תפארת יעקב/גיטין/יא/ב

תפארת יעקב גיטין יא ב

דף י"א ע"ב

בגמרא עדים החתומים וכו' ושמותיהם כשמות פרסים מהו. כבר פירשו פירושים רבים בסוגיא זו, ואומר אני מה שנראה לע"ד, דיש לדקדק דהך איתבי' כפי הנראה רק על מה שהחמיר ר"י בשאר שמות, ור"י לא זכר העיקר כלל רק מה שהכשיר בלוקס ולוס ואי ר"י קאמר לה מה שאינו נראה כלל למה לי' להזכיר מה שבא לידו, כך הוי לי' לומר לוקס ולוס כשר ושאר שמות לא, גם מה ס"ד להקשות מה דמפורש בברייתא הטעם דלפי טעם זה לק"מ, וכבר הרגישו התוס' בזה:

לכן נראה לי לפרש דמספקא לי' לר"ל אי כיון דלא שכיח כלל שיחתמו על גט רק ישראל, לעולם כל שלא נודע לנו מי הם דנין דהם ישראל, ותליא בהא דאי נימא דאי בא גט לפנינו בעדים שידוע לנו שהם פרסים אי מכשירין בעידי מסירה ישראל, ע"כ משום דלא חיישינן דיסמכו עליהם דאפילו לא יוודע לנו שהם פרסיים לא נסמוך עליהם כי מן הסתם נחוש כיון שמשונין בשמותם, א"כ מוכח דכל שאינן ידועים חיישינן גם כן, ואי נימא דכל שידוע לנו אין מכשירין אפילו בע"מ ישראל ע"כ משום דחיישינן דיסמכו עליהם כשלא יוודע לנו שלא חתמו ישראל והיינו דמן הסתם לא נחוש, דלא שכיח שיחתמו גט שלא בישראל והא בהא תליא, ועל זה השיב לו ר"י שלא בא לידו גט בעדים הידועים שהם פרסיים רק לוקס ולוס והכשיר, דבהא ודאי לא חיישינן שיסמכו עליהם דודאי אפילו מן הסתם יש לחוש להם, וקאמר הש"ס דדוקא הנך אבל שאר שמות לא ואהא מקשה ר"ל על מה דהשיב ר"י דלוקס ולוס אפילו אינן ידועים חיישינן להו מן הסתם והרי בברייתא לא מחלקה בין שמות לשמות כלל רק בכל גט אין לחוש אפילו בא בשמות פרסיים ואף דקתני טעמא שרוב ישראל מ"מ הוי לן לחלק בין שמות לשמות עכ"פ, וא"כ אפילו לוקס ולוס יש לפסול בנודע שהם פרסיים, ואהא משני דדוקא בח"ל שאין מקפידין בשמות ורובם שווין בשמותם ממילא אין מקפידין אפילו שמות כאלו ואין הפרש התם בין שם לשם, אבל בא"י נקראין רק בשמות ישראל ומיעוט אין נקראין, ממילא בשמות כאלו אין לחוש כלל כנ"ל:

בפירש"י התם כדקתני טעמא וכו' כרבנן דמתניתין. עיין מהרש"א, והוא תמוה דלעיל לרשב"ג הקשו דלגזור ג"כ גזירה לגזירה כמו שפירשו התוס' והיאך אמר בפשיטות כאן לרבנן דלא גזרינן כ"ה ולרשב"ג מקשינן והוצרך לחלק בין שמא לאתרא, ודוחק לומר דהכא כאתרא באתרא הוא ולא מיחלף, וליישב קושייתו הי' לו לומר בפשיטות דדוקא לעיל בנודע שהם פרסים יש לגזור אטו שאין מובהקין דודאי נסמוך עליהם שלא כדין, אבל כאן בלא נודע אפילו אינן מובהקין אין כאן בירור דנסמוך שלא כדין דשמא באמת ישראלים הם, אבל מה שיש לתמוה לפירש"י בלא"ה הא כר"ש נמי מצי סבר דבשמות שאינן מובהקין לא הכשיר ר"ש כלל וככ"ע הוא, ועוד דלעיל פירש"י דת"ק לא ס"ל כר"א כלל ור"י פסק בפ' המגרש כר"א והיאך יאמר כרבנן דמתניתין לכן נראה לי דודאי לר"ז דקאמר לעיל ירד ר"ש לשיטת ר"א אבל ת"ק לא ע"כ צ"ל משום דס"ל דר"ש לא הכשיר רק מובהקין הלכך ת"ק דפוסל לית לי' דר"א כלל כמ"ש לעיל, אבל ר"י ור"ל דהכא דחזינן דהכשירו מובהקין א"כ אי ס"ד דמפרשי פלוגתייהו דר"ש ות"ק כר' זירא א"כ מאי מבעי' להו והא מפורש במשנה דר"ש מכשיר אפי' ידעינן שאינם ישראל ואפילו בהדיוט מכשיר בגט כמבואר בברייתא דלעיל ומה זה שהשיב ר"י לא בא לידינו רק לוקס ולוס הא זה נשמע ממתניתין בהכרח דהנך כשרים בודאי לר"ש וע"כ דאינהו לא מפרשי פלוגתייהו כר' זירא רק דר"ש מכשיר דלית לי' מזויף מתוכו לפסולא כלל ות"ק פוסל משום מזויף מתוכו וכ"ע כר"א והיינו דמבעי להו לת"ק בלא ידעינן, אי דנין שהם ישראל או לא ומחלקו בין לוקס ולוס לשאר שמות ובלוקס ולוס אפילו לת"ק לא חיישינן ובשאר שמות לת"ק חיישינן אפילו לא נודע, ופסולין אפילו בע"מ, וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה עדים פי' מי אמרינן וכו' או בע"מ לר"א עמהרש"א מה שנתקשה בדברי התו' הללו, ולפעד"נ פשוט לפי שיש להסתפק כאן בבעי' דר"ל אי לא נסתפק להחמיר לחוש שהן פרסים רק בחשש דאורייתא כגון לר"מ דלא כרתי כלל וכמו כן לר"א אי ליכא ע"מ לפנינו הוי חשש דאוריי' שמא פרסים הן וממילא אין להם חזקה דנמסר לפני ע"מ, ודוקא גט כשר סומכין דנמסר כדין ולא גט בשמות כאלו שאין לסמוך עליו כלל והוי כמי שתאמר נתגרשתי בלי גט בידה כלל, אבל לר"א היכי דע"מ לפנינו דאין כאן רק חשש דרבנן אין לחוש בדרבנן, כיון דאפילו יהא כן כשר מדאורייתא, וכמו כן יש מקום לומר להיפך דע"כ לא נסתפק ר"ל לסמוך להקל רק היכי דאיכא ע"מ לפנינו דלא הוי רק דבר דרבנן אבל בליכא ע"מ לפנינו וכן לר"מ דהוי חשש דאורייתא אין כאן ספק דודאי יש לחוש, ושני הפירושים הללו באו התוס' לשלול רק דספיקו דר"ל הן להקל הן להחמיר הי' בכל גווני להקל אפילו בחשש דאורייתא כגון לר"מ ולר"א אפילו אין ע"מ לפנינו ולהיפך להחמיר אפילו בדרבנן כגון לר"א בדאיכא ע"מ לפנינו גם כן מספקא לי' להחמיר לפסול הגט, וזה שכתבו בצד ההיתר בין לר"מ דהוי חשש דאורייתא או לר"א בע"מ והיינו אפילו אינם לפנינו דהוי חשש דאורייתא כמו לר"מ מ"מ יש להקל, וצד השני להחמיר אפילו ישנם לפנינו לר"א יש להחמיר, ויצא להם לפרש כן, דליכא למימר דבדרבנן ליכא ספיקא דאין לחוש שהם פרסים, דא"כ ר"י דהכשיר בלוקס ולוס והיינו בע"מ לפנינו א"כ אפילו שמות אחרים כשר, ועוד דמייתי מברייתא והרי נותן לה לפנינו בע"מ, וע"כ דאפילו בדרבנן חשש להחמיר וכמו כן אין סברא לומר בדאורייתא לא נסתפק כלל להקל דלא הי' לו לומר בפשיטות מהו כיון דעכ"פ בהא נשתנה דין גט זה משאר גט להצריך ע"מ לפנינו והוי לי' לומר מהו להכשיר בע"מ לפנינו, וע"כ דבכל גווני נסתפק, וזה ברור:

במשנה אם רצה לחזור בשניהם יחזור. והיינו דס"ל לר"מ חוב הוא לעבד שיוצא לחירות וקשיא לי דהא ר"מ ג"כ ס"ל דשוין למוליך ולמביא דהא לר"מ שווין בארבעה א"כ מאי עיגון שייך בעבד כיון דחשיב חוב מה שהוא משתחרר, ובשלמא באשה חשוב עיגון דאסורה לינשא, אבל עבד הרי מותר בשפחה כמקדם, ומה שתירצו התוס' דהוי עיגון מה שאינו מתחייב במצות ומה שאסור בבת חורין לא שייך לר"מ כיון דחשיב השחרור חוב לעבד אף שמתחייב במצות והותר בבת חורין ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דבעבד יש לומר דאין צורך לעיגון רק מדינא ע"א נאמן דהיתר עבד בבת חורין ולחייבו במצות לא חשיב דבר שבערוה כלל ואנן תרתי דוקא בעינן דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כמש"ל ריש פרקין או כמו שכתבתי לעיל דכיון דיכול ליתן לו בע"כ חיישינן דיתן לו השליח בע"כ, ואי לא יתקנו בפ"נ ובפ"נ יאסר בשפחה וב"ח, ועוד אפשר לומר דבאמת לא תקנו בפ"נ רק כשהעבד רוצה לקבל הגט כדי שיתחייב במצות ויהא מותר בבת חורין ואז הוי עיגון אבל בסתם עבד אמרינן דחוב הוא לו, וצ"ע בזה:

שם שאם ירצה שלא לזון עבדו וכו'. יש לדקדק לפי דעת התוס' בשם ר"י לקמן פרק הזורק דע"ח ע"א דבכל גט צריך דעת האשה שתדע שהיא מתגרשת דאל"כ מקרי משלחה וחוזרת ומבואר התם להדיא דמידיעה ואילך הוא דהוי גט ע"ש, והשתא הכא ממילא למה יועיל מה שנתן לו הגט שלא יוכל לחזור הא אכתי אינה מגורשת כיון דמשלחה וחוזרת היא שהרי אינה יודעת כלל אם קיבל שליח גט עבורה ובשלמא בשליח קבלה דעלמא יש לומר כל ששלחה שליח לקבל הגט מבעלה ונאסרת תיכף בתרומה שמא קיבל הגט. מקרי אינה חוזרת שהרי יודעת היא כל רגע שעומדת להתגרש ע"י שלוחה, אבל כאן שהיא אינה יודעת כלל פשיטא דחשובה משלחה וחוזרת עד שיוודע לה שנתגרשה א"כ למה לא יוכל לחזור בו קודם ולמה לי טעמא דהוי חוב, ובשלמא בעבד יש לומר דלא בעינן דעתו כלל שהרי יכול למכרו בלי דעתו כלל. אבל באשה בודאי בעינן דעתה שתדע שהיא מגורשת, ומזה היה נראה לכאורה ראיה לשיטת הרי"ף דהחזרה וגירושין הם שני ענינים ואף דאכתי אינה מגורשת עד שתדע שנתגרשה, אבל לחזור אינו יכול תיכף כשמסרו לשליח. ובזה היה נראה לי לפרש לשון הירושלמי שהביאו התוס' והיינו דקשיא להו למה בעבד אין משגיחין מה שלפי דעתו הוי חוב רק על מה שלפי דעתנו הוי זכות ובאשה להיפך אף דלפי דעתנו זכות דהא היו כופין להוציא מ הואיל וטב למיתב טן דו מיקרי חוב, ומחלק דעבד שאני דאין אנו צריכין לדעתו בשחרור שהרי יכול הוא למכרו בלי דעתו כמו כן יכול לשחררו בלי דעתו, אבל אשה אי אפשר שתתגרש רק שתדע שנתגרשה דאל"כ הוי משלחה וחוזרת לכך כיון דבעינן דעתה עכ"פ שתדע שנתגרשה לכך כל שלפי דעתה הוי חוב לא מהני, משא"כ עבד אין משגיחין כלל על דעתו כיון דלא בעינן לדעתו כלל בשחרור, ועוד דאשה כיון דבעינן דעתה כל דהוי חוב אפילו יוודע לה שניתן עבורה גט אינה חושבת שהיא מגורשת כיון דלפי דעתה חוב הוא לה ואנן בעינן נתינה לגירושין שכל שיתוודע לאשה הנתינה תדע שהיא מגורשת, משא"כ עבד דלא בעינן דעתו שידע שהוא משוחרר כמו דלא בעינן דעתו שידע שנמכר. ומ"מ בעיקר דברי הירושלמי אבאר בתוס' בס"ד, ולקמן פרק הזורק הקשיתי על דברי ר"י הללו והעליתי שנראה לי עיקר כדברי הפוסקים החולקים עליו שם רק כל שהודיע לעדים אף שלא נודע לאשה סגי בכך, עיי"ש:

שם ושלא לזון את אשתו רשאי יש לדקדק בשלמא בעבד הוצרך להאי טעמא דלא נימא חוב הוא מכח מזונות, אבל באשה כיון דגירושין עצמם חוב הם לאשה מה צורך לטעם המזונות, וצ"ל דמתניתין קמש"ל באותן שהיו כופין להוציא כגון מוכה שחין דמצד הגירושין בעצמותן זכות הוא לאשה כמו לעבד רק משום מזונות הוי חוב וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה בגיטי נשים:

בתוס' בד"ה בגיטי נשים בירושלמי בעי וכו'. עיין מהרש"א, ודבריו דחוקין דלפי דבריו' בטל הטעם דזכות וחובה לגמרי אבל לדעתי דברי הירושלמי יתפרשו בפשיטות, דודאי בלא"ה יש להבין דהא תנא דמתניתין ע"כ בכה"ג הוצרך לטעם דמזונות דאי בסתם גט פשיטא דבלאו הכי הוי חוב דקשין גירושין, רק דקושית הירושלמי כך דודאי אפילו בעבדו של קצין אין השחרור חוב בעצמותו דמה שנכנס בחיוב מצות ומותר בבת חורין ודאי הוי זכות אפי' בעבדו של קצין, רק מצד גריעותא דעבד לפי דעתו המוטעה הוי חוב דעבדא בהפקירא ניחא לי', וכמו כן מוכה שחין כיון דהיו כופין להוציא בודאי הוי זכות אפילו מפסדא מזונות, רק לפי דעתה המוטעה של אשה דטב למיתב טן דו מכח חסרון מזונות הוי אצלה חוב, וזה ששאלו בירושלמי מ"ש דבעבד אזלינן בתר דעתנו ואין משגיחין בדעת העבד כלל, ומ"ש באשה משגיחין על דעת האשה ולא על דעתנו, ואהא קאמר דדעתו של עבד בטלה בזה, שהוא עצמו קנוי לאדון ויכול למכרו לאחר בלתי ידיעתו, לכך אין משגיחין בענין זה בדעת העבד כלל, משא"כ אשה כיון שאין במציאות לחוב לה ע"כ בלי ידיעתה, לכך משגיחין על דעתה של אשה, וכל דלפי דעתה הוי חוב אף שבאמת זכות הוא, אין חבין לה בלתי ידיעתה, והיינו דאמרינן ג"כ בש"ס לקמן דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' הלכך כיון שבידו לחוב לעבד בדבר הזה ע"כ שלא בידיעתו שוב אין משגיחין על דעתו המוטעה רק מה שהוא זכות לדעתנו הוי זכות, משא"כ אשה, ור"מ ס"ל דהכל בדעת העבד תלוי כמו באשה, ובהכי ניחא הא דמסיק עבדא בהפקירא ניחא לי' וקשה הא קי"ל הכי בעלמא והכא משמע דרבנן פליגי, ולהנ"ל ניחא דרבנן נמי מודו בהא רק דס"ל דאין משגיחין על דעתו של עבד בדבר שהוא מוטעה בו כיון שגופו קנוי לרבו ויכול למכרו לאחר ולפסלו מן התרומה לכך בטלה דעתו של עבד המוטעה והכל תלוי בדעת רבו כי מה שהוא באמת זכות יכול לעשות שליח לזכות עבור העבד ע"כ כנ"ל:

בגמרא ש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה וכו' ואפי' במקום שחב לאחרים. באמת שסוגיא זו לכאורה תמוה מאד דמלבד קושית התוס' לא הבנתי כלל מאי ענין הך דהכא לתופס דהא ברצונו נתנו האדון לידו וכה"ג בב"ח בודאי קנה, ואי דהנתינה לא היתה לזכות בו רק למסרו לעבד א"כ פשיטא דאפי' עשה העבד והאשה שליח קבלה מפורש והאיש או האדון נתנו להולכה דאינה מגורשת ולא משוחרר עד שיגיע לידו, גם לא הבנתי הך חב לאחרים דהכא לא דמי לדעלמא דבעלמא הוי חב לב"ח אחרים והכא חב לאדון התופס ממנו והוי כמו בעלמא תופס לב"ח סתם, מיהו בהא הי' נראה לומר דהשליח הוא עצמו חייב לעבד למסור לו השחרור והוא תופס מעצמו לזכות עבור העבד כאלו מסר לידו כמו אחר שהי' תופס ממנו, ומיושב קושית התוס' ג"כ והשתא הוי שפיר חב לאחרים היינו לאדון, אך הא ודאי קשיא אי האדון נתרצה בזה אין זה חוב ואי לא נתרצה היאך יוכל לזכות בע"כ של אדון, ודברי התוס' בענין זה דחוקין מאד כמו שיתבאר בתוס':

אבל לדעתי ברור דכל מה שאמרו בזה בענין תופס לב"ח וחב לאחרים, לא היתה הכוונה דהכא הוי תופס לב"ח וחב לאחרים דהא ודאי ליתא כנ"ל רק הכוונה דכל הטעם דלא מהני תופס לב"ח אף דזכין לאדם שלא בפניו היינו משום דלא אמרינן דזכי' הוי כמי שעשאו שליח בפירוש, דהא לא ידע הב"ח מזה כלום רק הכוונה דהתופס יכול לעשות את עצמו שליח עבור הבע"ח, וגבי חובה לא הוי מהני זה, דאי הוי ידע אותו שהוא חייב לו היה מוחה, אבל במידי דזכות כיון שאי הי' יודע הי' מתרצה בשליחות זה יכול אחר למנותו שליח או השליח בעצמו יכול למנות עצמו לשליח, ומ"ד תופס לב"ח לא קנה היינו לפי שאין התופס יכול לעשות עצמו שליח בדבר שאין לו שייכות בו ודוקא אם אותו שהחפץ בידו והוא בעל דבר עליו ממנה אותו לשליח לזכות עבור אחר אז נעשה שליח כי בעל החפץ כמו שיכול ליתנו לשליח בעצמו כן יכול למנותו שליח עבור אחר (וכמו כן אם אותו הב"ח או העבד מינהו שליח בפירוש הוי שליח, למ"ד דמהני שליח בחב לאחרים הטעם דב"ח כיון שיכול לתפוס בעצמו הוי בעל דבר על החפץ ויכול למנות עליו שליח. ולמ"ד דלא מהני שליח כיון שעושה אותו שליח לתפוס לא מהני, כי לא שייך בעל דבר על תפיסה כל שלא תפס, ולכך בעבד דהכא אי הי' עושה אותו שליח בפירוש אחר כך שיזכה עבורו הוי מהני לכ"ע לולא דלא חזרה שליחות לאדון, וכמו כן באשה כה"ג לא מהני מטעם לא חזרה כדמוכח לקמן פרק האומר, אבל השליחות מהני בזה כיון שהוא יכול לקבלו מעצמו מהשליח מהני שיעשה על קבלתו שליח כמו כל שליח קבלה, אבל שליח לתפוס לא מהני שאין בידו לתפוס בעצמו בע"כ ולא שייך על זה שליחות], אבל שליח זה שאין הדבר שייך לו כלל אינו יכול להימנות מעצמו לשליח עבור אחר ולא מהני מה שהוא זכות רק שיועיל מינוי השליחות בלי דעתו של הבע"ח או העבד אבל לא שנאמר דהוי שליח בלי שום מינוי שליחות משום אדם, ומ"ד תופס לבע"ח קנה ס"ל דמהני מינוי שליחות מה שהשליח בעצמו ממנה עצמו לשליח לזכות עבור פלוני והיינו דדייק מהך דהכא כיון דס"ד דתנו לאו כזכו ומ"מ אינו חוזר בו שכבר זכה השליח ע"כ משום דשליח זה עושה עצמו שליח עבור העבד ומהני כמו אי היה העבד עצמו עושה אותו שליח והוי כמותו, א"כ ממילא מהני תופס לבע"ח ואפי' חב לאחרים כיון דנעשה בעצמו שליח הבע"ח ממש והוי כאלו הוא תפס, דאי לא נימא הכא היאך ישתחרר בכאן מי עשאו שליח שיהא כמות העבד הא רבו לא אמר זכו רק תנו, וע"כ דמעצמו נעשה שליח, והא פשיטא להו דלא אמרינן לפי שהוא זכות העבד עשאו שליח מה שלא ידע כלל מקבלתו, ואהא קאמר דהכא האדון עשאו שליח לזכות עבור העבד, וכיון דזכות הוא יכול האדון למנותו שליח קבלה עבור העבד. אבל אותו הזוכה אינו נעשה מעצמו שליח בדבר שאין לו שייכות בו כגון בשחרור דהכא ותופס לב"ח רק במציאה כיון דיכול לזכות לנפשי' איכא מ"ד דיכול לעשות עצמו שליח לזכות עבור חבירו, ומ"ד לא קנה ס"ל אפי' מציאה כל כמה שלא זכה בה לא שייך שיעשה עצמו שליח עבור חבירו כי אין שליח רק מה שנעשה שליח מבעל הדבר לא שיעשה עצמו שהוא אינו בעל דבר, וכל זה ברור לפע"ד, ולזה נתכוין הר"ן שכתב ליישב דברי התוס' והאחרונים ז"ל לא נתבררו להם דבריו כי לכאורה לא הועיל כלום לקושית התוס'. ולפי הנ"ל ניחא שלא נתכוונו כאן רק להוכיח מכאן שהזוכה בעצמו יכול לעשות עצמו שליח אף שלא מינהו אותו שנותן לו זכות, ועמ"ש לקמן כי בזה נראין טפי דברי רש"י ז"ל דמהני עשיית שליח בחב לאחרים דבזה נעשה שליח מאותו שיכול לתפוס בעצמו, ועמ"ש בתוס' בד"ה ש"מ ובד"ה התופס:

בתוס' בד"ה יתיב ר"ה אר"ת וכו'. ולדעתי ברור דהך ר"ה דבעי מיני' שמואל אינו ר"ה סתם המוזכר בכל הש"ס, דזה דבעי מני' שמואל הי' בימי רבי ור"ח או סמוך להם והוא ר"ה ריש גלותא, ור"ה המוזכר בכל הש"ס הוא חבירו של רב חסדא כדאמר בפ' זה בורר כגון בי דינא דר"ה ור"ח דקאמר מי קא מטרחנא לך ע"ש, וזה הי' אחר שמואל והוא ג"כ ר"ה דהכא:

בד"ה ש"מ, תימא לר"י. כבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי עיקר בפי' הסוגיא, ודברי התוס' דחוקין מאד דנהי דהא לא קשיא דלמה לי באשה טעמא דחוב תיפוק לי' דאינו חייב כלום, דכבר הוכחתי בלא"ה דע"כ מתניתין באותן שהיו כופין להוציא, דאל"כ אין צריך לטעם מזונות וכן בירושלמי הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שחין לכך הוצרך לטעם דחוב אבל גוף הדברים תמוהין דס"ס במה נפשך אי נתרצה האדון הרי אינו חב לו כלל, ואפילו חוזר בו עכשיו כבר נתרצה, ואי לא נתרצה מעולם פשיטא דלא מהני כאן בע"כ, ומה ענין תופס שידענו שתפס ולא נתרצה להך דהכא דלא ידעינן כלל שלא נתרצה:

בד"ה התופס אפי' עשאו שליח וכו' ודלא כפירש"י וכו' ובאמת שדברי רש"י ז"ל תמוהין ולא עוד אלא שפי' פ"ק דמציעא דמהני שליח, והביא מהך דכתובות, והתם מפורש ברש"י ובש"ס דעשאו שליח, אבל לפע"ד ליישב פירש"י בפשיטות דודאי הך תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דעיקר תפיסתו שלא יקדמנו אחר לתפוס א"כ כל שעשאו שליח לתפוס הוי כפירש שיתפוס עבורו בלבד דאי לאו הכי תפיסה זו למה לי הא בלא"ה שייך לכל הב"ח, אבל בהך דיימר בר חשו דמלבד בעלי חובות הי' צריך לתפוס מהיורשין דאי הי' ברשות יורשין מטלטלי לא משתעבדי, א"כ מה שעשאו שליח לתפסה כל שלא פירש בפירוש שיתפוס ויזכה עבורו בלבד לא נעשה שליח רק לתפוס מרשות יורשין והוא שתפסה וזכה עבורו לא נעשה על זה שליח ומהאי טעמא פירש"י שם שליח התופס מטלטלין דכמו דלא מהני התם מה שאמר זיל תפסה דליהוי כאלו עשאו שליח בפי' לזכות עבורו רק לאפוקי מרשות יורשין, כמו כן השולח שליח לגבות חובו מחבירו והלך ותפס מטלטלין לא אמרינן דהוי כאלו נעשה שליח לתפוס, ולפירש"י אתי שפיר טפי הך סוגיא דהכא לפי מה שפירשנו דעיקר הטעם דלא קנה דאינו נעשה מעצמו שליח בדבר שאין לו בו שייכות כלל, משא"כ אי עשאו שליח, דמי ממש להך דהכא אי עשאו העבד שליח בודאי הוי מהני כמו כן בתופס לב"ח, ולפי' התוס' צריך לחלק כמ"ש לעיל, ולפירש"י אתי שפיר בפשיטות דכל שנעשה שליח הן מאותו שמסר לו הדבר הן מאותו שקיבל עבורו מהני רק מעצמו אינו נעשה שליח כנ"ל:

והשתא מיושב בפשיטות קושית התוס' מר"י דפ"ק דמציעא דהתם בעשאו שליח דהא קאמר משנתנו דקאמר תנה לי ולא זכה לי אבל הוא מיירי דקאמר זכה לי, ואדרבא מדלא קאמר ורחב"א אר"י רק אמר רחב"א משמע דלא פליגי כלל רק ר"נ ור"ח בלא עשאו שליח ורחב"א אמר ר"י מיירי בעשאו שליח, ויש לי עוד דרך אחר בפירש"י ואין לי להאריך כי הנ"ל נראה לי עיקר, דמשמע בהך סוגיא דכתובות דעיקר חב לאחרים מחמת ב"ח אחרים, וקשה הא בלא"ה הוי חב ליורשין כיון דאינהו יש להם זכות בה כמו ב"ח ואי זכי אינהו פטורי מלשלם א"כ הוי חב לדידהו, וע"כ משום דלתפוס מיורשין עשאו שליח בפירוש רק לזכות לו בלבד לא עשאו שליח בפירוש לכך הוי חב לאחרים נגד ב"ח אחרים כנ"ל:

בא"ד דמיגו דזכי לנפשי'. יש לדקדק בהא דפריך רבא לר"נ מהך דמציאת פועל לר"י נמי תיקשי דהתם לא שייך מיגו דזכי לנפשי' דהא פשיטא דהפועל הגביה לעצמו דאי לבע"ה אפי' אמר לו עדור עמי נכש עמי זכה בע"ה, וע"כ דהגביה לעצמו ומ"מ לא זכה ולמה יזכה לבע"ה. הן אמת שיש לתמוה היאך מדמה לה רבא להך דר"נ, דאפי' תימא המגביה לחבירו קנה התם לא הגביה הפועל כלל לבע"ה והיאך יקנה וע"כ משום דידו כיד בע"ה, וצ"ל דהכוונה כך דודאי ס"ד דלא זכה בע"ה תיכף רק שיקח המציאה מהפועל ויזכה בה דהפועל לא קנאה רק דדייק דע"כ דהמגביה לחבירו קנה א"כ הגבהה זו מלאכת בע"ה היתה שהרי יכול להגבי' אותה עבור בע"ה, אבל אי נימא דאינו יכול להגביה כלל לחבירו א"כ אין זו מלאכת בע"ה כלל ויזכה הפועל לעצמו וינכה שכר פעולה בזו השעה כמו בניכוש ועידור כמו שפירש"י שם ע"ש ואהא משני דידו כיד בע"ה וקנה מיד, אבל הנ"ל קשה וצ"ל או כיון דיכול לחזור בחצי היום חשיב מיגו דזכי לנפשי' או משום דאי נימא לא זכה בע"ה יכול לזכות לעצמו לכך גם לבע"ה יכול לזכות או אפשר דקושית רבא באמת אליבא דכ"ע דהתם מוכח דקנה אפי' תופס לבע"ח דלא שייך מיגו דזכי לנפשי':

בד"ה כל האומר תנו וא"ת והא ר"י וכו'. ולפע"ד יש לחלק בפשיטות דדוקא היכי שאין הקפידא על הנתינה דוקא כגון בשחרור וגט דעיקר הכוונה שישתחרר ולמה לו לעבד גוף הגט שחרור הלכך דנין תנו זכו אבל היכי דבאמת רוצה הוא בנתינה לידו כגון מתנה ומציאה כי לא על הזכות נתכוין רק שיהא שלו ויקח אותה לעצמו וכן מתנה שיקבלה חבירו הלכך ממילא דנין תנו כפשטא, משא"כ בשחרור וגט דאפילו יגיע ליד העבד אין לו בו רק מה שיזכה לפי שעה שישתחרר ואין הפרש אי יזכה בו הוא או חבירו הלכך דנין תנו זכו כי למה יתכוין לנתינה ודוק:

בא"ד מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דאמר בפרקין דהוי הלכתא בלא טעם תיפק לי' דתן כזכי. לא נתבררו לי דבריהם מה ענין זה להך דהלכתא בלא טעם אפי' יהא בו טעם נכון ס"ס מה צורך למעמד ג' כיון דבלא"ה קנה מכח תן כזכי) גם לשונם מגומגם מאד שפתחו בקושיא מה הוצרכו לתקן דהיינו למה להו לחדש קנין מעמד שלשתן ובאמת הקושיא הכא להיפך למה הוצרכו מעמד שלשתן דוקא הא בלי מע"ש קנה מכח תן כזכי, גם מה שהקשו אח"כ לאוקימתא דר' זביד מגומגם מאד שכתבו ומוקי לה רב זביד במעמד ג' ואמאי לא מפרש טעמא דמתניתין משום דתן כזכי והיאך שייך שיפרש הא לעולם הוי תן כזכי דהא כך אמר תנו והוי כזכי ולמה לי מעמד ג'. לכן נראה לי דס"ל לתוס' דהיכי דקפיד ליתנו במעמד ג' בודאי לא אמרינן תן כזכי דאי הי' כוונתו זכי הרי זכין שלא בפניו ומדהקפיד בפניו ש"מ שנתכוין שיתננה לו לידו רק קושית התוס' מה צורך לתקנת מעמ"ש, וליכא למימר דאינו תיקון כלל רק מדינא דהא קאמר לקמן דהוי הלכתא בלא טעם ואי שלא לטרוח אחר קנינים הא אי יאמר שלא בפניו יועיל מכח תן כזכי וכן ר' זביד למה לו לפרש במעמ"ש דאז אינו מועיל תן כזכי רק מכח מעמ"ש יפרש מתניתין בלי מעמ"ש ואז הוי תן כזכי. איברא הא קשיא לכאורה אפי' אי תן לאו כזכי תיפוק לי' דיכול לומר זכי כמו שהקשו התוס' לקמן, וצ"ל דס"ד השתא שנפרש מה שאמרו לקמן הלכתא בלא טעמא היינו שאין לנו טעם מה צורך הי' להם לתקן מעמ"ש דיש לו עצה אחרת לומר זכי, רק לפי האמת שתירצו התוס' דזכי לא שייך בע"כ או כשישנו ביד אחרים א"כ ממילא הפי' הלכתא בלא טעמא שאין טעם למה יועיל קנין זה כמו שפירשו לקמן ודוק:

בא"ד דבמתנה לא הוי תן כזכי. הקשה מהרש"א היאך חשיב לר"מ ד' הא איתא במתנה, ולק"מ דדוקא תן אינו כזכי אבל זכי מהני ועיקר קמש"ל דגט ושחרור שווין דהוי חוב ולא מהני מה שמזכה הוא אבל מתנה זכות הוא רק תן דמתנה לא הוי כזכי ובודאי איכא טובא דקאמר בפי' שלא יזכה רק כשיגיע לידו, אבל אין זה ענין לגט ושחרור דלא מהני זיכוי שלו כלל דחוב הוא, ומהאי טעמא לא מקשה לעיל לרבנן דליחשיב חזרה כשלא מסר מיד ליד דהאי לאו מכח חוב הוא רק שלא רצה לזכות כלל ובהא טובא איכא בשטרות דיכול לחזור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף