יצחק ירנן/לולב/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ לולב ח

א

או שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ"ש הלח"מ בדעת רבינו דס"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי"ח מהל' מעשה הקרבנות הי"ד כתב לדעת רבינו דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע"א החכם המופלג חר"י די מאייו נ"ע וכה היתה תשובתו אלי וז"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ"ה ופרק מרובה דף ס"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו"ש ולפ"ז אע"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ"ש התוס' ז"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו"ע מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו"ש.
עוד הקשה עליו וז"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ"מ דע"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ"ד דאיסורי מזבח על מ"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז"ל ע"ז עם אשרה ולפי מ"ש מרן בציצית של ע"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא.

ב

של דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש"ס וכן נתנו טעם ג"כ לערב בדמאי יעו"ש בערובין דף ל"א ומ"מ רבינו שם בהל' עירובין פ"א הט"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו"ש בתוספות מ"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי"ל כרבנן א"צ להפקר ומ"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק"ל.
ומ"מ זאת תורת העולה מהש"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש"י שכתב במתני' דעירובין דף ל"א ד"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב"א על מסכת שבת כתב יד פט"ז דף ק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו"ש ומה יענה למ"ש על שם רש"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ"ש התוס' בעירובין דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל"ה יעו"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל"א ע"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו"ש וכה הראיתי דברי הריטב"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי"ן ודחה להא דשבת דף קל"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז"ל האי דחיה יעו"ש.
ולענ"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב"א גופיה בסוכה גבי דף ל"ד וז"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ"ש התוס' שם בפרק מפנין ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב"א גופיה בשיטה כ"י וז"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר"ח או"ח סי' תל"ד דכתב כהריטב"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו"ש.

י

ואין נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא"ש פרק לולב הגזול דף מ"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
ומדברי הרא"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא"ש ז"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר"א בן עזרא ז"ל וז"ל זה שמעתי מפי הרב נר"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן.
ולענ"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה"ר יצחק כהן מדברי הרא"ש דאי איתא להא דר' זירא ה"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א"כ מה למד הרא"ש מהך דר"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס"ל להרא"ש דמדאמר הש"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה (ה"ל לומר מועיל) [מועיל הו"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי"ך מדברי הרא"ש ז"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי"ך דלמד כן מדברי הרא"ש ולא מפשטא דש"ס דאילו מפשטא דש"ס יש לדחות כדחית מהראב"ע ומ"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי"ך ז"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא"ש אלא בפי' קתני הרא"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ"ש ר"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס"ל להרא"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא"ש בפי' קתני ליה.
ושוב ראיתי דברי אלה להמג"א סימן תרנ"ח ס"ק ח' וז"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא"ש ע"כ וכ"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב"ח סק"ב שכתב ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב"י שהביא דברי הב"ח והמג"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע"כ ואין זה מרפא ארוכה להב"ח דכתב ומשמע מדברי הרא"ש ולא מדברי הירושלמי.
ולענ"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו"ש בש"ס ירושלמי. ונ"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש"ס דידן וזה לדעת הרא"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ"ש בש"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב"ע זלה"ה הנז"ל ויבא ש"ס דידן כפשט הירושלמי ומ"ש מ"ה מהראב"ע זלה"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ"ל.

ואין נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה.
ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או"ח סי' ד' להלח"מ יעו"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח"מ יעו"ש וכבר כתיבנא דלק"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.