מראי מקומות/שבת/כא/ב

מראי מקומות שבת כא ב

אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה

יש להקשות, מדוע לא קיבל את הדברים משמו של רב ירמיה. ובחפץ השם הסביר שאכן אביי קיבל מפי רב ירמיה את גוף הדברים בשם רב, אך לא קיבל את ההסבר שרב אסר להשתמש לאורה, שאפשר שהתיר להשתמש לאורה, אך בשבת מדליקין משום שיש נר שבת בבית, או משום שנר חנוכה מונח על פתחו מבחוץ.

וא"נ לשיעורה

קשה, הרי נאמר לעיל (עמוד א) שלמ"ד אין זקוק לה מדליקין בפתילות ושמנים שעלולים לגרום לכיבוי קודם הזמן, וא"כ ליכא שיעורא. ועיין בזה בספר ראש משביר.

וא"נ לשיעורה

בהגהות רא"מ הורוויץ ביאר שאם איחר מלהדליק ומדליק קודם שתכלה רגל מן השוק, יניח בנר שמן כשיעור שידלק עד שתכלה רגל מן השוק.

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל

משקה בי מדבחיא דכן

שואל ומשיב (א ח"ג סימן מב), נפש יהונתן (פרשת מקץ אות כ) ותשובה מאהבה (ח"ב או"ח סימן רפה) הקשו למ"ד בפסחים (יז.) דמשקי בית מדבחייא דכן, ולמ"ד (שם טז.) דכן ממש ולא רק מלטמא אחרים, אם כן נמצא ששמן של קודש אי אפשר לו לקבל טומאה כלל ותמוה מנס פך השמן שמבואר שטמאו כל השמנים ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שלא נטמא.

וכבר תמהו רבים שאין קושיה זו עומדת לפי האמת, שבגמרא בפסחים (יז.) הקשתה הגמרא על צד זה מפסוק מפורש בחגי ששם מבואר ששמן של קודש נטמא, ומכח קושיה זו הכריחה הגמרא שמ"ד דכן ממש ס"ל שרק משקי דבי מטבחיא, דהיינו מים ודם, הם טהורים, אך יין ושמן טמאים, וא"כ קושיא מעיקרא ליתא. ומכל מקום קשה קושיה זו על הס"ד בגמרא שם, אלא שאכן הקשתה הגמרא על ס"ד זו מפסוק בחגי ואינה קושיה מדוע לא הקשתה מנס חנוכה והקשתה ממקרא מפורש

ויש שהעמידו הקושיה על דברי התוס' שכתבו שאם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים ע"כ שהיה ניכר להם שלא הסיטוהו כלל, ויש שדייקו כן גם מלשון רש"י, והרי טומאתם כזבים היא מדרבנן ובגמרא בפסחים מבואר שכל טומאה דרבנן לא גזרו במקדש.

יישוב התשובה מאהבה

התשובה מאהבה מיישב שיתכן ונטמאו כשהיה השמן קרוש.

והעירו על דבריו שהרי נחלקו הפוסקים אם שמן קרוש יש לו שם משקה או לא. דעת הר"ש (טהרות פ"ג מ"ב), הרא"ש (שם), ר"ת (פסחים יד: ד"ה אפילו) והרמב"ם (טומאת אוכלין פ"א הי"ט) ששמן קרוש אינו לא אוכל ולא משקה. ואילו לדעת הראב"ד (שם) יש לו שם משקה אם סחטו לשם משקה, וכ"כ הכסף משנה (שם פ"ט ה"א) בדעת הרמב"ם. ודעת הנצי"ב בדעת התוספות בפסחים (שם) שס"ל דשמן קרוש חשוב אוכל. ואם כן כל דברי התשובה מאהבה לא יבוארו אלא לדעת הנצי"ב אליבא דהתוס' ששמן קרוש יש לו דין אוכל כי אם לא כן איך יקבל טומאה, ואם חשוב משקה הרי שוב יקשה דמשקי דבי מדבחיא דכן.

ויש מאחרוני זמננו שישבו עפ"ד התוספות בזבחים (לד. ד"ה והבשר) שייסדו שחיבת הקודש מכשרת כל דבר שהוא עב וקשה כעין אוכל, וכ"כ התוספות בחולין (לו:). ולפי זה יש לומר ששמן קרוש אף שלא יטמא מדין טומאת אוכלין או משקין להני ראשונים, מכל מקום יטמא משום חיבת הקודש המכשרתו.

יישוב השואל ומשיב

השואל ומשיב יישב שכיון שבאו בה פריצים וחיללוה כבר דרשו במסכת עבודה זרה (נב: וברש"י שם) כיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין. וביאר הר"ן שם שאף קדושת הגוף פקע והיה לו פדיון אחר חילול. ואם כן יש לומר שלכך נטמאו המשקים ולא אמרו בהם משקי בי מדבחיא דכן. ואף שעתה חזרו בית חשמונאי וטיהרו את המקדש, לא חזרו ונטהרו, כדין משקה שנטמא בחוץ וחזר ונכנס שנשאר בטומאתו.

עוד יישב כעין זה, לפי מה שכתב הפרי חדש בשם הרא"ם שעל ידי שהכניסו שקץ לבית המקדש נעשה הבית בית עבודה זרה וכל שמניו נאסרו משום תקרובת עבודה זרה, ולפי זה לא קשה מידי כי ודאי באופן זה בטל הדין דמשקי דבי מדבחיא דכן.

יישוב שו"ת דבר אליהו

בשו"ת דבר אליהו (סימן כד) יישב שאף למאן דאמר משקי בי מדבחיא דכן היינו דווקא במשקי המזבח אך לא בשמן למנורה.

ויעויין ברש"י (פסחים יז.) שפירש: כלומר, כל אלו של קדש נקראין ע"ש מזבח, כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות. ויל"ד.

שמן הקדוש בקדושת דמים

עוד יש שרצו לומר שכל הדין שמשקים דמזבח טהורים היינו במשקים הקדושים בקדושת הגוף, ולפי זה יש לומר ששמן של המנורה לא היה קדוש בקדושת הגוף אלא רק בקדושת דמים והמנורה מקדשתו וממילא שפיר מקבל טומאה.

בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן כו'.

ביאור בזה. עיין מאמר שמן המנחה בקונטרס מנחת חנוך להמרחשת הנספח לשו"ת עולת שמואל.

מדוע לא חששו להיסט פכו של כהן גדול. הקשו התוס' מה הואיל שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, אם כבר גזרו באותה שעה על עובדי כוכבים להיות כזבים המטמאים בהיסת, כמבואר בנדה (נדה לד.). ויישבו התוס' שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. וכתב הבית יוסף (או"ח סימן תרע) שכן משמע גם מדברי רש"י שכתב (ד"ה בחותמו) בחותמו, בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו. והר"ן (שבת ט: מדפי הרי"ף) יישב שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, וכיון שראוהו שהוא חתום בחותם של כהן גדול הוכיחו מכך שבודאי לא מצאו אותו ולא ראוהו. ועי' בית יוסף (שם) שכתב שאפשר שגם לזה כיוון רש"י במה שכתב (ד"ה בחותמו) 'והכיר שלא נגעו בו'.

למה הוצרכו לנס והרי טומאה הותרה בצבור. בהגהות מהר"ץ חיות (שבת כא:) הקשה בשם הסמ"ג (ובאמת הוא בשם הרא"ם בביאור הסמ"ג), לשם מה הוצרכו לנס והלא טומאה הותרה בציבור ויכלו להדליק בשמן טמא. וכן הביא הפני יהושע (שם) ובחכם צבי (סימן פז). וכתב הפני יהושע שלמאן דאמר טומאה דחויה בציבור אתי שפיר קצת שחיזרו אחר שמן טהור, אמנם בראש יוסף (שבת כא.) הביא אף הוא הקושיא והקשה כן אף למאן דאמר טומאה דחויה בצבור. ויישב המהרצ"ח, שצריכים למיהדר על טהרה ככל שאפשר. והשדי חמד (מערכת חנוכה אות א) מציין לדבריו בחידושיו למסכת שבת, שהקשה על תירוץ המהר"ץ חיות שהרי בגמרא ביומא (ו:) אמרו שלמאן דאמר טומאה הותרה בציבור אפילו אהדורי אבית אב אחרינא שאפשר לעשות בקל לא מהדרינן. ואם כן הקושיא במקומה עומדת שכיון שטומאה הותרה בציבור ודאי לא הוצרכו לטורח גדול של חיפוש שמן טהור כתית למאור. עוד יישבו האחרונים (פני יהושע כא:, חכם צבי וראש יוסף כא.) שאף שיכלו לדחות הטומאה מכל מקום רצה הקב"ה להראות חיבתם. והשדי חמד (מערכת חנוכה אות א) מיישב לפי מה שביאר (מערכת הכללים מערכת הטי"ת אות כב) שכל הנידון אם טומאה הותרה או דחויה אינו אלא לגבי טומאת מת ולא לגבי טומאת זבין, ואם כן הוצרכו לנס בשביל שאר טומאות שנטמאו בהם השמנים.

כיצד לא נטמא השמן בהדלקת הכהנים. בפרי חדש (או"ח סימן תרע) הקשה בשם הרא"ם מה הועיל פך השמן שנמצא, והרי חזר השמן שבו ונטמא על ידי הכהנים המדליקים שהיו טמאי מתים. ותירץ הרא"ם, שהדליקו על ידי עץ ארוך. והפרי חדש תירץ, שהנס נצרך לכל שאר הטומאות, ואילו טומאת מת דחויה בציבור ולא אכפת לן במה שחזרו הכהנים וטימאו השמן. וייסד דבריו על פי דברי הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין) שהדלקת נרות דוחה טומאה כקרבן שקבוע לו זמן.

וע"ע אריכות דברים בשדי חמד (מערכת חנוכה אות א).

למה לא הביאו שמן חדש. בית יוסף (או"ח סימן תרע) הקשה מפני מה הוצרכו להדליק שמונה ימים מפך זה, ולא תיקנו להם שמן טהור אחר. ויישב, שכל ישראל היו בחזקת טמאי מת ולא היו יכולים להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ועוד יום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור. והר"ן (שבת ט: מדפי הרי"ף) מיישב שהיה להם שמן טהור במרחק ארבעה ימים, והוצרכו לשמונה ימים להליכתם וחזרתם.

שהיה מונח בחותמו של כהן גדול

במחזיק ברכה (קונטרס אחרון סימן תרע ס"ב) העיר שלא מצאנו מקור לדבר זה שהיה הכהן גדול צריך לחתום את פכי השמן בחותמו.

ובספר ציוני יצחק הביא שבידי חכמי תימן נמצא מדרש חז"ל על הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך" שמשם מקור דין זה, וז"ל המדרש: ויקחו אליך שמן זית זך, ויקחו אליך שיהא חותמך עליו או חותמו של כהן גדול. ומקור המדרש מספר אור האפילה (למה"ר נתנאל בן ישעיה), מדרש הביאור (למה"ר סעדיה בן דוד תעיזי), מדרש החפץ (למה"ר זכריה בן שלמה הרופא), בילקוט מה"ר מנצור אלביחאני ובספר מעין גנים.

ועשאום ימים טובים

למה קבעו נס שמונה ימים והלא היה שמן ליום אחד. הבית יוסף (או"ח סימן תרע) מקשה למה קבעו שמונה ימים, כיון שהשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות. ומיישב, שחילקו את השמן שבפך לשמונה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר, נמצא שנעשה נס בכל הלילות. עוד יישב, שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלאכ כבתחילה, ונכיר הנס גם בלילה הראשון. עוד יישב הבית יוסף, שבלילה הראשון נתנו את כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו את הנרות מלאים שמן וכן בשאר הלילות, ונמצא שכבר בלילה הראשון ניכר היה הנס שלא נגמר השמן אף שדלק.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף