תורה תמימה/שמות/כז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
שמות כז
א[עריכה]
רבוע יהיה. תנן התם, כבש המזבח לדרומו היה, דאמר קרא (פ׳ ויקרא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, שיהא ירך בצפון ופניו בדרום [א], ואימא ירך בצפון ופניו בצפון [ב], אמר רבא, רמי גברא אאפיה [ג], ואימא תריץ ואותיב גברא, רבוע כתיב [ד]. (זבחים ס"ב ב׳).
רבוע יהיה המזבח. ת"ר, רבוע המזבח מעכב, מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא רבוע יהיה המזבח, וכל מקום שנאמר המזבח מעכב [ה]. (שם שם א׳).
ושלש אמות קומתו. תניא, ר' יוסי אומר, נאמר כאן רבוע ונאמר במזבח הפנימי רבוע (פ׳ תצוה) פה להלן גובה פי שנים כארכו אף כאן גובה פי שנים כארכו [ו], ומה ת"ל ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה [ז]. (זבחים נ"ט ב׳).
ה[עריכה]
כרכב המזבח. ת"ר, איזה הוא כרכב בין קרן לקרן ומקום הלוך רגלי הכהנים אמה [ח], והא כתיב (פ׳ תצוה) תחת כרכבו מלמטה עד חציו [ט], אמר רב נחמן בר יצחק, הרי הוו חד לנוי וחד לבתים דלא נשתרקו [י]. (זבחים ס"ב א׳).
עד חצי המזבח. תנן התם. חוט של סיקרא חוגרו למזבח באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים [י"א], דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח, התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים [י"ב]. (שם נ"ג א׳).
עד חצי המזבח. מכאן שאין מחיצה בדמים בבמה [י"ג]. (שם קי"ט ב׳).
ח[עריכה]
נבוב לחות. א"ר אבדימי דמן חיפה, קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שני לבבות [י"ד], שנאמר (איוב י״א:י״ב) איש נבוב ילבב וכתיב נבוב לחות ומתרגמינן חליל לוחין [ט"ו]. (ב"ב י"ב ב׳).
יא[עריכה]
ווי העמודים. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, כתב עברי לא נשתנה כל עיקר, שנאמר ווי העמודים, מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו [ט"ז]. (סנהדרין כ"ב א׳).
יח[עריכה]
ארך החצר. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות, דילפינן מחצר המשכן [דכתיב ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים] [י"ז]. (ב"ב ס"ז א׳).
ורחב חמשים בחמשים. כמה שיעור סאתים – כחצר המשכן, דאמר קרא ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים, אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים [י"ח]. (עירובין כ"ג ב').
ורחב חמשים בחמשים. מהו חמשים בחמשים [י"ט] אמר אביי, העמד משכן על שפת חמשים כדי שיהיה חמשים אמה לפניו ועשרים אמה לכל רוח ורוח [כ].. (עירובין כ"ג ב').
ורחב חמשים בחמשים. תניא, אלפים אמה של שבת אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה דאמר קרא ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים, אמרה תורה בחבל של נ׳ אמה מדוד [כ"א]. (שם נ"ח א׳).
כ[עריכה]
ויקחו אליך. א"ר שמואל בר נחמני, אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך [כ"ב]. (מנחות פ"ו ב').
שמן זית. תניא, הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך [כ"ג]. (ברכות נ"ז א׳).
זך כתית. אין זך אלא נקי [כ"ד], ואין כתית אלא כתוש [כ"ה]. (מנחות פ"ו ב׳).
זך כתית למאור. יכול יהיו כל המנחות טעונין שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור, ואין זך כתית למנחות [כ"ו]. (שם שם א׳).
זך כתית למאור. אי למאור יכול יהא שמן זך כתית פסול למנחות, ת"ל (כ"ט מ׳) ועשרון סלת בלול בשמן כתית, א"כ מה ת"ל למאור, מפני שהתורה חסה על ממונן של ישראל [כ"ז]. (שם שם ב').
להעלות נר. תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש, כדי שתהיה שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר. משום שנאמר להעלת נר [כ"ח]. (שבת כ"א א׳).
להעלת נר. א"ר שמואל בר רב יצחק, כתיב להעלת נר תמיד, שיערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן [כ"ט]. (ירושלמי סוכה פ"ה ה"ג).
להעלת נר תמיד. תמיד ואפילו בשבת, תמיד ואפילו בטומאה [ל]. (תו"כ ס"פ אמור).
כא[עריכה]
מערב עד בקר. אין לך עבורה שנשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד, מאי טעמא, דאמר קרא יערך אותו, אותו מערב עד בקר ואין דבר אחר מערב עד בקר [ל"א]. (פסחים נ"ט א').
מערב עד בקר. ת"ר, מערב עד בקר, תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, וכמה היא, שלשה ומחצה לוגין, חצי לוג לכל נר [ל"ב]. (מנחות פ"ט א׳).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון, נמצא ראשו ופניו לדרום.
- ↑ כאדם היושב זקוף.
- ↑ שיער באדם השוכב ארצה.
- ↑ ר"ל דפריך ואימא זקפהו והושיבהו ונמצא ראשו ורגליו לרוח אחת. ובערוך פי' ע"פ תרגומו של בשלום ובמישור דמתרגמינן ובתרצותא, ומשני רבוע כתיב דרבוע באדם רובץ ומושכב שיער הכתוב.
- ↑ שאם לא נעשה רבוע פסול המזבח, וכן דרשינן לקמן בפ' תצוה גבי קרנות ויסוד המזבח (כ"ט י"ב) ובפ' צו גבי כבש המזבח (ו' ז') ופשוט דדריש כאן יתור הלשון המזבח, דדי היה לכתוב רבוע יהיה כיון דמוסב על המזבח.
- ↑ ומזבח הפנימי הוי ארכו אמה אחת וגבהו אמתים, וכאן מדארכו הוי חמש אמות הוי קומתו עשר.
- ↑ פירש"י עד מקום הקרנות ולמטה היינו שש אמות וגובה הקרן אמה, עכ"ל. וברמב"ם פ"ב ה"ה מבית הבחירה כתב וז"ל, וזה שכתוב בתורה ושלש אמות קומתו הוא מקום המערכה לבד, עכ"ל, וכנראה הבין הלשון משפת סובב ולמעלה דהכונה על מקום המערכה, ועי"ש בכ"מ.
- ↑ כמין חריץ עמוק ממקום המערכה עד שפת המזבח סביב ומקיף את מקום המערכה ורחבו של חריץ ב' אמות, אמה של בין הקרטת ואמה של מקום הילוך רגלי הכהנים.
- ↑ גבי מכבר מעשה רשת נחושת שנתנוהו תחת כרכובו מלמטה עד חציו הקיפוהו למזבח מאמצעו ולמעלה מוקף היקף של כרכב והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ורשת של דגים ומגיע למעלה עד מתחת לכרכב, אלמא בקיר מזבח סביב הוי, דאי בראש המזבח היכי קרי למכבר הנתון סביב הקיר תחת כרכבו.
- ↑ אחד היה סביב הקיר משעלה שש אמות גובה היה היקף הבליטה קטנה חוגרתו סביב לנוי ומתחת לאותו סובב נתנו המכבר ורחבו מגיע למטה עד חצי המזבח. והוא היה סימן להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים כפי שיתבאר בדרשה הבאה, ועוד אחד היה למעלה בראש המזבח העמיקו סובב כמין חריץ קטן דבר מועט להיות להם שפתו היקף מעקה קטן סביב כדי שלא יחליקו הכהנים את רגלם בלכתם.
- ↑ דם של חטאת בהמה ועולת העוף ניתן למעלה מן התוט ודם של חטאת העוף למטה מן החוט, ויתבאר מזה אי"ה בפ' ויקרא.
- ↑ רשת הוא כעין ציור מצוירה בקליעה ושל נחושת הואי בתחתיו של מזבח וגבוה עד חציו של מזבח, ומפני שעשויה כנפה נקראה רשת.
- ↑ ר"ל החוט של סיקרא העשויה למזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים כמבואר בדרשה הקודמת, משום דמהכא נפקא לן מחיצה לדמים כמש"כ למעלה, וכתיב המזבח בה"א הידיעה מיעוטא הוא בההוא מזבח לחודיה דאיירי ביה קרא והיינו מזבח של משכן, ולא בבמה, והיינו רק בבמת יחיד שעשה כל אחד בחצרו וגנתו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' ראה (י"ב ט') דשם לא היתה השכינה שורה. וענין זה דהבדלת הדמים במזבח הוא דבר היותר קדוש שראוי לנהוג רק במקום הקדוש יותר], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיתה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש שרתה השכינה והיה דינה כמקדש, וע"ע מש"כ לקמן ס"פ כ"ח (פ' תצוה) בפסוק לשרת בקודש מענין הבמות.
- ↑ ר"ל אין דעתו שלמה וכאלו יש לו שתי דעות, ובינה אצורה בלב והוי כאלו יש לו שני לבבות.
- ↑ ר"ל עצי שטים מכל צד ובאמצע חלל, ופירוש הפסוק איש נבוב כשהוא חלול בלא כרס מלאה ילבב הוא בעל כמה לבבות, דהב' הנוסף במלת ילבב מורה על רבוי לבבות.
- ↑ ווי העמודים יתדות כסף העשוים כמין אונקליות [עומדים כפופים] וקבעום בעמודים שבהם תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך, וכל אונקליות דומין לווי"ן, אלמא בימי משה עשויין הווי"ן כמו שלנו. וענין זה בכללו ובפרטו נבאר אי"ה בפ' שופטים בפסוק וכתב לו את משנה התורה הזאת.
- ↑ ר"ל ובכלל אלו מאה אמה היי קודש הקדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראן הכתוב חצר, מכאן שהבתים נכללים בשם חצר. ובס' רה"ז הביא עיקר ענין זה משם הר"ן והקשה עליו די"ל דשאני משכן דלאו בית דירה הוא, משא"כ בית דירה צריך לפרט הבית וכו', ונראה דלא קשה כלל, שהרי מצינו בערכין ל"ג ב' דגם בבית דירה נכללו הבתים בשם חצר, דפריך שם לענין בתי החצרים ולכתוב חצרים ולא בעי בית, וכי תימא הו"א חצר בלא בית משמע, ההיא קרפף נקרא, הרי מפורש דשם חצר כולל גם בתים שבתוכו, ודו"ק.
- ↑ באור הענין דקי"ל כל היקף שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסים שאינן עשויין אלא לשמור בתוכן אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתים, אבל אם הוא סאתים, שהוא שיעור שבעים אמה וד' טפחים על שבעים אמה וד' טפחים מותר לטלטל בכולו, ומפרש בזה מקור לשיעור זה של סאתים דילפינן מחצר המשכן, דלכאורה קשה הלשון רוחב חמשים בחמשים, הא הוא רוחב חמשים ואורך מאה והול"ל ורוחב חמשים במאה אלא אמרה תורה טול חמשים שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהוו להו שבעים אמה וד' טפחים מרובעים, כיצד עשה מהם ה' רצועות של עשר אמות רוחב חמשים אמה אורך, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי ארכה שבעים ורחבה חמשים, שים אחת לצפון ואחת לדרום הרי שבעים על שבעים, אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת, טול מן הרצועה החמשית ארבע חתיכות של עשר על עשר ושים לארבע קרנות ונתמלאו, טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים על ששים טפחים ועשה אותן רצועות של שני טפחים הרי שלשים רצועות אורך כל אחת עשר אמות שהן כולן ש' אמות תן שבעים לכל רוח הרי ע' אמות וד' טפחים על ע' אמות וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין טפחיים על טפחיים ונשארו בידך כ' אמה, טול מהם ח' טפחים ושים לקרנות ונתמלאו ונשארו בידך י"ח אמות וד' טפחים באורך ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט שנקרא בגמ' מפני שאם באת לחלקן ולהקיף בהן אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע, דהא בעי למיעבד מינה רצועה של רפ"ב אמה [וכצ"ל ברש"י] אורך להקיף הד' רוחות. ודע שכתב הריב"ש בתשובה סי' ר"א בשם הראב"ד, דמה דקיי"ל בעירובין נ"ז ב' דלענין מדידת אלפים אמה חוץ לעיר לענין תחום שבת שמודדין מקיר העיר וחוצה, וקי"ל כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים דהיינו ד' טפחים [ואמה הוא בת ששה טפחים וטפח הוא רוחב ד' גודלין, מנחות מ"א ב'] מודדין האלפים אמה מאותו בית, סמכו בזה השיעור על רבוע של חצר המשכן, כמבואר לפנינו בדרשה דטול חמשים וסבב חמשים שהוא שבעים אמה ושיריים. וטעם הדבר שסמכו בזה על רבוע של חצר המשכן י"ל פשוט משום דכיון דעיקר המדידה מחוץ לעיר ילפינן בעיריבין שם מדכתיב בפ' מסעי מקיר העיר וחוצה ולא אתפרש שיעור החוצה נתנו חכמים שיעור כמו חצר המשכן, כמבואר. ועיין ביו"ד סי' נ"ז ס"ט לענין הא דחוששין לספק דרוסה, כגון אם ראו ארי שנכנס לבין השוורים למקום צר שאינם יכולים לברוח מפניו חוששין שמא דרס אותם, והאחרונים שם חקרו בשיעור מקום רחב וכתב בס' דמשק אליעזר דהיכא דהוי כחצר המשכן והיינו שבעים אמה ושני שלישים נקרא מקום רחב, וזה נסמך ג"כ על הדרשה שלפנינו טול חמשים וכו', ובכ"ז נראה פשוט דלא לכל מילי אפשר לדמות בזה לחצר המשכן, דהא בו היה הבנין מוקף עשרה על שלשים, וזה היה בכלל החצר, אבל לענין דרוסה דבעינן מקום רחב ממש שיהיו יכולים לברוח צריך שיהיה זה השיעור ע' אמה ושני שלישים פנוי ממש, ודו"ק.
- ↑ מדייק הלשון נ' בנ' אחרי דהאורך היה ק' אמה הול"ל ורוחב חמשים במאה, ואע"פ דבדרשה הקודמת ביאר לשון זה, אך שם הוא רמז לענין איסור שבת וכאן רוצה לפרש בפשטות לענין משכן.
- ↑ ר"ל העמד משכן על מקום שכלים שם החמשים של חצר משנכנסין לה בפתחה של מזרח כדי שיהיה נ' אמה של חצר לפני המשכן וכ' אמה לכל רוח ורוח שהמשכן ארכו ל' כדכתיב בפרשה הקודמת עשרים קרשים ורחב הקרש אמה וחצי ורחבו של משכן תופס עשר אמות כדכתיב ששה קרשים שהן ט' אמות ושתי קרשים למקוצעות שהן ג' אמות רוחב והאמה מכאן והאמה מכאן לכסות עוביו של קרש שבכל צלע שמדתו אמה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן להשלים ולמלא החלל לעשר וכשאתה מעמידו למשכן לסוף חמשים ובאמצע רחבה של חצר נשאר מהנ' על נ' של חצר עשרים אמות לשלש הרוחות אלא שעובי הקרשים ממעט מהן אמה לכל צד, והכא חללה חשיב, ועובי הכתלים בכלל העשרים אמה של כל רוח ולפניו למזרחו לא היו הקרשים אלא מסך והיינו וילון.
- ↑ גם בכאן מדייק כמבואר בדרשות הקודמות דהלשון ורחב חמשים בחמשים אינו מבואר, דהא האורך היה מאה אמה והו"ל ורחב חמשים במאה, ואע"פ דבדרשות הקודמות דרשינן לשון זה אך לדידהו הול"ל ורחב חמשים חמשים ומדאמר בחמשים ש"מ תרתי, ואמנם עיקר ענין זה אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא.
- ↑ י"ל הבאור ע"פ מש"כ בס' החנוך בטעם מצות הנרות, שהוא לכבוד ולתפארת להבית ולכשיהיה הבית נהדר במאור יהיה לכבוד לישראל. וכהאי גונא כתב בחנוך בטעם ענין הקטורת שהוא להגדיל כבוד הבית שיהיה ריחו נודף כמו בארמנות מלכים, וכן כתבנו בפ' במדבר (ג' ל"ח) בענין השומרים שהיו שומרים במקדש ביום ובלילה שהוא מפני כבוד הבית. ועיין מש"כ בסמוך אות ט', וזהו כלל ענין הדרשה זו אליך ולא לי לא לאורה אני צריך, כלומר אין מאור זה צריך לגופיה, כדי שיהיה אור לי כביכול, אלא אליך, לכבוד ישראל.
- ↑ יתכן דסמיך על מ"ש בסוף הוריות י"ג ב' הרגיל בשמן זית נחזר לו תלמודו של שבעים שנה, וגם סמיך זה על פסוק שלפנינו משום דעיקר מקום המאור כאן היה במקום הלחות שהם יסודי התורה כמבואר בפסוק הסמוך מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו.
- ↑ ר"ל נקי משמרים.
- ↑ ר"ל היוצא מן הכתוש. ובכלל יש תשעה מינין בשמן מפני שנוי מעשיו זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו ונתנו לסל השמן שיצא ממנו הוא הראשון, חזר אח"כ וטענו בקורה השמן שיצא ממנו הוא השני ואם חזר אחר שטענו וטחנו וטענו שניה הוי השמן שיצא ממנו שלישי, זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן ונתנן לסל, השמן שיצא ממנו הוא הרביעי, ואם טענו בקורה אח"כ השמן שיצא ממנו הוא החמישי, ואם חזר וטחן וטען פעם שמה השמן שיצא ממנו הוא הששי, זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח"כ כתש ונתן לסל השמן שיצא ממנו הוא השביעי, חזר וטען בקורה, השמן שיצא ממנו הוא השמיני, חזר וטחן וטען פעם ב' השמן שיצא ממנו הוא התשיעי, ומדאין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד לכן אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד.
- ↑ ומפרש בגמרא בטעם הדבר משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ופירש"י משום דמנחות מרובות הן ואלו היה צריך לחזור במנחות אחר שמן זית זך כתית היו מפסידין הרבה. עכ"ל, ויש להעיר ממה דמצינו בכ"מ בגמרא בענין הכלים שהיו במקדש שהיו עושין היותר יקרים משום דאין עניות במקום עשירות, ולא אמרו הסברא דהתורה חסה על ממונם של ישראל, וי"ל דדוקא בדבר של צבור היינו בדבר הבא משל צבור שייך אין עניות במקום עשירות משום דאין צבור מעני, משא"כ במנחות שכל יחיד מוציא לבדו מכיסו שייך בזה הסברא התורה חסה על ממונם. וע' מענין זה בס' תשובה מאהבה למהרא"פ ח"א סי' ג' וד'.
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת.
- ↑ כגון פתילות של צמר שהאור אינו נאחז בהן אלא נחרך סביביו, וכן שמנים שאין נמשכין אחר הפתילה כמו זפת ושעוה ואליה וחלב ושמן העשוי מצמר גפן ובשבת חיישינן שמא יבא לתקן וממילא פסולים גם כאן משום דכתיב להעלת דמשמע מעצמן אבל אלה הצריכים תקון בשעת הדלקתן הרי אינם מעלים אור מעצמן. ודע כי בנוסחא ש"ס כת"י וכן בדפוסים ישנים ליתא להמלה ושמנים ונראה גירסא זו נכונה, משום דשמנים אין צריך ללמוד מן להעלת דהא מפורש כתיב שמן זית זך, ונראה דאשתרבב הלשון מהענין בסמוך בגמרא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה. ולפי גירסא ישנה זו ניחא מאד מה שקשה טובא לפי טעם הגמרא להעלת נר תמיד, הא איכא כמה שמנים שאסורים בשבת מפני טעמים אחרים כמו עטרן שריחו רע וחיישינן שמא יניחנו ויצא, וצרי שריחו נודף וחיישינן שמא יסתפק ממנו ויבא לידי כבוי, וכל אלה אינם שייכים בהטעם להעלת נר תמיד, וא"כ איך. כללה הגמרא לפי טעם זה כל השמנים, אבל לפי הגירסא ישנה ניחא, דשאר שמנים פסולים במקדש משום דכתיב שמן זית זך. והנה ברמב"ם פ"ג מתמידין הט"ו איתא הלשון אין מדליקין בהם במקדש – במנורה, ומבואר דס"ל דבשאר הנרות שבמקדש מותר כל השמנים, ונראה דלמד כן ממה שהקשו בסוגיא כאן על דין זה מהא שהיו עושין פתילות מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם שהיה בהם צמר, וצמר מין פתילות האסורות הוא, ומשני שמחת בית השואבה שאני משמע ליה דזולת המנורה מותרין כל הפתילות, וכן משמע ע"פ הסברא משום דכיון דעיקר פסול זה אנו למדין מן להעלת נר, וזה כתיב רק במנורה.
- ↑ בדרשה הקודמת בא ענין זה בלימוד בשלילה בפתילות שאין מדליקין בהם, וכאן למד בחיוב הפתילות הכשרות, והכונה אחת היא עם הקודמת.
- ↑ ובכל קרבנות הצבור שזמנם קבוע, דבכהאי גונא טומאה דחויה כמבואר בתמורה י"ד א', אבל אין הפירוש תמיד ביום ובלילה כמו תמיד של לחם הפנים (פ' תרומה) דמערב עד בקר כתיב, וע' תוס' חגיגה כ"ו ב'.
- ↑ כלומר אין לך עבודת יום כשרה לאחר הדלקת הנרות, וטעם הדרשה מדלא כתיב יערכנו כנהוג בכ"מ לכתוב הכנוי בקצור, ועיין מש"כ לקמן בסוף הפרשה בפסוק בבקר בבקר בהטיבו את הנרות.
- ↑ דכך שיערו חכמים ללילי תקופת טבת שלא תכבה כל הלילה, ופירש"י שאפילו בליל קצר היה נותן ככה ומה שנשתייר בבקר זורק לחוץ, ואיכא דאמר בקיץ היה עושה פתילה עבה כדי שיכלה השמן מהר, עכ"ל, ומש"כ זה בשם איכא מאן דאמר כן הוא בירושלמי יומא פ"ב ה"ב.