תוספות/שבת/כא/ב
ואין יכול להדליק בשבת[1] וי"ל דא"כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה"ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא הוי מצי למימר מדליק סתם דה"א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה[2] וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס"ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו הכי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה:
דאי לא אדליק מדליק. אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים:
והמהדרין מן המהדרין. נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית[3]:
מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר:
ובשעת הסכנה. נראה לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא וא"ת דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו וי"ל דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים:
שהיה מונח בחותמו של כ"ג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (נדה פ"ד דף לד.)[4] צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי[5]:
- ↑ עיין רש"ש (כא. ברד"ה זקוק) שביאר שמכח קושיא זו הוצרך רש"י לבאר שאף לדעת רבא כל החשש הוא שמא אחר שתכבה יפשע ולא יתקנה, אך לא גזרו כן מחמת חשש שכחה בעלמא, ולכך בשבת אין טעם זה מועיל שהרי אם יכבה בשבת אנוס הוא ולא פושע.
- ↑ מר דרור (עטייא) וחפץ השם הקשו, שלפי מה שפרשו בשיטת רב יכלו לתרץ בפשיטות את קושייתם על מה שרבא הבין בדעת רב הונא שמותר להשתמש לאורה, שהרי שום אדם לא יחמיר על עצמו להשתמש לאורה. ותירצו שלא אמרו כן אלא בדעת רב שקודם שאסר לא היה נראה לומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה, אך אחר שרב אסר שפיר הוה אמינא שאף רב הונא ורב חסדא יאסרו כן. ואמנם במהרש"א (ד"ה ודע) ביאר, שסברה זו ששום אדם לא יחמיר מלהשתמש לאורה איננה מוכרחת, ושכוונתם כי ניתן היה לטעות ולחשוב כך.
- ↑ יש להעיר, כי גם אם ידליק את הנרות כמניין הימים לא ידעו אם הדליק כנגד הימים או כנגד בני הבית שאולי שווים למניין הימים. ובשרביט הזהב העלה מכוח קושיה זו את הסברה, שמן המדליק כנגד הימים נוהג כמנהג העיר כנגד הימים, שאם לא כן יש בזה קצת לא תתגודדו.
- ↑ קשה, שאז עדיין לא גזרו עליהם להיות כזבים, אלא בזמן תלמידי הלל ושמאי שגזרו על י"ח דבר (שבת יז:). ובעבודה זרה (דף ט.) אמרו שבית חשמונאי מלכו קג שנים ובית הורדוס קג שנים, ולעיל (טו.) אמר שהלל נהג נשיאותו מאה שנה בפני הבית. כ"כ במהרש"א (כאן), ותירץ שאפשר כי בתחילה גזרו עליהם טומאת זיבה כשראו זיבה, ורק אח"כ גזרו שיהיו כזבים. ועיין פרי חדש (סימן תרע) שתירץ כי בבתחילה גזרו עליהם לתלות, ואח"כ גזרו ב"ש וב"ה לשרוף. עוד תירץ שבתחילה גזרו עליהם לקדשים ואח"כ לתרומה.
- ↑ בבית יוסף (או"ח סימן תרע) כתב שכן משמע מדברי רש"י (ד"ה בחותמו) שביאר בחותמו, בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו. והר"ן (שבת ט: מדפי הרי"ף) יישב שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, וכיון שראוהו שהוא חתום בחותם של כהן גדול הוכיחו מכך שבודאי לא מצאו אותו ולא ראוהו. ובבית יוסף שם כתב שאפשר שגם לזה כיוון רש"י במה שכתב 'והכיר שלא נגעו בו'.