שרשי הים/לולב/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ לולב ח

א

שורש לולב הגזול ומיניהם

ד' מינים שהיה אחד מהם גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש כו' ה"ז פסול. כתב הלח"מ ז"ל שרבינו מפרש דשמואל ס"ל דמצוה הבאה בעבירה בי"ט ראשון פסול כיון דבשאר פסולים נמי פסול אבל בי"ט שני פליג כיון דבשאר פסולים כשר ויוצא י"ח ומשום דלא דמי לקרבן יע"ש ועפ"י דרכו היינו יכולים ליישב דברי רבינו באופן אחר והוא דס"ל כשיטת הרמב"ן והיא שיטת הר"ן ז"ל דר' יוחנן דפסל משום מה"ב אינו אלא במצוה דאורייתא ומתני' דפסל אף בי"ט שני מיירי במקדש דהוי דאורייתא כל שבעה והן הן דברי רבינו שפסל בי"ט ראשון שהוא דאורייתא אף לגבולין וה"ה במקדש כל שבעה ומ"ש בסוף הפרק הזה דבי"ט שני מותר הגזול מיירי בגבולין די"ט שני דרבנן משא"כ במקדש דהוי כל שבעה דאורייתא ובהכי ידוקדק דברי ה"ה ז"ל שכת' ומבואר בגמרא כו' וזה ברור בגמרא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ואולם מה שקשה לזה הוא דברי רבינו בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ז שכת' דקרבן הגזול אחר יאוש כשר ולא פסל משום מה"ב אע"ג דקרבן הוי דאורייתא דמשם למד ר"י הא דמה"ב פסול בדאורייתא לפי דרך זה והוא תימא על הרב לח"מ איך אשתמיטתי' ההיא דאיסורי מזבח ועיין להלח"מ בפ"י מה' מעה"ק מ"ש על דברי רבינו שבה' איסורי מזבח יע"ש ואפשר ליישב דברי רבינו שבפ"ה מה' איסורי מזבח ולהצילו מתמיהת מרן כ"מ ומתמיהות הלח"מ ז"ל ומהשגת הראב"ד שם שכת' א"א אין כאן אפילו יע"ש בהקדים לומר שדברי רבינו הם כעולא דאמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומה טעם יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו חכמים כשלא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים והנה שם בגמרא הקשו ממתני' שאמרו ועל חטאת הגזולה כו' בשלמא לעולא היינו דנקט חטאת דאיכא אכילת כהנים אלא לר"י קשייא ותירצו מה שתירצו ומשמע מהכא דטעמו של עולא לא שייך כי אם בחטאת ולא בעולה וקשה לכאורה דבעולה נמי הא איכא איסורא דשחיטת חולין בעזרה ולדידיה מה טעם חששו באכילת כהנים יותר מאיסור שחיטה וצ"ל עפ"י מ"ש התוס' בחולין דאיסור אכילה מאיס יותר משאר איסורים כמ"ש שם גבי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתן של צדיקים ועוד קשה דכיון דלעולא לא חששו כי אם בחטאת א"כ כי הקשו בגמרא שם לעולא מברייתא דתנייא גנב והקדיש כו' אם שחטו בחוץ חייב כרת ואמאי הא כיון דמדאורייתא לא חל ההקדש אמאי חייב כרת כו' אמאי לא הקשו דמהך ברייתא משמע דאפילו בקרבן עולה נמי אם הקדישה חייב אע"ג דלא חל ההקדש אפילו מדרבנן והא הקדש סתם קתני לעניין חיוב דו"ה ושייך ג"כ בעולה כי ע"כ הכריע רבינו דלעולא נמי כי היכי דחששו בחטאת לאכילת כהנים ה"נ בקרבן עולה נמי איכא למיחש לשחיטת חולין בעזרה ומה שאמרו בגמרא בשלמא לעולא ניחא דנקט חטאת ולא עולה היינו לפום מאי דלא ידע תירוצא דנקט חטאת לחידושא כדתריץ לרבי יאודה להכי ס"ד לומר דלעולא לחטאת דוקא חששו דאיכא אכילה ולא בעולה וכדאמרן אבל בתר דתריץ דנקט חטאת לחידושא אע"ג דאיכא אכילת כהנים דמאיסה והו"ל לחכמים לומר שלא יכפר ואפי"ה אמרו שיכפר כ"ש גבי עולה ובהכי יתיישב השגת הראב"ד דאמר אין כאן אפילו כמובן. ומ"ש עוד רבי' בסוף דבריו שהטעם שאמרו שכשנודעה אינה מכפרת הוא כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ואם פסק כעולא למה לי האי טעמא ת"ל משו' דדבר תורה יאוש כדי לא קני והניחו חכמי' כשנודעה אדבר תורה שלא יהיה מכפרת י"ל שזה הוצרך לומר ליישב מה שהקשה התי"ט דבירושלמי אמרו דנודעה לרבים היינו ג' בני אדם והק' הוא ז"ל דאכתי כיון שהכהנים לא ידעו בזה אכתי היה להם לחכמים לתקן שיכפר שלא יהיו הכהנים עצבים לעולא. והיישוב לזה הוא שנודעה לג' בני אדם ואיכא חששא שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות לא חששו חכמים לתקנת הכהנים כיון דאיכא קלקול אחד שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות נמצא דאף לעולא אכתי גבי נודעה נמי צריכינן לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וזהו מ"ש רבי' שהטעם שלא תקנו חכמים כשנודעה שיכפר כמו כשלא נודעה הוא מה"ט ודוק היטב.

י

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש זכיית קטן

אין אדם יוצא בי"ט בלולבו של חבירו ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'. אמר הי"ם הנה נא הואלתי לבאר כמה מיני אופנים יש בזכיית קטן ואם זכייתו בהם הוא מדאורייתא או מדרבנן ואומר כי י"ב אופנים יש בזכיית קטן יש מהם שזוכה ויש מהם שאינו זוכה.
האחת זכייה בעצמו ובידו מבלי דעת אחרת מקנה לו כגון זכייה מן ההפקר כמציאה ולקט שכחה ופאה וכירושה הבאה אליו ממילא או דבר שזכה בו בשכר טרחו ועמלו. השני זכייתו מיד אחר כמתנה או מכר שדעת אחרת מקנה לו. הג' זכייתו מדעת אחרת מקנה לו ע"י אחר שיד אחר זוכה בעדו חשיב כידו מדין שליחות שזכין לאדם שלא בפניו. הד' זכייתו בחצר מדעת אחרת מקנה לו בתוך חצר המשתמר' שיזכה לו. הה' זכייתו בחצרו שלא מדעת אחרת מקנה כגון מציאה שנפל לתוך חצרו. הו' זכייתו של קטן מיד אחר ע"י קנין חליפין. הז' זכייתו בגוף עצמו של קטן כגון עבד קטן של גר שמת רבו אם זוכה בעצמו לצאת לחירות. הח' זכייתו בגופו להיות גר ולקבל עליו עול תורה ומצוות ולהיות ככל ישראל. הט' זכיית קטן לאחר מדעת אחרת מקנה ע"י לאחר. הי' זכייתו לאחר שלא מדעת אחרת אלא שהוא מקנה לאחר דבר שהוא שלו שירש מאביו א"נ שהגביה מציאה לחבירו. הי"א קטן שאין בו דעת כלל אפילו לזרוק צרור וליטול אגוז. הי"ב שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור. אלו הן האופנים הנמצאים בזכיית קטן.
והנה בירושה הבאה לקטן ממילא א"נ מה שנתנו לו אחרים בשכר טורחו ועמלו מבואר מדברי התוס' בסנהדרין פרק בן סורר דס"ח ע"ב ד"ה קטן ובפ"ק דכתובות די"א ע"א ד"ה מטבילין שזוכה בו הקטן שזכייתו הוא דבר תורה וכ"כ בתשובות הרשב"א ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"ט והובאה בקיצור במרן ב"י ח"מ ר"ס ע"ר לענין דמי שכירותו דמי שמעכב אותם מוציאין מידו דלא דמי למציאה דאין דעת אחרת מקנה ואינו בדיני השומרים דאיש כתוב בפרשה משא"כ בשכירות דכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך כל שפעולתו איתך כדאיתא בפרק המקבל ועוד מאחיך והרי מאחיך הוא כו' יע"ש ולא ידעתי איך לא הביא ראיה מדברי התוס' שבסנהדרין ודכתובות וגם מרן ז"ל לא זכר דבריהם ועיין להר' מח"א ז"ל ה' שומרים סי' י'.
ולענין זכיית קטן במציאה וכיוצא כגון לקט שכחה ופאה שזוכ' מן ההפקר בלי דעת אחרת מקנה אותו שנינו בפרק הניזקין דנ"ט ע"ב מציאת שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ואמרינן שם בגמר' דס"א דאפילו לרבי יוסי דאמר גזל גמור אינו אלא מדבריהם ופירש רש"י מפני דרכי שלום למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים דלת"ק דאינו גזל גמור אין מוציאין אותו בדיינים ולרבי יוסי נהי דמדאורייתא לא הוי גזל ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו אבל מדרבנן הוי גזל גמור יע"ש מבואר מזה דזכיית קטן במציאה לת"ק דר"י דקי"ל כוותיהו אינו אלא תקנתא דרבנן מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים.
והנה לכאורה משמע דאף לדעת ת"ק דר"י דוקא גבי מציאה דעיקר התקנה דתקינו רבנן דמציאת קטן יש בה משום גזל אינה אלא מפני ד"ש הוא שאמרו שאינה יוצאה בדיינין אבל שאר קניינין דרבנן כגון במתנת שכ"מ או במעמד שלשתן אף על פי שקניינם אינה אלא קניין דרבנן הרי היא יוצאה בדייני' דקניינם קנין גמור הוא אע"פ שהוא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכן נר' מדברי הריב"ש שהביא הרב בצלאל בשיטה המקובצת למציעא דף י"ב ע"ב בשיטתו דמ"ד ע"ג ובתשו' הר"ב סי' כ"ז דף פ"ה ע"א עלה דאמרינן התם בגמ' ופליגא דשמואל אמ' ר"ח בר אבא כו' וז"ל לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג ר"י אמאי דתנן מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני ד"ש וקי"ל כת"ק ודלא כר"י דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין קטן שנותנין לו צרור כו' זוכ' לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי אלא מפני ד"ש כו' עכ"ל מבואר יוצא מדבריו דכל קנין אפי' מדרבנן כל שאינו מפני ד"ש מוציאין אותו בדיינים וכן נראה מלשונו של הרמב"ם פי"ז מהלכות גזילה הל' י"ב ומלשון הטור ומרן בש"ע ח"מ ר"ס ע"ר שכתבו וז"ל מציאת חש"ו אין בהם משום גזל אלא מפני ד"ש לפיכך אם גזל' אחר מידם אין מוציאין אותם מידם ע"כ משמ' בהדייא דאם תקנתא דרבנן היה דחש"ו זוכים במציאה כמי שיש להם יד ולא מפני ד"ש היה יוצאה בדיינים וכן דקדק הר"ב באותה תשובה דפ"ד ע"ג יע"ש.
ואולם הרב המבי"ט בח"ג סימן קכ"ב ספוקי מספ"ל מילת' שנשאל על אשה שנתנה כל נכסיה במתנת ש"מ לבתה המומרת ועומדת בגיות ויש לה ג"כ בן ובת אחרים יאודים וגם יש לבת המומרת בן בנה קטן יאודי והבן והבת אחי המומרת רוצים לזכות בנכסים שזכתה אמם לאחותם המומרת במתנת ש"מ ואמם של בן בנה של המומרת רוצה היא לזכות לבנה באלו הנכסי' שהניחה הזקנה לזו המומרת מפני שזה הבן הקטן לו משפט הירושה לזו המומרת כמ"ש הרמב"ם בספ"ו מהלכות נחלות דאע"פ שישראל מומר יורש את אביו ישראל דבר תורה מ"מ אם ראו ב"ד לקונסו שלא יירש הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל תנתן ירושת אביהן המומר להם וכן המנהג במערב כו' וא"כ זו המומרת שזכתה במתנת אמה שהיא מתנת שכ"מ לא תנתן אלא ליורשיה שהוא לבן בנה. והשיב הרב ז"ל דכיון דמתנה זו היא מתנ' שכ"מ דאינה קונה מדאורייתא ראוי לקונסה ולזכות ליורשיה הקודמין והוא בן בנה העומד ביהדות ויש בה משום גזל לגבי אחרים כי ההיא דמציאת חש"ו דיש בהם משום גזל מפני ד"ש ובנ"ד נמי כיון דקנייה דרבנן היא אפשר לומ' דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים ואפילו תימא דדוקא בהני קניות דהוו מפני ד"ש הוא דאינה יוצאה בדיינים ממי שגזלה מהם אבל בנ"ד הוי קנין גמור אע"ג דהוי מדבריהם ויוצאת בדיינים מ"מ כיון דאנן קנסינן ליה אם תפס אחר לא מפקינן מיניה לכ"ע עכ"ל הרי ספוקי מספ"ל מילתא אי בכל קניות דרבנן אמרי' אין מוציאין אותם בדיינים או נימא דוקא באותן שאמרו מפני ד"ש.
וכבר ראיתי להש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' ע"ר שציין תשו' המבי"ט הלזו וכתב וז"ל עיין בתשו' המבי"ט דאם גזל דבר מקטן שהקנו לו במתנת שכ"מ שהיא מדרבנן אינה יוצאה בדיינים ודבריו צ"ע ועיין בתשו' הר"ב סימן כ"ו וכ"ז ול"ח עכ"ל וראיתי בס' הלכה למשה פי"ז מהלכות גזילה הי"ב דקל"ז ע"ג הביא דברי הש"ך הללו וכתב עליו וז"ל ואחר המחילה הרב המבי"ט לא אמר כן ואדרבא אם היה בכה"ג דנתנו לקטן במתנת שכ"מ אף שקנה מדבריהם כבר כתב הוא ז"ל בהדייא לבסוף דמפקי' מהגוזל ממנו דדוקא בכל הני קנייות דמשום ד"ש אמרו דאינה יוצאה בדיינים אלא דבנדונו שאני דהוי טעם אחר מטעם דקנסינן לאמה שהיה בגיות ולדידי אין כאן קושיא על הש"ך ז"ל דעל מה שצידד המבי"ט וכתב תחילה דבנדון דידן נמי כיון דקניה דרבנן היא אפשר לומר דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים הוא שכתב הש"ך משמו שדעתו ז"ל דבקנייה דרבנן אם בא אחר וגזלה אין מוציאין אותו מידו ועל זה כתב דצ"ע דבר זה וציין דברי הר"ב ז"ל בתשו' דמבואר מהנהו דלא אמרו כן אלא בקנייות דמשום ד"ש ואע"פ שהרב המבי"ט בדרך אפשר אמרה למילתיה וכבר הדר ואפילו תימא כו' מ"מ הש"ך קאמר נמי בצ"ע האי דינא דאפשר דאין לחלק כמו שכתב המבי"ט תחילה ואע"פ שמתשו' הר"ב ז"ל אין נראה כן.
ואדרבא אני תמיה על הרב המבי"ט וגם על הש"ך ז"ל וכ"ש על תשו' הר"ב דמשמע מתלמודא דידן דאין לחלק בין קניות דרבנן סתמא לקניות דמפני דרכי שלום דבכולהו נראה דאין מוציאין בדיינים למאי דקי"ל כת"ק דר"י גבי מצי' חש"ו דאין מוציאין בדיינים שהרי בפרק שבו' הדיינים דמ"א ע"א עלה דאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן א"ב מיפך שבו' כו' פרכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א"ב מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתי' לנכסיה והדר פרכינן ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה דתנן מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני ד"ש רי"א גזל גמור ואמ' רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א"ב שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא אפכינן בדרבנן לא אפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והדר פרכינן ולרבנן דפליגי אר' יוסי ואמרו בדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדי' ליה כו' משמתינן ליה עד דמטי זמן נגידיה ונגדינן ליה ושבקינן ליה ע"כ הרי דקאמ' הש"ס דרבנן ור"י קמיפלגי סתמא אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא נחתינן אלא משמתינן ליה עד זמן נגידיה ונגדינן ליה ותו לא עבדינן ליה ולא מידי ולא קאמר דדוקא בהני דמשום ד"ש הוא דס"ל הכי וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דרבנן ור"י בהא קמפלגי אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא והתוס' ז"ל בד"ה ולר"י דאמר בדרבנן נמי נחתי' כתבו וז"ל וקצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני ד"ש אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתי' לנכסיה וה"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ"ל. גם הרמב"ם בספ"ו מהלכות גזילה והטו' ומרן בש"ע ח"מ סי' ש"ע כתבו סתמא דגזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ולא כתבו דוקא בגזל של דבריהם שאמרו מפני ד"ש יע"ש וא"כ במתנת שכ"מ דתקנת חז"ל היא שקונה המקבל דככתובים וכמסורים דמו כל עוד שלא באו ליד המקבל מתנה וזכה בהם אם היורש לא רצה לקיים דברי שכ"מ א"נ אם בא אחר ונטלם אין כאן גזל אלא מדבריהם שאמרו דברי ש"מ ככתובי' וכמסורים דמו ואין מוציאי' מידם אלא משמתי' ליה עד דמטי זמן נגידיה נגדי' ליה ושבקי' ליה ואולי המבי"ט מפני שראה דברי התוס' דפרק שבועת הדיינים שכתבו קצת תימא כו' ומשמע דכוונתם דיש ליישב דתלמודא דקאמר דרב' ור"י קמפלגי אי נחתי' לנכסיה בדרבנן הכוונה בדרב' במידי דמשום ד"ש ולא בכל מידי דרב' סתם דבכל מידי דרב' שתקנו סתם שיקנה ולא משום ד"ש היינו דר"י דאמר גזל גמור וכן נראה מההיא דפ"ק דסנהדרין דכ"ה עלה דאמרו אר"א משום ד"ש בעלמא ואה"ן דהוה מצי תלמודא למימר ולרב' מאי בינייהו במידי דרבנן דלא תקנו משום שאלת שלום ודוק.
ולענין דינא מאחר דהריב"ש והר"ב ז"ל בתשו' והתוספות ז"ל מפשט פשיטא להו דבתקנתא דרבנן דתקינו שיקנה כמתנת שכ"מ וכמעמד ג' ולא מפני ד"ש דהוי קנין גמור ומוציאי' מידו אע"פי שהרב המבי"ט ספוקי מספ"ל מילתא ודאי מוציאי' מידו וכ"כ בהדייא בהגהות מרדכי דסוף סנהדרין וכמו שציין הש"ך ז"ל יע"ש ובעיקר הדין שכתב המבי"ט דמתנת שכ"מ למי שהוא מומר דראוי לאבדו ולקונסו משא"כ במתנ' בריא עיין למרן החבי"ב סימן רפ"ג הגה"ט אות ג' שכתב בשם תשו' מוהר"א גאליקו כ"י דאף מתנ' ש"מ קנה המומר יע"ש.
ודע דבפ"ק דמציעא די"ב ע"א שנינו מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו משלו ואפליגו בגמ' שמואל ור"ח בר אבא בשם רבי יוחנן דלשמואל טעמא דמתני' דמציאת בנו הקטן של אביו ולא של קטן עצמו משום דתנא דמתני' ס"ל כת"ק דר"י דמציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני ד"ש בעלמא ואין זכייתו מדאורייתא ואפילו מדרבנן אין לו זכייה גמורה להוציאו בדיינים אלא מפני ד"ש וגם הקטן בשעה שמוצאה אינו מאחרה בידו ומריצה אצל אביו ומיד זוכה בו אביו ולכך אמרו דמציאת קטן לאביו בכל קטן כיון דדרכן של קטנים כן ואם יש אחד או שנים דאינן מרצים מציאתן לאביהן בטלה דעתן ושמואל לא ס"ל כתנא דמתני' אלא כר"י ולרבי יוסי מציאת קטן זוכה בו זכיה גמורה מדאורייתא ולא ס"ל לשמואל כרב חסדא דאמר דכי קאמר ר"י גזל גמור היינו גזל גמור מדבריהם אלא איהו ס"ל דרבי יוסי גזל גמור מדאורייתא קאמר משום דלדידיה ס"ל דאית ליה לקטן זכיה גמורה מדאורייתא ומה"ט קאמר רבי יוסי גבי השוכר את הפועל דאפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דילקט בנו אחריו משום דאבוה מיניה דבן קזכי אמנם לרב חסדא טעמא דר"י דמלקט בנו אחריו אע"פ שהבן אין זכייתו זכיה גמורה מדאורייתא ונמצא שאביו זוכה באותו לקט של בנו הוא כזוכה מן השדה עצמו והרי הוא עשיר ואסור בלקט מדאורייתא דהרי הוא גוזל את העניים היינו טעמא כדאמר רבא דעשו חכמים את הבן של האריס הזה לגבי לקט כזוכה זכיה גמורה אע"פ דמדאורייתא אין לו זכיה גמורה דאין כאן גזל מן העניים דעניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו להו לדידהו תלקוט בנייהו בתרייהו ולשמואל מציאת בנו ובתו הקטנים דמתני' איירי אפי' בקטן שאינו סמוך על שולחן אביו ואפי"ה מציאתו לאביו מטעמא דאין לו זכייה לעצמו אלא מפני ד"ש בעלמא דהקטן אין לו דעת לזכות בעצמו ומריצה אצל אביו.
אמנם לרבי יוחנן בין לת"ק דר"י דמציאת קטן יש בו גזל מפני ד"ש בעלמ' ואינה יוצאה בדיינים בין לר"י דהוי גזל גמור מדבריהם יש לו זכיה לקטן מדבריהם והמציאה שלו היא אלא דבסמוך על שולחן אביו דוקא אמרו שמציאתו לאביו ואפילו בגדול ממש שיש לו יד מדאורייתא לזכות לעצמו אם הוא סמוך על שולחן אביו תקנו חכמים שיהיה של אביו וקטן דמתני' לאו דוקא אלא כיון שהוא סמוך על שולחן אביו קרי ליה קטן. ולענין הלכה קי"ל כרבי יוחנן דמציאה ולקט קטן זוכה לעצמו מדבריהם מפני ד"ש אע"פ דאין דעת אחרת מקנה לו ואם סמוך על שולחן אביו המציאה והלקט לאביו אפי' הוא גדול דקי"ל כר"י דפוע' מלק' בנו אחריו אפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דעשו את שאינו זוכה כזוכה מטעמא דעניים גופייהו ניחא להו בהכי ואפילו בנו קטן שאינו סמוך על שולחנו וכ"ש גדול דאית לו זכיה לעצמו שזוכה לעצמו מדאורייתא וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנות עניים הלכה י"ח. נמצינו למדין דבמציאה ולקט דאין דעת אחרת מקנה תקינו רבנן זכיה לקטן מפני ד"ש ולקמן נבאר אי קטן זה הוא דוקא שאין בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור או אפי' שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור.
ולענין עבד קטן אי זוכה בעצמו במיתת האדון כגון גר שאין לו יורשי' אמרי' בגיטין פרק השולח דל"ט ע"א גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן ב"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם ואמרי' התם אמר ריב"ל הלכה כאבא שאול ור"ח בר אבא אמר אין הלכה כאבא שאול וכתבו שם התוספות ד"ה הלכה כאבא שאול דקי"ל הלכה כריב"ל לגבי ר"י וכן כתבו בפ"ק דקידושי' דכ"ב ע"ב ד"ה איכא דאמרי כו' וכ"כ שם הרא"ש ז"ל בגיטין ובקידושין וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהלכות זכיה הי"ז וכתבו התוספות בד"ה קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וז"ל דאין להם יד לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת דקנ"ו גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכי' לגדול כלומר דשם נמי מוכח דאין יד לקטן לזכות בעצמו שהרי לר"א אמרו במתניתי' זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וכתב רש"י זכי' לקטן הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ורבי יאושע אמר לקטן אמרו ק"ו לגדול וכתב רש"י לקטן אמרו משום דזכי' לו שלא בפניו וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והילכך כ"ש דזכי' לאדם שלא בפניו ובגמרא אמרו שם דמתני' רבי יאודה היא אבל ר"מ תני בשם ר"א הכי זכין לגדול ואין זכין לקטן רבי יאושע אומר בגדול אמרו ק"ו לקטן וכתבו התוספות זכין לגדול ואין זכין לקטן וא"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו. וי"ל כיון דזכיה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכייה מאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכייה ומאן דס"ל זכין לקטן ואין זכין לגדול ס"ל כיון דגדול יכול לקנות לא תקינו ליה רבנן זכייה כמו לקטן עכ"ל מבואר מזה דזכייה לקטן לכ"ע אינו אלא תקנתא דרבנן משום דאין יד לקטן לזכות בעצמו ואע"ג דאית ליה זכייה במציאה כדאמרי' בהניזקי' דס"א היינו מדרבנן מפני ד"ש והכא לא שייך ההוא טעמא. וא"ת בפרק לולב וערבה דמ"ו אמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי"ט ראשון דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני וליכא למימר דהתם בפקח כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו כלומר והכא בעבדים שאין בהם יד דעת כלל דהא בפ"ק דקידושין דכ"ב כההיא עובדא דשלוף מסנאי משמע דהיה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה כו' וי"ל דדעת אחרת מקנה לו שאני עכ"ל. וק"ל דלפי תירוצם ז"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קטן זוכה לעצמו א"כ למה תקנו זכיה לקטן לר"א דמתני' דפרק מי שמת כיון דמצי איהו גופייהו לזכות בעצמו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דהשתא קטן וגדול שוים הם שוב ראיתי להתוס' לקמן בפרק התקבל דס"ה ע"א ד"ה צרור וזורקו שהוק' להם כן וז"ל וא"ת והא דתנן במי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמרינן הכא דזכי י"ל דהתם בפחות מצרור וזורקו א"נ בקנין חליפין דאינו מבחין עכ"ל ועיין במה שאכתוב לקמן בשם חידושי הריטב"א דף ס"ד ובמה שהוק' להם מההיא דפ' לולב וערבה ראיתי להר"ב פני יאושע שכתב וז"ל הנה רש"י ז"ל כתב שם להדייא דהא דאמרינן דינוקא מקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכיה מפני ד"ש ונראה שהתוס' לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך ד"ש בכה"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע"מ לצאת בו וא"כ אמאי קאמר אקנויי לא מקני כיון דברצון החזירו למי שנתנו מאי ד"ש שייך בזה אלא ע"כ משמע להו דיש להו זכיה גמורה עכ"ל ושיחתו ז"ל איני מכיר כי מי הגיד לו דרש"י ז"ל כתב שם דמפני ד"ש תקינו ליה רבנן זכיה לקטן דרש"י ז"ל לא כתב אלא דינוקא מקנא קני דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ומי זה אמר שהוא מפני ד"ש דד"ש לא שמענו אלא במציאה ולא במתנה דמאי ד"ש שייך במתנה שהנותן לו חוזר ולוקחה ועכ"ל דכוונת רש"י ז"ל לו' דבמתנ' נמי תקינו ליה רבנן זכיה והיינו ההיא דאמר רב אסי לקמן דס"ד ע"ב דקטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דמשמע ליה לרש"י ז"ל דזוכה לעצמו מדרבנן ואינו זוכה לאחרים במתנה ואפילו מדרבנן לבד במידי דרבנן כשיתופי מבואות וכיוצ' דתקינו ליה רבנן זכיה בין לעצמו בין לאחרים וכ"כ בחידושי הריטב"א לסוכה דמ"ו ע"ב עלה דלא ליקני איניש לולבא לינוקא וז"ל מיהו ודאי ליתא לדר' זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטו' כגון שנותנין לו צרור וזורקו וכו' שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפילו לדברי האומר דזכותא לקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנה אותו משא"כ במציאה שאין לו בה זכיה אפילו מדרבנן כדתנן מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני ד"ש ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ"מ זכיה דרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף מדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גיטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלי' והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאיתא במסכת כתובות וקטן שיש לו אב שסמוך על שולחן אביו דינו כמי שיש לו אפוטרופוס לדעת מקצת חכמים כמ"ש שם עכ"ל וע"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דאין לו יד לקטן ומה"ט תקינו ליה זכיה ע"י אחרים כדמוכח ההיא דפרק מי שמת למה זה תקינו ליה רבנן זכיה לעצמו במתנה. ולזה תירצו דהיכא דאיכא דעת מקנה שאני כלומר דאז קנייתו מדאורייתא וכשיטתם לקמן דס"ד ע"ב ד"ה שאני שתופי דרבנן וכו' דמבואר מדבריהם דקטן שיש לו דעת לזרוק צרור וליטול אגוז זוכה לעצמו מדאורייתא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וההיא דפרק מי שמת בשאין בו דעת כלל יע"ש גם בר"פ ן' סורר דס"ח ע"ב ד"ה קטן כו' וכן בפ"ק דקידושין די"ט ע"ב ד"ה אומר אדם לבתו הקטנה כו' משמע להו מתוך סוגייא זו דלקמן דס"ד ע"ב דקטן שיש לו דעת לזכות כגון שנותנים צרור וזורקו כו' דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה זוכה לעצמו מדאורייתא וכ"כ בבב"ק דק"ט ע"ב ד"ה קטן וכל היכא דזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים דאע"ג דזכיה לאחרים מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כמו ששנינו בגיטין דס"ה ע"א שאין קטן עושה שליח וה"נ אמרינן בפ"ב דקידושי' דמ"ב והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וכתב רש"י דגבי ושלח ושלחה איש כתי' כי יקח איש ומינה ילפינן דאין קטן עושה שליח יע"ש וכ"כ בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב ד"ה וכי היכי דשליחות לית ליה דכי כתיב שליחות בין לגיטין בין לפסח איש כתיב בענין יע"ש מ"מ אין למעט קטן משליחות לר' אסי דאמר דכשיש לו דעת להחזיר חפץ שנותנין לו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים וכן הפעוטות לרבא אלא במילתא דליתיה קטן גופיה בהו כגון תרומה ופסח וגט אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ועיין בדברי התוס' פ"ק דכתובות די"א ע"א ד"ה מטבילין כו' שכתבו כעין זה יע"ש וכתבו עוד בר"פ ן' סורר דקצת משמע בירוש' בפרק חלון דקטן בן דעת אית לי' זכייה מדאורייתא דאמרי' התם רבנן דקסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת ואולם מההיא דפ' אז"ן דע"א ע"א שאמרו קטן נהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה משמע דאפילו בדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה מדאורייתא וכתבו דיש ספרים דלא גרסי מדרבנן יע"ש וכ"כ בפ"ק דכתובות די"א ע"א ד"ה מטבילין אותו כנראה דספוקי מספ"ל מילתא לפי גירסת רוב הספרים דגרסי מדרבנן ולהכי בקשו ליישב אותה סוגייא דריש פרק ן' סורר דס"ח וההיא דפ"ק דכתובות די"א גבי ההוא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד אפי' אם נאמר דזכיית קטן בדעת אחרת מקנה היא דרבנן כיע"ש ועיין להש"ך בס' נקודות הכסף בי"ד סימן ש"א ס"ק י"א מה שהוקשה לו בדברי התוספות דכתובות.
והרשב"א בחידושיו לגיטין דס"ה גבי ההיא דאומר אדם לבנו ולבתו כו' הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ"ב כתב וז"ל מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל"כ אין פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ודאי ש"מ דזוכה הוא דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ואי ק"ל הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול תירצו התוס' דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז וא"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר וא"נ כיון דקי"ל דקוני' בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות וההיא נמי דאמרי' בסוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא כו' מיירי קודם שיגיע לעונת הפעו' אבל אם הגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה וא"כ בשיש לו אב המפרנסו א"נ אפוטרופוס כדאמרי' בכתו' ס"פ מציאת האשה ד"ע ע"א עכ"ל וכתב עוד וא"ת היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון דהאב זוכה להם המעות הללו וזכו בהם ד"ת כמו שכתבנו א"כ לעצמן הם פודים זוכים י"ל כיון דאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהם והמעשר חוזר הוא לאביהם אי לאו דזוכי' לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה ע"כ עוד כתב הא דאמרי' בפרק הא"מ איש זוכה ואין קטן זוכה נראה דלרב חסדא אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו כשיש דעת אחרת מקנה ולרב יאודה דאמר דקטן זוכה לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה על פסחו עכ"ל וגבי ההיא דצרור וזורקו כו' כתב וז"ל באחרים מקנין לו זוכה לעצמו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל פרק הנזקי' מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני ד"ש אבל גזל גמור אין בהם אפילו מדרבנן עכ"ל. מבואר יוצא דס"ל בפשיטות דבדעת אחרת מקנה לקטן שמבחי' בין צרור לאגוז זוכה מדאורייתא.
ובדף ל"ט עלה דההיא דקטנים כל המחזיק בהם זכה בהם כתב וז"ל כלומר לפי שאין להם יד לזכות בעצמן קשייא לן דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בפרק מי שמת דאמרי' התם זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן דאין לו יד לזכות זוכי' בעבורו ובפרק לולב וערבה אמרי' לא ליקני איניש לולבא כו' ולקמן נמי ד"מ ע"א גבי עבד של ב' שותפים אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן וכן נמי בבבא מציעא דע"ב ע"א ובב"ב דקל"ז ע"ב אזל אקנייה לבנו קטן תירץ ר"י דמדאורייתא אין לו זכיה אבל מדרב' אית ליה זכיה מפני ד"ש א"נ שאני התם דאיכא דעת אחרת ובקידושין פרק הא"מ כתבתי יותר בס"ד עכ"ל. הנה מתירוץ הראשו' שתירץ בשם ר"י משמע דאפי' בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן אלא מדרבנן מפני ד"ש כמו מציאה ותירוץ זה ליתיה בתוס' שבידינו. ולא ידעתי מה יענו לההיא דלקמן דס"ה שהכריחו התוס' וגם הרשב"א דהיכא דאיכ' דעת אחרת זוכה לקטן מדאורייתא כמו שכתבנו גם הרשב"א עצמו בחידושיו לקידושי' די"ט ע"א עלה דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך כו' כת' וז"ל וא"ת א"כ היאך היא מתקדשת דהא אין זכיה לקטן ואפילו לר"י דאמר במציאת קטן שיש בה גזל גמור הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. וי"ל דדעת אחרת מקנה שאני וכדמשמע בגיטי' פרק האומר דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה ואכתי לא ניחא דזו זוכה לאחרים היא דכסף קידושיה דאביה הוא והתם משמע דאינו זוכה לאחרי' עד שיגדיל ויביא ב' שערו' וכדאמרי' התם חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמו' אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ופסק שם הרי"ף כשמואל.
ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שליחות עצמו נות' דעתו ומתכוין הוא לזכות אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להם והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לזכות לעצמה אע"פ שהוא חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה שזכתה לו תו' מ"מ זכייתה זכיה א"נ איכא למימר דידה כיד אביה לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דלא גרע מחצרו דקונה לו בזכות שלא מדעתו ואיכא למידק בהא משום דחצרו המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעלי התוס' דעתם לפסוק כרב יאודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרי' דהא אותיבו רב חנינא ורב אוייא עליה דשמואל מברייתא ואע"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו ולדעתם לא תיקשי מידי דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאח' שעה שזוכה בין לעצמו בין לאחרים עכ"ל. מבואר יוצא מדבריו הללו ג"כ דס"ל דדעת אחרת מקנה לקטן עצמו זוכה מדאורייתא אלא דלזכות אחרים אפליגו הרי"ף והתוס' ולא הכריע. ואיך שיהיה לפי תי' זה שהביא בשם ר"י דאפי' בדעת אחרת מקנה אינו זוכה הקטן מדאורייתא אלא מדרבנן ק"ט ההיא סוגייא דלקמן דס"ה דמשמע מינה דכי אמר זוכה לעצמו מדאורייתא קאמר דומייא דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו.
ושוב ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל לקמן דף ס"ה אמר ר' אסי צרור כו' זוכה לעצמו כו' חפץ ומחזירו כו' זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים כו' והא דאמרי' הכא זוכה לעצמו ולעיל פרק הניזקין תנן דמציאת חש"ו אין בהם גזל אלא מפני ד"ש (ונראה לע"ד דיש כאן חיסור לשון וקודם א"נ צ"ל התם בשאין דעת אחרים מקנה כו' וכן כתב הר"ן בפי' ההלכות) א"נ מפני שאין דעתו של קטן לזכות לעצמו אלא לאביו והוא אינו זוכה לאחרי' כדאמרי' פ"ק דמציעא די"ב ע"א שבשעה שמוצא' מריצה אצל אביו אבל בדבר אחר זוכה ודאי לעצמו. ודעת רבותינו דקטן כשזוכה דוקא במטלטלין אבל בקרקעות לא דאין לו יד לקנות והוא אינו בדרכי ההקנאה כלל וחזקתו אינה חזקה. ואפילו במטלטלין אינו זוכה אלא בדבר שהוא תחת ידו אבל בחליפין לא שהוא אינו בדרכי הקנאה כלל לא לקנות ולא להקנות והילכך אין אדם זוכה במטלטלין של קטן אף על פי שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כשהגיע לעונת הפעוטות אלא א"כ מחזיק בהם הקונה דכיון דברשותו מחזיק בהם נתנו לו רשות לזכות בהם כדי חייו.
ולפ"ז מי שמתחייב לקטן בין בקנין ע"י השטר בין שמתחייב לו במנה בשטר אינו זוכה כיון שאין הדבר תחת ידו אלא א"כ במזכה להם ע"י אחר ולענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים עד שהוא גדול דבין שיעור זה דחפץ ומחזירו עד שיהא גדול ליכ' כלום ותדע לך דהא מקשינן ליה לקמן משפחה ואמאי לא משני התם כשגדלה טפי אלא ש"מ דליכא כלום בשיעור זה ואינו זוכה לאחרים אלא עד שהוא גדול ממש. וזכיה דאמרי' הכא דאית ליה לקטן איכא מ"ד דאורייתא היא מדאקשינן מההיא דמעשר שני ואיכא מ"ד דקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן ואע"ג דמקשינן מההיא דמ"ב משום דאיהו לא אמר בהדייא אי אית לי' זכיה דאורייתא או דרבנן להכי מקשה סתם ולא אמר ליה ולטעמיך ולבסוף דמתרצו לא קשה מידי וכן דעת ר' נר"ו עכ"ל.
הנה דעת הריטב"א ז"ל ורבו ז"ל דזכיית קטן לאחרים ואפילו לעצמו אפילו בדע' אחרת מקנה אינו אלא דרבנן וכבר יישב הסוגייא דלקמן דס"ה לפי שיטתו כמדובר ואולם הא ק"ל במה שכתב הריטב"א שדעת רבותינו דאין זכיה לקטן אלא במטלטל' ודוקא כשבאו תחת ידו ולא בקנין חליפין ובקרקעות כלל כלל לא דא"כ בעבדים נמי לית בהו קנין לקטן כיון שאינן יכולים להיות תחת ידו כמטלטלי' ואלו בההיא דעבד של שני שותפים דפ' השולח ד"מ ע"א אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן ובפרק יש נוחלין דף קל"ז אמרי' ההיא אתתא דהוה ליה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אקנייה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקניה ניהליה לבנו קטן וכתב רשב"ם כרשב"ג דאמרי אין לב' אלא מה ששייר ראשון והאי דאקנייה לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו כו' יע"ש וכעין זה כתוב בשיטה מקובצת פרק אז"נ דע"ב ע"א גבי עובדא דפרדיסא דק"ס ע"ב דמאלו מקומות הכריח הריטב"א בדל"ז דיש קנין לקטן כשדעת אחרת מקנה כמ"ש לשונו לעיל.
ושוב ראיתי להרב מוהרימ"ט בחח"מ סימן כ"א שתמה על ה"ה שלא הכריח מההיא דעבד כן יע"ש ואפשר דהריטב"א ז"ל לא חייש לראית הרשב"א הלזו דאיהו משמע ליה דאזל אקנייה לבנו קטן דקאמר כשזיכה להם ע"י אחר דזכין לקטן ע"י אחר כמו ששנינו ר"פ מי שמת ולא שהקנה האב לבן עצמו דודאי כל כה"ג לא מהני וראיתי במרדכי בגיטי' פ' התקבל סי' תי"ג שכתב וז"ל הפעוטות מקחן מקח וההיא דסוכה פרק לולב וערבה דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני קודם שהגיע לעונת הפעוטות דאם הגיע מתנתו מתנה א"נ בשיש לו אב ומפרנסו דהתם לא תקנו משום כדי חייו אבל אם אין לו אב מתנתו מתנה אפילו יש לו אפוטרופוס וההוא עבדא דהוה לבי תרי ואזל חד ואקנייה לבנו קטן כו' פרק השולח דף מ' התם הו"ל אב או לא הגיע לפעוטות כו' עכ"ל מה שהוק' לו מההוא עבדא כו' הכוונה דמאי אהני במאי דאקנייה לבנו קטן כי היכי דלא לקני לגדול לשחררו דקטן אקנויי לא מקני הרי הפעוטות ממכרן מכר לזה כתב דמיירי שלא הגיע א"נ כיון שיש לו אב אין ממכרו ממכר ולא פירש לנו דא"כ היכי אקנו ליה מעיקרא כיון שהיה לו אב וגם לא הגיע לעונת הפעוטות וע"כ צ"ל שזיכו לו על ידי אחר ודוק כי היה לו לפרש.
ודע שזה שכתב הריטב"א ודעת רבותינו שאין קטן זוכה אלא במטלטלי' וכשהן תחת ידו ולא בקנין חליפין ולא בקנין אגב הן הן דברי הר"ם במז"ל בפרק כ"ט מה' מכירה הל' יו"ד שאין הקטן זוכה בדרכים של גדולים כו' והתוס' שכתבנו לעיל שכתבו בדף ס"ה ע"א ד"ה צרור כו' שהוק' להם מתני' דפרק מי שמת דקנ"ו דמשמע מינה דאין זכיה לקטן כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה משום דאין לו יד ותירצו דההיא בקנין חליפי' א"נ כשלא הגיע להבחין בין צרור לאגוז ודברי הריטב"א בפרק התקבל הן הן התירוץ שתירצו דההיא בקנין חליפין: גם הר"ן בפרק התקבל דף קע"ב ע"א והביא דבריו מרן ב"י ח"מ סי' רע"ג סי"ט הביא שני תירוצים הללו ליישב ההיא מתני' דפרק מי שמת דמשמע מינה דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן וכ"כ הרמב"ם בפכ"ט מה' מכירה ה"ח וה"ט ולההיא דמציאת חש"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום תירץ אין דעת אחרת מקנה יע"ע.
ולענין זכיה לאחרים בדעת אחרת מקנה אם הוא דאורייתא או דרבנן הר"ן נראה דהוי מדרבנן כמ"ש הריטב"א משם רבו שכתב בפי' ההלכות שם וז"ל צרור וזורקו כו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה אף לאחרים מדרבנן כך כתב רש"י ונראה שהזקיקו לפרש כן משום דזכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כדאיתא בר"פ הא"מ דמ"א אבל התוס' כתבו דלרב יאודה אפילו מדאוריי' זוכה לאחרים ולשמואל דאמר אין זוכה לאחרים דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זוכה דבגמרא פרכינן עליה דשמואל מדתנן כיצד משתתפין במבוי ומפרקינן שאני שתופי מבואות דרבנן ואם איתא דלשמואל לא זכין לאחרים אפילו מדרבנן אמאי זכיא להו בשתופי מבואות אלא ודאי משמע דאפי' לשמואל זכיה לאחרים מדרבנן ומש"ה מהני דרבנן לדרבנן ומינה דלרב יאודה זוכה לאחרים אפילו מדאורייתא.
וכי תימא אמאי והא אין שליחות לקטן תירצו דכי אמעיט מקטן משליחות מהנהו קראי דמוכחי' שליחות מינייהו בפרק הא"מ הנ"מ במילתא דליתיה לקטן כגו' תרומה וגירושין וקידושין אבל בזכיה כיון דליתיה דהא זוכה לעצמו הוה ליה כגדול וזוכה אף לאחרים לרבי יאודה אף מדאורייתא ושמואל פליג משום דס"ל דלאו בר שליחות הוא כלל ומיהו מודה דמדרבנן מיהא זכי ומש"ה מהני בשתו' מבואות ואני תמיה אי מודה שמואל דזכיה מדרב' אית להו למה לן לפרוקי שאני שתופי מבואות דרב' אפילו הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תקון לי' זכיה והא קי"ל דהפקר ב"ד הפקר.
ומיהו אשכחן זכיה דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא דגרסי' בפרק מי שמת ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול אא"ב דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול אא"א דרבנן אמאי אינו יכול למחול יע"ש אלמא כיון דאכתי ממונא לא אתא לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרב' לא אלימא זכיה דיליה כדאורייתא ומצי מחיל והכא נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאורייתא לא מהנייא כדאורייתא ומיהו התם איכ' למי' דרב' הכי תקון דהם אמרו והם אמרו אבל הכא היכי מפרקי' בפשיטות דלא להני כדאורייתא. ולפיכך נראין לי דבריו של רש"י עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף שכתב סתם דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים דמשמע דלית ליה זכיה לאחרים כלל ומיהו במידי דרבנן זוכה אף לאחרים.
ומ"ש הרי"ף שאינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות אע"ג דממילתיה דשמואל לא משמע הכי בהדייא דייק לה מדפרכי' עליה דשמואל מההיא דכיצד משתתפי' במבוי כו' ואמרי' האי שפחה היכי דמייא כו' אלא לאו דלא אתייא ב' שערות ואם איתא דשמואל מודה דקודם שתי שערות זוכה לאחרי' כל שיש לו דעת יותר גדול מחפץ ומחזירו לאחר שעה לוקמה בהכי אלא ודאי לשמואל לעולם אינו זוכה לאחר עד שיביא שתי שערות ובתוס' פסקו כרב יאודה אמר רב אסי משום דפשטא דמתני' הכי מוכחא ולשמו' צריכי' לדחיינהו כדאיתא בגמ' עכ"ל.
והנה לדברי רש"י שהביא הר"ן משמע דוק' לזכות את אחרים אין זכיה לקטן ונותנין לו חפץ ומחזירו אלא מדרבנן ומשום דאין שליחות לקטן אבל במבחין בין צרור לאגוז שזוכה לעצמו לכ"ע הוי מדאורייתא דהתם ליכא שליחות הוא הזוכה בעצמו לפי זה קשה מ"ש רש"י בפרק לולב וערבה דמ"ו גבי לא לקני איניש לולבא לינוקא מקנא קני ופירש רש"י ז"ל דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ולמה לא כתב דהוי זכייתו מדאורייתא כיון דהוא הוא הזוכה בעצמו. ואולי רש"י משמע ליה דינוק' היינו קטן פחות מצרור וזורקו וכל כי האי גוונא משמע ליה לרש"י דתקינו ליה זכיה לנפשיה במציאה מפני ד"ש אבל כשידע להבחין בין צרור ואגוז זוכה מדאורייתא והוא דוחק ומיהו אכתי לא ידעינן דעת הר"ן בזה דאפשר דאיהו ז"ל לא נראו לו דברי רש"י אלא במ"ש דלזכות לאחרים בשעור שנותנים לו חפץ ונוטלו דהוי זכייתו מדרבנן לרב יאודה ולשמואל אפילו מדרבנן לית ליה זכיה עד שיגדיל אבל במאי דמשמע ליה לרש"י דבנותנים לו צרור וזורקו דהוי זכייתו לעצמו מדאורייתא אפשר דלדידיה לא ס"ל הכי אלא דזכייתו לעצמו נמי אינו אלא מדרב' ולא מדאורייתא.
אמנם ראיתי להר"ב בשיטה מקובצת למציעא השייך לדף י"א סע"ב כתב שם בשיטה דל"ט ספ"ד בשם חידושי הר"ן וז"ל ואבע"א מר אמר חדא ומר אמר חדא כו' פי' מר איירי בקטן דלית ליה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפי' קטן מקטנה כו'. נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ד"א מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ד"א לית לה אבל קטן אין לו יד ואין לו חצר מדאורייתא דאי הו"ל יד חצר נמי הוה לה והא דאמרינן בפ' התקב' אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכיה אית ליה היינו מדרבנן והא דתנן מציאת חש"ו יש בהם מפני ד"ש דאלמא מדרבנן נמי לית ליה אלא מפני ד"ש בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחר מקנה אבל במכר ובמתנה דאיכא דעת אחר מקנה זכיה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וד"א לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו עכ"ל וכלשון הר"ן הלזה כתב הרב הנמקי יוסף שם כיע"ש. מבואר יוצא שדעת הר"ן והרב הנ"י והריטב"א ורבו שכתבנו לעיל כולהו סבירא להו דקטן אין לו זכיה אפילו לעצמו אפי' בדעת אחר מקנה אלא מדרבנן.
ועלה בידינו שדעת התוספות לפי מה שכתבו בגיטין דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני שתופי ובקידושין די"ט ובקמא דק"ט דזכיית קטן בין לעצמו בין לאחרים בדעת אחר מקנה הוי דאורייתא לרב אסי ולשמואל לאחרים הוי דרבנן ולעצמו דאורייתא וקי"ל כרב אסי כמ"ש הריטב"א בפ"ק דקידושי' די"ט בשם התוס' וזה דעת הרשב"א בחידושיו לגיטין ובחי' לקידושין דף י"ט וזה נראה דעת רש"י שכתב בגיטין דס"ד ע"ב גבי נותנים לו חפץ ומחזירו לאחר שעה דמזכה לאחרים דמדרבנן קאמר ופירש הר"ן דכוונתו משום דאין שליחות לקטן משמע דהיכא שזוכה לעצמו הוי דאורייתא כיון דליכא שליחות אלא הוא עצמו הזוכה.
אמנם ראיתי בחידושי הרשב"א לקידושי' דף מ"ב ע"א עלה דאמרי' התם ותסברא דהא שליחות הוא א"כ מצינו שליחות לקטן אלא כי הא דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' כתב וז"ל משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא וזכין לקטן ד"ת דאלת"ה כי אקשי' ותסברא כו' מאי קא משני אלא מנין שזוכי' לאדם כו' תרתי תקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא והא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן והכי נמי משמע לעיל בפ"ק עבד כנעני קונה לעצמו בשטר ע"י אחרים ותניא התם רשב"א אומר אף בשטר ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא ובעי רבא לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כלומר דע"י אחרים דאמרי' היינו כשאמר להם הרב זכו בגט שיחרור לעבדי ולא מחמ' שעשה העבד שלוחי' או דילמא אף כשעשאם העבד שלוחים שפיר דמי דאלמ' ש"מ דזכיה שמזכה לו הרב בעצמו ע"י אחרים והם זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא ולגבי קטן נמי לא שנא דאע"פ שאינן בני שליחות >>>>

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.