הרחב דבר/בראשית/ב

הרחב דבר בראשית ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והכי מברכינן ברכת נשואין שהכל ברא לכבודו ולא רק משום אסיפה מברכים אז ברכה זו כפי הנראה מפירש״י (כתובות ד״ח.) דא״כ מאי איריא אסיפת עם של נשואין ולא שארי שמחות אלא משום דנשואין וזווג הוא כמו התחלת הבריאה ובשביל זה בא מצות נשואין לשבת העולם. ואע״ג דנראה לאדם שנוח לו שלא נברא ולשמחה מה זו עושה. אבל כבודו ית׳ ורצונו בכך מש״ה מברכין שהכל ברא לכבודו:

וזהו דבר הכתוב קהלת ג׳ כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו. הכונה כי ראוי היה אשר ברואי הקב״ה יהיו עומדים בתכונה הראשונה שנבראו בעולם. ואולם האלהים עשה שמשנה טבע ברואיו לפי העת הוא כדי שייראו מלפניו. דבל״ז היה מקום לומר ח״ו שהטבע הוא קדמון ולא ה׳ פעל כל אלה. אבל כיון שאנו רואים שנוים פעם חטים יפות בעולם במעלה עליונה פעם החטים גרועות ואם הוא טבע הראשונה שיהיה מין חטים כך וכך. מדוע פעם כך ופעם כך. אלא הקב״ה ברא אותו מין ובידו לשנות לפי מעשה הדור. וממילא ייראו מלפניו. וזהו כבודו ית׳:

וזהו משמעות הכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי בשמים הנני יושב ומשגיח כמלך יושב על כסאו ומשגיח והארץ הוא סוף מעשה ותכליתה והסוף נקרא רגל כמו רגל ההר וכן הרבה. ויבואר להלן י״ד י״ט בפסוק אל עליון קנה שמים וארץ. שבמה שזכה א״א שהקב״ה יהי מתקן ההשגחה בשמים והיא המחשבה העליונה והפעולה בארץ מיקרי קנה שמים וארץ שתקן אותם והעמידן על תכליתם:

והנה בכתובות ד״ח אי׳ רב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד. ולפי פשט דמדבר אך בענין זכר ונקבה הוא תמוה דלמה לר״י להביא מפסוק שבפרשה אחרת והרי באותו פסוק כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ותו למה לו לדקדק מלשון את האדם שנברא יחידי. והלא בפי׳ כתיב פרשה שלימה שאמר ה׳ לא טוב היות האדם לבדו וכל הענין אלא ע״כ כייל ר״י כוונה שני׳ ברומיא דקראי דבקרא הראשון כתיב ויברא אלהים את האדם הרי דמיקרי אדם בלי קריאת שם ואע״ג שנברא זכר ונקבה אח״כ מ״מ הרי הוא לבדו אדם. וכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם דמשמע שהנקבה גרם להיות נצרך להקרא אדם. ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים. היינו שני מיני אדם. והאדם המעלה יהא במעלתו גם בהיותו בלי האשה. ולבסוף נברא אחד. והוא האדם המעלה נשתנה ע״י האשה להיות נקרא אדם. ובזה יבואר הא דתנן בסנהדרין פ״ד לפיכך נברא אדם יחידי וכו׳. ולכאורה קשה מה זה חידוש באדם יותר מכל הברואים שנברא אחד וממנו נתקיים המין ולדברינו ניחא שהיה ראוי להבראות שני מיני אדם אחד יהא אדם המעלה והשני מדיני:

וזהו כונת שירת דוד האחרונה שביארנוה בס׳ (במדבר כ״ד ח׳). וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנוגה ממטר דשא מארץ כי לא כן ביתי עם אל וגו׳ כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. באשר דרך הצלחה הטבעית לצמוח לאט לאט וגם בא ע״י יסורין כמו ע״י מטר שקשה לסבול כדאי׳ בתענית פ״א קשה יומא דמיטרא כו׳ כך מגיע ההצלחה ע״י עמל רב. אבל הצלחת דוד היה במשך עת קצר וזהו דברו וכאור בקר היינו בתחלת האיר לו אור הצלחה במות שאול. תכף זרחה לו שמש מלוכה. והבקר לא היה עבות שיהא הנוגה ממטר וכמו דשא מארץ שצומח לאט לאט. אבל לא כן ביתי עם אל כי כל ישעי וחפצי כי לא יצמיח כדרך צמיחה:

וחז״ל השתמשו בלשון מיתה ג״כ בשני משמעות הללו היינו שלפעמים על השפלת הדעת קראו מות כמו במס׳ תמיד אי׳ דשאל אלכסנדר מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א״ל ימית א״ע ופי׳ ישפיל. ולא עוד אלא שבב״ר פי׳ עה״פ ואין שלטון ביום המות אין מות אלא לשון השפלה:

והיינו דאיתא בברכות ט״ז ב׳ אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו ופי׳ ונהנה מיגיעו שאין עבודתו עליו למשא ועובד רק משום מורא אדוניו אלא נהנה מיגיעו מחמת שמצותו בכך שהרי הוא קנין אדוניו ובעבודתו לבעליו ה״ה כב״ח ישראל מניח תפילין וכדומה. וזהו פי׳ הגמ׳ שם ד״ח גדול הנהנה מיגיעו יותר מי״ש. היינו מי שהוא שכיר למלאכת אחרים ועושה מלאכתו בהנאה וזהו דכתיב יגיע כפיך כי תאכל. פי׳ היגיעה עצמו מהנהו. ואכילה היינו הנאה כ״פ כידוע. ובזה מאושר בעוה״ז שרבים שוכרים אותו ביותר וטוב לו בעה״ב. דהנאה שלו הוא משום שהוא נמכר יום זה לחבירו וה״ה מצוה לעבדו באמונה. וכן העבד מצווה בזה שיהיה טוב לבעליו בכל האפשר (וכמ״ש ריש פ׳ נצבים ופ׳ עקב במקרא ועתה ישראל מה ה׳) ובשביל זה הוא זוכה לעוה״ב מדמספידין אותו ואומרים עליו כך. וכדאיתא בשבת קנ״ג איזהו בן עוה״ב א״ל ואזניך תשמענה דבר מאחריך וגו׳:

ואיתא בב״ר פ׳ ט״ז ששואלים לחדקל למה קולך נשמע הרבה אומר הלואי אהיה בקולי נשמע בין הבריות. שואלים לפרת למה אין קולך נשמע כלל אומר מעשי יודעים אותי זה נוטע בי וכו׳. הרי כך הטביע הקב״ה טבע שני נהרות הללו. שיהא חדקל רועש הרבה ואין פירותיו מצליחים הרבה. ומי פרת צנועים ופירותיו מרובין. כדי ללמדנו דעת הבדל בין אנשים שנמשלו לחדקל היינו שעוסקים בצרכי צבור בין אנשי מעלה שהמה נעשים מרכבה לשכינה וכל מעשיהם לש״ש:

וזהו לפי פשוטו. אכן דעת לנבון שלא היה לאדם עבודת הגנן לסקל ולעזק. וגם לא היה לו כלים לזה. וע״כ יש בזה עבודה רוחנית שבזה נשמר הגן ע״צ היותר טוב. וכה פירשו חז״ל בב״ר פט״ז לעבדה בקרבנות וכן לשמרה מלשון תשמרו להקריב לי. מיהו לא כוונו חז״ל שאדם הקריב תמידין שהרי אין זה אלא בא״י אלא אינו כ״א דוגמא כמו שאדם הראשון נצטוה באיזה עסק עבודה שיהא זה גורם צמיחת הגן באופן יפה. כך עבודת הקרבנות הוא גורם מזונות ופרנסה. אכן באותו שעה שהיה אדם במעלה עליונה כמו שהיה משה אחר שירד מהר סיני שנצרך לאכילה אבל לא בזכות עבודה של קרבנות אלא בזכות התורה (כמ״ש בפ׳ תמידין דפ׳ תצוה ופ׳ פינחס בס״ד ובכ״מ) וכך היה עבודת האדם באותו שעה. והכי מבואר בספרי פ׳ עקב ולעבדו זו תלמוד אתה אומר זו תלמוד או אינו אלא עבודה ממש [פי׳ קרבנות שנקרא עבודה] כשה״א ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר [פי׳ בג״ע אין מקום לקרבנות אלא בא״י ששם כונן הקב״ה עבודה זו כמ״ש בפ׳ לך בפ׳ ברית בין הבתרים] אלא לעבדה זו תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרוי עבודה כן תלמוד קרויה עבודה עכ״ל. הרי שהביא עיקר הפשט דע״כ הכי הוא. ומזה המקום למדו לדורות דכשם שקבע המקום ית׳ לפני אדם עבודת התלמוד למלוי פרנסה. כך לדורות שקבע הקב״ה עבודת קרבנות או תפלה. מ״מ גם עבודת התלמוד מועיל לפרנסה. (ויבואר עוד זה הענין להלן כ״ו ד׳ ובהרבה מקומות בעז״ה): והנה פירש״י בשם מ״ר ויקח לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס. והפתוי היה בשביל שמקודם לזה היה אך מתענג על ה׳ ונהנה מזיו השכינה ולא נצרך לאכול ולא לעבודה. פתהו להגיע לזה האופן של תכלית היצירה של אדם המעלה שישמש מכ״מ בחושיו. ויהי עובד:

זהו לפי פשוטו. והמדרש ידוע בפירש״י זכה עזר לא זכה כנגדו. אמנם גם לפי הדרש אינו כמשמעות שתהא נבראת כדי לצערו. ואיך משמע בלשון ה׳ עזר כנגדו. שיהא או עזר או כנגדו. אלא הכוונה שהניגוד יהא לעזר שהרי מי שהוא כעסני ורגזני אם אשתו תהא עוד מסייעתו לכך. אע״ג שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה והיא לו לעזר. אבל אח״כ שסר הרוגז יש לו צער הרבה מזה שהוסיפה אשתו אש ועצים והרי היא כנגדו. משא״כ אם תהא מנגדתו מתחלה ותשכך חמתו ותפייס אותו האדם שהוא מרגיז עליו אע״ג שנראית באותה שעה שהיא מנגדתו. מ״מ היא העזר האמיתי שאין למעלה הימנו. וכן מי שטבעו ששמח ביותר וכדומה בכל המדות. וא״כ הפי׳ עזר כנגדו במה שתהיה מנגדתו תהי לעזר. וחז״ל הוסיפו שאם זכה נשאר העיקרי עזר היינו במה שהיא מנגדתו מתחלה. ואם לא זכה נשאר העיקרי כנגדו במה שהיא עזר מתחלה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו. ואין לך כנגדו גדול מזה:

כ״ז לפי המפרשים ז״ל. אבל עוד נראה שנכלל בזה גם מלשון בושש כמשמעו. וזהו כלל בלשון הקודש שמערבין שני שרשים בתיבה אחת בשני כונות. וכמ״ש בס׳ שמות א׳ י״א בתיבת שרי מסים. ובס׳ במדבר פ׳ חקת בתיבת ונירם. ובפ׳ בלק בתיבת שתם העין ובס׳ דברים ל״ג כ״ה בתיבת דבאך. ויחזקאל הנביא השתמש הרבה בזה הכלל כמו בס׳ יחזקאל ח׳ ט״ז והמה משתחויתם קדמה לשמש ואינו מתפרש דקדוק תיבת משתחויתם כ״א משני שרשים מלשון השתחואה ומלשון השחתה. וכן שם כ׳ מה הבמה אשר אתם הבאים שמה. תיבת הבאים אינו מתפרש אלא מלשון ביאה ומלשון הבאי וכת״י דאתין לאשתטאה תמן. ונמצא הה׳ שרשית מלשון הבאי. ודגשות הב׳ הוא מלשון ביאה. ועי׳ להלן ה׳ כ״ט בתיבת זה ינחמנו. ככה בפי׳ ולא יתבששו נכלל שתי כונות מלשון בושה כפשט תיבת ערומים דמשמעו בלי לבוש. וכמבואר בפרשה הסמוכה שאמר אדם כי עירום אנכי. וא״כ פי׳ ולא יתבששו. שלא הרגישו בושת במהלך ערום. אבל עוד יש כונה שניה במשמעות ערומים ומש״ה יש כאן דגש במ״ם אחר נח נסתר להראות על שני אופני ערום. וכיב״ז בס׳ שמות ט״ז י״ב והיינו כענין הכתוב בשמואל א׳ י״ט ויפול ערם כל היום ההוא שאין הכונה ערם מבלי לבוש ח״ו אלא התפשטות הגוף וצרכיו מעליו והי׳ דעו נשוא ודבוק עם דעת עליון: והנה כל הנביאים מי שרוצה להתדבק בשכינה נדרוש להפשיט מעליו לבושי הגוף היינו דעות אנושי ולהתדבק עצמו ודעותיו בשכינה. וא״כ לא בקל ובמהירות משיג מעלה העליונה זו. עד שמשתהה כמה שעות להתקרב לאט לאט. משא״כ אדם לפני החטא היה ערום מבלי חציצה מדעות אנושי וא״כ כשרצה להיות דבוק בשכינה לא בושש עד שהגיע לזה. אלא השיג תומ״י אהבת ה׳. וה״ז כמו משה רבינו שאמר בפני רבים עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ וכן אשה כשעולה ע״ד להזדווג עם אישה ולקרב דעותיה ואהבתה אליו הלא היא צריכה להתפשט מלבושיה העשוים להליכות העולם שלא באותו עסק ולעורר לויתה. משא״כ האשה ההיא היתה ערומה מבלי חציצה מדעת אנוש. וכשעלה ע״ד להיות דבוקה אליו לא בוששה עד שהגיעה לזה אלא השיגה תומ״י וכד דייקת תבין כי העדר הבושה אז היה מסיבת שלא התבוששו בהשגתם. וכאמור בשה״ש מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. המשל בדביקה לשכינה כאהבה בין אנשים והנה כהיום נמשל אהבה זו להקב״ה כמשל אהבת איש לאשה שאינו בא אלא ע״י התעוררות לתאוה ע״כ חרפה היא לנשק אשתו בשוק. או להיפך שהאשה תישק לאישה בשוק. וכך מי שרוצה לדבק דעתו בשכינה נדרש להיות בצניעות בחדרו. וכמו שאמרו חז״ל (ברכות ל״ד ב׳) חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. משא״כ אם יהיה נמשל אהבה זו כאהבת אח ואחות שאינו לחרפה לנשק את האח בשוק. באשר אינו בא ע״י התעוררות תאוה אלא בטבע ההולדה. כך ביקש המשורר שיהיה כ״כ רגיל ונקל להשיג אהבת ה׳ עד שלא יבוזו לו אם יתדבק בדעת עליון בשוק. והדברים עתיקים ומבוארים יותר בחיבורי רש״ת על ס׳ שה״ש. ועי׳ בספר במדבר י״א כ״ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.