תפארת יעקב/גיטין/יב/ב

תפארת יעקב גיטין יב ב

דף י"ב ע"ב

בגמרא רפואתו דידי' הוא. תמוה לי מאי ענין קושיא זו להכא דקאמר שבתו פשיטא רפואתו איצטריך לי', דהא בלא"ה כיון דלא ס"ד בסמא חריפא תיקשי גופא דמילתא דר"י היאך קאמר רפואתו לרבו הא לעבד הוא, לכן ברור דאין הכוונה הכא דרפואתו לעבד ואפי' יאמר הרב שאין רוצה לרפאותו כלל דהא ודאי ליתא דרפואה בכלל מזונות וכיון דמסיק דיכול לומר איני זנך כמו כן אין צריך לרפאותו והוי כשורו וחמורו. רק הקושיא הכא כיון דשבתו פשיטא והוא נותן לו שבתו כל ימי חוליו עד שירפאנו ויוכל לשמור קשואין א"כ רפואתו ג"כ פשיטא ואין האדון מרויח כלל בזה דהא בזה מרפא העבד והוא לא נתן לו שבתו רק כל ימי החולי ואם לא ירפאנו לא יהא לו אח"כ מי שישמור לו קשואין, וכיון שאין האדון מרויח ברפואה זו כלל רפואתו נמי פשיטא, אבל אי האדון רוצה שלא לרפאותו ולהפסיד שבתו דאח"כ מי ימחה בידו, אבל אין בזה שום רבותא מה שנותן לו לרפאותו דבשביל זה אינו נותן לו שבתו דאחר החולי כפי האומד והאדון צריך לרפאותו במשך זמן זה דאח"כ אין לו שבת ומשני דקמש"ל צערא דסמא חריפא, וכן מוכח לפע"ד להדיא מתוך פירש"י ז"ל דפי' דלכך לא קתני צער דהוי בכלל צערא דסמא חריפא וה"ה נמי לצער המכה ובתר הכי פי' צערא דידי' הוא וס"ד צערא לא זכי לי' רחמנא, והשתא אי ס"ד דרפואה דידי' הוא באמת רק צערא דרפואה לא א"כ מנין למידק צער המכה מצער דסמא חריפא דהא חזינן דרפואת המכה לעבד וצער הרפואה לא א"כ ה"ה צער המכה לעבד וצער הרפואה לא, וע"כ דס"ל דצער דסמא חריפא וצער המכה שוה הוא דכמו כן רפואת המכה וצערא דרפואה שוין הן, אבל אי נימא דרפואה של מכה באמת עדיף מן צער הרפואה א"כ ה"ה צער המכה מצער הרפואה, ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה שבתו ובד"ה רפואתו:

בתוס' בד"ה ולימא לי' לענין עשה עמי וכו'. כבר כתבתי לעיל בגמ' דע"כ הך ולימא לי' והך קושיא דקמא קמא קדיש הכל לפום מה דדחי במעלה לו מזונות, אבל מעיקרא ס"ד דלא חל הקדש על מה שעושה לאחרים בכדי חייו כמו שאינו חל על חזרת הפתחים דהרב גופי' אינו יכול להחזיקו שיעבוד אצלו כל היום רק צריך ליתן לו זמן לחזור על הפתחים, וממילא כל שעושה לאחרים באותו זמן יכול לאכלו:

בד"ה פחות וכו' והקשה ר"י וכו' שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה. דבריהם צ"ע לפי מה שנראה מדבריהם הקודמים ומפירש"י דגם מעיקרא ע"כ צ"ל בפחות משוה פרוטה א"כ מאי פריך ולימא לי' הקדש כיון שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה, ודוחק לומר דמקדיש נמי לטובת הקדש נתכוין כדי לישבח עבדא ולכך מעיקרא דלא ידע זה מקשה ולימא לי', לכן נראה לי דהכוונה כאן לפי שאין מעילה בפחות משוה פרוטה ואפי' אי בעלמא יש איסור עכ"פ אפי' בפחות מפרוטה אבל כאן לטובת ההקדש התירו לגמרי, ועוד יש לומר דטעמא דאין הקדש חל על פחות מפרוטה שאין אדם יכול להקדיש רק דבר דשייך בי' מעילה אבל בפחות מפרוטה דלית בי' מעילה אין חל עליו הקדש וכיון דקא חשיב התם הנהנה מן הקדש בשוה פרוטה מעל גם זה בכלל וחדא מילתא הוא, ועוד אפילו אי נימא דהמקדיש פחות מפרוטה חל ג"כ אבל הכא הוא הקדיש ידי עבדו והם קדושים למלאכתן וכל מלאכה שנתחדש מהם ממילא חייל עלי' הקדש דמהקדש קא רבי הלכך כל שנתחדש פחות משוה פרוטה דאין בו מעילה לא חייל הקדש על זה ודוק:

בד"ה שבתו ורפואתו וה"ה צער וכו' ולא נקט להו משום שאין חידוש שהן לרבו וכו' כמו רפואתו שהוא לעצמו וכו'. מדבריהם מבואר דרפואתו סתם לעבד הוא, והיינו ממה דקאמר רפואתו דידי' וס"ד צער של רפואה הוי כמו רפואה עצמה אבל צער המכה עדיף טפי ולא הוי שום חידוש מה שהוא לרבו, ואני תמה כיון דחזינן דרפואה של המכה לדידי' וצערא דרפואה לא, א"כ צער המכה נמי יש לנו לומר דשייך לדידי' וצערא דרפואה לא ולמה צער המכה פשיטא להו דהוי של רבו טפי מרפואה של המכה דהוי לעבד, אבל רש"י ז"ל פי' דצער המכה בכלל צער הרפואה וס"ד באמת דצער המכה ג"כ דידי' ולא זכי לי' צערא כלל והיינו לפי שהוא סובר דרפואה נמי לרבו הוא, א"כ ליכא למימר דלכך ס"ד סמא חריפא לעבד כמו רפואה גופה דרפואה נמי לרבו וע"כ דס"ד צער לא זכי כלל ודוק:

בד"ה ש"מ יכול וא"ת. לרב לעיל דפשיט יכול לא קשיא להו הא כבר שמענו לכ"ע אינו יכול דרב יש לומר דפליג רק לר"י קשיא להו דכיון דאוקימנא מילתא דרב אינו יכול א"כ ר"י דלא כמאן:

בד"ה רפואתו והא דאמרינן בהחובל וכו'. דבריהם תמוהין דכבר הוכחתי דע"כ רפואתו לרבו רק דפריך דאין בזה שום חידוש דהא צריך לרפאותו לשבתו, אבל החובל בשלו פשיטא דפטור כמו שכתבתי לעיל בגמרא וכבר הוכחתי כן מפירש"י ע"ש:

בגמרא תניא אמר ר"א. לפי שסוגי' זו קשי ההבנה וכבר נתקשו התוס' בה ודבריהם דחוקין כמו שאבאר בתוס', לכן נראה לי לבארה על נכון להסיר קצת קושיות התוספת, והוא דכבר בארנו דעיקר מחלוקת ר"מ וחכמים במשנתנו דרבנן סברי לעיקר דשיחרור עבד הוי זכות מצד שהוא מתחייב במצות כישראל ונסתלק מן העבדות, ואף שיש עבד דניחא לי' בזה אין אנו משגיחין על זה רק מה שלדעתנו הוא זכות, ור"מ סובר דעיקר בדעתו של עבד תלוי אף דבאמת זכות הוא כל שיש לדון דלפי דעת העבד הוי חוב ממילא לא מהני השיחרור והיינו דקאמרי רבנן בפשיטות והלא זכות הוא לעבד, ור"מ השיב להם אף לפי דעתם דעיקר הזכות במה שנתעלה כח העבד במה שנעשה ישראל הלא בעבד כהן נגרע כחו במצות אכילת תרומה ורבנן השיבו לו אף לפי שיטתו זכות הוא שיכול לעבוד עמו ולא לזונו, וס"ד דלגבי תרומה ג"כ תשובה הוא לר"מ דכיון דבידו שלא לזונו כלל לא יאכל תרומה, והיינו דהשיב ר"מ דזו תשובה על המזונות אבל על תרומה אינה תשובה דיכול לאכול אצל אחר, וכי תימא דסברת רבנן הוא כיון שהוא אין צריך לזונו כלל רק במה שיחזור על הפתחים ויקבץ תרומה או על הגרנות ובזה עדיף במה שנעשה ישראל עכשיו בבירור ממה שיהא עבד וירויח מצות אכילת תרומה דשמא לא יבוא לידי מצוה זו כלל שיזרוק לו גט ויפסלנו אבל לענין מזונות אי לאו דיכול לומר עשה עמי לא שייך לומר אי בעי זריק לי' גט דמ"מ עכשיו יש לו מזונות ובזריקת הגט באמת מפסיד, אבל לענין מצות תרומה בלא"ה ניחא דהא יכול לזונו בחולין תיכף, ואת"ל שיוכל אח"כ לילך על הגרנות מ"מ אין זה בירור דבתוך כך יזרוק לו גט א"כ טוב לו שיהא משחרור עכשיו תיכף ויתחייב בבירור במצות מה שישראל חייב, ועל זה השיב ר"מ דמ"מ גם מצות אכילת תרומה מבוררת היא אצלו דיכול לברוח שלא יזרוק לו גט ויאכל תרומה אצל אחרים, והיינו דהשיבו רבנן מפני שהוא קנינו דמ"מ יכול למכרו לישראל ואין מצות תרומה מבוררת אצלו, ובתר הכי מקשה לר"מ כיון דלענין מזונות יפה השיבו לו חכמים א"כ עבד ישראל מאי איכא למימר ומשני דלדידי' הוי הפסד מה שמפסיד בשפחה כנענית דעבד ניחא לי' בהפקר רק לרבנן דלא ס"ל לחוב מה דלדעת העבד הוי חוב כיון דלפי דעתנו מה שמותר בבת ישראל ומתחייב במצות הוי זכות, מ"מ תיקשי להו עבד כהן דנגרע במצות תרומה, והשתא ניחא דקאמר וכי תימא דאי בעי זריק לי' גט וקשה הא לחכמים טעמא אחרינא מה אם ירצה והוי להו לומר הך טעמא, ולהנ"ל ניחא דהך מה אם ירצה הוא תשובה לדברי ר"מ בעבד ישראל ובהא לא שייך להשיב אי בעי זריק גט דמה בכך כל שלא זרק הוי חוב והוצרכו להשיב מכח מה אם ירצה, אבל לענין מה שהשיב ר"מ לדעתם מצד אכילת מצות תרומה יש להם תשובה אחרת דאי בעי זריק קודם שיבוא לכלל מצוה זו ויפסיד מה שנכנס במצות עכשיו עד שיזרוק לו הגט ותרומה לא יאכל כי יוכל לזונו בנתיים בחולין כנ"ל:

שם ומה אלו עבד כהן שברח וכו', וזה אינו אוכל מכאן הרבו להשיב על שיטת הרי"ף דרק לחזרה פליגי אבל משוחרר לא הוי עד שיגיע לידו, דהכא מוכח דתיכף אינו אוכל תרומה. ולפע"ד לק"מ דודאי אי אפשר לעשות שליח לאדם שלא בפניו רק בדבר שהוא זכות אבל בדבר שאינו זכות אף שאינו חובה ג"כ מ"מ לא נעשה שליח עד שישלחנו הילכך הכא כיון דעיקר הזכות הוא מה שישתחרר כשיגיע לידו א"כ אז נפסל מתרומה:

בתוס' בד"ה שאם הי' עבד כהן וא"ת טפי וכו' דסברי אדרבה וכו'. לפי דבריהם אכתי תיקשי לקמן דמשני מפני שמפסידו בשפחה ולמה לא קאמר האי טעמא ואכתי לא ס"ד אדרבה הרי דהא פריך עלי' מהא, אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דר"מ השיב לשיטת חכמים ולדידהו אין שפחה זכות לעבד, ומה שהוא משתחרר הוי זכות בעצמותו שנעשה כשאר ישראל ואין משגיחין על דעת של עבד, רק מתרומה מקשה להו דגם אכילת תרומה מצוה הוא ומפסיד בשחרורו עכשיו מה שהי' יכול לאכול תרומה בעבדותו:

בד"ה השבתוני על המזונות רבנן שהשיבו לו וכו'. כוונתם ליישב בזה דהיאך קאמר השבתוני על המזונות דהא לא שאל ר"מ מזונות כלל, ועל זה פירשו דיש בכלל דברי ר"מ מזונות ג"כ אבל אכתי אין זה מספיק דאי נתכוין ר"מ מצד מזונות למה לו להזכיר תרומה כיון דלא ס"ד דיכול לומר עשה ואיני זנך הוי לי' להזכיר מזונות בלבד ואפילו בישראל מפסיד מזונות, לכן העיקר דוודאי ר"מ רצה לשאול לרבנן אפילו לפי שיטתם דאין משגיחין על דעתו של עבד כלל מחמת דהוי זכות שמתחייב במצות דהא מ"מ בעבד כהן מפסיד מצות תרומה דלא שייכא לישראל כלל כמ"ש בגמרא:

בד"ה וכי תימא וא"ת ומה בכך וכו'. בהך דקאמרי רבנן ומה אם ירצה ל"ק מה בכך דמ"מ זכות הוא שישתחרר שלא יוכל לחזור בו דאי יוכל לחזור בו שמא לא ירצה לשחררו כלל ויאמר לו עשה ואיני זנך, משא"כ השתא שאתה דן עליו דיכול לזרוק לו גט א"כ כל עוד שלא זרק לו הוי חוב ועי' מהרש"ל, עוד הקשה מהרש"ל על תירוץ התוס' באשה ג"כ יכול לזרוק לה גט ולא הוי הגט חוב כמו בעבד, ומהרש"א תמה דהיינו דהשיב להם ר"מ ומזכיר אשת כהן כמו שכתבו התוס' לקמן דכשם דבאשה הוי חוב וע"כ משום דיכולה לברוח כמו כן בעבד נראה מבואר מדבריו שהבין דר"מ מביא ראי' להך עצה דהברחה דהא גבי אשה ג"כ הוי חוב מהאי טעמא, והוא תמוה דאי כך נתכוונו התוס' לקמן תיקשי להו לתירוץ ב' דכאן דיזרוק לה ספק קרוב לו דהאיך דייק מאשה באשה בלאו הכי בספק יתחייב במזונות דכל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונות משא"כ עבד, וע"כ דלא בא ר"מ למידק עצה דהברחה מאשה רק אחר שנתן עצה שיכול לברוח קאמר דהשתא עבד ואשה שווין דעבד נמי הוי חוב כמו אשה וא"כ יפה הקשה מהרש"ל ומה שתירוץ מהרש"ל עיקר ע"ש:

אמנם בגוף דברי התוספות יש לדון דלמה להו לרבנן להשיב לר"מ מה אם ירצה שלא לזונו הא על מזונות ג"כ הי' להם להשיב תשובה זו דאין חוב לעבד הפסד המזונות, כיון דבלא"ה יכול לזרוק לו גט ומפסיד מזונות גם תירוץ השני אינו מובן כלל לרבה ור"י דמפרשי לקמן פרק הזורק ספק קרוב לו בשתי כיתי עדים א"כ אין בידו לזרוק גט לעבד שיחלקו בו ב' כיתי עדים, ולפי מה שכתבתי לעיל בגמר' ניחא דודאי לענין מזונות הוי חוב דהא מ"מ אכתי לא זריק לי' גט ואי יזרוק באמת יפסיד ולכך השיב לענין מזונות מצד שיכול לומר עשה ואיני זנך, אבל על מה שהשיב ר"מ לפי דעתם דהוי הפסד מצות אכילת תרומה, על זה יש להם להשיב דאין הדבר ברור שיגיע למצוה זו דהא יכול לזונו בתרומה ובאם שאי אפשר דבמשך הזמן יאכל תרומה ג"כ או שיקבל על הגרנות מאחרים מ"מ שמא יזרוק לו גט בנתיים ולעולם לא יאכל תרומה אבל מה שנעשה ישראל הוא מבורר אצלו ואין מי שיוכל לקחתה מידו כנ"ל:

בד"ה שביק לי' וכו' שמא מכרו לישראל. צ"ע דהא לר"מ קיימינן השתא ולא ס"ד דימכרנו לישראל דא"כ בלאו הכי לא הוי זכות כלל אכילת תרומה כמו שהשיבו לו רבנן באמת דיכול למכרו וצריך לומר דלא ס"ד דר"מ דיכול למכרו כיון שרוצה לשחררו לא ימכרנו דאז לא יוכל שוב לשחררו וחבירו לא ירצה לשחררו, רק הא קשיא להו ס"ס כשיברח לא יתנו לו תרומה דהם יצטרכו לחוש שמא מכרו דהם לא ידעו דבדעתו לשחררו, ועל זה תירצו דלא שכיח שיקנהו מאחר שברח, ואי דימכרנו בפחות רק לפסלו לא חייש ר"מ כיון דבדעתו לשחררו כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף