אורים/חושן משפט/ס

אורים ‏ חושן משפט ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) הרי זה טורף מקרקעות. אפי' לא כתב לו אחריות קי"ל אחריות ט"ס הוא ואי גם בדאקני אמרינן ט"ס הוא ע"ל סי' קי"ב:

(ב) ודאנא כו'. ואי יכול לחזור קודם שקנאם בזו ג"כ מחלוקת רבוותא ועיין לקמן בסימן קי"ב מ"ש בזה באריכות:

(ג) לשעתו. פי' אפילו אינם ממכר עולם מכל מקום אינו גובה מהם ש"ך ועיין לקמן סי' קי"ד מ"ש שם:

(ד) נהגו שאין טורף וכו'. והש"ך האריך לפקפק על זה מנהג וכתב כי במקום דלא נהגו נכתוב בכל השטרות מא"ק רק בקצתן אין לסמוך על מנהג הרא"ש הואיל ולא הביאו שארי מחברים וכבר נהגו בכל בתי דינ' לסמוך אהרא"ש בכל אופן ומעולם לא שמענו וראינו לגבות מן מטלטלים הנמכרים אף דכתב בשטר מא"ק ובפרט לפי הרא"ש בלא"ה עכשיו כל מטלטלין בכלל השעבוד ומכל מקום לא גבינן דסמכינן אתקנת שוק ומיני' אין לזוז. וכמו כן אין להשגיח בדברי נחלת שבע' דכתב באשה שיש לה בכתובה מא"ק לא שייך תקנת שוק ודבריו בלתי נכונים ואין לך יותר תקנת השוק מזה דלמי שהוא נשוי אשה לא יקחו ממנו שום דבר וחפץ דלמחר תגבה האשה בכתובה ודבריו אין בהם ממש:

(ה) שמכר וכו'. ואפי' בא אחר מכירה ליד הב"ח מכל מקום כבר זכה בו לוקח ש"ך וכתב מהרשד"ם אם לותה ונשאת דקי"ל בעל לוקח הוי מכל מקום ליכא בהו תקנת שוק וב"ח גובה ממנו ש"ך וכתב בתשובת מהר"ם אלשיך אם מכר המטלטלין לא בקנין משיכה וכדומה רק בקנין מעמד שלשתן שהיו החפצים ביד אחר והמחה הלוקח אצלו הואיל ולא שכיח לא תקנו בהו תקנת שוק והשפתי כהן לקמן בסי' קכ"ו בסופו השיג עליו ואין דבריו מוכרחים להשיג על רב גובריה כוותי' ובפרט כי קנין מעמד ג' בלא"ה תקנ' דרבנן גם כן מפני תקנת שוק ותקנ' לתקנ' לא עבדינן והבו דלא לוסיף על התקנה:

(ו) או נתן. ה"ה הקדיש לענים ודוקא במתנת בריא אבל במתנת ש"מ כיורש שויה רבנן ואפילו מלוה ע"פ בלי שעבוד מא"ק גובה מהם מהרי"ט חלק י"ד סי' נ"ד ע"ש:

(ז) או משכן. אבל ב"ח מאוחר שקדם וגבה בב"ד ב"ח מוקדם דאית ליה מא"ק טורף ממנו אבל אם הגבהו הלוה בעצמו בלי גביית ב"ד הוי כמו מכר ונתן ואין ב"ח גובה עיין מ"ש בתומים באריכ'. ואם תפס ב"ח מאוחר פשיטא דב"ח מוקדם גובה הימנו ואפילו בעת תפיסת ב"ח מאוחר לא מטא זימנא דב"ח מוקדם כגון תפס בחיי בעל ומת ועכשיו באה האשה בכח כתובה הדין עם אשה עיין תומים:

(ח) לכסותו ה' שנים. דאף דיש קצבה לשנים מ"מ אין קצבה לפרנסה ולכסות אם יוזיל או יתייקר והש"ך האריך כי רבים פוסקים חולקים ודעת הש"ך לחלק באם דגם רפואה בכלל פרנסה מיקרי א"ק ובאם לאו מיקרי קצוב ע"ש:

(ט) או שלא נתן קצבה. פי' תרווייהו לא נתן קצבה לשנים ולא למזונות וקמ"ל רמ"א דמכל מקום רוב פוסקים חולקים וס"ל דאפי' בכה"ג מהני קנין סמ"ע. ואם אמר בכל שנה אתן לך מנה דעת רשב"א דמיקרי קצוב אף שאין קצבה לשנים וה"ה אם אמר פירות שדה זו כולו או מעשר מה שיוצא בכל שנה אתן לך הוי דבר קצוב ועיין תומים דבררתי דוקא בפירות בעין ולא נתחייב בדמיהן וליקח מביתו ומכיסו אבל בנתחייב בדמיהן או ליקח מביתו ה"ל דבר שאינו קצוב דלא נודע אם יזלו או יתייקרו ע"ש:

(י) לא נשתעבד לרמב"ם. עיין תומים דבררתי דברי' באריכ':

(יא) והכי נקטינן. וכן העלו רוב מחברים דלא מצי למימר כלל קים ליה כרמב"ם וביחוד נראה במי שכתב שטח"ז כנהוג ולא כתב ביה סכום כנהוג שאם לא ירצה ליתן לו כחצי ח"ז ליתן לו סך מה רק כתב בו שמתחייב עצמו בחיוב גמור שכל מה שיהיה ביכולתו שעה א' קודם מותו שיהיה מחויב בחיוב גמור ליתן לבתו כפי ערך חלק חצי המגיע לזכר אלו יתחלק והרי זה עליו בחוב גמור ונזכר בו שהוא קיבל מבתו תמורתו וגם נעשה בשעת אירוסין ונשואין בכלל שטרי פסיקתא דהוי שטר מעליא ואין בו פקפוק ואף דהתחייב בדבר שאין קצוב דהא רוב פוסקים חלקו על הרמב"ם וגם כיון דהוא בכלל שטרי פסיקתא ואף הרמב"ם מודה דבכה"ג אף דבר שאינו קצוב מועיל ובפרט בשטר וקנין ובפרט אם נכתב דקיבל תמורתו והדברים נוטים כמ"ש בתומים באריכות דבכה"ג אף הרמב"ם מודה דמתחייב ולא אמרו אלא במתנה וכן עשינו מעשה בהסכמות חכמי דור בפראג אצל שטח"ז שהיה להמנוח המופל' כהר"ר דוד ווייזל ז"ל על הקצין ר' ליב פינטי ז"ל:

(יב) נקטינן. ולענין לטרוף ממשעבדי כתב הש"ך דהוי ספיקא דדינא די"ל כרמב"ם דס"ל להלכה כר"ח דאינם קצובים אינו טורף ממשעבדי ועיין תומים דהעליתי דמ"מ אם קנו ממנו ודאי גובה אבל לא שטר לחוד אבל בשטרי פסיקתא הנעשים בעת נשואין לכ"ע מהני שטר גרידא לטרוף ממשעבדי אפילו דבר בלתי קצוב:

(יג) פירות. ר"ל מזונות או מזונות על שלחנו והלה אומר מעות ואין רוצה להיות נזון על שלחנו הדין עמו סמ"ע:

(יד) לפי ברכת הבית. כי רבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ לפי ערך כמו יחיד האוכל כי הרבה הוצאות שצריך ליחיד כמו רבים ולכך אין לו ליתן אלא לפי ערך אלו היו הרבה אוכלים כמה מגיע על יחיד בחלקו:

(טו) מכח המתחייב כו'. כגון שמרגיל קטטה הוא או בני ביתו ויש בידו למחות ואינו מוחה וכהנה דברים והכל נמסר לדיין לפי ראות עיניו ב"ח וש"ך:

(טז) ואם חלה הניזון וכו'. דהואיל דלאו בתנאי ב"ד אוכל אין רפואות אפילו רפואה שאין לו קצבה בכלל ולא דמי למזונות אשה דאכלה בתנאי ב"ד ועיין תומים דהעליתי דרבו החולקים ולא ס"ל דין זה ולכן הוי ספיקא דדינא:

(יז) מזונות כו'. אפי' אין עוסקים ברפואה ואין לו הוצאה כלל על רפואות שלו מ"מ חייב לזון בדמיה כפי שהיה ברי:

(יח) או כל זמן שצריך. כתב הסמ"ע דצ"ע לפרשו ואפשר דה"ק אם בשנדר היה נצרך אמרינן כל זמן שצריך ואם לא אמרינן כוונתו לעולם ולפמ"ש בתומים דמיירי מנדר דפיך זו צדקה ולכך אם לא נצרך כגון שהעשיר אז תו פסקה הצדקה ואין כאן נדר אבל אם לא העשיר תמיד חל נדרו וזה נכון:

(יט) וי"א דאם קיבל וכו'. עיין תומים דכתבתי דלא פליגי דהרשב"א מיירי באומר לעני דהוי נדר בפיך זו צדקה ולכך פסקו להחמיר כל ימי חיו משמע והרא"ש בעל י"א זו מיירי בסתם במקום דלא שייך נדר והממע"ה בכל אופן וזה נכון לדינא:

(כ) נפטר בשנה. הואיל ואמר ק' זהובים לשנה ואם כן א"א לומר בפחות אבל באומר סתם יזון יכול לומר סעודה אחת בעלמא סמ"ע ונכון ופשוט:

(כא) ב"ד שיימין וכו'. עיין ברא"ש פ' הנושא דהמתחייב לזון א"י לשנות מכפי אינשי ביתו שיהיה להם אוכלים בשר ושותים יין ויתן לו זרעונים ומים וכתב בתשובה שבות יעקב סי' ק"נ המתחייב לזון כלתו או בתה וילדה דמחויב לתת לה כל ימי לידתה מאכלים הראוים לה כפי מנהג המקום והשיג אתשובת הב"ח ע"ש:

(כב) פטור ממזונתיה. הכוונה אפילו הניחה יורש דאוריי' מכל מקום פטור דלא התחייב עצמו במזונות רק כל זמן שהיא חיה:

(כג) פטור מחלקה. הטעם דודאי חייב לשלם אפילו מתה כיון דקצב רק הואיל הבעל אין יורש בראוי וזה ה"ל ראוי ולכך אינו נוטל הא אלו היה לו יורש אחר זכה בו היורש וחייב הוא לשלם:

(כד) מחלקה. מזה דעת הט"ז להוכיח הפוסק מזונות לבנו וכלתו או בתו וחתנו איזה שנים ומתה בתו או בנו מ"מ מחויב לזון כלתו וחתנו והסכים עמו הב"ש והגאון ח"צ ועיין תומים כי בררתי כי אין להם ראיה כלל ובנדון זה איירי דלא היה בתו אבל היה בתו ונכדו אין חייב מזונ' כלל לא להחי ולא ליורש הבת דקי"ל כאומדנ' דר"ת כמ"ש בא"ע סי' נ"ג ע"ש ומ"מ טוב לפשר הואיל והורה זקן וזהו לאחר שני חזרה אבל תוך שני חזרה תקנת שום נראה דלכ"ע אין לחייבו במזונות דהיה התקנה מפני עגמת נפש והיש לך עגמת נפש גדול מזה:

(כה) דשלחנו. ל"ד רק כתב שלא יהיה מחויב לזונו במקום שהוא סמ"ע:

(כו) המחייב וכו'. אם כתב הריני מתחייב ליתן לך כך וכך אף שהוא דבר שאינו מצוי מ"מ מחויב ליתן מתורת חיוב ולא הוי קנין אתן כלל דחיובו חל תיכף אף שהוא באמת רק מתנה סמ"ע ועיין תומים דאם מתחייב ליתן לחבירו פירות דקל כשיגדלו ומת קודם שבאו לעולם פטורים היורשים אבל אם אמר הריני מתחייב ליתן לך מנה אם יגדלו פירות דקל ולא אתן לך פירות דקל כשיבאו בעולם הרי הוא מתחייב ואם ימות מחויבים יורשים ליתן ולקיים כפי התחייבותו ע"ש:

(כז) או קיבל אחריות. עיין תומים דאם קיבל סתם אחריות לא משתעבד אבל אם קיבל בפי' דמתחייב להעמיד לו וקיבל על עצמו חיוב גמור הרי זה מתחייב מתורת חיוב ומהני כל קבלת אחריות ועוד צדדתי לומר דאם נתן קרקע במנה מה שירש מאביו וקיבל אחריות בקרן ושבח אף דלגבי קרן וגוף המתנה אין אחריות כלום דהוי בכלל מנה אין כאן וכו' משא"כ על השבח דלא נזכר במכירה הוי התחייבות חדש וע"ש כי הדבר צל"ע:

(כח) ואפי' נתן לו משכון כו'. ובזה הרבה מחברי' חולקים דאין צריך ליתן משכון עד שיקיים דבריו כמ"ש הש"ך וד"מ ולכן צ"ע:

(כט) חייב. ודעת הש"ך דאין גובה ממשעבדי אף עפ"י שהוא דבר קצוב כגון דאמר בית זה שאירש מאבא מכור לך בחיוב מ"מ הואיל ואינו בעולם בשעת חיובו לית ליה קלא ואין טורף ממשעבדי ועיין תומים דבררתי בקנין ודאי דטורף ואפילו שטר גרידא ג"כ נראה מדברי הטור בא"ע דטורף:

(ל) והוא שקנו מידו. הש"כ כתב דקנין לאו דוקא ועיין תומים מ"ש דדוקא צריך קנין:

(לא) על התובע להביא ראיה. בכאן לא קשה דנימא כאן נמצאו וכאן היו כדלקמן סי' ר"נ די"ל דמיירי דעכשיו אינו ברשותו מטבעות כאלה ואנו דנין אם באותו זמן היו ברשותו ולא שייך כאן נמצא אך מה שיש להקשות מן סי' ר"נ על סי' קי"ב וק"ד עיין מש"ל בסי' קי"ב כי שם מקומו:

(לב) הוי הודאה וכו'. עיין תומים דבררתי דדין זה לא קאי להלכת' דיש בלשון נתתי לפרש דמעכשיו נתן כדכתיב כסף השדה נתתי ויד בעל השטר עהת"ח ע"ש:

(לג) שטר בקנין וכו'. בטור נתן טעם דאין זה להחזיק בו לגמרי רק להיות מוחזק בו ולאכול הפירות מזה דייק הסמ"ע דע"כ בקנין דנקט לאו קנין גמור מיירי דאל"כ אפי' לגוף שדה מועיל לקנותו דדל זוזי מהכא דבמלוה לא קנה מ"מ בקנין קנה אלא דמיירי בלי קנין וא"כ בשטר לחודא לא קנה כי אם במוכר שדהו מפני רעתה ונראה דאף זו הוא לרווחא דמילתא לשיטת בעה"ת לקמן בסי' קצ"ב דגם חזקה לחודא לא מהני כי אם במוכר שדהו מרעתו אבל לפי דקי"ל דחזקה לחוד מהני אם כן דל הכל הא החזיק במשכנתא ואוכל פירותיה וקנה בקנין גמור:

(לד) אם הודה וכו'. והש"ך חולק די"ל הואיל דשטר נכתב על שמו לאו כל כמיניה לומר דאינו שלו ובעי כומ"ס ואין דבריו מוכרחים כלל והנכון כמ"ש בעה"ת:

(לה) אם אינו חב לאחרים. כדלעיל סי' מ"ז ואם אין בשטר נאמנות נראה דמ"מ אינו נאמן אף דיש לו מגו דפרוע והיה מפסיד הב"ח שלו דלא אמרינן מגו מגברא לגברא דבאומרו פרע או קלתי' היה נשכר הלוה וזה כוונתו לטובת הפלוני שהודה ששייך לו השטר ועיין קונטרס המגו:

(לו) חב לאחרים. הא חב אינו נאמן וכופין הלוה לפרוע לב"ח ההם ואפילו שגוף השטר ביד ראובן מוציאין מידו ונותנים ללוה כדי שיפרע לב"ח של לוי עיין תומים:

(לז) ואם בא וכו'. דלא דמי למוכר שט"ח דיכול למחול דהתם נשאר לו שעבודו אבל בזו שהודה א"כ אין כאן שעבוד כלל דנשאר גביה דהא מעולם לא הלוהו משלו ולכך א"י למחול:

(לח) אין כופין אותו. דאמר הוא לי לזילות' דצריך אני למכור שטרי לאחרים וכתב מהרש"ל דצריך ליתן טעם הנראה לב"ד שהוא טעם ואם לאו כופין על מדת סדום יש"ש ב"ק:

(לט) כופין אותו. ואם בא וערער ואמר מאחר דכתבת שטר על שמי כוונתך לזכות לי במעות והשטר על שמי זכיתי בו כתב הטור דאין ממש בדבריו הואיל וצוה לעדים שיתנו השטר לידו ועיין תומים שכתב' דלכך השמיטו הש"ע כי פלוגתא דרבוות' היא ע"ש:

(מ) ואפי' הודה שמעון וכו'. דהוי דברים ואינו מעשה שנאמר שלא יכול לחזור מדבריו משא"כ באומר ללוה וע"ת כן הלוהו הוי מעשה וא"י לחזור וצריך ליתן שטר סמ"ע:

(מא) כופין אותו ע"כ. וכותבין שטר מזמן שני דא"א מזמן ראשון דה"ל מוקדם אם לא בקנין דאפשר לומר קנין שעשה הלוה היה על כל שטרות שיכתבו עדים וא"כ לא ה"ל מוקדם ואין להקשות מה בכך דאמר לו בשעת הלואה הא מבואר לעיל דאפי' אמר כתבו ותנו לו יכול לחזור בו ואפי' בקנין כמבואר לעיל ריש סימן ל"ט ואפשר דבאמת הכפי' כאן החזיר לי מעות כנ"ל סי' ל"ט או כאן דמחזיר לו תמורתו השטר שהיה על האחר לא שייך אפושי שטרי דיכול לכופו ועיין תומים מ"ש בזה:

(מב) אפילו לא פי' דבריו כו'. וה"ה אם אמר כן ללוה סמ"ע ועיין תומים דאם לא אמר ללוה רק זה המעות שייך לי ושלא ידעו ששטר שלי אני מעלה השם על אחר אם חייב לכתוב שטר אחר עיין מ"ש וחלקתי בין שטר הלואה לשטר מכר ובשטר הלואה בכה"ג א"י לכופו:

(מג) הדין עם הקהל. עיין תומים דתליא במחלוקת השנוי' לעיל ס"ק ל"ט כי לדעת דס"ל דאין הלוקח יכול לטעון שלי הוא וזכיתי במ"ש השטר על שמי א"כ אף הקהל א"י לטעון אם לא דאיירי כמ"ש הרא"ש בתשובה דמנהג הקהל היה כך משא"כ לדעת דס"ל דלוקח יכול לטעון אף פה הקהל נאמנים אף דאין מנהג בעיר ולא יכול לומר שלא להשביע כתבתיו שהוא מחכירות הקהל הואיל והוא קודם חתימת עדים כמ"ש ש"ך:

(מד) הדין עם שמעון. ומיירי באופן שנודע שהשטר עדיין שייך לראובן או שלא בא השטר ליד לוי או דנודע בלא"ה שלא שייך ללוי רק לראובן ולכך הוא בכלל מחילה אבל אם הוא באמת שייך ללוי אינו בכלל מחילה סמ"ע וש"ך:

(מה) אין בדבריו כלום. שלו יהיה דהוא רק אפטרופס יכול לתבוע מכ"ש אביו הרא"ש וש"ך מי שהלוה מעות והעלה השטרות על שם בניו הקטנים ומסרן ליד אחר שאם ימות יהיה לבניו ומת זכין בו בניו הקטני' ואין לאשה בכתובתה המאוחרת זכי' בו הרא"ש בתשובה הביאו הסמ"ע ועיין בריב"ש סי' ר"נ במי שהקנה בית לבנו הקטן ואח"כ מכרו ונתחייב שאם יגדיל בנו שיודה במכירה ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.