תומים/חושן משפט/ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ס

(א) או נתן. ואם ב"ח מאוחר קדם וגבה זה המוקדם דאית ליה בשעבודו מא"ק גובה ממנו דבזה דלא שכיח לא תקנו תקנת השוק כן החליט רבינו ב"י בספרו ובבד"ה עד שכתב על המבי"ט החולק רב הטועה והסכימו עמו רבים מחכמי דור כמ"ש הש"ך גופי' ואולם הש"ך הכריע נגד הרב ב"י ולא עשהו אפילו ספיקא דדינא ובכל דבריו אין ראיה ברורה כל דהוא דמ"ש דהואיל דחזינא לענין מתנה מהני ש"מ דאמרינן דהך דכתב בי' מא"ק כאלו לא נכתב כלל אם כן אף לענין ב"ח מאוחר נימא כן דבריו אינם דא"כ אף נגד שטרות נימא כן אלא ברור דבמילתא דשכיח תקנו ובלא שכיח לא תקנו ולכן גם מ"ש דלקמן לענין תקנת השוק בסי' שנ"ו גרע מתנה מן גנב ופרע בחובו פשיטא דיש חילוק אם הוא עצמו פרע לב"ח מאוחר זה שכיח למאוד דבא ב"ח מאוחר ולוקח מן הלוה דבר בפרעון אבל שיגבו ב"ד לב"ח מאוחר ומעשה ב"ד אית ליה קלא ולא יבא לטרוף המוקדם לא שכיח כלל ובמילתא דלא שכיחי לא תקט ומ"ש הש"ך לדוחק אין זה דוחק כלל כי אם פשוט דכל כוונת הב"י בהגבו ב"ד אבל לא בהגבה ליה בעצמו דהיינו מכר או נתן ולא איירי רק בהגבהו ב"ד דאין כאן מכירה גמורה עד שרבים מחברים סבירא להו אפילו במטלטלין שומא הדרא עיי' לקמן סי' ק"ג ועדיין יד הלוה מעורב בי' וטורף ממנו ב"ח מוקדם ואמת כי לפי מ"ש התו' בריש פרק מי שהיה נשוי בהא דס"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה ואסקינן דלא גבה והקשו התו' דע"כ בקרקע איירי דמטלטלין לא משתעבדי כלל ואם כן איך ס"ד דיהיה מה שגבה גבה לו יהיה דמכרן בהחלט ב"ח מוקדם טורף ותי' דאף דטורף מן לוקח ס"ד מן ב"ח מאוחר אין לטרוף דיותר נעילת דלת בלוים מן לוקחים דיהיה נמנע מלהלות יותר משיהיה נמנע ליקח ואם כן כיון דיותר נעילת דלת בכה"ג אם כן אף לענין תקנת שוק נטעון כן אם תקנו בשביל לוקח למה לא תקנו בשביל ב"ח מאוחר דאף למסקנא דקי"ל דלא גבה היינו דשקולי' הם ולא חילקו חז"ל בין לוקח לב"ח אבל מכל מקום הסברא לא זז דאין ליפות כח הלוקח מב"ח מאוחר וכ"כ בכה"ג דמהך יש הוכח' רק ביקש לדחות דהמלוה לא יחוש להלות בשביל כך הואיל ולא כתבינן בכל שטרות מא"ק ואין בזה ממש דא"כ גם הלוקח לא יחוש לקנות דמ"ש סוף כל סוף ב"ח מאוחר עכ"פ שקול כלוקח אבל באמת הך תי' בתו' דחוק והעיקר כמ"ש הרא"ה וריטב"א והר"ן שם בפ' הנ"ל דהך אי קדם וגבה גבה או לא תלי' במחלוקת אי שיעבודא דאורייתא או לא דאי דאוריי' ודאי לא גבה אבל אי לאו דאורייתא אם כן שורת הדין דאף מלוקח אין לו לטרוף רק מפני תקנת המלוי' תקנו חכמים לטרוף וכאן שיש שני מלוי' מה חזית דאזיל בתר תקנ' של זה אזיל בתר תקנה של זה ע"ש ואם כן אף כאן הסברא הא שורת הדין דקי"ל ש"ד וכתב לי' מא"ק דיטרוף רק חז"ל תקנו מפני תקנת הלוקחים דלא יטרוף אבל כאן מה חזית דאזלת בתר תקנת' דהך מלוה זיל בתר תקנת' דהך מלוה ונעמיד הדבר על שורת הדין וביותר לפי מ"ש הרא"ה דגבי לוקח הוצרכו חז"ל לתקן שיטרוף ב"ח מוקדם דאל"כ תמיד ימכור הלוה נכסיו ויצא המלוה בפחי נפש משא"כ בב"ח מאוחר מי ילוה מאוחר לב"ח מוקדם על סמך הלזה דלא יבא ב"ח מוקדם ויעכב הגבי' בב"ד ולכך לא חששו ע"ש ואם כן אף כאן איך נבטל שעבוד מא"ק הכתוב בשטר מפני תיקון עולם דימנע ב"ח מאוח' להלות דזה לא שכיח ועדיין לא תקנת' דמי הוא השוטה שילוה על סמך זה דלא יבא ב"ח מוקדם לעכב גביתו בב"ד כמ"ש הרא"ה וריטב"א להדיא ואם כן הדברים ברורים ומבוארים כדעת רבינו ב"י ואפילו הדבר ספק בתקנה אוקמינן אד"ת וא"ש ונכון:

(ב) או משכן. בתשובת חות יאיר סי' ר"ב פסק אם תפס משל בעל בחייו ואח"כ במות הבעל באה האשה לגבות מה שתפס בכח כתובתה דנשתעבד לה מח"ק דאין כח ביד האשה להוציא הואיל ולא מטי זימנ' אז בעת התפיסה לגבות ולא ידעתי מנין לו זה מה שכתב הגיע זמן או לא הגיע זמן סוף כל סוף דשעבודה של אשה חל עלי' ואם רוצה להשוות תפיסה למשכן אף בבא זמנו נמי לעולם יש בי' תקנת שוק איברא דזה אינו דהא משכן תנן ולא תפס ומי גרע זה מב"ח מאוחר שקדם וגבה הא אין לך תפיסה גדול מזה ומכל מקום כבר בררנו כדעת רבינו ב"י ואף המבי"ט החולק מודה בתפיסה ומה בכך דהגיע זמנו או לא זמנו וכי אינה טורפ' מן קרקעות שמכר הבעל בחי' וכיון דמשתעבד מא"ק חזר הדבר להיות בשוה ולכן דבריו בזה צל"ע ואגב ריהט' כתב:

(ג) דלא שייך בשטרות וכו'. הש"ך הוכיח מכאן דסבירא ליה למחבר כרא"ש ודלא כרשב"א דשטרות משתעבדי באגב ואפשר לומר אף דלא משתעבד מ"מ אם גבה השני קרקעות הראשון גובה הימנו מדר"נ מוציאין מזה וכו' רק אלו היה גבית שטרות ג"כ תקנת השוק אף מכח דר"נ לא היה סיפוק ביד ב"ח מוקדם לגבות דמ"ש סוף כל סוף ת"ה איכא ולכך קאמר דלא שכיח ולית בהו ת"ה ועיי' לקמן ס"ס קי"א מ"ש שם באריכ':

(ד) או שלא נתן קצבה לשנים. הש"ך הקשה דהא ברשב"א בתשובה מבואר דכה"ג מיקרי דבר קצוב וכבר קדמו הסמ"ע בס"ק יו"ד ולכן נראה מפי' הסמ"ע דמ"ש רמ"א או שלא נתן קצבה לשנים פי' תרתי דלא נתן קצבה לשנים וגם מה שיתן לו בכל שנה וקמ"ל רמ"א דמ"מ רוב אחרונים חלקו על הרמב"ם וס"ל אפילו בכה"ג דהוי דבר שאינו קצוב מצדי צדדים מ"מ יכול להתחייב עצמו בכל אופן איברא מ"ש הרשב"א בסוף תשובה המתחייב ליתן לכל שנה מעשר מפירות שיעלו משדה זו מיקרי גם כן דבר קצוב צ"ע כי א"כ אף המתחייב ליתן כל פירות שיעלה שדה זו בכל שנה מיקרי דבר קצוב דמ"ש מעשר ממנו או כולו משפט אחד לחלק כמו להכל ואם כן איך יובן הא דאמרי' דאין מוציאי' לאכילת פירות ממשעבדי וקאמר ר"ח משום דאינם קצובים הא קצוב לשלם כל הפירות היוצא משדה שיטרוף הנגזל או ב"ח אם מעט או הרבה וברי"ו לא העתיק סוף תשובת הרשב"א הנ"ל כי נר' דלא ס"ל וצ"ל דס"ל לחלק אם מתחייב ליתן דמי הפירות שיעלו בשדה בשנה זו מיקרי דבר בלתי קצוב כי א"י בכמה מכניס עצמו לחיוב אבל אם אומר גוף הפירות של שדה זו שיעלו אני חתן ולא דמיהן רק מה שיגדלו עלי לתת לך אם רב או מעט הוי דבר קצוב כי מה איכפת ליה הוא לא מתחייב רק מה שיוציא השדה זו והשדה ידוע ולכך באכיל' פירות כי א"א לתת גוף הפירות רק נתחייב שאם יטרפו לשלם דמיהן ה"ל דבר בלתי קצוב ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד במתחייב לתת כ"ב כור חיטין לשנה ה"ל דבר בלתי קצוב כי זה מתחייב לקנות מכיסו משוק כ"ב כור חיטין ואינו ידוע שער המקח ה"ל דבר בלתי קצוב ואין כאן סתירה מרשב"א לרמב"ן כלל וא"ש:

(ה) אעפ"י שקנו מידו וכו'. על דינו של הרמב"ם צוחו קמאי וכבר בררתי הדברים באריכ' בחדושי לא"ע בפלפול רב בגפ"ת אמנם מה שנוגע לכאן בקצרה הוא באמת פשוטן של דברי' ברמב"ם בהלכות מכירה פי"א דכתב המתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בת אשתו שחייב לזון מפני שפסק בעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל ודייק הכ"מ הואיל וקאמר דברים הדומים לדברים הנקנים באמירה ולא קאמר כי הן הן הדברים הניקנים באמירה אלא דלא מיירי בפסיקה בעת קדושין ואירוסין רק בעת נשואין ולכך בעי קנין או שטר ולא נקנים באמירה כרב גידל ומכל מקום מתחייב דבר שאינו קצוב הואיל דומה לדברים הנקנים באמירה היותו עדיין קודם גמר נשואין ויפה דיבר ואין פקפוק וספק כלל בפירושו לדברי הרמב"ם אלא דהיא גופה קשיא דהרמב"ם נתן טעם דלכך מהני קנין הואיל ודמי לאירוסין והיא גופה קשיא למה באירוסין מהני קנין ואמירה לדבר שאינו קצוב ומה בכך דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכי עדיף מקנין גמור דאין מועיל לדעתו בדבר בלתי קצוב ויותר מסתבר שלא יועיל בו אמירה ולכן היה נראה ע"כ סבירא ליה לרמב"ם דמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין חיובו חל היינו כשאין מתחייב לו הזוכה בחיוב דבר כנגדו ולכך לא נחית לחיוב אבל כשכנגדו מתחייב למולו דבר אחר הרי זה מכניס עצמו בחיוב בכל אופן אפילו בלתי קצוב ולכך כתב הרמב"ם שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו לו במתנה הרי דכל ענין דבריו במתנה מוחלט ואעפ"י שאמרו בלשון חיוב הואיל הוא בלתי קצוב לא מכניס עצמו בכך אבל בשכנגדו מתחייב עצמו למולו מה תואר מתנה שייך כאן וארווח לן בזה לא לבד קושית הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד על הרמב"ם מן מה שאירש מאבא ומן שבח קרקעות וכו' דהן הכל בגדר מכר ולא במתנה אף גם הקושי' שיש לי כאן לזון ה' שנים לרמב"ם ה"ל דבר בלתי קצוב ה"ה ה' ימים אם כן הא דקתני בפ' השוכר את הפועלים וכו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכה וכו' שאם אתה עושה סעודה שלמה וכו' מה כל החרדה הזה הא ה"ל דבר בלתי קצוב דלרמב"ם כללא הוא מזונות הוי בלתי קצוב ואין כאן חיוב וקנין חל כלל ולעולם הרשות בידו לחזור וא"צ זריזות לומר להם עד שלא יתחילו וכו' אלא ודאי הואיל ואין כאן גדר מתנה שהרי הם מתחייבים למולו לעשות מלאכתו של בעה"ב וחלף שכר טרחם אוכלים לא שייך בי' דבר בלתי קצוב כלל ומעתה סבירא ליה לרמב"ם בפוסק בעת קדושין דע"י הפסיקה והחיוב נתרצית לקדש לו והרי זה כמו מכר וקונה האשה לעצמו פשיטא דמהני ולכך לא שאל כלל למה בפוסק בעת קדושין לזון בתה ה' שנים דמתחייב דהוי כמו מכר רק שאל הפוסק בעת נשואין בקנין דמהני למה הא אז הוי כמתנה דכבר נתקדשה לו מקדם וע"ז תי' הואיל והוא עוד בעת נשואין הרי הם דומי' עדיין לדברים הנקנים באמירה כי עדיין לא נגמר הפסיקה מאירוסין עד גמר הנשואין ולכך מהני בי' איברא הואיל ואינו בעת אירוסין ממש צריך קנין כמ"ש לקמן ודברי הרמב"ם מדוקדקים למאוד. ובהכי ניחא ליה מה שהריב"ש בסי' שמ"ה תמה על דמצריך הרמב"ם בהל' מתנה בדברים הנקני' באמירה שיהיה ברשותו דאם מועיל לדבר שאינו קצוב אף דלשיטתו לא חל בו קנין בעלמא למה לא יועיל לדבר שאינו ברשותו נמי והגמי"י באמת בשביל כך דעתו לומר ברמב"ם דבשעת אירוסין א"צ שיהיה ברשותו וזה אינו דמלבד דלישנא דרמב"ם אינו מורים כך אף גם בש"ע סי' נ"א בא"ע מבואר להדיא דלעולם בעינן דבר שיהיה ברשותו אבל לפמ"ש לק"מ דבשביל הן דברים הנקני' באמירה לא תקנו חז"ל שיחול הקנין על דבר שאין מועיל בו קנין כלל רק בדבר שאינו קצוב שורת הדין כך דבעת אירוסין ה"ל כמכירה דמועיל לדבר שאין קצוב קנין ובשעת נשואין הואיל ועדיין לא נגמר הטיב קדושין ה"ל כמו דברים הנקני' כנ"ל והוסיפו הואיל ואין ממש בעת קדושין להצריך קנין אבל בדבר שאינו ברשותו דאין מועיל אפילו במקח וממכר מה טעם יש בו דיהיה מועיל בדברים הנקני' באמירה ולק"מ. גם בזה מיושב השגת וטענת הראב"ד ז"ל בהא דפרכינן לר"ל דסבירא ליה האומר חייב אני לך מנה בשטר דאינו חייב מהך משנה הנושא אשה ופסק לזון בתה דחייב לזינה ומשני בשטרי פסיקתא והקשה הראב"ד לשיטת הרמב"ם בלא"ה אף לר' יוחנן צ"ל בשטרי פסיקת' דאל"כ הא ה"ל דבר שאינו קצוב (ובחידושי לא"ע אמרתי בו ישובים רבים) ולפי הנ"ל לק"מ דלא ידע בס"ד הך דר' גידל דהן הן הדברים וכו' ומ"מ לא קשי' ליה מדבר שאינו קצוב דהוא מוקי' ליה למשנה בעת קדושין וה"ל כמקח וממכר ומועיל ולק"מ אבל לר"ל פריך דהא אין בחיובו ממש וע"ז משני דאיירי הן בעת קדושין ונקני' באמירה או בעת נשואין וקנו מידו וכרב גידל וכו' וכנ"ל ילק"מ. כך היה נראה ברור ברמב"ם בלשונו וכך יפה לנו למעט במחלוקת ולומר במקח וממכר מודה הרמב"ם לרוב חז"ל החולקים עליו. איברא דאין כן דעת הרמב"ן בבעה"ת שטר ס"ד שהבין כן ברמב"ם כנראה מטענתו שטען על הרמב"ם ע"ש וביחוד מצאתי לריטב"א כתובות פ' הנושא דדחה סברא זו בשם רבותיו דהא בנשואי אשה איכא מו"מ וגם דעת הרמב"ם דערב אינו משתעבד בדבר בלתי קצוב וערב הוי כמו"מ בהאי הנאה דהימנו' ובאמת אם לדין יש תשובה גבי קדושין באמת הוי כמו"מ כמ"ש ומן ערב פשיט' דל"ק כמ"ש הסמ"ע לקמן בסי' קל"א ס"ק כ"ה דשאני ערב דאפילו הראב"ד מודה שם דיש מקום לומר דלא מתחייב ע"ש ומ"ש שם שוב מצאתי במשנה למלך שכתב בשם מחבר ח' ג"כ סברא זו והמ"ל הביא דברי ריטב"א הנ"ל ובאמת דברים אלו שכתב' כראי מוצק מכמה ראי' וביחוד מהך ראי' דהשוכר את הפועלים ותמהני שלא הרגישו בו המחברים מ"מ בטלה דעתי נגדם: ולכן נראה עוד דיליף ליה הרמב"ם הך דינא מהך שמעת' דגיטין דנחלקו ר"י ור"ח בהא דאמרינן אין מוציאין למזון וכו' מפני ת"ה דר"י אמר מפני שאינם כתובים ור"ח אמר שאינם קצובים ופריך הגמ' מהך דנושא ופוסק לזון בתה ה' שנים דס"ל דבר שאינו קצוב ג"כ ומשני בשקנו מידו וקשי' לרמב"ם אי הטעם הואיל ואין לו קצבה אין הלוקח יודע ליזהר אף דהוא יודע מהשעבוד אם כן מה מהני קנו מידו סוף כל סוף אין לו קצבה ולא סמיך הלוקח דעתו להזהר ולכן סבירא ליה לרמב"ם הא דאמרינן שם דר"י ור"ח כתנאי דתנן אין מוציאין וכו' מפני שאינם כתוב' ור' יוסי אמר מה תיקון עולם יש בזה הלא אינם קצובים ופירש"י מהדין בלי ת"ה אין לגבות ממשעבדי דהא אין קצובים ותפס הרמב"ם פי' רש"י רק סבירא ליה אם באמת ס"ל לר"י גופי' דגוף החיוב על ב"א חל אפילו בבלתי קצוב רק ממשעבדי אין לו לגבות מפני תקנות הלקוח' דלא ידעו להזהר היינו תיקון עולם דקתני במשנה ובריי' תקנת הלוקחים דאל"כ לא יקחו דבר דא"א להם להזהר מבלתי קצוב ומה זו שאלת ר"י וגם קשה קושי' התו' אם כן דר"ח כר' יוסי איך קאמר דבריו על המשנה דקתני להדיא מפני ת"ה אלא סבירא ליה כך שורת הדין דאפילו מב"ח אין כאן חיוב וגבי' כלל דלא נתחייב בדבר שאינו קצוב רק תקנת חכמים ותנאי ב"ד היה במזון אשה ובנות וכ"כ בשבח היה תקנת חכמים כדי שיהיה אדם לוקח שדה דאל"כ ימנעו ליקח אם יפסיד שבחו ואם כן כיון דנחתו חז"ל לתקנה היה ראוי לתקן שיחול על משעבדי נמי והפקר ב"ד הפקר רק שם נהפך דאיכא תיקון עולם להיפוך דימנעו שאר לוקחים ליקח ולכך הניחו והעמידו על ד"ת לגבי לוקחים דלא חל שעבודא כלל וזהו שנחלקו בו ת"ק ור' יוסי דת"ק סבירא ליה דשורת הדין היה לגבותו מן לקוחות רק מפני ת"ה עקרוהו חכמים שאינו כתוב' ואמר ר"י מה ת"ה יש בזו אדרבא שורת הדין דאינו מתחייב כלל אפילו מב"ח רק חכמים תקנהו ומפני ת"ה הניחו לגבי משעבדי על עיקר הדין ומה דאינו גובה ממשעבדי הוא כדינא ולא מתקנה וא"ש ואם כן בדברים הנקני' באמירה דקים להו לחכמים מפני חיבת נשואין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בשקנו מידו כמ"ש הרמב"ם אף ממשעבדי גובה דלא עקרהו חכמים לגבי משעבדי הדין תורה רק מפני תקנתם הניחו על ד"ת וכאן הדין דיחול החיוב וא"ש וברור ומיושב התמי' הנ"ל וגם טענת הראב"ד מהך דפ' הנושא דפרכינן לר"ל ור"י כנ"ל דכל זהו לר"ח דסבירא ליה כר"י מפני שאינו קצובים וכמ"ש אבל ר"י ור"ל דסבירא ליה הטעם מפני שאינו כתובי' סבירא ליה דמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב וזהו היא המחלוקת בינם ובין ת"ק ור"י ובזו נחלקו ואם כן שם דסובב הכל לר' יוחנן ור"ל פשיטא דמהני לדבר שאין קצוב ולק"מ והראב"ד דכתב דלא ידע מאיזה מקום הורו לענ"ד הוא המקום הראוי ללמוד ממנו דין הנ"ל ונראה דאף הרמב"ם לא אמרה אלא בתורת חיוב דמתחייב עצמו לדבר בלתי קצוב בזו לא סמכה דעתו כלל הואיל ולא קצוב לא מכניס עצמו בחיוב אבל אם אמר כל מה שתעלה מצודתי מכור לך למ"ד אדם מקנה דשלב"ל פשיטא דחל המקח דכיון דאינו מכניס עצמו לחיוב רק מקנה מה איכפת לי' אם מעט אם הרבה יאכל וכבר בררנו בס"ק קודם דעת רשב"א בכיוצא בזה באמרו מה שיוצא השדה אם אין מכניס עצמו בחיוב דמיהן אינו בגדר דבר שאין קצוב וה"ה בכזה דלא אמר הרמב"ם רק החיוב אינו מכניס עצמו להתחייב בדבר שאין קצוב אבל מקח חל ולכך לא קשי' ליה לרמב"ם מכל הטענות שטענו עליו מן מה שתעלה מצודתו וכו' וכן בהא דאמרינן יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב מתנה יהיב ומשני בנכסים שנפלו לאח"כ ופריך לר"מ מא"ל והקשה הרמב"ן אף לר"מ הא הוי דבר שאין קצוב (כי דחיק' לי' דברי בעה"ת דהך דבר בלתי קצוב הוי כמו דשלב"ל ולר"מ באמת קנה דהא בחיוב דמתחייב עצמו אף רבנן מודים לר"מ דיכול להתחייב בדשלבל"ע ומ"מ סבירא ליה לרמב"ם דאינו מתחייב ואם כן ש"מ דלא תלי' זה בזה ונכון) ולפמ"ש הכל ניחא דבמקח ומתנה דאין מתחייב עצמו לשום דבר לא משגיחין בי' בדבר בלתי קצוב ולכך המקדיש מעשה ידי אשתו דתלי' בדשלב"ל ולא נימא בי' דהוי דבר בלתי קצוב וא"ש ואמת כי בגוף הקושי' לפי מ"ש הגי"ת דאם מכר דבר שכבר העלתה מצודה אף דלא נודע מה בתוכו אם רב או מעט אינו בגדר בלתי קצוב דהרי קציבתו לפניך ואינו מחוסר רק הידיעה והוא דבר נכון ואמת בלא"ה י"ל דלק"מ לר"מ דכיון דסבירא ליה לר"מ דיכול לחזור בו קודם שבא לעולם ש"מ דסבירא ליה דקנינו פורח באויר ואין חל עד שבא לעולם ואז תיכף ברגע שבא לעולם חל קנינו מבלי למהדר בי' ואם כן אז שחל הקנין דכבר בא לעולם כבר קצוב הוא ואם שאינו נודע לו מה בכך מכל מקום באותו רגע שחל הקנין באותו רגע כבר הוא בעולם ולא שייך דבר בלתי קצוב אבל במתחייב שהחיוב יחול עכשיו על עצמו ולא מצי למהדר בי' כלל מעת חיובו והלאה ואז הוי בלתי קצוב ולא סמכ' דעתו וא"ש ושניהם אמת ונכון:

(ו) וחלקו עליו וכו'. וכן הנכון וזהו לגבות מב"ח אבל ממשעבדי כתב הש"ך דרמב"ם פסק בהל' מלוה פכ"א כר"ח דלכך אין גובה משום שאין קצוב ואם כן יש מקום לומר דאין גובה ממשעבדי ובפרט כי דעת רש"י ורמב"ן בתשובת בעה"ת שער מ"ג גם כן פוסק כר"ח ויפה כתב ומיהו הש"ך פקפק אם כתב שטר אי מהני אף דרמב"ם בפ' כ"ג מהלכ' אישות כתב אלו שפסקו לזון בת נשותיהן ה' שנים אם קנו מידם או שחייב עצמו בשטר הרי זו כב"ח בשטר וגובה ממשעבדי וכו' ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתן ליכתוב ואינה טורפת ממשעבדי עכ"ל ומזה נר' דכתיבה בשטר מהני כתב הש"ך דצ"ל דתלמיד טועה הוסיף לכתוב או שחייב עצמו בשטר דהא ה"ל אינו קצובי' ול"ל פיסוק בשעת נשואין שאני דא"כ מה פריך הגמ' בנזיקין וכ"כ המ"מ והעמידו בניזיקין בשקנו מידו אבל אם כתב ליה אינו טורף ממשעבדי וכן מורה דסיי' הרמב"ם סוף דבריו ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין וכו' ולא כתב ולא היה שם שטר אלא ש"מ דשטר לא מהני וכו' עכ"ל ודבריו בלתי נכונים דאיך אפשר לתלות מ"ש או שחייב עצמו בשטר בטעות הא לעיל מיני' בהלכה י"ז כתב אבל שלא בעת קדושין עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר ואם סבירא ליה במה דמשנינן בגיטין בשקנו מידו קנין דוקא ולא שטר מנ"ל דכתיבה מהני כלל לדבר שאינו קצוב במה דבעלמא אינו משתעבד לשיטתו רק בזו בטשא אמרינן בשקנו מידו ואי קנין דוקא לא מצינו דיהיה שטר מועיל כלל אלא ברור דלרמב"ם מוכרח דשטר מועיל דהא מפרש הא דמספקא לן בפ' הטשא אי ניתנו ליכתוב היינו אי מועיל כתיבה לגבות ממשעבדי או לא תקנו חכמים בי' כתיבה ואף דנכתב כאלו לא נכתב דמי כמ"ש רש"י ורי"ף ועיין טור א"ע סי' ל"א ע"ש וע"ז פשטינן מהך דהנושא דחייב לזון בתה ה' שנים ממשעבדי ודחינן בשקנו מידו וקשה הא אף דניתן לכתוב מכל מקום בלא"ה צ"ל דקנו מידו דאל"כ הא ה"ל דבר שאין קצוב ואין גובה מב"ח ומכ"ש ממשעבדי אלא ודאי דשטר מועיל גבי חיבת נשואין דגמר ומקני אף לדבר שאין קצוב לדעתו כמו קנין ולכך מספקא לן אי תקנו חז"ל בי' כתיבה ואי היה מועיל בי' כתיבה היה מועיל לענין דבר שאינו קצוב כמו דמועיל קנין דחיבת נשואין שאני וזה פשוט וברור ואם כן לפי דקי"ל דלא ניתן לכתוב לא מועיל כתיבה דלא ניתן לכתוב רק קנין מהני בחיבת נשואין אפילו לגבות ממשעבדי כמש"ל וכדמוכח לדעת רשב"א בגיטין (ואדרבא לשיטת הרמב"ם כתבתי בס"ק הקודם טעם נכון למה מועיל לענין משעבדי ולק"מ) אך זהו דלא ניתן לכתוב סבירא ליה לרמב"ם דוקא בעת קדושין דאז לא תקנו חכמים כתיבה כדאמרינן אבל אח"כ דלא היה תקנת חכמים ניתן לכתוב ומהני כמו קנין כדמוכח מהך איבעיא ניתן לכתוב וכן רש"י דמפרש הך איבעיא כמו רמב"ם סבירא ליה דכתיבה מהני כמו קנין ופירש בגיטין דקנו מיני' סתם קנין לכיתבה עומד ואף דרש"י סבירא ליה דהוי דבר קצוב מכל מקום נלמוד מיני' דסבירא ליה דמ"ש קנין ומ"ש כתיבה והן דברי הרמב"ם בדקדוק דכתיב בהלכה י"ז אבל שלא בעת קדושין עד שיקנו ממט או שיכתוב שטר דשלא בעת קדושין ניתן לכתוב ומהני לכתיבה וכ"כ אחר כך אלו שפסקו וכו' דמיירי בעת נשואין דבעי קנין לרמב"ם כמש"ל הואיל ורק דמי לדברים הנקני' באמירה וכמ"ש הכ"מ כנ"ל כתב אם קנו מידו או כתבו שטר דאז ניתן לכתוב ולכך גובה ממשעבדי וסיים ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין ושם לא כתב הרמב"ם ולא היה שטר דבעת קדושין אף דהיה שטר אין מועיל כלום דלא ביתן לכתוב אז ולכך כתב כיון דלא היה קנין לא ניתן לכתוב ואף דהיה שטר דמה בכך בשעת קדושין לא מועיל שטר ודברים פשוטים ולרמב"ם הא דפריך הגמרא בגיטין מהך דניזונת ממשעבדי אף דידע דחיבת נשואין שאני דאל"כ בלא"ה לא מתחייב כלל מכל מקום נר' דסבירא ליה כמו שפירש"י דהקושי' הוא למ"ד מפני שאינו כתובין דאין לו קול ולכך פריך שפיר דמה בכך חיבת נשואין הא ל"ל קלא ול"ל בדכתב לי' דהא איירי בעת קדושין ולא ניתן ליכתוב ומשני בשקנו ממנו והוי ליה קול וא"ש ודברי רמב"ם פשוטים ושגגה יצא מלפני השליט דביקש להגיה בדברי רמב"ם. ולפ"ז אף דלרמב"ם זהו הכל בחיבת אירוסין ונשואין היינו משום דסבירא ליה בעלמא דבר שאינו קצוב לא נשתעבד כלל מכל מקום מן רמב"ם נשמע לדידן דלא סבירא ליה לחלק בין פסיקא לשאר דברים וסבירא ליה מהך דכתובות דבכל דוכתין מתחייב בדבר שאינו קצוב כמו בשטרי פסיקת' אם כן אף לדידן בכל דוכתין מהני כתיבה כמו קנין וכמ"ש רש"י סתם קנין לכתיבה עומד. איברא די"ל דמגמרא דקשאל לר"ח כתובים וקצובי' בעינן או קצובי' אעפ"י שאינו כתובים ולא קאמר איפכא נמי וכתובים אף בלא קצובים נמי מועיל בשלמא לרמב"ם הך איבעיא בעלמא זולת שטר פסיקתא קאי ואם כן ל"ל. כתובים אעפ"י שאינו קצובים דבאינו קצובים לא משתעבדי כלל אבל להחולק על רמב"ם וסבירא ליה דמ"מ מהני א"כ הל"ל כתובים אף בלא קצובים א"ו דלא מהני כתיבה וכן ס"ל לפירש"י דמספקא לן אי קצובי' אעפ"י שאינו כתובי' דס"ל מלוה ע"פ גובה ממשעבדי א"כ לדידן דקי"ל אינו גובה ע"כ תרתי בעינן כתובים וקצובים ולא מהני כתיבה כלל וכ"כ הרשב"א לשם דבעינן דוקא קנין ולא מהני שטר וה"ה בשם ר"ח דדוקא קנין ולא כתיבה ואעפ"י שכתב הרשב"א דר"ח ס"ל בכתובות סתם קנין לכתיבה עומד התם לא מיירי כגון דבר שאינו קצוב רק מחמת ניתן לכתו' ופי' ר"ח אי הוי כמו שטר או בעינן דוקא שטרא וע"ז שפיר משני דקנו מיני' וה"ה שטר דהא ע"ז סיבב כל האיבעי' לשיטת ר"ח אבל לר"ח דבעינן דבר קצוב יפה כתב ר"ח דמהני דוקא קנין ולא שטר כלל. אך רבינו בא"ע נראה דדעתו נוטה להכריע גבי שטר הנעשה בעת נשואין כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם מבואר דמהני שטרא וכן מוכח כמש"ל לפי דפוסק בסי' נ"א שם כמ"ש רמב"ם ורש"י דלא ניתן לכתוב אפילו נכתב שטרא לא מהני דלא תקנו חכמים שטרא וקשה א"כ מה פשיט לי' מהך דהיא נזונו' מן נכסי' משועבדים דהתם הא בלא"ה צריך קנין דאל"כ ה"ל דבר בלתי קצוב וצ"ל דכתיב' מהני רק י"ל אולי בס"ד ידע מקורבא דנשואין דה"ל שטר פסיקת' מהני כתיבה ולא בעלמא ולכך שפיר פריך וכמש"ל לדעת הרמב"ם אבל בעלמא בלי שטר הנעשה בעת נשואין ס"ל כרשב"א ור"ח דוקא קנין ולא שטר וכדמוכח מהך דקצובים אעפ"י שאינו כתובי'. ולכך בא"ע סי' קי"ב סעיף ה' דמזון הבנות דאין נזונות ממשעבדי הביא דעת רמ"ה שהביא הטור דאם לאחר נשואין קנו ממנו על מזון הבטת טורפת מן משעבדי ואלו הטור בהביאו דברי רמ"ה כתב או כתב לי' שטרא באפי' נפשי' והש"ע השמיטו משום דס"ל הטור לא פסק כר"ח רק הטעם משום כתובים וא"כ בשכתב טורף ממשעבדי אבל הוא נמשך אחרי דברי רמב"ם כדרכו תמיד דקי"ל כר"ח משום שאינו קצוב ופי' לא מהני כתיבה רק קנין ולכך. השמיט הך דכתב שטר בפ"ע דשטרא לא מהני אבל בסי' קי"ז במזון בת אשתו דפוסק בעת נשואין הביא דטורף ממשעבדי אי קנו מיני' או כתבו עליו שטר הרי דס"ל בחיבת נשואין לכ"ע מהני כתיבה או קנין ודברי הב"ש שם קצת מעורבום והעיקר כמ"ש. והב"ש הקשה איך יועיל שטר הא קי"ל בסי' נ"א דלא ניתן לכתוב ומכח זה רצה לחלק בין שטר לשטר ובאמת מ"ש נכון דבעת קדושין הוא דלא ניתן ליכתוב ולא מהני שטר אבל אח"כ בעת נשואין ניתן לכתוב ומהני שטר ולק"מ ובהכי ניחא דבעינן למפשט דניתן ליכתוב מהא דאין כותבין שטר אירוסין ונשואין אא"כ מדעת שניהם ודחינן לא בשטר קדושין וק' שטר נשואין מה מפרשינן ואי כפירשב"ם כתוב' כבר הקשה הריטב"א בקידושין דמה צריך דעת שניהם הא כותבין שטר ללוה וכו' ותי' הריטב"א דמיירי בלי קנין ומדעת שניהם היינו במעמדה דחוק וגם עכ"פ קשה לאביי דס"ל עבחז"ל אבל לפי הנ"ל דמיירי פסיקת בעת נשואין וזהו לכ"ע ניתן לכתוב: ובזו יש ליישב בדוחק דברי המ"מ דפי' בדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' מלוה אין כותבין שטר אירוסין וכו' שטרי פסיקת' וצ"ע לכאורה הא לא ניתן לכתוב וצ"ל פירוש שטר קדושין ולפי הנ"ל י"ל דכוונתו על שטר נשואין ודוק: כלל היוצא דקנין מהני לדבר שאין קצוב לטרוף ממשעבדי כמ"ש הש"ע בסי' קי"ב בא"ע אבל לא שטר אבל בשטר הנעשה בנשואין דכיון דאיכא חיבת נשואין אפילו בחיבה גרידא מהני כמ"ש בא"ע סי' קי"ד ס"ה ע"ש:

(ז) אינו חייב ברפואתו. כתב הש"ך דהתו' כתובות דף נ' ע"ב ד"ה ומאי וכו' נראה דחולקים וס"ל דחייב במזונות ודברי ריטב"א עיקר כדמוכח בירושלמי. ואני תמה ומסופק מאוד להחליט הדין הלזה דכל טעמו של הרא"ש הוא דמחלק בין מזונות דתנאי ב"ד או מזונות דקיבל מעצמו משום דס"ל כפי' רש"י בגיטין דמזונות חמש שנים ה"ל קייצי ולא פריך לר"ח כלל וקשי' לי' קושי' התו' הא מזונות לא קייצי ולכך נחית לחלק דשם רפואה בכלל משא"כ במתחייב לזון בת אשתו דאינו חייב ברפואה. וזהו הכל אי אמרינן דאין הקושי' לר"ח אבל לדעת הרשב"א ורמב"ן וסייעתו דסוברים דגם לר"ח הקושי' משום דמזונות חמשה שנים מיקרי אין קצוב א"כ לא זו דאין כאן ראי' כלל אף גם דנהפוך הוא דכל ראי' הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד סוף ח"א ורשב"א בחדושיו לגיטין דהקו' הוא לר"ח ג"כ דמזונ' מיקרי דבר שאין קצוב מהא דאמרינן בכתובות מזונ' לא קייצי ואי ס"ל חילוק הנ"ל הא לא דמי' אהדדי דשם פשיטא דכיון דחייב ברפואה דמיקרי דבר שאין קצוב משא"כ במזונו' דעלמא דאין חייב ברפואה. ועוד לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל להלכה כר"ח דאמר שאין קצובים הא דמשני הגמרא בכתובות בפ' הנושא על הך איבעיא ניתן לכתוב דמשנה איירי בקנו מידו ופריך הגמ' אי הכי בנות נמי וכו' וקשה מה קושי' דלמא קנין לא מהני לדבר שאינו קצוב כמ"ש רש"י והרא"ש להדיא ולכך בת אשתו דאין חייב ברפואה ה"ל קצוב וגובה ממשעבדי אבל מזון הבנות דחייב ברפואה דאכל בתנאי ב"ד וה"ל שאין קצוב ולא טריף ממשעבדי ועכצ"ל דאף זה אין קצוב או קצוב כמו זה ואין הבדל ביניהם כלל ואי דבנות לא קצובים דמי יודע כמה יהיה לו בגירשה ואהדרה לא שייך זה דיש להם מזונ' עד בוגרת והירושלמי דמייתי ריטב"א אין בו ראי' כלל דאינו חייב ברפואה שאין לו קיצבה ולכך הרא"ש דמעתיק ירושלמי בשביל כל זה כשחולק עם התו' לא מייתי ראי' מהך ירושלמי רק כתבו מסברא דבירושלמי לא נאמר רק חלתה כמו שנשאת והיינו דחייב ליתן לה כל מזונתה כאלו היתה בריאה ומיירי בשאינה מעלה לה רפואה דא"צ או שהוא רפואה הקצובה דאינו חייב וריטב"א גופי' לא מייתי לה בכתובות על זה דזה דאין חייב ברפואה דהיכי מוכח משם וכן הב"י בא"ע קי"ד לא פי' דיש ללמוד מזה דאין חייב רק לומד מירושלמי דאף זה בלא"ה אצלו ליתד שלא תמוט דאין חייב ברכואה מכל מקום חייב לתת לה דמי מזונות כמו בריאה וזהו שלמד הריטב"א מירושלמי אבל גוף הדין אין לו ראי' כלל מירושלמי. ולכן ברור דדין זה ספיקא דדינא היא דהתו' ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל הך דינא.

(ח) וי"א דאם קיבל לזונו סתם וכו'. ולענ"ד אין כאן מחלוקת כלל כי דעת הראשון שהוא דעת של רשב"א נראה דמיירי בנדר שקיבל לזון את עני דה"ל בתורת נדר דפיך זו צדקה וסתם נדרי' להחמיר ולכך הוא חייב לזון כל ימי חייו אם הוא עני תמיד או כל ימים שצריך היינו בנתעשר בנתיי' דתו ליכא מצוה צדקה ולא קריני' בי' בפיך וכו' ובזו מיושב קושי' הט"ז דהקשה אפילו א"צ יהיה חייב לזונו כמו הפוסק לזון בת אשתו דחייב לזונה אעפ"י דנשאת ע"ש ולפמ"ש ניחא דכאן משום בפיך זו צדקה אתינא עליו וכשאין צריך פסק נדרו והראי' דמביא הרשב"א שם בתשובה כפי שהעתיקו הב"י בא"ע סי' ק"ט הוא דאמרינן בפ"ג דנדרי' באומר יאסרו פירות עלי ופריך הגמ' כיון דאמר סתם לעולם משמע איירי בנדר ואלו אין כוונת רשב"א בנדר מה ראי' משם דבנדרים סתם נדרים להחמיר ועי' בר"ן בנדרים דף ד' דסתם נדרים לא קייצי וכתב הר"ן הטעם משום דיש בהו קדשי מזבח וקדושתן קדושת עולם ולכך הנודר סתם אסור לעולם ועיי' י"ד סי' רי"ח אלא ודאי דגם הרשב"א מיירי כאן בנדר ועוד ראי' דהרשב"א גופי' בחדושיו לגיטין בפ"ב מ"ש ע"מ שתשמשי אבא או שתניק בני כתב לענין ממון הדבר ספק באומר סתם אי כוונתו כל חודש או יום אחד במשמע והניחו בספק וצ"ע וכ"כ הר"ן ומ"מ בשמו וא"כ איך החליט כאן לחייבו הא הממע"ה חלא ברור דכאן מיירי מנדר ולכ"ע לעולם משמע כמבואר בי"ד סי' רי"א. אבל הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן י"ח נראה ברור דלא מיירי מתורת נדר אעפ"י שכתב לשון יפטור מנדרו כי הלא כל ענין התשובה סובב בראי' דאמרינן יד בעל השטר ע"ת ושם הטעם משום המוצא חבירו ע"ה וזה לא שייך בנדרים שסתמן להחמיר וספק איסורא לחומרא ומכ"ש בנדר שיש טעם הנ"ל גבי' ועיי' מ"ש הרא"ש סוף פרק שבועות שתי' ואף דרא"ש בתשובה הנ"ל הביא ראיה מן הנודר עשרין וכדומה דאזלינן בתר הפחות שם טעמא אחריני משום דהוא אמר דלא נתכוון לשום דבר וגם שם הטעם משום תפסת מרובה לא תפסת דא"א לומר דנתכוון לדבר מרובה א"כ אין לו סוף וזהו המדה ממדות שבתורה אבל בנדרים סתמן להחמיר ולא הביאו הרא"ש רק להתלמד דאמרינן אזלינן בתר פחות אבל מ"מ לא איירי בנדר אבל בנדר סתמא להחמיר ואין כאן סתירה במחברים וכן נכון:

(ט) ראובן שקיבל וכו'. עיין אורי' דפי' כפי מ"ש הש"ך ופשוט אך הרב בעל ט"ז הקשה דמשמע דחלקו של בעל צריך ליתן ואמאי לא יהיה כנדוני' חתנים בא"ע סי' נ"ג דאפילו כתב ופסק דאמרינן מ"מ פטור דאומדנ' דלא כתב אלא אדעת' שתהנה ממט הנשואה לו והוסיף להקשות על משנה דכתב לזון בת אשתו ה' שנים ומתה אשתו דמ"מ מחויב לזון חורגתו ולא אמרינן אומדנ' דר"ח ולכן ביקש הוא לחלק דר"ת איירי בפוסק שנכתב דהיא הכניסה לו אבל בפוסק סתם מזונות לא מצי לטעון כן והגאון מהר"ן בהגהותיו דחק בחילוק אחר דנדוני' עיקרה לבתו רק נצ"ב הן באחריותו של בעל אבל עיקרן לאשה משא"כ כאן הא גמר אומר לזון שניהם אך כתב לפי פסק רמ"א בא"ע דאף באב הפוסק לבנו שייך נדוני' חתני' אין מקום לחלקו מ"ש ועכ"פ שניהם שוין לדון באחד הפוסק מזונות לבנו ולכלתו או בתו וחתנו ומת בנו או בתו דמ"מ מתחייב לזון זמן הנפסק ממנו לכלתו או חתנו ע"ש ודבר זה זר ורחוק בסברא למאוד וכבר צווחו בי' קמאי והרב ב"ש בסי' נ"ב סק"ט ביקש לתרץ על הך משנה הנושא את האשה ופסק לזון את בתה דהתם שאני דבתה חי משא"כ הכא הבת מת וכל זה דוחק דאם זקפו במלוה על החתן מא"ל ואני לא הבנתי הקושיא שלהם כלל דהא בגמרא מדמי אומדנא דר' נתן שהוא לפי' ר"ת אפילו לאחר נשואין לאומדנא דראב"ע דס"ל מן אירוסין לית לאשה תוספת אבל מן נשואין אית לי' אפילו נשאה רק שעה אחת וכתבו התוספו' שם כתובות דף מ"ז ד"ה כתב לה וכו' דגבי' שאני דכותב לה בשביל חיבת חופה והא הוה להו חופה וכ"כ כל המחברים לשיטת ר"ת ולפ"ז בכותב לה כתובה ותוספת אפילו אלפים דינרי' והיה שעה א' לאחר נשואין אפילו לא נבעלה כלל זכתה מדינ' בהו דאומדנא שלו היא כשתכנס לחופה ולפ"ז מ"ש דכתב לה תוספת אלף דינרי' או דכתב לה להספיק בתה במזונות אף זו בכלל תוספת כתובה דמ"ש זו מזו ואי בשביל דכתוב' בלתי נגבית במות אשה בחיי בעלה וזה נגבית מה בכך סוף כל סוף איכא אומדנ' דכתב בשביל חיבת חופה והא היה לו ואף כתובת בנין דכרין יש אם מתה תיכף אחרי חתונה שנה א' וכיון שנשאת אפילו שעה א' כבר פסקה אומדנ' כל מה שהתחייב הבעל לתת לה וכ"כ הח"מ להדיא והשיג על רמ"א דס"ל באב הפוסק לבן ומת דאין לאשה בכתובה בו דלא פסק אלא ע"מ שיהנה בו והשיג הח"מ דכיון דהבעל נתחייב תיכף לאשתו לאחר חופה אף במה שביד אב זכתה דשוי יד הבן והאב ולא שייך ביה אומדנא והב"ש הסכים עמו וכן מהר"ן ואם כן באבי הבן אף דאיכא אומדנא מכ"ש בבן עצמו דלית ביה אומד' ותמהני מחכם צבי דהסכים לח"מ וא"כ מה קשיא ליה ואמת אף דמסתבר כן לא היה מלאני לבי לומר דאולי יש לחלק בשלמא בכתובה דכל עצמותו הוא לגבות באלמנותה או בגירושין ומ"ש מת תיכף או זמן מרובה ומי ישום גבול וקץ לזה אבל בכותב מזונות לבת אשתו אף דהוא בכלל תוספת כתובה נימא דלא נתכוון רק בחיי אשתו ואף דנכלל בכלל תוספת כתובה וטובת הנאה בשביל זה כבר קיבל בעת החופה כמ"ש מ"מ אולי יש לחלק אלא שראיתי הדבר מוכרח לפי' בעל עיטור שפי' באות המחאה דף ק"ה ע"ב על הא דפרכינן בירושלמי בהא דהנושא אשה וכו' ולא כן אר"י ור"ל הכותב שטר לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב דפטור ומשני עשהו כתוספת כתובה ופי' הב"ע דר"י ור"ל בירושלמי אין פי' דמתחייב במה שאינו מחויב כמו שהבין הרי"ף והתו' דהיינו הך דחייב אני לך מנה בשטר הנזכר שם בגמרא דידן רק שם פי' דטעה דסבר דהוא חייב ובאמת אינו חייב כהך עובדא דגינאי ולכך פטור ולפירש"י צ"ל הא דפריך מזה על הנושא וכו' במה יתחייב לזון דהא התם ליכא טעות וצ"ל דהקושי' הוא קושי' הט"ז דהרי כאן טעות דאלו ידע דאשתו ימות לא היה מתחייב עצמו כלל והרי זה ממש דמי' לעובדא גנאי וכ"כ הב"ע כסבור הוא לזון את אשתו כבתו והרצון כך כמ"ש דסבור אם יהיה אשתו עמו דיזון שניהם אבל במות אשתו לא היה דעתו לכך וזהו הקושיא וכן הקשה בריש אעפ"י דלא יהיב חייב דאלו ידע דהוא ימות תיכף לא היה מוסיף לה כ"כ ומשני ירושלמי עשהו כתוספת כתובה והוא הדבר שכתבתי דזהו בכלל תוס' וכמו דתיכף חל שעבוד תוספת וכמ"ש בירושלמי ריש פרק אעפ"י דמוסיף לה כמה בשביל שתבעל אף זה חל תיכף וכמש"ל והדבר מבואר ואפילו לשיטת הרי"ף וסייעתו דלא פי' כן בירושלמי כמ"ש ב"ע רק מפרשי דס"ל לר"י ור"ל דאפילו אינו טועה מ"מ לא מצי להשתעבד במה דאינו חייב מ"מ סברת ב"ע במקומו ומה שהוא מבאר ומפרש בירושלמי י"ל כן מסברת חוץ ובפרט דאף לפי' הרי"ף צ"ל כן בירושלמי דהקשו הא אינו חייב לזון ומה יועיל להתחייב עצמו לזון ותי' דנכלל בכלל תוספת כתובה וחד דינא אית ליה וע"י דנבעלת לו מכניס עצמו לחיוב א"כ אין כאן מקום לקושי' הנ"ל וזה ברור ומעתה מה שהקשו אהך תשובת רשב"א היינו לשיטת רמ"א שהעתיקו דלרשב"א גופי' בלא"ה לק"מ דהוא לא ס"ל בנדוני' חתנים כר"ת רק כרי"ף ורמב"ם ורש"י אף גם לרמ"א לא קשה חדא די"ל דלרמ"א קמ"ל דפטור מחלקה לכ"ע אפילו לשיטת רש"י החולק אר"ת דאין יורש בראוי ונ"מ אי תפסו דמפקיני מיני' משא"כ מזונות שלו תלי' במחלוקת ואי תפס החתן ל"מ מיניה כמ"ש הרמ"א א"ע סי' נ"ב אף גם הא בררתי בא"ע דדוקא בפוסק לבתו לנכדו אמרינן כן לדעת ר"ת אבל בפוסק ליתומה אחרת לא דאל"כ הך דנחלקו בי"ד סי' רנ"ג בנדר מעות ליתומה והיא מתה מי יורשי' ומדברי כולם נלמוד במתה אחר נשואין דיורשי' זוכי' במעות ועיין תשובת מ"ב וקשה הא הוי נדוני' חתנים דר"ת אלא ברור דלא נאמר אלא בפוסק לבתו דכל דעתו שתהנה בתו אבל הנודר להשיא יתומה דעתו למצוה והא אתקיים מצותו וזהו ברור ומיושב מ"ש הב"ש בסי' הנ"ל סוף ס"ק ח' להקשות על מהרש"ל וב"ר דהפוסק לבתו ומתה דלא זכו יורשים דמ"ש מהנודר ליתומה דנחלקו בו חכמי דור ולק"מ דביתומה ליכא אומדנא ובבתו איכא אומדנא וא"כ אף כאן לק"מ דכאן לא מיירי בבתו כמ"ש בתשובת רשב"א להדיא וכדמשמע מש"ע וא"כ לא שייך אומדנא כלל ואחר שבררנו כן הדרן לסברא ודעת נוטה דאף במזונות שייך אומדנ' ובפרט לפי מש"ל בב"ע הדבר מוכרח מירושלמי דעל זה סובב קושי' ירושלמי דנימא ביה אומדנא ולכן ברור לדינא דאין לחייבו במזונות ואומדנא חזקה היא ומ"מ למעשה אני חוכך הואיל וכבר הורה זקן הט"ז והסכים עמו חכם צבי הגאון ז"ל והב"ש ז"ל ולכן רואה אני תמיד לפשר כפי אפשרי ונראה דכל זה לאחר שנת חזרה אבל תוך שנת חזרה דתקנת' הוא משום ותם לריק כחכם ואפילו בא ליד החתן מוציאין מכ"ש דאין לחייב במזונות והיש יותר עגמת נפש ממנו ובלי ספק דהיה בכלל תקנה ובזו אין כאן ראיה לט"ז כלל דשם לא מיירי מתקנת שום וכמ"ש במשנה.

(י) המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם. כתב הכה"ג בהגהת ב"י אות ס' דהמתחייב עצמו ליתן כל מה שיוציא הדקל דבריו קיימים אם מת המתחייב קודם שבאו הפירות לעולם פטורים היורשים לכ"ע אפי' למ"ד בדאקני דא"י לחזור קודם שלקח הקרקע עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דהא התו' והרא"ש בריש פרק אעפ"י כתבו דכתובה הוי שעבוד לדבר שלב"ל דהא אין משתעבד אלא לכשתתאלמן ותתגרש ואין מחויב עכשיו כלל וגם אין לו נכסי' דנימא דיחול שעבוד על נכסים ומ"מ גבינן והביאו ראיה מהא דש"ח מתחייב אם יגנב או יאבד אף דהוי שלב"ל ואין לו נכסים ע"ש הרי דמתחייב לדבר שלב"ל ומ"מ אם מת מחויב' היורשים לשלם אלא ברור דיש הבדל אם אומר אם לא אתן לך פירות דקל שיצאו אתן לך כך וכך דמים א"כ מתחייב בדמים תיכף והוי דבר שבא בעולם רק תלי' בתנאי שלב"ל בפירות דקל ודבר זה מתחייב להדיא בחיוב גמור ואף יתומים מחוייב' לשלם והיינו כתובה וש"ח דאמר אם אמות אתחייב לך מהיום הרי חיובו תיכף חל וזהו רק תנאי שתלה בדבר שלב"ל אבל אם אמר סתם הריני מתחייב ליתן לך פירות דקל א"כ אימת חל בשעה שיצאו פירות דקל לעולם ואז כבר מת וחיובו ספו תמו והיורשים פטורים ודבר זה נלמוד להדיא מתשובת מהר"מ במרדכי פ"ק דב"מ בא' שאמר אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב מעכשיו לתת לך עשרה זקוקים ומת קודם שגדל הבן והבן לא לקח בת הנ"ל לאשה ועלה בדעת מהר"מ לחייבו ליתומים דאף שתלה בדבר שלב"ל מ"מ כיון דהמתחייב והמקבל בעולם רק תלה התנאי בדשלב"ל קנה והביא ראיה מריש פרק המפקיד דאמרי' נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלם לי הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו דמשמע דקנה אפילו לרבנן דפליגי אר"מ ש"מ הואיל והכל בעולם רק תלה בתנאי שלב"ל קני' ע"ש ולבסוף נתן טעם לפטור יתומים משום דאנוס משמע לולי זה היו מתחייבים יתומים אף דהיה מתחייב ותלה הדבר בדשלב"ל ומדטרח להביא ראיה מהך דמפקיד דכה"ג הוי דבר שבא לעולם ולא אמר בפשוט דבחיוב אף רבנן מודים דיכול להתחייב אף בדבר שלב"ל אלא ודאי דבמת פקע חיובו רק הואיל והתחייב בעשרה זקוקים ותלה רק תנאו בדבר שלב"ל בזו נתחייב וחל אבל באמר סתם חיוב על דבר שלב"ל במותו פקע חיובו וא"ש ואין מהר"ם סותר כלל הפוסקים דיכול להתחייב בדשלב"ל ודינו של הכה"ג נלמוד ממנו והיינו כפי שחלקתי דיש חלוק בין מתחייב להדיא או תלה תנאו בו ולכך הוצרך מהר"ם להביא ראיה מפרק המפקיד דלולי כן לא היה מועיל במה דמתחייב דבמותו בכה"ג פקע חיובו וא"ש והכל מסכים לדברי תו' בפרק אעפ"י ועיין תו' ריש פרק נערה שנתפת' ד"ה רבי שמעון וע"ש:

(יא) חייב. בכה"ג הבי' קושיא וכן ראיתי בשארי מחברים דאם כן הא דאמרינן בבבא בתרא ובקידושין יכיר למה לי הא אי בעי ליתן מתנה הא מצי יהיב ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא מצי לומר בלשון חיוב הריני מתחייב לך חלקך פי שנים כפי שיגיע בנכסים שיהיה לו שעה אחת קודם מותו ויתנה דיפטרו היורשים מאונסים כאלו היה יורש וכדומה ועיין שם שדחק ולא קשה מידי דאם הוא אין לו רק מטלטלים אם יאמר בלשון חיוב הרי עליו רק חיוב בעלמא והרי הוא כב"ח דעלמא וא"כ אם ימות לא יתנו לו יורשי' דבר דמטלטלין דיתמי לא משתעבדו לב"ח משא"כ באומר שהוא בכור וקושית הגמרא ממתנה ושוה הוא במקרקע ובמטלטלין והא ל"ק דהרי יכול לשעבד לו מא"ק דהתורה דברה בכל אדם ואפילו לית ליה קרקע כדמשנינן בגמרא בכמה דוכת' ואולי קושיתם לשיטת רשב"א בקדושין דסבירא ליה מדאורייתא אף מטלטלין דיתמי משתעבדי' כמו קרקעות מיהו לשיטתו בלאו הכי לא קשה מידי דרשב"א סבירא ליה בשעבוד דאקני יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ויש לומר דסבירא ליה כרמב"ן לקמן בסי' קי"א דאף לגבי יורשים בעינן דאקני ואם כן אלו לא כתבה התורה יכיר דנאמן לומר זה בני בכור רק ה"א דמהימן מתורת מגו דמתחייב עצמו נגדו אם כן באין לו נכסי' אז רק נכסי' שנפלו אח"כ הרי מתורת חיוב יכול לחזור מדאקני וא"כ אין היורשים מחוייבים לשלם לו חיובו דהא בעינן דאקני ואף דאמר דאקני הרי חזר בו וא"כ באמר זה בני בכור ג"כ יכול לחזור בו ולומר שקר הגדתי דהא כל נאמנותו מתורת מגו דמתחייב עצמו ובמתחייב עצמו הרי יכול לחזור בו כיון דאין לו נכסים רק דאקני והרי יוכל לחזור ואין היורשים משועבדים כלל להתחייבות שלו ואף באמר זה בני בכור יכול לחזור ולכך איצטרך יכיר דנאמן וכיון שאמר זה בני בכור לאו כל כמיני' תו לחזור בו ולומר שקר הגדתי ולק"מ מיהו נראה דיש לכה"ג ראיה דצ"ל כמ"ש התו' בכמה דוכת' דאין לך אדם שאין לו קרקע דאל"כ מה פריך הגמרא והא בעי ליתן ליה מתנה דלמא איירי דיש לו מטבע מופקד ביד אחר ומכ"ש הא דפרכינן לר"מ בנכסים שנפלו אח"כ דלמא נפל מטבע ובמה יקנה אותו במשיכה ליכא דלימשוך ליה ובקנין הא אין מטבע נקנה בק"ס ואי א"ק הא לי' לי' קרקע או אפילו למ"ד מטבע נקנה בק"ס כיון דקי"ל קונין בכליו של קונה א"כ אם בנו קטן דלית לי' דעת לזכות בעצמו הסודר לאביו ולאחרים א"א דאין שליחות לקטן כמבואר בש"ע סי' קכ"ג גבי גוי במה יזכה ומכ"ש לר"י דד"ת משיכה אינו קונה ואפילו במתנה ועכצ"ל. דאין לך אדם שאין לו קרקע ודברי כה"ג במקומו מיהו נראה דבלא"ה לק"מ דיש להקשות לריב"ב דיכול לומר על מי שראוי ליורשו שיטול פי שנים אפילו פשוט ל"ל קרא יכיר הא בלא"ה אית לי' מגו דיכול לומר דירש ועכצ"ל דאיצטרך להיכי דאין מוחזק בבנו כלל וכ"נ מפירשב"ם והא דקי"ל דנאמן לומר זה בני היינו השתא דכתיב יכיר וילפינן פשוט מבכור אבל בלא"ה אף על בן פשוט א"נ ולפ"ז דאיצטרך קרא אף על בן פשוט קשה מה פריך הגמרא הא איצטרך כגון ראובן שאביו יעקב חי והוא ראובן מת וקודם מותו אמר בנו לוי בנו וזה א"א ליתן נכסי אביו יעקב במתנה דקי"ל בן שמכר בנכסי אביו בנו מוציא מיד לקוח' אבל השתא דאמר בנו נאמן דיורש בראוי כבמוחזק ועכצ"ל דהיינו תי' הגמרא כשנפלו לו שהוא גוסס ומכ"ש בנכסים דלאח"כ ולפ"ז אין מקום לקושי' הכה"ג דמה בכך דמחייב עצמו אפילו אלף חיובי' אינו מועיל לראובן נגד בנו לוי שיטול בנכסי אביו יעקב כי היורשים יאמרו אנא במקום אבוה אבא קאתינא כדלקמן סימן ק"ד בסופו ושפיר איצטרך יכיר ודו"ק.

(יב) או קיבל אחריות וכו'. הרב הש"ך בס"ק כ' דדעתו בקיבל אחריות גרידא ולא אמר בפי' באחריות שמתחייב בחיוב גמור להעמיד המקח דאז מחויב מכח חיובו אין מועיל האחריות דקנין אין כאן אף אחריות אין כאן ובאמת דדבר מוכרח מגמרא דב"מ דף ט"ז בחזר ולקחה מבעלי' ראשוני' דפריך הגמרא במה קניא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הא איירי שם באחריות כדאמרינן שם דף ע"ב ע"ב ע"ש ואם כן הרי מחויב להעמיד לו המקח אף דמכר מה שאינו ברשותו ואם כן כיון דהגיע הדבר ברשותו פשיטא דזכה בו הלוקח מכח אחריות שלו ומה צורך לטעם דניקו' לי' בהמנו' או דלא ליקרי' גזלנא הא מחויב להעמיד מקחו א"ו דמכירה אין כאן אחריות אין כאן ושפיר פריך במה קני' וכו' והדבר מוכרח אבל הא קשיא לי דא"כ דקבלת אחריות בלשנ' הנזכר בגמרא אנא איקום וכו' והן ועמליהן ושבחן וכו' לאו דקבל חיוב גמור בפ"ע הוא רק דינו כסתם אחריות דאמרינן בי' מתנה אין כאן אחריות אין כאן ולכך אם נתן לו קרקע מה שירש מאביו וקיבל אחריות כנ"ל אינו מחויב להעמיד לו ואם כן במכר לו שדה בק' וקיבל אחריות על השבח שנתייקר השדה בר' דחייב לשלם לו הר' אפילו נמצאת שדה אין שלו והכיר בו שאינו שלו לקמן בסי' שע"ג דעת רמ"ה וריטב"א ולמה נשתנה הק' הנשארים מן מתנה דמ"ש ואף בזה נימא קנין אין כאן דהא הוא אינו שלו אחריות אין כאן ואפילו החולקים על רמ"ה לקמן הטעם משום דמחזי כרבי' אבל לא מהטעם הזה דאין כאן שעבוד אחריות כיון דגוף הקנין בשטר והשטר חספא בעלמא ואולי יש לחלק בשלמא במה שמזכיר במתנה דאמר הריני נותן לך ק' זהו' וקיבל עליהם אחריות אין שאחריות חיוב בפ"ע רק הוא סובב על המתנה ואמרינן מתנה אין כאן כו' משא"כ בנתן לו ק' או שדה שוה ק' ומקבל אחריות בעד ר' א"כ הנך ק' זהו' הנותרים לא היו נכללים במתנה רק באחריות והן ענין בפ"ע ולא שייכי למתנה ולכך חייב לשלם דהא יש עליהן חיוב בפ"ע ואין ענינם למתנה ולכך גובה שבח דשבח לא נזכר במכר דהא מכר רק השדה ופירש לו אחריות בשבח הרי מתחייב בשבח ואף דריב"ש בתשובה סי' ר"נ כתב להדיא דדמי מי שנתן קרקע של בנו להך דפי' לו את השבח ע"ש צ"ל דשם היה באחריות התחייב' גמור כמבואר שם ויליף אהדדי כי היכי דאמרי' בסתם אחריות דשבח דחייב אף דאינו שלו ה"ה דאמרינן דחיוב' במתנה נשאר אף דאין הקרקע שלו רק התחייב לסלק ערעור בנו מעליו ועל אופן זה הקישן הריב"ש אהדדי וצ"ע:

(יג) חייב. כתב הש"ך דאף דהוא קצוב דאמר אני מתחייב ליתן לך בית זה שאירש מאבא מכל מקום אינו גובה ממשעבדי למ"ד דלכך אין מוציאין מזון האשה וכו' מפני שאין כתובים ופי' רש"י ותו' דהואיל דאין באותו זמן לא מיקרי כתוב ולא כתב זה אלא לשיטתו דסבירא ליה דקנו מינ' לא דוקא אבל לפי מה שכ' בש"ע דקנו מיני' פשיטא דגובה ממשעבדי דהא פרכינן עליו מהא דהיא נזוני' מנכסי' משועבדים ומשני בדקנו מיניה וכתבו התו' בד"ה בשקנו אפילו לבנות לולי טעם צררי אתפס' היה קנין מועיל למשעבדי דקנין אלי' מכתיבה ובטור א"ע סי' קי"ב דאי כתב שטר לבנות גובה ממשעבדי ש"מ דאפילו כתיבה גרידא מהני משמע שם אפילו לא היו בנות בעת כתיבה כלל הרי דסבירא ליה דכתיבה מהני וצ"ל דסבירא ליה לחלק בשבח אין שטר מיוחד על כך ועיקר השטר משום קרן ולכך אין לו קול אבל בבנית דכתב לי' שטר בפ"ע יש לו קול ואולם הש"ע בסי' קי"ב השמיט הך דכתב ליה שטר אבל נקט בשקנו וכבר כתבתי דהשמיטו משום דסבירא ליה מפני שאינו קצובים אבל עכ"פ נלמוד דסבירא ליה בקנין מהני שעבודא לטרוף משעבדי ולכן בקנין ודאי דגבה ממשעבדי אבל בכתיבה לחוד צ"ע כי מדברי טור ורמ"ה הנ"ל משמע דבשטר מיוחד אף בכה"ג גובה ממשעבדי ועיי' סי' קי"ד בא"ע ובב"ש שם:

(יד) והוא שקנו מידו. הקשה הרב הש"ך למה צריך קנין הא המחבר פוסק בסי' מ' כרמב"ם דיכול להתחייב אעפ"י שאינו חייב לו כדקי"ל חייב אני לך מנה בשטר והבעה"ת לשיטתו אזיל דפוסק בסוף שער ס"ד דא"י להתחייב בלי קנין ולכך מצריך פה קנין אבל למחבר קשה והניחו בצ"ע ואני תמה אנה מצא זה בבע"ת דיסבור חייב אני לך מנה בשטר בעי קנין ואיה מקומו והא כתב להדיא שער ס"ד ח"ד וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפילו לא אמר א"ע חייב וכ"ש אי אמר א"ע דבהא אפילו ר"ל מודה וכ"ש אי קנו מידו וכו' הרי דמשוה ליה לכ"ש אבל באמת אפילו בלי קנין מתחייב לר"י דקי"ל כוותי' ואולי הגי' שלפנינו בסוף פסקא הנ"ל דנאמר ואע"ג דלא אמר א"ע ואי קיבל על נפשי' לאו חיובי מחייב בקנין ע"כ אטעתי' צ"ל ומזה פי' דלאו חייב עד שיהיה קנין והיא שגגת המדפיס כי כך ואי קיבל' על נפשי' לאחיובי מתחייב כקנין והיינו כמ"ש דאי קיבל להתחייב מתחייב כאלו עשה קנין וזה פשוט ובגוף הקושי' למה צריך קנין תמהני הלא הש"ך גופי' בסי' מ' הנ"ל הסכים בישוב הפוסקים דס"ל דמחייב עצמו בלי קנין בהא דאסקינן גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דוקא קנין ותי' הואיל ואינו חיובו בהחלט כי אם בדרך תנאי אם תגנב או תאבד אתחייב לא מתחייב רק בקנין ועיימש"ל בזה כי ברור ופשוט בדעת הלזו וא"כ כאן הלא הוא רק בדרך אפשרי אם יבא הדבר לרשותי אתחייב ליתן לך והוי כמו מתנה ש"ח וצריך קנין וכן משמע ברא"ש ובתו' פרק אע"פ דבכה"ג בעי קנין כמ"ש ראי' מהך דמתנה ש"ח וכו' וטרחו לחלק דלא הוי קנין דברי' ע"ש ומבואר דבעו קנין.

(טו) דכל האומר נתתי וכו'. צ"ע על הרמ"א דהביא דין זה מה דנראה דלא קיים להלכה דהא לקמן בסי' ק"צ הביא הב"י דעת הר"ן דהך שטרי דידן שטרי קנין הם ולא שטרי ראיה ואע"ג דכתבינן בשטרא שנתתי ושמכרתי אינו לשון הודאה אלא לשון שנותן עכשיו כדכתיב נתתי השדה וכו' וראיית הר"ן מהא דאמרינן בהשולח דף מ' ע"ב האומר נתתי השדה לפלוני ר"מ אומר קנה אר"י וכולן בשטר בשלמא אי פי' לשון מתנה לכך בעי ר"י שטר דבמילי לא מקני אבל אי נתתי לשון הודאה מה צורך לשטר זהו עיקר הוכחת הר"ן ולכך פסק המחבר לקמן בסי' ק"צ דהני שטרי דידן שטרי קנין הם והרמ"א לא הגיה עליו ולא הזכיר דעת החולקים כלל וא"כ ליתא להך דינא דכיון דהוא לשון קנין א"כ בעינן כל אופנים הנזכרים במחבר דיחול עליהם הקנין והראב"ד החולק ס"ל כדעת הרא"ה וי"א דשטרי דידן שטרי הודאה נינהו ומהך דגיטין דבעינן דוקא שטר צ"ל לדעתם או כמ"ש הר"מ בתשובה סי' צ"ב דמיירי שם דידוע דלא נתכוון להודאה רק לקנין או די"ל דלולי השטר יכול לטעון משטה הייתי או שלא להשביע הודיתי כדלקמן סי' פ"א ע"ש אבל לפי דלא ס"ל הך וקי"ל דהוי שטרי קנין ליתא להך הנ"ל ול"ל כיון דמתפרש בי' גם לשון הודאה א"כ לא שייך בי' יד בעל השטר עהת"ח משום דע"כ מתבטל השטר ובכל מקום דהשטר בטל לגמרי לא דנין בי' יד בעל השטר עהת"ח דהא מבואר לעיל במקום דיש לחוש דלא ידע הדין אמרינן אפילו דנתבטל לגמרי וכאן לאו כ"ע גמירי דאין מטבע נקנה בחליפין ועיי' לעיל סי' מ"ב סק"ו מ"ש בתומים וא"כ דין זה צל"ע. כי נראה ברור דלא קאי להלכה וגם בס' בני יעקב עמד בזה והניחו בצ"ע:

(טז) אם אינו חב לאחרי' וכו'. הא חב לאחרי' אינו נאמן ואין בידו ליתן השטר בכומ"ס דהא לא עשו בשטרות תקנות השוק א"כ אף דיהיה ביד ראובן בכומ"ס מ"מ יבאו ב"ח המוקדמי' לגבות בשטרן והק' הט"ז דמה פסידא איכא לב"ח שלו דהא השטר ביד ראובן ואין להוציא מידו וא"כ מהכ"ת יפרע הלוה דיאמר החזר לי שטרי וזה א"א שלא ברצון ראובן וא"כ סוף כל סוף לא יגבו ב"ח של לוי ועיי' לקמן בסי' ס"ו בב"י שהביא בשם הבעה"ת מחודש יו"ד ע"ש ולק"מ דמלבד דמ"מ חב לאחרי' דאולי יפייסהו הב"ח של לוי ללוה לשלם להם כנגד פסק ב"ד ולא ישגיח אם השטר ביד ראובן וא"כ איכא צד חיוב לב"ח של לוי אף גם דבאמת בנדון זה דחייב לאחרים לכ"ע מוציאין השטר בע"כ שלא בטובתו מיד ראובן דבשלמא לקמן בסי' ס"ו הנ"ל טוען ראובן לקחתי ואלו האמת כדבריו היה זוכה בשטרו רק דאין לו ראי' ואינו נאמן א"כ לגבי שטרו שתופס נאמן לומר כומ"ס היה לי ואבד ולכך אין מוציאין מידו משא"כ כאן דשטר נכתב על שם לוי ואף דנימא דלוי מכרו לראובן מ"מ מוציאין מידו דהא ב"ח מוקדם ואיירי שכת' להם מא"ק א"כ אין לראובן שום טענה ובע"כ מוציאין מידו ליתנם ללוה כדי שיפרע לב"ח של לוי המוקדמי' לפי טענת של ראובן ששלו שלקחו ולק"מ דבנדון כזה מוציאין השטר:

(יז) אין כופין אותו. בטור הוסיף אם עשה ענינו בסתם ושמעון מערער ואמר אעפ"י שלא היה ממון שלי מ"מ זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וצוית לעדי' לכתוב שטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון גילה בדעתו שהוא שלו וע"ד אמנה כותב על שם שמעון והש"ע השמיטן ולא ידעתי טעמו והגי"ת בשער נ"א חלק ט' כתב דריב"ש בסי' ר"נ דכתב במצוה לכתוב שטר ע"ש בנו הקטן דיכול לטעון כשיגדל שזיכה לו חולק על דינו של הטור ומריב"ש אין ראי' דכל הטעם של הטור הואיל וצוה ליתן שטר בידו ושם לא סגי בלא"ה וכי ימסור לקטן ובחנם דחק הבני שמואל אבל מ"מ האמת דריב"ש נמשך אחרי דעת רשב"א דמצאתי בחדושי רשב"א לב"ק בפרק הגוזל קמא הביא דעת התו' בקנה שדה וכתבן בשם ר"ג אם בא ר"ג לערער ולומר שזכה בו הואיל וכתב השטר בשמו אם לא הודיע לעדים מתחיל' שהוא כתב רק שלא להשביע טענתו טענה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל שם בחדושיו וא"כ הדבר במחלוקת שנוי' ואולי הם מיירי דלא אמר לעדים שימסרו השטר לידו אבל באומר כן לעדי' ה"ל כאומר להם להדיא דשטרא שייך לו ולא לר"ג דאל"כ מה מקפיד על מסירת שטר לידו וצ"ע כי זה דוחק בלישנ' דרשב"א שם בב"ק ולכן נראה דמטעם זו השמיטו הש"ע אמנם אחרי כותבי זה ראיתי דברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ו ה' דהאריך הרא"ש לומר הא דאמרינן אם בא לכתוב אין כופין מהכ"ת נכוף אולי הלוקח כבר זכה בשדה דזכין לאדם שלא בפניו ואפילו הלוקח מודה חיישינן לקנוני' ומפרש הרא"ש דבריית' איירי דבא הלוקח והודה שהוא של ראובן ולא היה סיפוק בין הכתיבה וההודאה כדי לעשות קנוני' ע"ש והרי מבואר דלא ס"ל טעם הטור הואיל ושטר נמסר לידו לראובן אין טענה ללוקח שזכה בו וא"כ צ"ע טובי איך סתם הטור דלא כדעת אביו ז"ל בתשובה ואולי ס"ל לטור לחלק במקח כיון שקרקע ניקני' בשטר א"כ במצוה לכתוב שטר בשם לוי הוי כמזכה לו בשדה משא"כ בשטר הלואה דהוא רק שטר ראי' ועיקר הוא המעות וא"כ צריך זכי' על המעות ולא מהני בזיכה השטר ובמעו' לא אמר שמזכה לו לא אמרינן דזכה לו ומ"מ צ"ע:

(יח) אפילו לא פירש וכו'. מקור דין זה הוא בב"ק דף ק"ב ע"ב דאם לקח שדה וכתבו לו שטר בשם ריש גלותא דקתני בברייתא אין כופין אותו למכור ואם אמר לו ע"מ כופין ומפרש אביי דאין כופין המוכר לחזור ולכתוב לו שטר אחר על שמו ופריך הגמ' ואם א"ל ע"מ פשיטא ומשני כגון דאמר לעדי' קמי דידי חזו שטרא אחריני קא בעינא מהו דתימא מצי א"ל שטרא מהאיך דשקלת בשמי' קאמר קמ"ל זהו המקור שהדין הנאמר בסעיף זה נובע ממנו ואולם הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין הלכה ה' כתב כנ"ל דאין כופין וסיים ואם התנה עמו בתחיל' ואמר לו לעצמי קניתי וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה ה"ז כופהו לחזור ולכתוב שטר אחר בשמו עכ"ל והשמיט הך דאמר לעדים חזו שטר אחרינ' וכו' הנאמר בגמ' והכ"מ כתב רבינו סתם הדברים או דמשמע לי' בכלל הלשון הוא או שלא היה נוסח שלו כן בגמ' ובב"י לקמן סי' קפ"ד הניחו בצ"ע ואולם בש"ע סי' קפ"ד ס"ג הביא דעת רמב"ם כנ"ל דאם אמר כן למוכר דאינו כותב בשם אחר רק שלא ידעו שהוא הקונה חייב לכתוב לו שטר אחר וכאן כתב דינו כפי הנזכר בגמ' ופוסקים דאם אמר לעדים וכו' וכאן לא הביא דינו של רמב"ם כלל דאם אמר ללוה שהשטר שכתוב בשם אחר הוא רק שלא ידעו כי הוא המלוה דצריך לכתוב ש"א וצ"ע למה השמיטו בכאן ועיין ביש"ש לב"ק דטרח לישב דברי רמב"ם ע"ש ואולי ס"ל למחבר דמה בכך דאמר כן ללוה או למוכר וגילה דעתו דאין המקח והלואה של פלוני הכתוב על שמו רק לו לבדו וכי בכך יתחייב בשטר אחר הלא אפי' אמר לעדים כתבו לו שטר יכול לחזור בשטר כדלעיל בריש סימן ל"ט ומכ"ש פה דלא אמר להדיא כתבו לו שטר וצ"ל דלעיל שייך לאפושי דשטרי משא"כ כאן דמ"ש דתמור זה השטר יחליפו לו בשטר ראשון ואין כאן אפושי דשטרי וכ"כ הגהת הרא"ש בפ' הספינה תי' על קושי' התו' מהך דנמחק ע"ש אך זהו במקח דעדים מוציאין קול בשטר פלוני מכר שדה פלוני דודאי מוציאין קול איזה שדה הנמכר כדאמרינן לקמן בהל' חזקת לגבי מחאה דהוי מכירה שטר מחאה ש"מ דקול יוצא להשדה הנמכר וא"כ ליכא אפושי שטרא ואפושי קולות מ"ש דיוצא קול פ"א או פעמים הכל על שדה אחד וידעו כי הכל אחד הוא כי א"א למכור שדה א' פעמים וכיון דליכא קפידא בגלוי דעת כל שהוא כופין כמ"ש מהרש"ל דבלי טעם הוא בכלל כופין על מ"ס וה"מ במכר אבל בשטר הלואה אם עדים יוציאו קול שלוה מנה ועוד יוציאו שני' קול פלוני לוה מנה וכי ידעו העולם שזה מנה הראשון וזה מנה אחרון והרי זילי נכסי' וא"כ איכא קפידא גמור ואין לכוף אותו בגילוי דעת בעלמא עד שיהיה מתנה בעדי' בפי' ולכך נראה דהשמיטו המחבר כיון דלא נזכר ברמב"ם גבי שטר הלואה. אמנם בגוף ישוב לרמב"ם נראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפוסק כרבא בב"ב דאותיות א"צ ראי' והיינו לגבי מלוה א"צ ראי' דנאמן לומר שטר כומ"ס היה לי ואבד רק לתבוע מלוה יכול הלוה לומר אייתי ראי' דמכר לך ואל"כ לאו בעל דברי' דידי את כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה ועיי' סי' ס"ו סי"א ע"ש רק י"ל ה"מ בשבא להוציא מלוה אבל בלקח שדה ומוחזק בו ושטרו הכתוב על שם אחר בידו בזו אם בא המוכר לערער מה בעית בארעאי הלא יכול לומר לו לאו בעל דברי' דידי את הרי מכרת הקרקע ומה איכפת לך והריני מוחזק בקרקע ואם יבא הפלוני שהשטר כתיב בשמו ויטעון לי' היתה מזכה בשטרך שכתבתי על שמי הלא נאמן במגו דלקחתי ממך ושטר כומ"ס היה לי ואבד ואם כן אין כאן חשש דיבא השני לטעון עליו ואין צריך שטר מהשני ואם כן קושי' הגמ' במקומו באמר לעדים עוד שטר אחר תכתבו בשמי מה קמ"ל ול"ל דה"א דיכתבו לו שטר מן אותו שנכתב שטר על שמו הא לא צריך כמ"ש וא"כ מה אמר לעדים הללו שיכתבו מן הלוקח שטר אחד והרבה עדים איכא בשוקא ואי דאמר להם למען ידעו ולא יוכל אותו פלוני לטעון שלי הוא דהא נאמן במגו ועכצ"ל דנתכוון דיכתבו לו שטר אחר בשמו האמיתי ואין כאן רבותא כלל. וכמו כן לא קשי' על דינו של הרמב"ם באמר למוכר דלכך כותב אותו על שם פלוני שלא להשביע דה"ל כהתנה שיכתוב שטר אחר על שמו ולא אמרינן דלכך א"ל דיעיד לעת הצורך שלא זיכה בשטר ההוא לפלוני הנכתב על שמו דזה א"צ דבלא"ה נאמן במגו הנ"ל אך זהו לפי דקי"ל כרבא דאמר כן ב"ב דף קע"ג דא"צ להבי' ראי' אבל הסוגי' בב"ק אזלא לאביי כדאמר התם אמר אביי והוא ס"ל צריך להביא ראי' וא"כ שפיר י"ל בדינו של רמב"ם דלמא אמר לי' כדי שיעיד שלא זיכה לפלוני בשטר דהא צריך לראי' וגם לא קשי' בגמ' פשיטא די"ל כהנ"ל דלשטר מהלוקח נתכוון ובכוון אמר להך עדי' שידעו כי לא זיכה בו וטובא קמ"ל וא"ש ודוק. ולפ"ז גם בזה יפה עשה המחבר שלא הביא דין זה בנדון דשטר הלואה דכאן שפיר י"ל דלכך אמר כן ללוה כדי שאם יתבע מעותיו לא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את דהא הוא בא להוציא המעות מיד הלוה ולזה א"נ לומר כומ"ס היה לי ואבד ולא דמי למקח שדה דהוא מוחזק בשדה ולגבי הלוקח נאמן כנ"ל ויהיה איך שיהי' לדינא נראה ברור דכאן בשטר הלואה לא מהני הך אמירה ללוה ובלא"ה הרמב"ם יחיד בדבר הזה ולא מצינו לו חבר במחברי' קדמונים והבו דלא לוסיף:

(יט) הדין עם הקהל. הסמ"ע כתב דעיקר הטעם משום דכך מנהג שם שכותבי' על שם יחיד חכירות הקהל ולכך הקהל נאמני' אבל בלא"ה התופס שטר נאמן ויכול לטעון שלא להשביע הייתי מכוון. ואולם הש"ך חולק וס"ל מסתימת הש"ע משמע דאין טעם משום דכך מנהג רק הואיל וכתב בי' מחכירות הקהל ולא שייך שלא להשביע הואיל ונכתב קודם חתימת עדים ולי נראה דתלי' במחלוקת הפוסקים בס"ק י"ז דאי אמרינן דנאמן שהם שלו אף דכתב ע"ש אחר הואיל ושטרו בידו צ"ל כאן כל נאמנו' של קהל תלוי במה שכך המנהג דאל"כ נאמן על שטרו בידו וכי עדיף מ"ש בתוך השטר שהוא מחכירות הקהל מאלו כל שטר נכתב על שם אחר. משא"כ לדיעו' דס"ל דאינו נאמן ויכול האחר לטעון שלי הוא וזכיתי בו א"כ ודאי אין צריך לומר הטעם פה משום דכך מנהג העיר רק זולת זה טענינן לבני קהל' דשלהם הוא הואיל וכתוב בי' על שם חכירות הקהל ושלא להשביע לא שייך הואיל ונכתב קודם חתימת העדי' בכל אופן. ולכך הש"ע דהשמיט לעיל הך דינא ונמשך כמש"ל אחרי דעת רשב"א וסייעתו נמשך פה ג"כ שהשמיט הך טעמא דהואיל ומנהג הוא כך וא"כ במחלוקת שנוי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.