שרשי הים/לולב/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ לולב ז

ז

שורש איסור בל תוסיף

כמה נוטל מהם לולב א' ואתרוג אחד כו' ושלשה בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא כו'. ע"כ. הנה הרא"ש עלה דההיא מתני' דר"י אומר ג' הדסים ושתי ערבות כו' כתב וז"ל וכל הני שיעורין שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין בהם משום ב"ת אלא אם כן מוסיף מין אחר כו' ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אף על גב דכתיב כפת ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' פירות היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' כי היכי דמתנכר פרי אחד אמר רחמנא ולא שתים עכ"ל מבואר יוצא מדבריו ז"ל דאע"ג דכתיב בקרא כפת ופרי לישנא דיחידאה לא בא למעט יותר אלא חידושא הוא דבהכי לבד די וה"ה יותר.
ולכאורה איכא למידק עליה מאותה שכתב ז"ל גופיה בר"ה דף כ"ז ע"ב סי' ד' גבי נתן שופר בתוך שופר אם קול חיצון שמע לא יצא והיינו טעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות יע"ש והשתא אמאי פשיט מהאי טעמא כיון דקרא לא למעט יותר משנים אלא חידושא הוא דבהכי ודאי די. ואפשר לחלק דשאני הכא שהם שני דברים נפרדים וכל א' חשיב לקיחה בפני עצמה ונמצא שכבר קיים מימרת רחמנא בלקיחה האחת אלא שהוסיף בלקיחה האחרת משא"כ בההיא דשופר בתוך שופר כיון דאי אפשר לשמוע קול חיצון בלא פנימי ופנימי בלא חיצון לא קיים מימרת רחמנא שופר א' ולא שנים. אבל אכתי קשה מאותה שאמרו בגמ' יומא די"ג עלה דאמר ר"י אף אשה אחרת מתקנין לו כו' ומי סגי אם כן הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים יע"ש.
ואפשר לומר דהרא"ש ז"ל לא אמרה למילתי' אלא כי הכא דמצינן מימר מיעוטא דכפת ופרי עץ אתא לאפוקי פלפלין דלא מנכר לקיחתן אלא בתרתי ובתלתא אבל שני אתרוגים ושתי לולבים לא ממעטינן מיעוטא מעיקר קרא מה שאין כן בההיא דיומא דמיעוטא דביתו משמע ולא ב' בתים אי אפשר לאוקמי אלא בכה"ג ולא ב' בתים להכי פריך תלמודא שפיר. א"נ אפשר לומר דשאני מילת פרי שהוא שם כולל כל פירות בין רבים בין יחיד וכן נמי גבי כפת יש אם למקרא כפות קרינן דמשמע גם כן ב' להכי כת' הרא"ש דלא בא למעט יותר מא' אלא חידושא דבהכי לבד די.
וראיתי להרב מש"ל בפ"ג מהלכות עבדים הל' י"א עמ"ש רבינו היה לעבד אשה ובני' ולא לרבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם יש לרבו שני נשים דאינו נרצע משו' דבית א' אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאמרינן גבי כהן גדול וכפר בעדו ובעד ביתו בית אחת אמ' רחמנא ולא שני בתים והוא ז"ל השיב שתי תשובות בדבר אי משום דשאני כ"ג דאיכא סברא לומר שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה משא"כ גבי עבד. א"נ דכ"ג איכא קרא אחרינא והוא אשה בבתוליה יקח דמשמע אשה אחת ולא שתי נשים וכ"כ רבינו בפי"ז מה' א"ב ותלמודא לאו מקרא דביתו מפיק לה אלא מההיא קרא והוא אשה בבתוליה יע"ש ויש לתמוה עליו מאותה סוגייא גופא דפ"ק דיומא דפריך תלמודא אלא מעתה דביתו בית א' דוקא שתי יבמות הבאות מאדם אחד לא תתייבם אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחד דוקא ומשני יבימתו יבימתו ריבה. והשתא לפי דברי הר"ב מש"ל מאי קושיא דשאני כ"ג דלאו ממשמעותיה דקרא מפיק לה אלא אי משום סברא ואי משום קרא דואשה בבתוליה משא"כ גבי יבמה דליכא ס' ולא קרא לא דרשינן הכי.
וכמו כן קשה מאותה שאמרו בפרק החולץ דף מ"ד ע"א שאין היבם מייבם ב' יבמות משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אף על גב דהתם ליכא טעמא שכתב הרב גבי כ"ג. מיהו לזה אפשר לומר דהתם נמי נפקא ליה מיבמה יבא עליה דדרשינן עליה ולא על חברתה כדכתב רבינו בפ"א מהלכות יבום די"ב. אלא שעיקר דברי רבינו תמוהים מסוגייא דפרק קמא דיומא וכעת צ"י. וכמו כן קשה מהא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד דף כ"ו ע"א גבי מתני' דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה דקאמר תלמודא דה"ט משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות והאי שופר של פרה כיון דקאי גילדי גילדי מחזי כשנים וג' שופרות והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול דל"ה דפרי עץ הדר היינו אתרוג ולא פלפלין אע"ג דפלפלין נמי הוי עץ שטעם עצו ופריו שוה מ"מ כיון דלא מנכרא לקיחה בגרגיר א' אלא בב' ושלש ורחמ' אמר פרי אחד דוקא ולא ב' וג' עכ"ל דהיינו אתרוג ולא אמרי' דשופר ופרי לאו דוקא אחד הוא דה"נ אמרינן התם בדל"ב ע"א גבי לולב ואימא תרתי כפי דתמרי ומשני כפת כתיב וכל זה דלא כמ"ש הרב מש"ל.
וע"פ דברי הרא"ש שכתבנו מתיישבים דברי הרב מש"ל כמו שיראה הרואה ועיין בגיטין דף ך' ע"ב דפסלינן גט שנכתב בשני דפים משום דכתיב ספר ודרשינן ספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים ועיין בסוטה דח"י ע"א דאמרינן כתבה על ב' דפים פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים ודוק.
עו"כ הרא"ש שם וז"ל ובהדס שאינו עבות נחלקו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי ובה"ג כתב דהדס שוטה אפילו בהדי אסא אחרינא פסול וכ"כ הרב נטורנאי כו' וכ"כ רב פלטוי עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דכל שאינו מינו אסור משום ב"ת ואפי' לנוי אלא שדעת המתירין הוא שהדס כזה מיקרי מינו ולית ביה משום ב"ת וזה ברור. ויש לתמוה טובא שהרי הוא ז"ל לקמן גבי מתניתין דאין אוגדין את הלולב אלא במינו כתב דכל שמוסיף לנוי אפילו שהוא מין אחר ואפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב"ת שכן כתב ומינה משמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב"ת ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם אבל אם כיוין לנוי אפי' דרך גדילתו הוי כאגד יתירה לר"י עכ"ל.
ואפשר דהכא אף שעיקר הטעם שמוסיף אינו אלא לנוי ואפי' שלא במינו שרי מ"מ הוצרכו הראשונים למיהב טעמא משום דהוי מינו דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי דהוספה זו אינו אלא משום עיקר מצוה ולא משום נויי מצוה דומה למ"ש הרא"ש לקמן סי' ל"ג גבי ברכת הלולב וז"ל והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי כו' ודוק.

יב

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש מין במינו אינו חוצץ

אגד את הלולב עם ההדס והערבה כו' והבדיל ביניהם בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ. ע"כ. הנה רבינו ז"ל תפס עיקר סברת רבא דאמר בפרק לולב הגזול דל"ז ע"ב דמב"מ אינו חוצץ ומהאי טעמא פסק ג"כ בפ"א מה' פסולי המוקדשין ה' כ"א שאם נתן מזרק בתוך מזרק כשר ונתן טעם דמב"מ אינו חוצץ וכתב מרן בכ"מ דאע"ג דבפרק הוציאו לו דנ"ח בעא מיניה רמי ב"ח מר"ח הניח מזרק בתוך מזרק אי מב"מ חוצץ ובעי למיפשטיה ודחי ליה יע"ש אעפ"כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול דמב"מ אינו חוצץ פסק רבינו כן עכ"ל ועיין להתוס' ביומא דנ"ח ד"ה מב"מ כו'.
וראיתי בספר אור יקרות בקונ' אחרון ד"ה ע"א שהוק' לו מ"ש רבינו בפ"ד מה' בכורות הל' ז' גבי בכור שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם הר"ז ספק נפטרה מן הבכורה יע"ש והיא בעיא בגמרא פרק בהמה המקשה ד"ע וסלקא בתיקו ולדעת רבינו שפסק כרבא דמב"מ אינו חוצץ אין כאן ספק דודאי חייב בבכורה וכמ"ש התוס' בפרק לולב הגזול ד"ה כי היכי דלא תהוי חציצה כו' יע"ש וכמו כן ק"ל מ"ש רבינו בפ"י מה' כלי המקדש ה"ז וז"ל וצריך ליזהר בשעה שלובש בגדי כהונה שלא יכניס ידו תחת חלוקו לחיקו כו' והיא בעייא בגמרא פ"ק דזבחים די"ט הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא וסלקא בתיקו וכתב מרן כ"מ דכיון דלא איפשיטא פסק רבינו דלכתחילה צריך ליזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה יע"ש. ולפי מה שפסק רבינו כרבא דמב"מ אינו חוצץ אין כאן ספק כיון דידו וגופו חד מינא הוא ומה צורך ליזהר שלא יכניס ידו תחת חלוקו ואין לומר דאף לרבא דאמר מב"מ אינו חוצץ לכתחילה מיהא צריך ליזהר שהרי הכא גבי לולב לא כתב רבינו דלכתחילה לא יבדיל בעלי הדס כשאוגד הלולב וכן מבואר בגמ' דאף לכתחי' נמי אין קפידא דהא קשרי רבא למידץ לולב בהושענא ולמיגז לולב בהושענא לכתחי' אע"ג דנתרי טרפי וחוצץ וכ"כ הרב מ"א והרפ"ח ז"ל בהל' שופר סימן תקפ"ו ס"ק ט"ו גבי נקב את השופר בתוך זכרותו דשרי אף לכתחילה משום דמב"מ אינו חוצץ והביאו ראיה מהך דלולב כמדובר.
ולכאורה היה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ מ"ש התוס' שם בפרק לולב הגזול ד"ה א"ה כו' למה שהוקשה להם לסברת רבא מההיא דפרק ב' מידות דצ"ד דקאמר היכי לעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה וכתבו וז"ל דאפילו לרבא דאמ' הכא מב"מ אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן בפ"ב דזבחי' ע"ג רגל חבירו פסול עכ"ל ולפי זה איכא למימר דגבי אגד לולב וכן מזרק בתוך מזרק משום דאורחיה הוא פסק רבינו דאינו חוצץ כיון דמב"מ הוא משא"כ בההיא דכרכתו אחותו וכן בההיא דהניח ידו לתוך חיקו דלאו אורחיה הוא משו"ה ספוקי מספ"ל אלא דזה דוחק דמי זה העיד דמזרק לתוך מזרק אורחיה הוא וכן להבדיל בעלי הדס נמי נראה ודאי דלאו אורחיה הוא ומה שנראה מדברי התוס' דהוי אורחיה אין לו מובן שהרי הם ז"ל כת' קודם לזה ליישב לדעת רבה דסובר הכא גבי לולב דמב"מ נמי חוצץ מההיא דאמר רב אשי בפ"ק דבכורות דמב"מ אינו חוצץ דילמא לידה שאני דאורחייהו דתאומים בהכי ומבואר מדבריהם דהכא גבי לולב לאו אורחיה בהכי ומשו"ה קאמר רבה הכא דמב"מ נמי חוצץ וא"כ איך כתבו ליישב לדעת רבה ההיא דב"מ דהתם לאו אורחיה הוא כאלו הא דהכא אורחיה הוא ודוחק לומר דרבה ורבא פליגי בהכי גבי לולב אי הוי אורחיה בהכי או לא אם לא שכוונתם ז"ל לומר דהכא גבי לולב חשיב אורחיה קצת ולא דמי ללידת תאומים דאורחיה גמור הוא בהכי ולא לההיא דמניח ידו תחת יד חבירו להניח דלאו אורחיה כלל בהכי ומ"מ אין בזה כדי שביעה ליישב דברי רבינו דאי גבי לולב ומזרק לתוך מזרק חשיב אורחיה קצת גם במניח ידו לתוך חיקו נראה דאורחיה קצת בהכי הוא ואין לומר דהכא גבי לולב פסק רבינו דמב"מ אינו חוצץ משום דמקצתו של אגד ליכא חציצה כלל וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק לולב הגזול משא"כ בההיא דכרכתו אחותו דחוצץ בכולו דאכתי מה נענה לההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דליכא חציצה בכל גופו ואפי"ה מספ"ל אי מב"מ חוצץ ועוד דגבי מזרק לתוך מזרק איכא חציצה בכל הכלי ואפי"ה קאמר רבא דמב"מ אינו חוצץ.
איברא שזה קשה להתוס' כשהקשו לרבא דאמר הכא גבי מב"מ אינו חוצץ מההיא דפ' ב' מידות דאמרינן נינפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה אמאי לא חלקו דהכא גבי לולב ליכא אלא מקצת חציצה משא"כ בההיא דהנפה דאיכ' חציצה בכל ולהכי התם אפילו רבא מודה שאפילו מב"מ חוצץ גם הראיה שהביאו התוספות דבמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע"ג רגל חבירו פסל כו' נר' דמשם אין ראיה דהתם שאני דלא מבטל חבירו את רגלו עד שיגמור זה עבודתו כדדחי הש"ס בפרק הוציאו לו דנ"ח אבל גבי הנפה דשניהן צריכין להניף וע"כ צריך מי שהניח ידו תחת יד חבירו להניחה שם עד שיגמור ההנפה שפיר איכא למימר דחשיב אורחיה בהכי. הן אמת דבהנפה נמי איכא למימר דמשו"ה חוצץ אע"ג דהוי מב"מ משום דכיון דשניהם צריכין להניף ומי שמניח ידו תחת הכלי אינו יכול לבטלה לגבי ידו של חבירו העומד עליו משו"ה קהוייא חציצ' דע"כ לא אמרינן מב"מ אינו חוצץ לרבא אלא משום דחשבי' לשני המינין כחד דבטל האחד לגבי חבירו אבל הכא כיון דשניהן צריכין להניף אין לבטל הא' לגבי חבי' ולהחשיבה לידו כמאן דליתא ודוק.
ודע דבההיא דאמרינן בפרק ב' מידות דצ"ד ננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה הקשו התוס' בפ"ק דקידושין דל"ו ע"ב ד"ה מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף וז"ל וא"ת והא הוייא חציצה דה"נ אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין לנפו כולהו קהוייא חציצה וי"ל דלא דמי דהכא ה"ט דלא הוי חצי' בכה"ג לפי שהיא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי ב' שותפין חשוב כה"ג חציצה לפי שאינה גזירת הכתוב. עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש דכה"ג הוייא חציצה אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזי' למעלה דהשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים יהיה למעלה ויד הכהן יהיה למטה עכ"ל.
והרב ח"ה נדחק ליישב דבריהם למה במנחות היה איפכא מהך דהכא יע"ש ואין ספק שט"ס נפל בדברי התוספות כמ"ש מוהרימ"ט בחי' שם וכצ"ל דומייא דהא דתנן בביכורים מוריד הסל כו' והכהן מניח ידו מלמטה והכי איתא במס' ביכורים יע"ש. וכ"כ התוס' בפרק כל המנחות באות מצה דס"א ע"ב ד"ה כהן וכו' ובפרק לולב וערבה דמ"ז ע"ב ד"ה הבכורים יע"ש וכ"כ בספר נחלת יעקב בביאורו על הרא"ם ז"ל פרשת צו ד"ה ידיו תביאנה כו' יע"ש. ושמעתי מקשים על תירוץ זה הב' שתירצו התוס' ז"ל ממקרא שכתוב בפ' תצוה גבי איל המלואים דכתיב ולקחת מן האיל החלב והאליה כו' וככר לחם כו' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה' וכתב רש"י ז"ל על כפי אהרן והנפת שניהן עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובזה היה אהרן ובניו הבעלים ומשה כהן עכ"ל והשתא לפי תירוצם השני דההיא דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים היינו שהבעלים מניחין ידיהן בשפת הכלי והכהן בשוליו אבל בחוברין דלא משכחת לה כה"ג שאי אפשר להניח כולן ידיהם בשפת הכלי מפני שאינו מספיק אין תנופה בחוברין מה יענו להאי קרא כדכתיב על כפי אהרן ועל כפי בניו דע"כ לפרש שהיה על כפי כולם ממש אע"פ שהיו חוברים אהרן ובניו ואפי"ה כתיב והנפת אותם תנופה שהיה משה מניף תחת כפיהם כמ"ש רש"י ז"ל אלו דבריהם.
ולע"ד אפשר ליישב בדוחק ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' וז"ל והרא"ם בנימוקי החומש פ' צו הקשה לתירוץ שני של תוספות גבי חוברין נמי נעביד בכה"ג ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברין ע"כ וי"ל דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כולם מניף תדע שאל"כ כשחוברין הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קי"ל כר"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא ע"כ אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם ושרי אף מועטים אחד על ידי כולם וה"ה שאם רצו להניף כולם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועוד י"ל דיד זה בצד זה אי אפשר לצמצם שלא ירים אחד מהם ידו קודם חבירו והו"ל כשתי תנופות אבל כשידיהן זה תחת זה כולהו בבת אחת הם מניפים עכ"ל והשתא לפי דבריו שכתב דכשהחברין מועטים אע"פ שאחד על יד כולם שרי להניף אם רצו להניח ידיהם זה בצד זה שפיר דמי אפשר דה"נ אהרן ובניו כמועטים חשיבי והניחו ידיהן זה בצד זה והניחו על כפיהם באורך פיסת ידיהן אמורי האיל ושאר דברים עליהן והיו מניחין קצת מן האמורים יוצא לפיסת יד האחרון ושם היה מניח ידו משה ומניף עמהם וכעין זה כת' התוס' בפרק לולב וערבה דמ"ז ע"ב גבי תנופת אמורי השלמים יע"ש ואע"פ שהיה אפשר לתנופה הזאת להיות באחד מהם שהרי קי"ל אין תנופה בחוברין גזירת הכתוב היה באיל המילואים שיהיה התנופה באהרן ובניו וא"כ כיון שאם רצו מועטי' לעשו' על ידם שפיר דמי ציוה הכתוב לעשות כן משום מצוה בעלמא אע"פ שאינו מעכב התנופה ע"י כולם וראיתי עוד למוהרימ"ט ז"ל שכתב ז"ל ומצאתי בירושלמי בפרקין וז"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה ומקשינן ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן כו' וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שתי' שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שאם כן לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור כו' יע"ש ונראה דאישתמיט מיניה דמר דברי התוס' במנחות ובסוף פ' לולב הגזול כי שם הביאו דברי הירושלמי הנז' ודחו דאעפ"י שידה בשפת הכלי ויד כהן בשולי הכלי אי אפשר שלא יבא ליגע זה בזה יע"ש.
והנה למאי דקשיא לן בדברי רבינו ממה שפסק בהלכות בכורות גבי כרכתו אחותו דהוי ספק בכור יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דבכורות ד"ט ע"א ד"ה אמר רב אשי דאפילו למ"ד מב"מ חוצץ מס"ל גבי כרכתו אחותו אי חוצץ או לא משום דאחותו אינו מינו טפי מאחיו ועוד דדוקא משום שסייע אחותו בהוצאתו הוא דמס"ל אי הוייא חציצה אבל אם לא סייע לאחותו להוציאו פשיטא דלא הוייא חציצה עכ"ל וע"פ שני החילוקים הללו נוחים דברי רבינו וכמובן אבל אכתי קשה מההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דמשמע מב"מ דלא חייץ לסברת רבא ולמה פסק רבי' דהוי ספק ואולי בקדשים יש להחמיר טפי ועדיין צ"ע ודע שמרן ב"י בא"ח סימן ע"ד כתב בשם הרב תה"ד ז"ל דהרוחץ במים צלולים ורוצה לשתות ולברך לא מהני בשיכסה ערותו בידו דידו לא הוי כיסוי דלב ויד חד גופא אינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו יע"ש ועיין בספר יד משה דק"ס ע"ד ד"ה עיין במס' זבחים ועיין להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור דרכ"ה ע"ב וכתב הרב מג"א ז"ל שם סק"ג דטעמא משום דמב"מ אינו חוצץ ומה"ט בשהיה שם כתוב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מהני בשיניח ידו עליו כדאיתא בפרק כל כתבי דק"ך דיד ושם שני מינין הם עכ"ל.
ואני בעוניי מסתפק הרבה בעיקר דבר זה שכתב התה"ד ז"ל דכיון דבגמרא פ"ק דזבחים די"ט סלקא בתיקו הך בעייא דהניח ידו לתוך חיקו אי חוצץ או לא ואיסור זה דלבו רואה את הערוה משמע דאינו אלא מדרבנן שהרי איכא למ"ד דלבו רואה את הערוה מותר כדאיתא בפ' מי שמתו דכ"ד ע"ב אע"ג דאנן קי"ל כמ"ד אסור וכמ"ש הטור בא"ח סימן ע"ד מ"מ נראה דאינו בכלל לא יראה בך ערות דבר כיון דליכא ראיה ממש בעין וכיון שכן איכא למימר ספיקא דרבנן לקולא וכדאמרינן בפרק מי שמתו דכ"ה גבי ס' מי רגלים דכיון דמדרבנן הוא דאסירי לא גזרו בספקן יע"ש. ואע"ג דהרפ"ח ז"ל בהלכות טרפות סימן ל' סק"ב משמע ליה דספק שלא נתברר בש"ס אינו נכנס בכלל ספק כבר דחה סברא זו הרב פ"ת ז"ל שם מכמה דוכתי דמספ"ל לתלמודא ולא נתברר הספק ופסקו הפוסקים בדרבנן לקולא יע"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל שם ולפ"ז נראה דאי איסור לבו רואה את הערוה אינו אלא מדרבנן דמהני כיסוי ידו דלא כהרב תה"ד ז"ל.
ואפשר שטעמו של הרב תה"ד ז"ל הוא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ד מהלכות בכורות בתשובת הרמה דלא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא לעשות מעשה לכתחילה וליכנס לבית הספק דמה"ט אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה לכתחילה אע"ג דאם עבר ועירב עירובו עירוב וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין הי"ג יע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דאיסור לבו רואה את הערוה הוא מדרבנן וידו אי הוי חציצה ספיקא הוי מ"מ לכתחילה אין לו לכסות בידו ולבא לבית הספק ואפשר דמה"ט אמרינן בפרק במה מדליקין דכ"ג ע"א ואי ס"ד כל בדרבנן בעי ברוכי הכא כי קאי ערום היכי מברך יע"ש ולכאורה קשה דמאי פריך כיון דיכול להתכסות בידו ולברך הרי יכול לברך ע"י כיסוי ידו וכמו כן שנינו בפ"ק דתרומות מ"ו לא יתרומו וחד מינייהו ערום משום שאינו יכול לברך כמ"ש הר"ש ז"ל ואי טעמא הוי משום דמפשט פשיטא ליה דידו בגופו כחד מינא הוא ומב"מ אינו חוצץ קשה אמאי לא פשיט הש"ס בפ"ק דזבחים בההיא דאיבעייא ליה בהכניס ידו לתוך חיקו אי הוייא חציצה מהך מתני' דמב"מ הוא ואינו חוצץ מיהו לפי מ"ש דאפי' דהוי ס' אכתי לא מהני לכתחי' אפילו בדרבנן משו"ה לא פשיט לה מהכא דאיכא למדחי דתנא נמי משום דמספ"ל אי ידו בגופו חוצץ או לא קאמר דאינו יכול לתרום משום דלא מצי מברך ע"י כיסוי ידו לכתחילה ודוק ולפי"ז נראה דאם עבר וכיסה ערותו בידו וקרא ק"ש דיצא י"ח כיון דמספק' הוי ועיין להרפ"ח בהלכות ק"ש ס"ס ע"א ולמרן ב"י בס"ס ע"ו ועדיין צריך ישוב. ועיין להרב מג"א סימן קל"א סק"ב.
וראיתי להרפ"ח בסימן ע"ד ס"ב שכתב וז"ל ומ"ש המחבר אבל בידים לא הוי כיסוי היינו דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסו לבו בידו משמע דמהני עכ"ל וכדבריו כת' מרן ב"י ז"ל בהל' תפילה סימן צ"א וז"ל וכת' התה"ד ז"ל דהנחת יד על הראש לא קחשיב כיסוי וטעמא הוא משום דהראש והיד חד גוף אינהו ואין הגוף יכול לכסות עצמו ולפי דבריו משמע שאם אחר הניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי עכ"ל. והנה אי טעמו של הרב תה"ד ז"ל הוא משום דמב"מ אינו חוצץ אפי' יד חבירו נראה דאינו חוצץ דמיקרי מב"מ שהרי בפרק הוציאו לו דנ"ח גבי הא דאיבעייא לן במזרק לתוך מזרק אי חוצץ או לא בעא למיפשטיה מאות' ששנינו ע"ג רגל חבירו פסול ודחי שאני התם דלא מצי מבטל ליה ולא דחי שאני רגל חבירו דמין בשא"מ הוא ולזה יש לדחות דמזרק לתוך מזרק נמי כעל גבי רגל חבירו דמי וכיון דמספ"ל במזרק לתוך מזרק ה"ה ע"ג רגל חבירו ומשו"ה לא דחי הכי אבל מדברי התוס' בפרק לולב הגזול דל"ז ד"ה כי היכי נראה שיש להוכיח כן דחשיב מב"מ שכתבו וז"ל ומההיא דפרק ב' מידות דקאמר וננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה לא קשייא לרבא דאמר מב"מ אינו חוצץ דהתם כיון דלאו אורחיה הוא כו' ואם איתא דיד חבירו מין בשא"מ מיקרי א"כ מאי קא ק"ל מהתם דהתם ודאי מודה רבא כיון דיד חבירו כמין בשאינו מינו הוא אלא ודאי דס"ל דאפילו יד חבירו מב"מ הוא וא"כ נראה דאפי"ה הוייא חציצה ועוד כיון דלא מצי מבטל ידו של חבירו עד שיגמור עבודתו איך יהא חוצץ וכדדחי הש"ס פרק הוציאו לו דנ"ח שאני רגל חבירו דלא מצי מבטל ליה ואולם סובר הוא ז"ל דאותה דחייא לא קיימא לפום איכא דאמרי דאיתמר התם דקא מיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ופשיט ליה מקרא דדרך שירות בכך כיע"ש דהשתא להך איכא דאמרי ס"ל דטעמא דע"ג רגל חבירו דפסול הוא משום דאין דרך שירות בכך וקמיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי חשיב דרך שירות בכך אבל לדידיה ס"ל דחשי' שפיר רגל חבירו מב"מ ולא מפסיל אלא משום דאין דרך שירות בכך וזה נראה דעת התוס' בזבחים פ' השוחט ומעלה דק"י ע"א שכתבו וז"ל מב"מ אינו חוצץ והא דאמרינן לעיל ע"ג רגל חבירו פסול אין שירות בכך עכ"ל וק"ט אמאי לא תירצו דע"ג רגל חבירו משום הכי פסל אע"ג דהוי מב"מ משום דלא מצי מבטל ליה כדדחי הש"ס בפרק הוציאו לו דנ"ח ולעולם דהפיסול הוא משום חציצה דה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים דכ"ד ע"א דטעמא דע"ג רגל חבירו פסול הוא משום חציצה כדאיתא התם אלא משום דמשמע להו דלאיכא דאמרי ס"ל דטעמא דע"ג רגל חבירו משום דאין דרך שירות בכך משו"ה נקטו קושטא דמילתא אך אכתי קשה ומי הכריחם לומר דאאיכא דאמרי חולק אלישנא קמא בזה דשפיר איכא למימר דאף דאאיכא דאמרי ס"ל דטעמא דעל גבי רגל חבירו דפסול משום חציצה הוא וכדמוכח הא סוגייא דפ"ב דזבחים דכ"ד אפי"ה ס"ל במזרק לתוך מזרק חשיב כמב"מ ואינו חוצץ אלא דספוקי מספ"ל אי דרך שירות בכך או לא וצ"ע אחר זמן רב נדפס ספר ברכי יוסף להרב הגדול פאר הדור הי"ו וראיתי לו שם בא"ח סי' ע"ד אות ה' שהקשה כן בשם גדול א'.
ודע דבזבחים פרק השוחט דק"י ע"א עלה דתנן המקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חיי' פריך הש"ס והא איכא חציצה ואמר שמואל בשהפכן ור"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן הא מני ר"ש היא דאמר אפי' העלהו על הסלע חייב ורב אמר מב"מ אינו חו' יע"ש משמע דשמואל ור"י פליגי אדרב וס"ל דמב"מ חוצץ וקשה דא"כ שמואל פליג אאבוה דאמר בפ' ראוהו ב"ד דכ"ז ע"ב גבי שופר שקדחו בזכרותו דכשר דמב"מ אינו חוצץ ודוחק דאה"נ דפליג אאבוה שהרי בפ"ק דביצה ד"ט ע"א אמרינן דשמואל פליג אאבוה ומשני רבא כו' יע"ש והשתא אי הכא פליג אאבוה הוה ליה להש"ס לפרושי.
ואפשר לומר דהתם גבי שופר ודאי מודה שמואל לאבוה דמין במינו הוא ואינו חוצץ משום דאורחיה הוא בהכי אבל הכא גבי הקטרת אמורין ובשר על גבי המזבח כיון דלאו ארחיה דהקטרת מזבח בהכי ס"ל דאפי' דהוי מב"מ כשלא במינו דמי. וע"כ לומר כן כי היכי דלא תקשי לשמואל ור"י מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות ד"ט גבי חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קא סברי מקצת רחם מקדש כו' ומשני רב אשי מב"מ הוא ואינו חוצץ יע"ש דשמואל ור"י נמי מודו לההיא משום דהתם אורחייהו של תאומים בהכי וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק לולב הגזול דל"ז לרבא דסבירא ליה גבי אגד לולב דמב"מ אינו חוצץ והנה רבינו ז"ל בפי"ט מהלכות מעה"ק הל' ז' פסק כרב דמקטיר בשר ואמורין בחוץ אפי' לא הפכן חייב ונתן טעם דאין הבשר חוצץ משום דמין במינו הוא יע"ש וכתב מרן הכ"מ דאע"ג דשמואל ור"י פליגי עליה דרב פסק רבינו כרב משום דהלכתא כרב לגבי שמואל דהלכתא כוותיה באיסורי ודחה גם כן לדר"י משום דאיהו מוקי למתני' כיחידאה והוא דוחק הילכך פסק כרב הכא דמסתבר טעמיה יע"ש. ולא ידעתי למה לא כתב דטעמו של רבינו משום דרבא שהוא בתרא ס"ל כרב דמב"מ אינו חוצץ כדאיתא בפ' לולב הגזול ומשום הכי דחה לדשמואל ור"י דס"ל דמב"מ חוצץ. ומרן ז"ל גופיה בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הכ"א כתב זה הטעם למה שפסק שם רבי' גבי נתן מזרק בתוך מזרק דכשר דמין במינו אינו חוצץ משום דרבא ס"ל הכי גבי לולב וכעת צ"ע.
ודע שהתוס' ז"ל בפ' טרף בקלפי דמ"ד ע"ב ד"ה בכל יום כתבו וז"ל ונראה לריב"א דכעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכוה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרים היה נקבע אותו נרתק לבית היד שיהא בטילה ויחשב כגוף המחתה ע"כ מבואר מדבריהם שכל שנקבע הטפל בגוף הדבר העיקרי היטב ואינו זז משם בטל הוא לגבי גוף הדבר ואינו חוצץ ואפי' מין בשא"מ דהא נרתק של עור שאינו ממין המחתה היה נותן במחתה ואפי"ה אינו חוצץ משום דקבוע היטב במסמרים. ומכאן תשובה למ"ש הטור בה' שופר סי' תקפ"ו בשם י"מ גבי ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול דטעמ' דפסול לאו משום דמוסיף על אורך השופר אלא מטעם שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר וכתב מרן ב"י ז"ל וז"ל דלהא י"מ פי' ציפהו זהב הוא כשנתן הזהב באורך השופר מיד סמוך לראשו בצד הקצר דלית ביה משום מוסיף עליו ואפי' הכי פסול משום שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר יע"ש וק' מאי שנא מנרתק של עור העשוי למחתה דליכא ביה משום חציצה כיון שקבוע בו במסמרים ובטל הוא לגבי המחתה ה"נ גבי ציפהו זהב בראשו כיון שקבוע בו היטב ואינו זז משם למה לא יהא בטל לגבי השופר ויחשב כשופר עצמו ועיין להב"ח ז"ל שם יע"ש ודוק.
ועוד יש לדקדק לדברי הי"מ דמפסיל השופר משום חציצה אם נתן הזהב כדי לנאותו למה יפסל משום חציצה הרי אמר רבא בפרק לולב הגזול דל"ז דכל לנאותו אינו חוצץ וה"נ אמרינן בפ"ק דסוכה ד"י עלה דמתני' דפרש עליה סדין מפני הנשר אמר ר"ח לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה ופריך פשיטא כו' יע"ש איברא דמאי דפריך הש"ס התם פשיטא ק"ל דכיון דרבה פליג עליה דרבא התם גבי לולב וס"ל דאפי' לנאותו חוצץ היכי פריך פשיטא וי"ל ודוק.
ודע שכתב רבינו בפ"ו מה' חו"מ ה"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה כרכן בסיב כו' אפי' ידי מצה לא יצא כו' וכתב ה"ה ז"ל וז"ל וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואע"פ שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפילה למצה כשכרך המצה בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפי' ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפרש"י ז"ל כו' עכ"ל וכ' הלח"מ ז"ל ואם תאמר ומה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימה משום דבסיב מיירי בשכרכן ובמרור לא כרכן אם כן ליפלוג במרור גופיה בין כרכן ללא כרכן וי"ל דבמרור אע"ג דכרכן מותר כיון דביה אתעביד מצוה אע"ג דלא יצא ידי חובתו מכל מקום לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב עניין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק עכ"ל וקשה דאם כן עדיפא מינ' הוה ליה לאשמועינן דאפי' לא כרכן בסיב אלא שבלע סיב עמהן כאחד אף ידי מצה לא יצא כיון דאין הסיב ענין למצוה כלל אפילו דליכא אלא מקצת חציצה חשיב הפסק ולמה לי כרכן ואפילו גבי מצה ומרור הוה ליה לרבינו לאשמועי' דאפילו כרך מצה ומרור דאיכא חציצה בכולו אפילו הכי יצא י"ח כיון דמרור מענין המצוה הוא אינו חוצץ.
ולכן נראה לע"ד דרבי' בכל אחד חי' אשמועי' דגבי בלע מצה ומרור אפילו דמרור מידי דאכילה הוא והוה אמינא דמידי דאכילה אינו חוצץ משום דהוי מינו ומב"מ אינו חוצץ קמ"ל דדוקא בלען כאחד יצא ידי מצה משום דליכא אלא מקצת חציצה אבל אם כרך מצה ומרור ובלע אף ידי מצה לא יצא משום דהמרור חוצץ בכל המצה ואפי' דהוי מב"מ כיון דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י"ח מצה ובסיפ' אשמו' דאפי' בסיב דלא הוי מידי דאכילה דוקא אם כרכן בסיב דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י"ח אבל אם בלע סיב עמהן יצא י"ח כיון דליכא חציצה בכוליה. אך קשה מההיא דפ"ק דבכורו' ד"ט דקאמר ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש חציצה מיהא הוי ומשני רב אשי מב"מ אינו חוצץ הרי דהתם ליכא אלא מקצת חציצה וקאמר רב אשי דמשום דהוי מב"מ אינו חוצץ משמע בהדייא דאי הוי מין בשא"מ הויא חציצה וכ"כ שם התוס' בד"ה ורב אשי וז"ל תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י"ל הכא דמקצתו פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חו' יע"ש.
ואפשר דשאני הכא גבי אכילה דמקצת חציצה לא חשיבא משום דדרך אכילה בכך שהרי כל אוכל כזית מצומצם איכא מקצת חציצה בגרונו דליכא נגיעה בכל גרונו משא"כ גבי פטר רחם ואפשר עוד דכיון דדרך האוכל לאכול דבר עיקר עם טפל אף על גב דהטפל חוצץ מעט לדבר העיקר דרך אכילה בכך משום הכי מקצת חציצה לא חשיב חציצה לענין האכילה וזה מדוקדק במה שכתב רבינו שהמרור כטפילה למצה כלומר ומהאי טעמא מקצת חציצה לא חשיבא חציצה לענין האכילה כיון דדרך אכילה לאכול עיקר עם טפל יחד. וזה נ"ל טעם נכון דאי לת"ה מאי אהני לן ה"ט שהמרור כטפילה למצה ומה בכך אם הוא טפל הא ס"ס איכא חציצה והרי גבי לקיחת המחתה על יד בית יד של עור אמרו בירוש' והביאוהו התוס' בפ' טרף בקלפי כתבנו לשונם לעיל דאיכ' משום חציצה אע"ג דאינו אלא טפל למחתה אמנם על פי האמור הנה נכון. ומכלל האמור עלה בידינו דאפילו במרור דמידי דאכיל' הוא אם כרך מצה עמו ובלעו אית ביה משום חציצה ולא יצא י"ח מצה כיון דאיכ' חציצה בכוליה ולא כתב רבינו אלא היכא דבלע מצה ומרור דליכא אלא מקצת חציצה דיצא י"ח.
וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפי"ד מה' מ"א די"ב דעלה ונסתפק אי גבי אכילת איסורין איתיה להאי דינא שכתב רבינו הכא גבי מצה שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא אם הוא פטור דזה לא חשיבא אכילה והביא לזה אותה שאמרו בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ג שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ושקיל וטרי הרב בדברי הירוש' ובסוף דבריו העלה דט"ס נפל בדברי הירוש' ועי' הגי' היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים ואכל חייב על כל אחת ואחת ופירש הרב ז"ל כוונת הירושלמי דרצו ללמדינו דלא מיבעיא היכא דלא נשב' על עלי קנים ועל עלי גפנים וכרך בהם את הפת ואכלן דאינו חייב אלא אחת על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו הוה ליה מין בשא"מ וחוצץ אלא אפי' נשבע עליהן דאחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מב"מ דאינו חוצץ קמ"ל דלא דנהי דהוא אחשביה אוכל מ"מ לענין חציצה לא חשיב' אוכל וחוצץ ואינו חייב אלא אחת והיינו על עלי קנים ועל עלי גפנים דנוגעים בגרונו והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת וא' ונקט האי בבא בחרצנים וזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו שלא מתאכלים בעינייהו כי אם על ידי תערובת כדאמרינן בפ"ג דשבועות דכ"ב וסבירא ליה להירושלמי דכיון דלא מתאכלי בעינייהו אלא על ידי תערובת אם נשבע עליהן אז חשיב אוכל ואין חוצצין וחייב על כל אחת וא' אך אם לא נשבע עליהן אז לא חשיבי אוכל וחוצצין ונמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפי' על ידי תערובת דוקא אם נשבע עלי' חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיבי אוכל וחוצץ ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חו' דמב"מ אינו חו' עכ"ל.
והנה זה שכתב הרב דכל דבר הראוי לאכילה בעיניה או שאינו ראוי בעיניה ונשב' עליו דחשיב אוכל ואינו חוצ' אפי' בשכרכו משום דהוי מב"מ ואינו חו'. לפי האמור ומדובר בכוונת רבינו דלהכי נקט בלע מצה ומרור ולא נקט כרך כי היכי דנקט גבי סיב משום דס"ל דעל ידי כריכה אפי' דהוי מינו כיון דאיכא חצי' בכולי חוצץ הוי הפך ס' הרב ז"ל ואפשר לומר לדעת הרב ז"ל דגבי אכילת מצה דוקא חשי' בליע' מרור בהדיה מין בשא"מ אע"ג דמרור מידי דאכילה הוא משום דבבליעת מצה איכא מצוה ובבליעת מרור ליכא מצוה ומש"ה כי איכא כוליה חציצה לא יצא י"ח מה שאין כן בנדון הירושלמי שהביא הרב מש"ל ז"ל וכעין זה כתבו התוס' בפ"ק דבכורות ד"ט ד"ה אמר רב אשי למה שהוקשה להם מההיא דכרכתו אחותו וז"ל א"נ אחותו הוי אינו מינו טפי מאחיו עכ"ל כלו' דגבי יצאו שניה' זכרים להכי חשיב מינו משו' דאיתנהו במצות פטר רחם משא"כ באחותו וכן מבואר בדברי הרא"ש ז"ל שם יע"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הר' הרל"מ והרב מש"ל עיין בדרושי' אשר לי.
ודע דבמ"ש רבינו דאם בלע מצה ומרור כאחד דיצא ידי חובת מצה הקשו התוס' בפרק ע"פ דקט"ו ע"ב ד"ה ידי מצה וז"ל ואם תאמר כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן לבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלמין אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה עכ"ל ודברי התוס' הללו אשתמיטתיה להרב בית יעקב סימן ס"א דעלה בדעתו לומר דמצוות מבטלות זו את זו אף במידי דלאו בר אכילה כמצות שחיטה וכסוי בבת אחת יע"ש ועל פי דברי התוס' הללו מתורץ אצלי מה ששמעתי מקשים באותה שאמרו בפרק התערובות דף ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו יע"ש ואלו בפרק גיד הנשה דק"ג ע"ב אמרינן אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה לר"ל חייב שתיים ולר"י אינו חייב אלא א' וכתב רש"י ז"ל דלר"ל חייב שתיים משום דאיכא תרי לאוי ואע"ג דבחדא אכיל' וחדא התראה אכלינהו יע"ש והשתא קשה כיון דלר"ל איסורין מבטלין זה את זה היכי מחייב בבשר חי ובשר טריפה בחדא אכילה לא אחת ולא שתים דהא אי אפשר שלא ירבה מן א' על חבירו ויבטלנו וליכא למימר דהכא מיירי באוכל כזית אחד מבהמה אחת שיש בה שני איסורין הללו דהא מבואר התם בפרק ג"ה דמיירי בב' בהמות דאי בבהמה אחת לא מחייב לר"ל אלא אחת כדאיתא התם יע"ש.
אמנם ע"פ האמור ניחא דהתם מיירי כשבלען כאחת דליכא ביטול אלא בלעיס' וכמ"ש התוס' ודוק ובזה יתיישב אצלי מה ששמעתי מקשים ע"ש חכמי ירושלים במ"ש המרדכי בפסחים בסדר של פסח עמ"ש בהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת וז"ל פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וא"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך דהא אמרינן דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה י"ל ה"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי עכ"ל.
ודבריו נראים הפך סוגייא דפרק אמרו לו דף י"ד ע"א עלה דמתני' יש אוכל אכילה א' וחייבין עליה ד' חטאות ואשם אחד ואמרינן בגמ' רב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול ופרכינן וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית דם ומשני בחדא אכילה מיירי בשתי אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ע"כ והשתא לפי דברי המרדכי דכשהוא מרוסק מחזיק עד שלשה זתים מאי משני דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים כיון דמצי למתני שש חטאות כשאוכלן באכילה אחת ועל ידי לעיסה וכשהוא מרוסק הרי מחזיק עד ג' זת"ד.
ואולם ע"פ האמור הנה נכון דודאי כי פריך הש"ס וניתני שש חטאות ונוקמה בשאכל כזית דם באוכלן שלא על ידי לעיסה קא פריך שבולען כא' דאי על ידי לעיסה לא קפריך מידי דכיון דאיכא מ"ד איסורין מבטלין זה את זה והיינו רבנן דפליגי אהלל הזקן כדאיתא התם בזבחים דע"ט ובפ' ע"פ דקט"ו א"כ. איכא למימר דהאי תנא דתני חמש חטאות ס"ל הכי ומש"ה לא מצי למתני שש חטאות ובדאכיל נמי כזית דם ע"י לעיסה דהא מתבטל הוא בלעיסה עם כזית האחר של שאר איסורין ולא מיחייב לא משום דם ולא משום שאר איסורין דאי אפשר שלא ירבה מן הא' על חבירו ויבטלנו ועכ"ל דקושיית הש"ס היא דליתני שש חטאות ובדאכיל כזית דם עם שני זתים של איסורין אחרים על ידי בליעה ולא לעיסה והשתא ליכא משום ביטול איסורין וכמ"ש התוס' בפרק ע"פ וע"ז תריץ יתיב שפיר דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ודוק ועיין בספר ארעא דרבנן מ"ב סי' קל"ה דמה שהקשה שם בדברי הטור דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז"ל פסק בה' פסח כהלל שהיה כורכן ולדידיה אין מצות מבטלות זא"ז ואין מבטלין זא"ז כדאמר ר' אלעזר בזבחים דע"ט ובפרק ע"פ דף קט"ו ואלו בי"ד ס"ס צ"ח פסק כר"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וכתב דהנכון בזה דהא דפס' בי"ד דאיסו' מבטלין זא"ז ה"ד מין במינו אבל מין בשא"מ לא ע"כ. ודבריו תמוהים מלשון הטור ז"ל שכתב שם בי"ד וז"ל וכן ג' מיני איסורין ביבש כל שני מיני רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורין על ג' ע"כ וג' מיני איסו' לא משכחת לה אלא במין בשא"מ כגון כזית חלב ודם ונבלה ולעיקר קו' ע' בס' כרתי ופלתי הנדפס מחדש שם בי"ד ס"ס צ"ח ודוק.
ודע דיש מין בשא"מ דאינו חוצץ כההיא דאמרי' בשבת פרק כל כתבי לענין טבילה דהדם והדיו והחלב והדבש לחים אינן חוצצין דדבר לח אינו חוצץ ועיין ביומא דנ"ח ע"א עלה דבעי רמי בר חמא הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם מהו. ושמעתי מקשים על מה שנסתפק הרב מש"ל בפרק ב' מהלכות עיה"ך הל' ב' אמ"ש שם רבינו גבי טבילת כ"ג טובל ועולה ומסתפג כו' אי ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמילתא וכת' דמדברי רבינו שכתב ומסתפג משמע דחיובא הוא וחיוב זה הוא משום דקי"ל דאפי' נימא או עפר בין בשר לבגד הוי חציצה ועבודתו פסולה כמ"ש רבינו בפ"י מה' כלי המקדש ולפ"ז יש לחוש שמא נדבק בבשרו מעפרותיו נימא או עפר ואף דנימא דאין לחוש לזה הרי כתב רבינו שם הל' ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופרש"י דלא גרע מים מרוח וא"כ צריך לספוג דשמא המים יהיו מבדילי' בין הבגד לבשר את"ד יע"ש ותמהו על דבריו מאחר דקי"ל דדבר לח אינו חוצץ ומה מקום לומר דספוג זה הוא משו' חציצת המים ולדידי אי מהא לא אירייא דהתם לא אמרו דאינו חוצץ אלא לענין טבילה דכיון שהדם והדיו שעל בשרו הן לחים אין חוצצין בין הבשר למי הטבילה דכיון דמי הטבילה הן לחים הרי המים והדיו מתבטלים עם המים שבמקוה וליכא משום חציצה אבל לגבי לבישת הבגדים של כהנים איכא למי' דהמים חייצי בין הבשר.
אמנם אי קשי' הא קשי' דאמרי' ס"פ תמיד נשחט דס"ה ע"ב ובזבחים דל"ה ע"א שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשים והא קא הוי חציצה ומשנינן לח הוא ואינו חוצץ כדתניא הדם כו' הרי בהדייא דלא הוי חציצה דבר לח אפילו בין רגליו לרצפה וה"ה בין בשר לבגדיהם. ועיין תשו' שבות יעקב סי' ס"ט.
שוב ראיתי אותה ששנינו בר"פ חומר בקדש לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל כו' ופירש רש"י ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דהוי כחוצץ כו' יע"ש נראה מבואר דזה חומרא של קדש דאע"ג דבעלמא קי"ל דדבר לח אינו חוצץ לענין קדש החמירו דצריך לנגב דבר לח שעליו שלא יהא נראה כחוצץ ולפי זה ההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא חששו לחצי' אע"ג דהוי דבר לח מפני שלא החמירו ח' בקדש אלא לענין טבילה דוק' א"נ התם לא החמירו מפני שיש בדבר שבח לבני אהרן שהולכין עד ארכובותיהם בדם דמפני שיש שבח בדבר הניחו הדבר לדין תורה ולא חששו לחציצה מה שא"כ בשאר דברים חששו לזה מפני חומרו של קדש והשתא ממילא נוחים ג"כ דברי הרב מש"ל שהוא ז"ל נסתפק בההיא דעלה ונסתפג אם סיפוג זה משום חיו' ומשו' דדמי לחציצה דאע"ג דבעלמא דבר לח אינו חוצץ הכא גבי טבילת כ"ג החמירו כההיא דטבילת כלים לקדש ששנינו מנגב ואח"כ מטביל משום חומרא או דילמא שאני טבילת כלים שמפני שעד השתא לא היו ראויים לקדש החמירו בטהרתן מה שאין כן בטבילת כ"ג שבא לעבוד עבודה וכבר טבל ונטהר כדינו שאין כאן חשש חציצה לענין טהרה אלא לענין עבודה חיישי' לחציצה זו ואין כאן עבודה וכל כה"ג אפשר דלא חיישינן מדרבנן. וא"נ אפשר דספקו של הרב ז"ל הוא דאפשר דע"כ לא חיישי רבנן לחציצה דדבר לח בקדש אלא דוקא בדבר לח שיש בו ממשות כדם ודיו וחלב דאף ע"פ שהן לחים הלחות שבהן יש בו ממשות אבל המים הן לחים ואין בהם ממשות כלל.
וזה נראה דעת הרע"ב ז"ל שכתב בפירוש המשנה שם בפרק חומר בקדש וז"ל ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ עכ"ל הנה הוסיף הרב ז"ל על פי' רש"י ז"ל מילת שמנונית כנראה שדעתו ז"ל דלא החמירו בקדש בדבר לח אלא במידי דאית ביה ממשות כשמנונית דם ודיו וכיוצא אבל אם הוא דבר לח שאין בו שמנונית כמים לא בעי' ניגוב אפי' בקדש כיון דאין בהם ממש כלנע"ד.
ואולם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל לעיקר ספקו ממ"ש רבינו שצריך ליזהר שלא תכנס הרוק בין בשרו לבגדו דלא גרעי מים מרוח אחרי המחילה הראויה לפי כבודו נראה שאין דמיונו עולה יפה דשפי' איכ' למי' דגרעי המים מהרוח הרבה דהרוח מדחי הבג' מעל בשרו ולא קרי' בי' יהיו על בשרו אבל המים נבלעים בבגד ואינן מרחיקים הבגד מעל בשרו והואיל ולא חייצי שפיר קרינן ביה יהיו על בשרו ועיין בספר ברכי יוסף א"ח סי' ז"ך אות א' ומ"מ לענין הלכה לפי מה שדקדק הרב ז"ל מדברי ר' דעלה ונסתפג דקתני מתני' חיובא הוא נלע"ד שדעתו ז"ל הוא מפני אות' ששנינו בפ' חומר בקדש דחכמים עשו מעלה בקדש דאפי' דבר לח חוצץ ושאני ההיא דפרק תמיד נשחט דאמרי' שבח הוא לבני אהרן כו' דמה"ט דשבח לא חששו לחציצה ועיין בספר הר' חמדת ימים בפ"ג דשבת שכתב וז"ל ומנהג האר"י ז"ל שלא לנגב עצמו ממימי המקוה כי מימי שבח המה וראוי לגוף לשואבן ואל תתעקש מאותה ששנינו עלה ונסתפג דכ"ג שאני דלא ליהוי דבר חוצץ בינו לבין הכתונ' וזה פשוט עכ"ל ומיהו הא ק"ל בעיקר כלל זה שכתבנו דדבר לח אינו חוצץ מההיא דאמרינן בר"פ כסוי הדם נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעביד כסוי מי לא תניא רבי יונתן בר יוסף אומר שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות ופרש"י פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה חייב לכסות ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה ה"נ אע"ג דאין למטה יתן למעלה עכ"ל יע"ש והשתא כיון דקי"ל דדבר לח אינו חוצץ אפילו שחט חיה ואח"כ שחט בהמה למה לא יהא חייב לכסות כיון שדם הבהמה הוא דבר לח אפילו למעלה מדם החיה אינו חוצץ וכשמכסה עליה הו"ל כאילו מכסה על דם החיה וכמו כן ק' כששחט הבהמה על עפר ואח"כ שחט דם החיה עליה אין דם הבהמה חוצץ בין העפר לדם החיה אלא הו"ל כאלו שחט החיה על העפר ממש כיון שדם הבהמה שהוא דבר לח אינו חוצץ והיכי מוכח הש"ס מהך ברייתא דאפילו היכא דאי אפשר ליתן עפר למטה צריך ליתן למעלה דהכא כיון דדבר לח אינו חוצץ הא הו"ל כאלו נתן ג"כ עפר למטה ואולי אפשר דמה"ט השמיטו הרי"ף והרא"ש ורבינו ברייתא זו מהלכה ועיין בהרב פרי תואר ז"ל בסכ"ח סקי"ט באורך ודוק ועיין עוד בפ"ק דגיטין ד"ז ע"ב עלה דאמרינן התם תני חדא המביא גט בספינה כמביא גט בארץ ישראל ותנייא אידך כמביא בח"ל אמר רבי ירמיה ל"ק הא ר' יאודה הא רבנן דתנן עפר ח"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית אמ' ר' יאודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור אביי אמר הא והא רבי יאודה היא ול"ק כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת אמר ר"ז עציץ נקוב שמונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן אמ' רבא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא א"נ ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמייא כי ארעא סמיכתא דמייא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא ע"כ.
והשתא לרבנן דפליגי אר"י וס"ל דאפי' אין הספינה גוששת בארץ חייבת במעשר ובזה משמע ד >>>>

יג

שורש ספיקא דרבנן וספק ספיקא דאורייתא

מצות לולב להנטל ביום הא' של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת כו'. הנה בר"פ לולב וערבה שנינו די"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית כו' ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וכת' רש"י ומלמדין ב"ד את כולם לומר אם יבא ליד חבירי הרי הוא שלו במתנה. וראיתי להרב המופלא מוהריט"א בספר שמחת י"ט בדף רל"ד ע"א שהקשה דמה היו צריכין ללמד דעת את כל העם שהוא טורח גדול למה שילמדו כן לשנים לשלשה בני אדם שיאמרו כן או ב"ד עצמן שיאמרו ויתנו על לולביהם כן סגי שהרי כיון דאיכא שלשה בני אדם שיתנו כן הרי למחר כשלוקח כל א' לולבו שפיר יוצא מספק ספיקא ספק בא לידו את שלו ואת"ל הוא של חבירו ספק בא לידו מאותם שאמרו כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה וספק ספק' המתהפך הוא דילמא מאותם שהתנו הוא ואת"ל לא בא מאותם שהתנו ספק בא לידו את שלו דהא ודאי לא חמיר עשה זה משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בספק ספיקא כו' וע"כ צ"ל במתני' דמטעם ס"ס היו יוצאין אף אם יאמרו כולם שהרי כל העם היו מוליכין את לולביהם ולא יבצר מהיות ביניהם קטנים שמביאין נמי לולביהם ע"ג האצטבא דאלו היו מניחים של קטנים במקום אחר לא הוה שתיק תנא מהא כדלא שתיק בזקנים לומר שהיו מניחים בלשכה וא"כ אף אם יאמרו הקטנים כל מי שיגיע לולבי לא מהני דקטן אקנויי לא מקני אם לא שנאמר דמטעם ס"ס ש"ד כו' עכ"ל ותמהני טובא דנראה דאישתמיט מיניה מ"ש הרא"ם בתשו' ח"א סימן כ"ה והביא דבריו הר"ב כנה"ג בא"ה סימן ס"ח הגה"ט אות כ"ז שנשאל על מי שגירש אשתו מפני שאמר שראה גוי אחד משרת שלו שנשק אותה וחבקה אבל לא בא עליה אם מותר להשיאו עצה להחזיר גרושתו כיון שלא ראה שנטמא' או יהיה אסור להשיאו עצה כזו כיון שהיא פרוצה אצלו אע"פ שלא ראה בה דבר טומאה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו כי בודאי מעשה הפריצות כזה מוכיח שהיה רגיל אצלה מקודם ולבו גס בה ובודאי נסתרה והיא נטמאה ואחר שהביא דברי רבינו בפכ"ד מה' אישות דעל ענין כזה אין כופין אותו להוציא כל דליכא שני עדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצונה ונראה מדקדוק דבריו דלא כפינן לו להוציאה וגם אין משיאין לו עצה להחזיקה בידו משום דילמא קושטא קאמר ואע"פ שיש בענין זה כמו ס"ס דילמא מה שאמר הבעל שראה את הגוי שחבקה ונשקה שקר קאמר ואת"ל דקושטא קאמר מאן לימא לן שזינתה דילמא לא נעשה בה אלא נישוק וחיבוק לבד ותו לא וכיון דאיכא ס"ס יכולים אנו להשיאו עצה שיחזירנה וכ"ש שאם לא גירשה נותנין לו עצה שלא לגרשה לזה כתב דאיכא למימר דהא דמקלינן בס"ס אינו אלא בדבר שכבר נעשה אבל לעשות מעשה לכתחי' לא יע"ש. גם הרב מוהרשד"ם בחי"ד סימן קי"ג הביא דבריו מרן החבי"ב שם בא"ה כתב כלשון הזה של הרא"ם דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחילה יע"ש וא"כ מאי קא ק"ל להרב מוהריט"א שיאמרו כן לב' או לשלשה בני אדם כו' ושיסמכו אס"ס לכתחילה מאחר דלפי דברי הרבנים הנז' אין לסמוך אס"ס לכתחילה.
איברא דלפי מ"ש הרב מוצל מאש דת סימן י"ג שהביא דברי הרא"ם ז"ל הללו וכתב וז"ל פי' דבריו שהוא ר"ל דכיון שזה האיש שאמר שראה את הגוי כו' איכא למימר דילמא משקר ואת"ל דלא משקר דילמא לא היה רק אותו כיעור לבד ותו לא כו' ע"ז כתב דבנדון כזה שצריכין אנו לומר להתיר לו שהוא משקר ולהד"מ הא ודאי לא עבדינן ס"ס כזה אלא דוקא אם היה שכבר נעשה מעשה אז היה ראוי לומר דילמא משקר ולכך עשה מעשה נגד מה שהוא אמר בפיו אבל כשבא לישאל אם מותר או אסור כדי לעשות מעשה איך נאמר דמה שאמר מפיו שקורי קמשקר כדי לעשות ס"ס ולהתירה לכתחילה כו' יע"ש הנה לפי דבריו הללו אף הרא"ם ז"ל אזיל ומודה דסמכינן אס"ס אפילו לכתחילה אלא דבנדון הרא"ם דוקא קאמר דלא סמכינן אס"ס לכתחילה. האמנם ממה שסיים הרב מוהר"י אלפ'אנדארי וכתב וז"ל אמנם יש לעיין במסכת נידה ר"פ האשה דמשם מוכח בהדייא בגמרא דלא אמרינן ס"ס לכתחילה. דלכאורה נראה דהרב ז"ל משם למד חילוק זה ועיין במוהרא"ש סי' כ"ד עכ"ל מבואר מדבריו דבכל ס"ס ס"ל להרא"ם דלא סמכינן לכתחילה היפך מ"ש הרב מוהריט"א הן אמת כי לא ידעתי מהיכן הוכיח הרב מוהר"י אלפ'אנדארי מאותה סוג' דנידה דלא סמכינן אס"ס לכתחילה דאדרבא מאותה סוגייא משמע להיפך דאף לכתחי' שרי דהכי איתא התם עלה דתני במתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ור"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ובגמרא פרכינן עלה דתני איש ואשה דר"י מטהר השתא בחדא ספיקא מטהר בס"ס מיבעייא מהו דתימא דיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל ופי' רש"י ז"ל דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחי' אומרים לה אל תתעסק קמ"ל ממשנה יתירתה דאפי' לכתחילה קאמר ועיין להרע"ב ולהרב תי"ט שם והמבואר מסוג' הלזו דאי הוה תני בספק אחד לבד ר"י מטהר הו"א דהיינו דוקא דיעבד ולא לכתחילה אבל השתא דתני דמטהר בס"ס נמי דמייתר שמעינן דבספק אחד מטהר אפילו לכתחילה דהו"ל כאילו תני שדין הספק האחר כדין השתי ספיקות דפשיט לן דאפילו לכתחי' מתיר ר"י בשתי ספיקות וכן ראיתי בחי' הרמב"ן שם בר"פ האשה שכתב דמשנה יתירה אשמועינן דחדא ספיקא דומייא דשתי ספיקי הוא ואפילו לכתחילה וזה מבואר היפך דברי המ"מ שכתב דמסוגייא זו מוכח בהדייא דלא אמרינן ס"ס בלכתחילה דאדרבא איפכא שמעי' מינה כמדובר וצ"ע וראיתי לרבינו בפ"ה מהלכות א"ב די"ז שפסק כר"י דבין עומדת ובין יושבת טהורה ולא ידעתי אמאי לא ביאר דאפילו לכתחילה היא עוסקת בטהרות והנה לכאורה מסוג' זו היינו יכולים ללמוד דבספק אחד דבדרבנן אזלינן לקולא כל עוד שלא מצינו גילוי בפי' דאף לכתחילה תלינן לקולא לא סמכינן אהאי כללא להתיר הספק לכתחילה אלא דיעבד כי היכי דהכא אי לאו משנה יתירתא הו"א דר"י דיעבד דוקא קאמר דספק אחד בדרבנן תלי' לקולא ולא לכתחילה ובזה היינו יכולים לומר דמכאן למד הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בהלכות מגילה שהביא הרפ"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס סימן ד' גבי טומטום אינו מוציא את מינו דאפילו בספק דרבנן לא תלינן לקולא לכתחילה וכתב עליו הרפ"ח ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה וכן מבואר בתשו' הרשב"א סימן תצ"ז עכ"ל ודברי הרשב"א הוא שכתב דכלי גוים שהצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין דשורת הדין היה נותן בלי הגעלה מטעם ס"ס חדא דדילמא לא בשלו בו היום ואת"ל היום שמא לא נשתמשו בו דברי' האסורים ואת"ל בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים התבשיל כגון חומץ בגריסין ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחילה ככל ס"ס דמותר אפי' לכתחי' אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי גוים.
ואולם נראה דמסוגייא זו אין ראיה לדברי הרא"ם לענין ספק אחד בדרבנן בעלמא דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא לומ' דהיינו דוקא דיעבד דהכא כיון דר"י לא קאמר בהאי לישנא ספקא דרבנן הוא בעומדת וטהורה אלא הכי קתני שר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה להכי מספ"ל להש"ס דילמא דוקא קאמר ועוד דאפשר דמשום דאפושי בפלוגתא לא מפשינן משו"ה מספ"ל לתלמודא ר"י דיעבד קאמר או אפילו לכתחילה והוצרך להוכיח ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה קאמר ואיך שיהיה הנה מדברי הרא"ם ז"ל אין מקום להקשות ע"ד מוהריט"א אי משום דאפשר דהרא"ם לא קאמר דאין סומכין אס"ס אלא בנדונו וכמ"ש הר"ב מוצל מאש ואי משום דרבים דחו דבריו כמ"ש משם הרפ"ח ומרן החבי"ב בא"ה סימן ס"ח בכללי הס"ס ואולם אין ס' דאישתמיט מיניה דהרב מוהריט"א מ"ש בתשו' מוהר"י הלוי סימן כ"ב ליישב מ"ש מוהרשד"ם בחי"ד סימן קי"ג דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחי' שזה נראה היפך מ"ש בשאר תשובותיו שבא"ה אפילו לכתחילה סמכינן אס"ס להתיר וכתב הרב הנז' דבי"ד סימן קי"ג לא כתב אלא שלא לעשות מעשה בידים דע"י אותו מעשה נעשה ס"ס כההיא דנדון הרב דליכ' ס"ס אלא ע"י עשיית התרת הציבור כל כה"ג אין לנו לעשות התרה לכתחילה לציבור ולהוליד הס"ס בידים יע"ש דלפי"ז אין מקום לקושיית הרב מוהריט"א כמובן גם מ"ש הרב מוהריט"א דלא חמיר מ"ע משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בס"ס כו' לא ידעתי אמאי לא זכר ש"ר דברי הר"ב מ"מ שכ' היפך דבריו הללו ליישב דברי הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בענין טומטום אינו מוציא את מינו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדיעבד אבל לכתחי' לא וכן בס"ס דאורייתא ה"נ ותמהו עליו רבי' שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בספק אחד אפי' לכתחי' וכתב ע"ז הרב מוהר"י אלפ'אנדארי דכוונת הרא"ם לומר דדוקא לענין איסור שהוא ל"ת שרינן ספק ספיקא אפילו לכתחילה משום דממזר אסרה תורה ס' ממזר אינו בבל יבא וכן בכל האיסורי' ספקן לא אסרה תורה אבל לענין קיום מצוה או דרבנן או דאורייתא שהיא עשה כו"כ אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ס' א' מני אלף כי הוא חייב הרי לא קיים העשה דהרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה ע"י אותו הקורא משום דס"ס הוא אם יוצא י"ח או לא לכך אמרו שיקרא הוא בעצמו הרי שחילק בין איסור למצוה הפך מאי דפשיטא ליה לה' מוהריט"א ז"ל והחילוק נר' נכון וברור.
גם עיקר קו' הרב מוהריט"א לא שמיע לי דכיון דהלולבים כולם אינן שוים במראה ובדומה שיש בהם קצרים וארוכים ומשונים במראה ומי שהיה בידו לולב קצר והגיע לידו לולב ארוך או להפך וכן בשינוי המראה שיודע בודאי שהלולב שהגיע לידו אינו שלו איך יתכן לעשות ס"ס ס' שהוא שלו ס' שהוא של מי שאמר כל מי שהגיע לולבי בידו מאחר שהס' שהוא שלו ליתיה בעולם לפי מה שברור לו שזה הלולב אינו שלו ומכירו. גם מה שהכריח מההיא דקטנים אינו הכרח דאיכא למימר דהקטנים עצמן היו מוליכין את לולביהם ביום השבת ולא היו חוששים לחילול שבת כמ"ש ביבמות אפי' מפתחות דבי מדרשא זיל דבר טלי וטלייתא, א"נ אביהם של תנוקות לא היו מקנים להם הלולב עד יום השבת א"נ לולביהם של תנוקות ניכרים היו שהיו קצרים, א"נ ביום שבת לא היו נוטלין לולב.

שורש איסור נטילת לולב בשבת

חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזירה שמא יוליכנו ד' אמות בר"ה כמו שגזרו בשופר כו'. וכתב המ"מ הכי איתא בפ' לולב וערבה ששה וז' כו' והקשו בגמ' ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא ותיר' רבא שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א כו' הנה הר"ן ז"ל בריש פרק בתרא דר"ה הק' דמ"ש הני דגזרינן ומ"ש מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר"ה וכתב וי"ל דהני שאני מפני שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה. ושוב הקשה מההיא דטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דגזרו ביה משו' שמא יעבירנו בר"ה ותירץ דהתם נמי טרודים בפסחיהם.
ושמעתי מפי מורי הרב בעל שער המלך שהקשה על דברי הר"ן ז"ל הללו דמה יענה ביום שידובר בו אותה שאמרו ביומא דף ח' ע"ב גבי כ"ג שהיו מפרישין אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מזין עליו כל שבעה משום חשש טמא מת דפריך התם תלמודא בשלמא ראשון ושני וג' ניחא וכן חמישי ושישי ושביעי אלא רביעי למה לי הזאה כלל וקאמר התם ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא הזא' שבות היא ואינ' דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת ה"נ לבד מרביעי יע"ש והרי הכא דליכא שום טירדא לשאר העם וקאמ' דלא דחייא שבת משום שבות.
ולע"ד יש ליישב ולומר דלא הוצרך הר"ן ז"ל להאי טעמא דטרודים אלא גבי הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דעקרו רבנן בגזרתם מצות ק"פ ולהכי הוצרך לומר טעמ' דטרודים להחזיק כח הגזירה עד שתעקר מפניה מצוה מן התורה משא"כ הכא שמה שמזין עליו שלישי ושביעי אינו אלא משום חששא שמא נטמא ואינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ע"א ד"ה הזאה בסיני כו' אם כן תו לא צריכנן לה"ט דטרידי דבלאו הכי בגזירה כל דהו שמא יעבירנו ד"א בר"ה גזרו ועקרו להזאה דרבנן ואפילו משום שבות דעלמא משום דמחזי כמתקן גברא: ומצאתי להרשב"א ז"ל שהק' בשמעתין דקאמר תלמודא והיינו טעמא דמגילה דלמה ליה לתלמודא להאי טעמא דת"ל דמגילה הוייא דרבנן ויש כח בידם לעקור דבריהם משום שבות דעלמא דהם אמרו והם אמרו יע"ש והכי נמי דכוותא היא ודוק.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד בספר לשון למודים ע"ד הר"ן ז"ל מההיא דטבילת כלים בשבת דאמר רבא דהיינו טעמא משום יעבירנו ד"א בר"ה אף דליכא שום טירדא והניחה בצ"ע ועפ"י האמור ישנו מן היישוב דהתם דלא עקרו רבנן שום מצוה וגזרתם תו לא צרכינן לטעמא דטירדא לחזק גזרתם דבכל דהו חששו וגזרו ומיהו בלאו הכי נמי לא קשיא מטבילת כלים דהתם שאני דאפשר דמטביל בלילה לצורך הכלי ולית מאן דחזי ליה משא"כ במילה ומן האמור בתירוצנו הראשון דשאני התם דלא עקרו רבנן שום מצוה יעלה מן היישוב מה שהקשה עוד בס' לשון למודים אמאי לא מני רבא בהנו תלת מילי דשופר ולולב כו' גם טבילת כלים בשבת דהאי נמי מהאי טעמא הוא וכדקאמר רבא גופיה בי"ט דח"י: ובהכי ניחא דלא מני אלא מילתא דרמי חיובא אגברא דזמנו קבוע ביום זה ואפי"ה גזרו רבנן ועקרו אותה משא"כ בטבילת כלים דליכא עקירת מצוה ודוק.
וראיתי בס' הנז' שתירץ דכיון דאיכא טעמי אחריני גבי טבילת כלים לבד מטעמא דרבא להכי לא מני לה יע"ש ומן התימה עליו דאם כן איך מני בהדייהו מגילה כיון דאיכ' טעמא אחריני דיהיב ר"י בפ"ק דמגילה מפני שעיניהם של עניים תלוייות במקרא מגילה ואמרי' התם דברייתא מסייע ליה וצ"ע.

כב

כיצד עושה לוקח בד אחד כו' וחובט בה על הקרקע או על כו' בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא כו'. ע"כ. בפרק לולב וערבה דמ"ד קאמר רבי יוחנן דערבה יסוד נביאים הוא ולא מנהג פריך עליה תלמודא והא אמר ר"י שהיא הלכה למ"מ ומשני שכחום וחזרו ויסדום והדר פריך והא אמרינן דילכון אמרי דילהון היא. ומשני כאן במקדש כאן בגבולין ופירשו בתוס' דכוונת קושיית הגמ' והא דילכון אמרי כו' דמאחר דאמר ר"י שהיא יסוד נביאים איך אמרי דילהון היא דמשמ' שהוא מנהג ולא יסוד יע"ש ואיכא למיד' דלפי פירושם הלזו כי משני תלמודא כאן במקדש כאן בגבולין עכ"ל דהכי פירושו דבמקדש הוא יסוד ובגבולין הוא מנהג והתוס' בדבור שאחר זה לא פירשו כן אלא כפרש"י דבמקדש הוא הל"מ ובגבולין יסוד נביאים והוא תימא ואפשר ליישב פירושם הלזו דהשתא כיון דהדר תלמודא ואמר דמ"ש ר"י הלכה הוא למקדש ויסוד הוא לגבולין השתא ודאי אפשר לפרש דמאי דאמר ר"י דילהון היא הכונה שהוא יסוד ולא הלכה אבל למאי דאסיק אדעתיה דהלכה ויסוד חדא מילתא היא לא שייך לומר דילהון היא אם לא שמנהג הוא ומשום הכי הוה אקשי שפיר ודוק היטב.

כג

שורש מצות הקפת המזבח

בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהם בידיהם פעם אחת כו'. ע"כ. וכתב הכ"מ ז"ל בפרק לולב וערבה אפליגו אמוראי אהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר"י תא ואימא לך כו' הכי אמר אבוך בלולב ופסק כרבא שהוא בתרא עכ"ל. ואני תמיה דמאחר דרבינו פסק דמצות ערבה היתה בנטיל' ולא בזקיפה לבד וכמ"ש בהל' כ"ב וז"ל ובאים העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושים בכל יום איך פסק דבלולב לבד היה ההקפה דהא בגמ' משמע דאי מצות ערבה היתה בנטילה ע"כ שהיה ג"כ ההקפה בה שהרי עלה דקאמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח פריך עליה רבי יוחנן מי אמרת בנטילה דילמא בזקיפה כלומר דאם היא בנטילה ניחא שהכהנים בעלי מומין נכנסין כדי להקיף את המזבח אלא אי אמרת בזקיפה אחד זוקף ע"י כולם וכמ"ש שם רש"י והתוס' נראה ודאי בהדייא דאם היתה הערבה בנטילה עכ"ל שהיו מקיפין בה הפך דברי רבינו שהוא פוסק שהיתה ניטלת ולא היו מקיפין בה ואפ' דלדעת רבינו [מקיפין היו] הכהנים קודם זקיפת הערבה במזבח ואחר כך זוקפין אותה אלא שהיה לו לרבינו לבאר זה וצ"ע.
ודע שבתשו' הנדפסות מחדש להרב מהר"י ן' מיגש סי' מ"ד כתב וז"ל וששאלת הא דתנן בסוכה דמ"ה ע"א בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' ואותו היום שבעה פעמים וקשה לך היאך מקיפין אותו והא בין האולם ולמזבח מקום הכהנים הוא ואין רשות ליכנס שם תשובה האי מקיפין לאו הקפה בהילו' הוא אלא הקפה בעמידה היא כי ההיא דגרסינן ביומא דף כ"ה ע"א מקיפין היו הכהני' כמין כולייאר ומפרשי' שהכהנים היו עומדים סביב המזבח בינו לבין האולם וישראל עומדים מצידו למזבח שבצפונו עד צידו האחר שבדרומו והיו בכל יום מקיפין אותו פעם אחת ואותו היום שהוא יום ערבה היו מקיפין אותו ז' פעמים שהיו עומדים סביבותיו ואח"כ הולכים להם וחוזרים ומקיפין ועומדים סביבותיו פעם שניה והולכים להם כו' ואיכא לפרושי ליה נמי כדקאמרת שהיו הכהנים עומדים סביבות המזבח בינו ובין האולם וישר' מקיפין מצד דרום ועד צפון וחוזרים ומקיפין מצפון ועד דרום והיו עושים כן בכל יום פעם אחת ויום ערבה היו עושין כן ז"פ וגם זה פי' נכון הוא אלא שהפירוש הראשון הוא שקבלנו מרבינו הרב ז"ל וכן מצינו שפי' הגאונים בתשובותי' עכ"ל.
ושאלני חד צורבא מרבנן דבגמ' שם בפרק לולב וערבה דמ"ד ע"א אמרו אמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה ופרש"י ז"ל כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסים להקיף ברגליהם וערבה בידם ואי אפשר להקיף אם לא יכנסו בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במ' כלים בגמ' אמר לו רבי יוחנן לר"ל מי אמרה פרש"י השתא ס"ד דה"ק מי אמרה שהוא חובה דקאמ' לצאת בה י"ח ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה הא איהו אמרה דאמר רב אשי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ"מ אלא מי אמרה בנטילה דילמא בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים ופרש"י מי אמרה בנטילה ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת י"ח דילמא בזקיפה וכהן אחד זוקפן ע"י הכל ואין חובה על כולם עכ"ל גם התוס' שם ד"ה א"ל רבי יוחנן כתבו כפירש"י ז"ל והוסיפו לפרש דילמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעו אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע"י כולם א"נ בעלי מומים אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפילו אם תמ"ל בנטילה כדאסיקנא לעיל דאיתותב מ"ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא אין הלמ"מ אלא בתמימים הראויים לעבודה כמו שאין הלמ"מ בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסים יע"ש.
מבואר יוצא מדבריהם דלרבי יוחנן זה ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' כו' כהנים תמימי' דוקא הוא שהיו מקיפין את המזבח ולא כהנים בעלי מומים וכ"ש זרים ולר"ל אף כהנים בעלי מומין נכנסים אבל לא זרים לפי מ"ש התוספות ואפילו אם נרצה לומר דלר"ל לאו דוקא בעלי מומים דה"ה זרים הרי דלר"י דהלכה כוותיה לגבי ר"ל ס"ל דדוקא כהנים תמימים הוא שהיו מקיפין המזבח בערב' שבידם ועוד דעכ"ל דבין לר"י ובין לר"ל ס"ל דפירושא דמתני' ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום ז"פ הכוונה שהיו מקיפין בהילוך כמו שאנו עושים בהקפת התיבה ולא כמו שפי' הר' מוהר"י ן' מיגאש ז"ל שאם כפירושו מנ"ל לר"ל לומר דכהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה הרי אפשר להקיף מצד צפונו של מזבח עד צד דרומו או בעמידה או בהילוך כמו שכתב הרב ז"ל. וגם לר"י למה ליה למימר מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים לימא מי אמרה היקף בהילוך דילמא היקף ובעמידה או מצד צפון או לצד דרום ואפילו היו בעלי מומין וזרים עד כאן ת"ד השואל.
וכה היתה תשובתי אליו כנראה דלא שלטו עיניך במה שציין החכם השלם המגיה לתשו' הר"י ן' מיגאש ז"ל הנז"ל עיין להרב מוהרח"א בקונט' דרך הקדש די"ו ע"ב עכ"ל. וכוונתו כי שם הוקשה לו למוהרח"א מעין זה על הרב הגדול מוהרימ"ט שכתב על מה ששנינו במתני' דכלי' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסי' לשם וז"ל וק"ל הא דאמרינן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ומשמע דכל ישראל מקיפין והלא אף הכהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם שאין כהונתן עליהם אינן יכולין ליכנס כ"ש ישראל.
וראיתי בתשובות הגאונים ז"ל שכתבו הקף זה ברגל היה ולא בעמידה דהא לא שייך ז' פעמי' ולא תקשי דאיך היו נכנסים ישראל בין האולם ולמזבח דבשעת צורכיהן שרי עכ"ל וכתב עליו מוהרח"א ז"ל וז"ל ותימה מה צורך הוא להקיף בערבה ואם הוא מן התורה והותר ליכנס למה לא מפרש לה מתני'. ועוד הרי אמרו שם דאמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה וא"ל רבי יוחנן מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים והכי איתא בירושלמי רשב"ל בעי קומי ר' יוחנן בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח א"ל כשרים היו והרב הנז' ז"ל כל התלמוד כשולחן ערוך לפניו לא ידעתי איך לא השגיח בזה עכ"ל. והנה מה שהוקשה לו להרב ע"ד מוהרימ"ט ז"ל דאם הוא מן התורה להקיף בערבה ומש"ה הותר לזרים ליכנס בין האולם ולמזבח למה לא מפרש לה מתניתין אם כוונת הרב ז"ל על מתני' דבין האולם ולמזבח דקתני שאין בעלי מומין נכנסים לשם דהוה ליה לפרש דלמצות ערבה היו נכנסים ואפילו זרים לא על הרב מוהרימ"ט תלונותיו כי היא גופה תקשי ליה לר"ל דקאמר בגמ' דבעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח לצאת בערבה דלדידיה אמאי לא מפרש לה מתניתין כי היכי דתני מקמי הכי גבי עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא לשעת צרכיהן לסמיכה כו' ועכ"ל דכיון דמתני' תני הכא תרתי בעלי מומין ופרועי ראש וגבי פרועי ראש לא שרי כלל תני סתמא שאין נכנסים לשם ואה"נ דבעלי מומין לצורך מצות ערבה היו נכנסים מק"ו דזרים ולא הוצר' לפרש ועיין להרב מש"ל ז"ל בפ"ט מה' ביאת מקדש דס"א ע"א ד"ה ודע כו' מ"ש בענין אמאי לא תני מתני' נמי זרים יע"ש.
גם מה שהוקש' עוד ע"ד מוהרימ"ט ז"ל ממימרא דר"י דאמר מי אמרה בבעלי מומין או"ד בתמימים דלפי זה אין בעלי מומין וזרים נכנסים בין האולם ולמזבח היפך מ"ש הרב ז"ל דמפני צורך מצות הערבה היו נכנסים אפילו זרים הנה לפי האמור לא דברי הרב מוהרימ"ט לבד ז"ל קשים מהך מימרא דר"י כי גם תשו' הר"י הלוי ז"ל הלזו נראה שהיא היפך מימרא דר"י ור"ל כמו ששאלת. ונלע"ד דלא קשייא לא על הרב מוהרימ"ט ז"ל ולא על תשו' הרא"ם מהך דר"י ור"ל דהקפה זו ששנינו במתני' שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פ"א וביום הז' ז"פ לא בערבה היה כי אם בלולב וכמ"ש בגמרא דמ"ג ע"ב וכמו שפסק רבינו כאן וכמ"ש מרן בכ"מ וזו היתה בכל ישראל כמו שאנו עושי' היום זכר למקדש אמנם מצות ערבה שהיו מביאין במקדש והיו זוקפין אותה על צידי המזבח כמו ששנינו במתני' דמ"ה ע"א מצות ערבה כיצד כו' ובאים וזוקפין אותה בצידי המזבח כו' בין לר"י בין לר"ל כיון שצורך מזבח היא לא היו מתעסקים בה אלא כהנים לר"י כהנים תמימים ולר"ל אף כהנים בעלי מומין אבל לא זרים לכ"ע דזר אינו קרב ע"ג המזבח אפילו במידי דלאו עבודה וכמ"ש התוספות בפ"ב דיומא דכ"ג ד"ה יש והביא דבריהם הרב מש"ל בפ"ט מהלכות ביאת המקדש הט"ו דס"א ע"ב ובכן אף עפ"י שמצות ערבה בנטילתה וזקיפתה ע"ג המזבח לא היתה אלא בכהנים תמימים לר"י משום דעיקרא היא לצורך זקיפתה בצידי המזבח אעפ"י שאינה עבודה ולר"ל אף בבעלי מומין הקפת המזבח בלולביהם שהיה בכל ישראל אפשר דלכ"ע אפי' זרים היו נכנסים בין האולם ולמזבח לצורך ההקפה וכמ"ש הרב מוהרימ"ט או כמ"ש מוהר"י ן' מיגאש ז"ל בתשו' שלא היו ישראל מקיפין אלא מצד דרום לצד צפון לבד כו' כנלע"ד לדעת הרא"ם ומוהרימ"ט.
וראיתי להר"ב מש"ל שם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש שהביא דעת התוס' והרמב"ן בס' המצוות דס"ל דמעלות דרבנן ולפי"ז זרים יכולים ליכנס בין האולם ולמזבח מדאורייתא והק' הוא ז"ל לשיטתם מדאמרינן ביומא דמ"ה א"ל ר"ש וכי תעלה לדעתך שזר קרב ע"ג המזבח והעלה מן הישוב ושוב הוקשה לו ממ"ש התוס' ביומא דכ"ג ד"ה יש דלר"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבוד' היא טעמא דת"ק דפוסל בעל מום וטעמא דר"א דאצטריך קרא לרבות בעל מום הוא משום דבעל מום חשוב כזר וש"ד וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח משו"ה אצטריך קרא לרבות בעל מום לר"א וה"ט דת"ק דפוסל בעל מום להרמת הדשן ומשמע דמשום איסור כניסה הוא דאסור והוא דברי התוס' והרמב"ן וכתב הרב דאפשר דרשב"ל ס"ל כמ"ד בפ' טרף בקלפי דמ"ד דאיסור מעלות היא דאורייתא יע"א ויש לתמוה על דבריו דא"כ היכי אמר רשב"ל בפרק לולב וערבה דכהנים בעלי מומין נכנסי' בין האולם ולמזבח מאחר דס"ל דמעלות דאורייתא ואיך דחינן מעלות דאורייתא משום מצות ערבה דמ"ש מהרמת הדשן והוצאת הדשן ודוחק לומר דר"ל סבר כר"א דרבי קרא לבעל מום להרמת הדשן דלאו עבודה היא ומינה יליף למצות ערבה ועיין במה שכתבתי עוד בזה בהלכות מילה פ"א ה"ט ובשורש נשבע לבטל את המצוה יעש"ב ותו לא מידי.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.