלא אחד. ואצ"ל לרז"ל (ברכות דף ס"א) שדו פרצופין נבראו שהיתה נפש הזכר בפרצופו. ונפש הנקבה בפרצופה ושניהם גוף אחד. כ"א אף אם נאמר כפשט הכתוב. יהיה כי ב' הנפשות שהיו עתידות בשני גופים מן העפר. היו בגוף אחד של הזכר בגוף. ושל הנקבה בצלע שנבראת ממנו כפי דעתנו:

ובזה נבא אל הענין. והוא כי אין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם ופועלת. אלא שהיא פעולה והויה בדקות. וע"כ עלה מחשבתו לברא שנים כל נפש בגוף בפני עצמו מהעפר שצבר. אמר זכר ונקבה בראם. כי בראם ממש בדקות רב ע"י המחשבה. נפש כל אחד בחלק מהעפר שצבר. אלא שכדי שיהיה להם קירוב עצום. ע"כ את שניהם קרא אדם. וזהו ויקרא את שמם אדם כדי שעל ידי דבור שכללם בשם אחד יהיה להם אחדות. שהוא כי מצד היותה בת זוגו יהיו מתאחדים ברוחם ונשמתם. ועל כן אחר שראה שגם זה איננו שוה. ויהיה בהם פירוד ולא תתקשר אהבה ביניהם. על כן כלל בפועל גם כן את שניהם כאחד. וז"א לא ברא אלא אחד. והוא כי גם שע"י בריאתם במחשבה בדקות היו שנים. כאשר ברא במעשה לא ברא אלא אחד. כי כלל אותה באדם כי היתה נפשה בכח בצלע ההוא שלקח אח"כ. כי בעפר היו שתי הנשמות במחשבה אחת כל חלק. ועשה אחד מהכל. וע"כ להיות גם מהות הנקבה בת זוגו כלול בו. הוצרך קחת אותה ממנו ולקחה בחיוניות אשר היתה בידם בהיותו ישן. כאומר ויישן ויקח כו' ואז ויבן ה' אלהים את הצלע. כי לא היה כבשר בשדה טרפה ושאח"כ נפח בה נשמה. כ"א בחיוניות שהיתה נשמתה באדם. וע"כ לא הוצרך רק לבנות אותה. והוא כי עשאה כבנין הנבנה מאבנים רבות. כן חילק הצלע לרמ"ח חלקים. ובנה מהם רמ"ח אברים זה על זה. והכונה אלהית היתה למען ימצא בם אחדות. ע"כ גם שבמחשבה נבראו שנים בדקות כפי עניינם. כי כל אחד נפש בפני עצמה זו מסטרא דדכורא. וזו מסטרא דנוקבא. עכ"ז ראה ליחדם בב' דברי' בדבור. ובמעשה. בדבור במה שויקרא את שמם אדם. ובמעשה שברא אחד שכלל אותה בו. באופן שע"י כן גם בהתפרדם יהיה להם אחדות.

עוד שנית כיון בזה לעשות באופן תהיה נגררת אחריו. כי ממנו לוקחה כחשק כל חלק אחר הכל. ובדבר הזה יצדק אומרו מאיש לוקחה זאת. כי מציאותה היה באדם ולוקחה ממנו. כי צלע בעלמא היה. וגם יצדק אומרו ויבן כי המציאות היה. ולא היה חסר רק בנין כמדובר:

עוד אפשר רמז באומרו לשון בנין לפי פשוטו של מקרא. כי הנה באשה יש ב' מיני חדרים לקבל בם את הולד. ע"כ לבונה יתייחס בעשותו יתברך אותה. וזהו ויבן כו' ובאומרו אשר לקח כו' שהוא מיותר. יכוון כי הנה דרך האיש לחזור אחר אבידתו. וא"כ היה ראוי יצוה יתברך לאדם ילך לקחת את אשתו ולא להביאה לו יתברך בעצמו. לז"א אשר לקח כו' ויביאה כו' לומר כי למה שהוא יתברך לקח את הצלע ממנו. על כן יחוייב להחזירה לו שממנו לוקחה. וזה אשר לקח מן האדם ויביאה אל האדם. אך בכל יתר נשים לא כן הוא. כי בבואו אל העולם בת זוגו אשר חיברה לו למעלם. אבודה ממנו פה ומחזר אחריה:

כג[edit]

ויאמר. פירשו ז"ל זאת הפעם בלבד עצם מעצמי כו' אך אחרי זאת לא תהיה האשה עצם מהאדם. והנה יראה בלתי מלמד אותנו דבר. ועוד שאיך מוציא מזה שע"כ יעזוב איש כו' ונהפוך הוא כי על שאין זולת אדה"ר קרובים איש עם אשתו לא ידבק באשתו:

אמנם הנה כתבנו למעלה מימרא דרבי אבהו שהקשה נאמר כאן זכר ונקבה בראם. ונאמר להלן ויברא ה' אלהים את האדם. אלא מתחלה עלה במחשבה לברא את שניהם. ואח"כ לא ברא אלא את האדם כמפורש בסמוך וכתבנו כי איך יאמר בראם ויקרא את שמם אדם על מה שלא נברא בפועל. אלא שאין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם. והקנה בם הויה דקה של זכר ושל נקבה מן האדמה. אלא שבראות שלא יהיה בהם דבקות בהבראם נפרדים. ע"כ ברא את הזכר לבדו במעשה. ואותה הבחינה של נקבה שנתהוית במחשבה נתנה באדם בכח בצלע. ועל הבחינה ההיא שעם הזכר שהיא בפועל נקראו שניהם אדם. כי מאדמה המה. נמצא דבקותם מוכרח מצד הצלע שלו שנעשית ממנו. והם ב' גופים להיות זה זכר וזו נקבה. עם היות שגם בחינת הנקבה היתה בו כמאמרנו בסמוך. כי זה כיון הוא יתברך כו' למה שהם בחינות נפרדות. זה מעלמא דדכורא. וזו מעלמא דנוקבא. ע"כ במחשבה נבראו מהאדמה במציאות דק מעין המחשבה. ולמען יהיה להם אחדות. וגם שיהיה הוא עיקר והיא נגררת אחריו. ע"כ במעשה היה אחד כי היא נכללת בו. וע"כ בהלקחה ממנו יהיה להם אחדות ותמשך היא אחריו. והן כל זה מאמר אדם באו' זאת הפעם כו' לומר הנה זאת הפעם יש ייחוד יותר על הפעם הקודמת שעלה במחשבה לברא שנים. ונקראו אדם בבחינת הויית המחשבה. כי עתה היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ולא היה אחדות בינינו. כי היינו נקראים תחלה שנינו אדם. על כי היינו אני והיא מאדמה. וע"כ לא נתאחד באחדות כי נפרד בעפר שממנו היינו. אך עתה אמיץ הנה קשר ייחוד שביני לבינה. והטעם הוא כי לזאת יקרא אשה. כי כו' שלא נלקחה ממני עד שנעשתי איש. כלומר וע"כ הטיב אשר עשה הוא יתברך לבלתי עשות המעשה כמחשבה להיות גם היא מעפר. כ"א שכלל אותה בי וחזר ולקחה ממני. וז"א לזאת יקרא אשה שלא נעשית עד היותי איש. וזהו כי מאיש כו':

או יאמר אם מעפר היה נוטל מעט ובורא אותה. לא היה מורה אחדות ותקרא אדמה על שמאדם לוקחה. כי אדמה הוא שם הארץ. אך עתה שלוקחה מאיש. השם יורה אחדות אשה כי מאיש לוקחה:

או יאמר במה שכתבנו. כי לא יצא הצלע בלי נפש ונפח בו נשמה. כ"א שנפשה היתה בו בכח ותצא תוך הצלע. ע"ז אמר אם היה הצלע כבשר בשדה. והיתה בריה מעצם דומם. לא היה ראוי ליקרא אשה על שהיא מעצם שלי. כי אחר שנעשה אבר מת לא יקרא שם הכל על החלק חומר מת. אך מה שלזאת יקרא אשה. הוא על כי הלא מאיש לוקחה זאת. כלומר כי כשניטל הצלע ממני. לא צלע בלבד נוטל. כ"א היא עצמה לוקחה. כי במציאות היתה שם בכח בעצמיי כמדובר. והנה ממוצא דבר באומר לזאת יקרא אשה היה נראה שלא יהיה דבקות זה. רק לו עם חוה שלוקחה ממנו. אך לא כן לכל איש ואשה אשר יולדו אח"כ. ע"כ באת תורתנו ואמרה ע"כ יעזוב איש כו' ודבק באשתו. כלומר כי יחס זה לכל סתם איש ואשה שבעולם. וזהו יעזוב כו' ודעת רשב"י היא. כי הנה אדם כל נשמות הבאות לעולם נכללו בו והיו בו בכח כמו שאמרו ז"ל בש"ר על פסוק איפה היית ביסדי ארץ וע"ד זה בחוה בת זוגו נשמות הנשים. ועי"כ בהכלל חוה באדם. נכללות כל נפש איש בבת זוגו. וז"א ע"כ ששמתי חוה באדם לא בלבד ימשך אחדות לך לבדך כ"א גם לכל איש עם אשתו כי יש להם קשר בנפשותם גם מאז. ואינו חסר להם כ"א מה שג"כ והיו לבשר אחד. וזהו והיו כו':

או שיעור הענין. תדע למה עשה ית' חוה מאדם ולא מעפרו. מפני שע"כ יעזב איש כו' ודבק באשתו. משא"כ אם היתה מעפר שלא יהיה להם דבקות כמדובר למעלה. או יאמר בב' הנחות. אחד האמורה כי באדם טרם הלקח חוה ממנו. היו בו בכח נפשות כל הזכרים העתידים. וכל נפשות הנשים לצד הצלע. או למ"ד דו פרצופים בצד פרצוף הנקבה שלא יבצר מהיות בחינות הב' זוגים של כל הבאים בגוף אחד. שנית כי נשמות הזכרים מתיחסות אל היו"ד. הוא עלמא דדכורה שע"כ יש יו"ד באיש. ושל הנשים מעלמא דנוקבא שהוא ה"א. שע"כ יש ה"א באשה:

ונבא אל הענין. אמר הנה אפשר לקרא להשם על יחס הגוף שלוקחה ממנו. או מצד הנפש אמר הנה מצד הגוף היה אפשר תקרא אדמה על שלוקחה מאדם. אך א"א כי הנה זאת הפעם כבר איננו עפר שתקרא היא אדמה על שלוקחה ממני. כי הלא עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"כ לא תקרא רק על בחינת הנפש. כי בי היו נפשות היו"ד והה"א ולוקחה היא ממני לכן לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה שהיו בי ב' הבחינות. שהן נפשות הזכרים ובנות זוגן. ומבחינה זו נעשה עיקר. על כי ע"כ ימשוך יעזוב איש וכו' כי נפש כל איש נתאחדה עם נפשה באדם. ומצדה ייחשוק בה כי מהנפש ימשך החשק ולא מהגוף. או יאמר עד"ז. זאת הפעם כו' לומר אין לתמוה איך מזכר תבא בחינת נקבה. כי הלא מה שזאת הפעם. על פעם המחשבה יש אחדות הוא במה שהיא עצם מעצמי כו' אך מענין הנקבות אינה מאיכות הזכר בעצם. כי לא תאמרו שנעשה מאיש. כ"א שלוקחה מאיש. כי היתה בחינתה בכח בו ולוקחה ממנו. נמצא שהיא אינה נעשית מצד זכרות כי אם מאיכות נקבות שהיתה בו ואין מהזכר רק עצם ובשר שעמו. אך מאיש לוקחה בחינתה מאיכות הצלע. או יאמר זאת הפעם בלבד הוצרך היות עצם מעצמי ובשר מבשרי להתקשר. ולא נעשית מעפר אך ממני. והלא אין צורך להתקשר אל היות עצם מעצמיו. שלמה שלזאת יקרא אשה על כי מאיש לוקחה זאת שהיו כל הזוגים יחד בי. ונתקשר כל נפש איש עם בת זוגו. ע"כ אותו הקשר יספיק שע"כ יעזוב איש כו' מהטעם האמור. או יאמר בשום לב איזה הדרך היה מקום לומר שלא יעזוב אביו ואמו. אך הוא בהזכיר מאמרם ז"ל (נדה דף ל"א) שאב ואם עושין הגוף והקב"ה נותן הנפש. ובשום לב אל אומר לבשר בלמ"ד. יאמר הן זאת שלוקחה מאדם תדבק בו. אך יתר אנשים שלוקח מאב ואם. ע"ד זה יותר ידבקו בם. מבאשה זרה לו. לז"א נהפוך הוא כי אדרבה. ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו מהטעם האמור והראיה כי הלא בהדבק באשתו אינה כדי לעשות בין שניהם נפש. כ"א לעשות בשר אחד כי הוא ואשתו עושים הגוף והקב"ה נותן הנשמה כי ג' שותפין באדם וכו' וא"כ איך הבן הילוד מהם ידבק בהם שהם אביו ואמו. ולא בבת זוגו שיש לו בה קורבת נפש אשר היו יחד באדם טרם הלקח חוה ממנו כמדובר:

עוד ירמוז טעם אל מה שהאיש יאות יחזר אחר האשה. ולא יתהפך לחזר החלק אחר הכל. וזהו על שמאיש לוקחה אבידתו היא וילן ויחזר וידבק עמו שהיתה כבר אשתו ואיבד אותה. ועוד לנו דרך אחרת על הקרא אבדתו. שבזווג ראשון למעלה אמרו בת פלוני לפלוני שהוא עיקר. ואיבדה אחר הולדו ומחזר אחריה:

כה[edit]

ויהיו שניהם ערומים כו'. אמר כי מהתדבקותם בקדושה ובדברים עליונים ולא בחלק חומר ויצה"ר לא ידעו מהות ואיכות הרע. ובכן לא היו להם אברי המשגל בעיניהם. כ"א כאזנים וידים ודומיהם כי גם בהזדווגם לא היה להם הדבר לפועל מגונה. יבושו מרואיהם כ"א כאשר באכול ושתה כמ"ש ז"ל כי שמשו בפני הנחש ונתאוה לה. וע"כ לא יתבוששו בהיותם ערומים. כי לא ידעו ולא יבינו בחינת הרע כ"א רק טוב. וזה מאמר הכתוב ויהיו כו'. והוא בשום לב כי מי לא ידע כי אומרו שניהם ערומים הם האדם ואשתו. וא"כ למה יאמר האדם ואשתו. ועוד שהיל"ל והאשה. כמו שאומר האדם. אך לזה נשית לב מהיכן למדו רז"ל (סנהדרין דף כ"ט) שהנחש ראה אותם עסוקים במשגל. אך יהיו כוונת הכתוב כי הנה דרך העולם כי בהיותם ערומים איש ואשה גם שלא יתעסקו במשגל יתבוששו וגם כי יהיו לבושים ויתעסקו במשגל בפני הזולת ג"כ יתבוששו. ומה גם עתה בהיותם ערומים וגם עסוקים במשגל בפני זולתם. וז"א כי הנה היו שניהם ערומים וגם עסוקים במשגל. וז"א האדם ואשתו. שהוא בענין היותה אשתו שהוא אישות המשגל. ולא יתבוששו עם היות הנחש בפניהם. שהיה אז בעל דעה וכתפארת אדם. ומזה יצא לרז"ל כי ראה אותם עסוקים במשגל ונתאוה לאשה. כי דרשו ייתור אומרו האדם ואשתו: וגם סמיכות והנחש היה כו'. ע"כ מהייתור דרשו המשגל. ומה סמיכות דרשו שנתאוה לה. ועל כן הלך אחריה: והנה על דרך הפשט. ראוי לשום לב מי הכניס את הנחש בתגר זה לפתות את חוה בכל מאמצי כחו. מה יתן ומה יוסיף לו. ועוד למה אל האשה אמר ולא אל האדם. ועוד מה חרי האף. שאמר אף כי אמר אלהים. כי הוא משולל הבנה ומשולל גזרה. ועוד מי הגיד לנחש שהאלהים מנע מהם פרי עץ ואם ידע מאיזה דרך שיהיה. איך ידע בבירור שלא יאכלו מכל עץ הגן. ועוד מה לה להשיב מפרי עץ הגן נאכל. ודי לה לומר מפרי העץ אשר בתוך כו' שהיא המניעה ולא מה שיש לההיתר לאכול. ועוד למה הוסיפה על הצווי באומר הלא תגע. ומאין יצא לה זה. ועוד באומרה פן תמותון. ג"כ שינתה על מאמרו ית' שלא אמר רק ביום אכלך כו' מות תמות. כי ימיתנו ה'. אך אומרה פן תמותון יראה באומרה פן. כי המיתה מסופקת. וגם שנמשכת מאליה. ועוד בתשובתו לא מות תמותון למה כפל. ועוד איך עצר כח להכזיב את קונו שהוא יתברך אמר שימותו. והוא אומר לא מות תמותו. ועוד אומר כי יודע אלהים כו' שיורה כי מקנה הוא יתב' להם פן יהיו כאלהים. והוא פתוית. ומי ישמע לו לדבר הזה המקנה הבורא יתברך מברואיו. ועוד מה אומרו והייתם כאלהים לדעת טוב ורע. מה ענין ייחסו אל האלהים ידיעת טוב ורע:

אמנם הנה נודע כי שטן הוא יצה"ר הוא סמאל. הוא מלאך המות. ראה והנה אם האדם לא יחטא וחי לעולם יבולע הוא לנצח. ע"כ השתדל בכל עוז ותעצומות להחטיאו. וירא כי לא יכול לו קדוש הוא לאלהיו דבק בקונו. וגם אומרו זך מאוד ולא יקל לטמאו. ע"כ מה עשה הלך לו אל האשה. אשר בטבעה קלה להתפתות מהאיש. למען אחר התפתתה היא תהיה לו מעיר לעזור לפתותו עד יפותה ויכול לו. ומה גם למשז"ל (ב"ר פי"ט) כי בעלה לא היה אז עמה בדבר לה הנחש. כי הלך לשוט בארץ לגזור יישוב במקומות הראוים. כמאמרם על פ' לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ואף גם האשה ההיא לא כנשים אשר בכל דור היתה. כי מעשה ידיו יתברך היתה. ולא תקל להתפתות ע"י מחשבה ככל האדם. שהיצה"ר יתן בלבה מחשבה רעה להרע. ע"כ ראה והנה צריך הרהור יתלבש בה היצה"ר הוא שטן הוא סמאל: ופה אל פה ידבר בה. שיהיה במחשבה ודבור ע"כ חרש חכם בקש לו לסרסור הוא הנחש כי הוא יהיה לו לפה וכל דבריו באים מסמאל המלובש בו וכל אשר הנחש עושה הוא היה עושה. ומה מתקו בזה דברי פר"א וז"ל (פי"ג) רכב סמאל על הנחש כרוכב על הסוס והוא מאמרנו למבין אמריו. ומה עשה היחל בסגנון כל אשר יפתנו יצרו. כי לא יתחיל בראשיתו לאמר לו יכעיס את קונו רק יכנס בשלום יתברך. ויצא בהפכו כנודע לכל משכילי עם. וכן אמר אף כי אמר אלהים כו' לומר כי יקרה יצוה מלך או שר או אב אל בן ירצה לא תאכל דבר פלוני אשר בהיכלי כי אז תמות. והנה בדבריו אלה לא יבצר מב' הבנות. או שאומר שעם שהדבר בלתי מזיק ענין עצמו הוא ימיתנו על שעבר על רצונו. או אפשר הוא כי הדבר בעצמו הממית את אוכליו בטבעו. והנה כה אמר אליה הנה לא ידעתי ענין המיתה. אם הוא טבעות לאוכלים מן העץ. שזהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. או שאין באכילה מיתה מתדבק בו רק שענוש יענוש הוא יתברך את עוברי רצונו להמיתו. והיחל כמתנהג בחסידות עצום ורב ואמר הנה מהראוי הוא. כי אף כי אמר אלהים כלומר עם שלא יהיה היזק טבעי לאוכל רק היות כי אמר אלהים בלבד. וגם שלא יאמר ציווי להעניש את העובר כ"א אמירה בעלמא הנה לקיים מאמרו ראוי הוא שלא תאכלו מכל עץ הגן כלומר אפילו אם מאמרו היה על כולם וז"א אף כי כו' לומר אף כי אמירה בלבד תהיה לא תאכלו מכל עץ כו' עם שלא יהיה היזק טבעי. וגם שלא יענישכם הוא ראוי לקיים מאמרו. אז השיבה ואמרה בשתים לא צדקת אענך אשר חשבת שהוא מכל עץ הגן לא כן הוא כ"א מפרי העץ כו' נאכל ואשר אמרת שקפידתו יתברך הוא על עובר רצונו ולא על מות הנמשך מהאכילה. גם זה אינו. כ"א ומפרי העץ כו' לא תאכלו פן תמותון. שהוא כי ממנו תמשך המיתה בטבע. וע"פ דרכו רמזה באומרה מפרי עץ הגן כו' כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כ"א אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. וזהו מפרי עץ הגן. הן פירות עצי עדן שהן אורות המצות כמפורש למעלה נאכל בעוה"ז. משא"כ בעבירה שאין לה פירות כנודע. והוסיפה ואמרה ולא תגעו בו. רצתה לומר כי גם על הדבר המביא לידי עבירה יש מיתה. והוא כי אמרה בלבה על מה זה צוה ואמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מה הוא כפל המות הזה. אך הוא כי ביום אכלך ממנו. שאי אפשר לאכילה בלא נגיעה הם שתי המיתות. ואין זה רק אחד על הנגיעה ואחד על האכילה. ועל זה אמרה ולא תגעו בו. ולא אמרה כי מות תמותון. כאשר כפל הוא יתברך בצוותו את אדם. אך הוא כי היא חלקה המיתות. וע"כ לא אמרה רק אחד מהנה כמדובר. ויהי בשמעו אז חרץ הנחש את לשונו. ואמר לא מות תמותון ב' המיתות על שני הדברים. ובכלל הענין לא מות תמותון מעצמכם. על טבע העץ המזיק לאוכליו כלום. ואינו רק מהסוג השני שממית אתכם על עבור רצונו וכונתו יתברך באו' כי ביום כו' מות תמות דרך קנס על עבור רצונו הוא. וזאת טענת היצה"ר. כי לפי האמת טומאת העון נכרך בחוטא והוא ימיתנו כנודע. ואמר כי יודע אלהים כו' והן שתי טענות. אחד באומרו כי יודע אלהים והב' כאומר כי ביום כו'. והענין לומר שמא תאמרי גם אם יהי כן כדבריך. למה אעבור רצונו וימיתני אל תחוש. כי הלא יודע אלהים כלומר אם את תחטא ותעברי רצונו לא תאשמי. כי הלא יודע אלהים מעתה וא"כ מוכרחת את במעשיך כי הלא מאז ידע ה' כי תחטא. ולמה יענישך. וש"ת כי פירושך היא אמת. כי מאכלך מעץ הדעת טוב ורע נמשכת המיתה אך לא למות מיד. כ"א שכעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצה"ר. רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב. אך באכול מעץ הדעת טוב ורע. תקני ערמומית וידבק בך כח הרע ויחטיאך. משא"כ עתה שלא חתבוששו שאינכם יודעים מהות רע. ואיברי המשגל לכם כעינים וכידים. באופן שידיעת הרע היא תמיתיך. אל תחושי כי הנה יש טענה אחרת. והיא כי ביום אכלכם כו' לומר כי אדרבה אז טוב לכם. כי הלא עתה שעיניכם אטומות מדעת רע. לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים. כי לא ידעתם עשות רע:

אמנם בזה אדרבה ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם לדעת הטוב והרע. ועי"כ תשיגו בהיותכם צדיקים. וכבוש יצרכם להיות לאלהים. שתדמו ליוצרכם לגזור בעולם ולהתקיים מרוב זכות. ואין זה רק מהיותכם יודעי טוב ורע משא"כ אם לא תדעו רק טוב. כי במה תזכו להיות כאלהים. אם אין לכם דרך לחטוא. וזהו ונפקתו כו' יודעי כו'. או שיעור הכתוב לא מות תמותון כאמור. ואם כדברך שהמות נמשכת מהעץ הזה מדעת רע. באמור כי ע"י כן ימשך לחטא תמיד וימות בעוני אין אשם. כי לא ימנע או הידיעה מכרעת. או אינה מכרעת. אם מכרעת הנה כי יודע אלהים אשר תחטאו ומוכרחים אתם. ואם אינה מכרעת. הנה לא ימשך רק כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם לבחור. אך לא יחוייב שתמשכו אחר הרע לחטא בהכרח. כי הלא כאשר הוא יתברך יודע הטוב והרע כי אין דבר נעלם ממנו. ועכ"ז אין ידיעת הרע עושה בו רושם חלילה. וטוב ה' לכל כן גסם אתם אפשר לכם תהיו כאלהים הבלתי נמשך אחר הרע. עם היות יודעו. כי בטוב בחירתכם לא תטה אתכם ידיעת הרע לעשות רע:



אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף