אבן האזל/לולב/ח

אבן האזל ‏ לולב ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שיהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של עבודת כוכבים לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא, היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין.

והקשה המ"מ על מש"כ רבינו או מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו, הא בגמ' דף ל"א ע"ב אמרינן הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, ופירשו המפרשים דאשרה של משה היינו שאין לה ביטול לפי שהיתה ע"ז של ישראל, וכ' המ"מ דטעמו של הרמב"ם הוא משום מצוה הבאה בעבירה ואינו גורס דכתותי מיכתת שיעוריה, אך לפי דבריו קשה מה דאמרו בגמ' דומיא דעיר הנדחת, והכ"מ כתב דסובר רבינו דמה דאמר בע"ז דף מ"ז המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' כי תבעי לך אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא, וסובר דהא דאיבעיא לן מי מאיס היינו אפילו ביטלו דהביטול אינו מגרע דין מאיס כיון דמתחילה היה נעבד ואינו משום איסור, וא"כ כיון דאמר מעיקרא דבאילן שנטעו מתחילה לכך לא תיבעי לן א"כ אפילו ביטלו, אבל דברי הכ"מ אינם מוכרחים דכיון דעיקר פשיטותא דידיה היא דאם נימא דמאיס ודאי לא מהני בזה ביטול וזה מספקא לן אם אמרינן מאיס לגבי מצוה כמו דמאיס לגבי גבוה א"כ מנלן דבנטעו לכך מתחילה אסור אפילו ביטול, ור"ל בודאי לא מיירי בבטלו דהא לא הזכיר ביטלו, דאח"כ אמר אשרה שבטלה מיבעי ליה, ועוד דמה שכתב דליכא דפליג ע"ז הא רב דימי אמר באשרה שבטלה מיבעי ליה.

ע"כ פשוטים הם דברי הכפות תמרים דהרמב"ם פוסק כרב דימי דבאשרה שבטלה מיבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצוות, ומשמע דרב דימי סובר דמשום טעמא דמאיס לא היינו אומרים דפסול ורק משום דהוי דיחוי ופסק הרמב"ם אבעיא זו לחומרא כמו דפסק לחומרא האבעיא השניה במשתחוה לבהמה.

איברא דמהך פסקא דהמשתחוה לבהמה משמע דפסק כלישנא קמא דר"ל דמיבעי משום מאיס למצוה, ולכן היה אפשר בפשוטו כתי' הכ"מ ולא משום דבאילן שנטעו מתחילה לכך לא תיבעי לן והוא משום פשיטותא דר"ל, אלא משום האבעיא שאח"כ אי אמרינן מאיס למצוה, אלא דזה א"א לומר דא"כ היה פוסק להדיא דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אסור, והרמב"ם הביא דוקא אשרה וכבר פסק בפ"ח מהל' עכו"ם דאשרה הוא דוקא היכי דנטעו מתחילה לכך, ואולי בזה שכתב הרמב"ם או שהיה מאשרה הנעבדת כונתו דהוא אפילו נטעו ולבסוף עבדו דהא גם בנטעו ולבסוף עבדו דין אשרה עליה לענין זה שתוספתו אסור כמו שפסק הרמב"ם שם, ובזה יתיישב לשון הרמב"ם במה שכתב אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה ובפ"ח מהל' עכו"ם לא הזכיר לשון זה בטלו מלעבדה אלא עכו"ם שבטלוה ולכן יש לומר דכונתו כאן לענין נטעו ולבסוף עבדו דכל דין עכו"ם שיש בה הוא רק לענין תוספתו. והיא עצמה אינה נאסרת ולא שייך בה דין ביטול מ"מ אסורה כמו המשתחוה לבהמה דצמרה פסול לציצית וזהו שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה משום דאשרה שנטעו ולבסוף עבדו אינה אסורה תוספתו אלא כ"ז שעובדין אותה כמו שכתב הרמב"ם שם בפ"ח הל' ג'.

והנה במה שהכשיר הרמב"ם לולב של ע"ז יפה כתב הכפות תמרים דסובר הרמב"ם דלא הוי כתותי מיכתת שיעוריה משום דפסק דעכו"ם של ישראל טעון גניזה ולא שריפה, ומשום זה כתב הכפות תמרים דטעמא דמשל אשרה הוא ג"כ לאו משום דכתותי מיכתת שיעוריה אלא משום דיש דיחוי אצל מצוות, (ולפי"ז חילק הכפו"ת בין עכו"ם לתקרובות עכו"ם דתקרובות עכו"ם גם של ישראל טעון שריפה והביא ראיה ממה דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום דסנדל של חליצה אם הוא של ע"ז חליצתה פסולה עיי"ש) ובמה דאמר בגמ' באשרה דמשה כתב דהכונה באשרה של תורה והיינו שנטעו מתחילה לכך ולא היה לו שעת הכושר, ולא ידענא מה מועיל לא היה לו שעת הכושר כיון דאין בו צד פסלות גם כשהוא אשרה, ומדבריו משמע דהך סברא דלא היה לו שעת הכושר מועיל בין לענין עיקר פסולו ובין לענין דמהני ביה דיחוי אף דגבי ענביו מרובים מעליו אמרינן דאין דיחוי אצל מצוות, ודבר זה אינו מבורר.

ונראה פשוט בדעת הרמב"ם דהנה זה מבואר להדיא וכן מוכח מד' הכפו"ת דהרמב"ם מחלק בין ע"ז של עכו"ם לע"ז של ישראל דע"ז של עכו"ם צריך שריפה או שחיקה וע"ז של ישראל דינה בגניזה, אך אשרה דמשה אף דלענין דין ביטול יש לה דין ע"ז של ישראל דלא מהני ביטול מ"מ היה דינם בשריפה דהא עיקר דין שריפה ואבוד ילפינן מקרא דואבדתם ואשרהם תשרפון כמבואר ברמב"ם בס' המצוות, וצריך לומר א' משני דרכים או דנימא דמ"מ כ"ז שלא בא ליד ישראל לא הוי ע"ז של ישראל לענין זה או דנימא דהוא חידוש בדין אשרה דמשה דאף דהוי ע"ז של ישראל צריך שריפה, ובאמת מבואר כן בריטב"א ע"ז שהקשה במה דאמרינן מנ"ל דע"ז של ישראל טעון גניזה ומשמע דאפשר דאינה טעונה כלום והקשה דהא כתיב ואשרהם תשרפון וכתב דאפשר היא הוראת שעה, ואף דהריטב"א לא לענין זה כתב מ"מ גם אנו נימא דודאי זהו חידושא דקרא לענין אשרות שהיו כשנכנסו ישראל לארץ דדינם באבוד כמו אשרה של עכו"ם אלא דמ"מ כיון דהוי ניחא לישראל מדפלחו לעגל לא מהני ביטול, (אח"כ ראיתי שכתבו התוס' ביבמות דף ק"ד ע"א דאיירי בע"ז של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל, וכונתם דאין לה ביטול וטעונה שריפה וכן משמע מדבריהם בסוכה ל"א ע"ב).

ונמצא דע"ז של עכו"ם אף דדינה בשריפה לא מהני ביטול וע"ז של ישראל אף דלא מהני ביטול דינה בגניזה ומשמע מדברי הרמב"ם דלא דוקא ע"ז של ישראל אלא אפי' ע"ז של עכו"ם משבאת ליד ישראל כמו דלא מהני לה ביטול ה"נ דינה בגניזה, דכתב בפ"ח מהל' עכו"ם הל' ט' עכו"ם של ישראל אינה בטלה לעולם וכו' אלא אסורה לעולם וטעונה גניזה וכן עכו"ם של עכו"ם שבאת ליד ישראל אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם ומוכח דאין דינה בשריפה, ונמצא דע"ז בין של עכו"ם ובין של ישראל לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה, אלא דבאמת אפשר דאין אנו צריכים לזה דשל עכו"ם מהני ביטול דהא כיון דנטל הישראל לצאת בה הו"ל ע"ז של ישראל אלא דאפשר דביו"ט שני הגביה אותה בשאלה מיד העכו"ם לא מיקרי באת ליד ישראל אלא דאז מהני ביטול, ועכ"פ לא הוי מיכתת שיעוריה דאין דינה בשריפה.

ומבואר מה דאמר בגמ' הכא באשרה דמשה עסקינן דאין הכונה רק בזה דלא מהני ביטול אלא לענין זה דאשרה דמשה צריך אבוד דוקא אבל שאר אשרה דישראל לא בעי אלא גניזה וזהו דאמרי' בגמ' דיקא נמי דומיא דעיר הנדחת והיינו דדינה בשריפה.

והדברים מבוארים להדיא בדברי הר"ח בפירושו שכתב באשרה דמשה דלשריפה קאי אבל שאר אשרות לא יטול ואם נטל יצא ומוכח דהוא מפרש דדוקא אשרה דמשה.

והנה כ"ז ביארנו מה דמפרש הרמב"ם בדברי הגמ' במה דאמר כתותי מיכתת שיעוריה, אמנם כ"ז הוא בלא איבעיא דר"ל אם גם בנטעו ולבסוף עבדו פסול משום דמאיס למצוה, ואפילו לר"ל צריכנן לאוקמיה באשרה דמשה דא"א לאוקמיה משום דמאיס למצוה כיון דהוי רק אבעיא ולא פשטינן ממתני' אבל להלכה גם באשרה הנעבדת דידן פסולה משום דמאיס למצוה, ורק דלפי"ז לא יהיה דומיא דעיר הנדחת דעיר הנדחת טעמא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ואולי דבאמת מתני' איירי דוקא באשרה דמשה וכמש"כ הרמב"ם בהל' עכו"ם דזהו סתם אשרה דקרא דנטעו מתחילה לכך אף שלא עבדו עוד והוי טעמא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולא מיירי מתני' מאשרה שנעבד דזהו לאו אשרה דקרא, ומה דשייר במתני' נעבד לא קשיא דאולי שייר נמי פסול אחריני וכמו כלאי הכרם דג"כ דינו בשריפה.

ולפימש"כ יקשה מה דאמר בגמ' בע"ז דף מ"ז בבעיא דר"ל דבאילן שנטעו מתחילה לכך פשיטא ליה לר"ל דאפילו להדיוט אסור, וקשה כיון דמספקא ליה אם יש דין נעבד למצוה מאי מהני מה דאסור להדיוט דהא מטעם זה לא הוי אסור דמצוות לאו ליהנות ניתנו ומצאתי בריטב"א שכתב דר"ל לא סבר דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואנן קיי"ל כרבא דמלל"נ וכן כתב הרמב"ן והתוס' משמע דמפרשים דהאבעיא הוא לכתחילה וכמו שהביא הריטב"א בשם הראב"ד וזהו דאמר דהיכי דאסור להדיוט ודאי לכתחילה לא יטול אבל בנטעו ולבסוף עבדו מיבעי ליה אם אסור לכתחילה ומה שכתבו דהכא מיירי בביטול אין לומר דזה קאי על בעיא דרב דימי דרב דימי לא בעי מטעם דמאיס למצוה אלא משום דיחוי אצל מצוות וע"כ דכונתם לפרש בעיא דר"ל בבטלו ובאמת אינו מובן מה שייך ביטול בנטעו ולבסוף עבדו לרבנן דלא נאסר, ומצאתי שכתב הרמב"ן דלענין פסול משום מאיס דנעבד ודאי לא שייך גדר ביטול, ואולי כונתם דלא נפרש דמה דאמר דהיכי דלהדיוט אסור לא תיבעי לן היינו דבודאי אסור לכתחילה משום מאיס וכמו שפירש"י בדף ל"א בסוכה אלא דבלא מאיס אסור להשתמש בע"ז ואפשר משום לא תביא תועבה אל ביתך.

והנה בכפות תמרים הקשה במש"כ הרמב"ם דאזוב של ע"ז פסול. ונראה דאזוב הוי כמו מכשירי קרבן כיון דפרה אדומה חטאת קריה רחמנא ובקרבן ודאי פסול מוקצה לע"ז כמבואר בה' איסורי מזבח, ורק דיש לעיין אמאי נעבד ילפינן לענין מצוה מקרבן ומוקצה לא ילפינן ואפשר דכיון דכל טעמא משום מאיס הוי דוקא בנעבד ממש דמה שהוא נעבד לע"ז מאיס מלעבוד בו למצות.

היוצא ממה שביארנו היא דמתני' דסוכה דמוקמינן באשרה דמשה זהו משום דסתם אשרה היינו אפילו לא עבדו ורק משום איסור ובזה בין של ישראל בין של עכו"ם כשרה דבשל ישראל משום דאינה טעונה שריפה אלא גניזה ובשל עכו"ם משום דמהני ביטול וכל זה היכי דליכא איסורא דנעבד אבל בדין נעבד לא מהני ביטול, וכל זה הוא בדין לולב ומצוה אבל לקרבן או מכשירי קרבן כיון דגם מוקצה אסור אסור נמי של עכו"ם וכמש"כ הרמב"ם גבי אזוב וכש"נ, וזהו שכתב הרמב"ם בה' איסורי מזבח דאשרה שביטלה אסור להביא ממנה גזירים דאין האיסור משום איסורי הנאה אלא דלא גרע ממוקצה לעכו"ם, אבל בלולב מוכח מהסוגיא דסוכה דדוקא נעבד מאיס אבל שאר איסורי עכו"ם אינו אסור אלא א"כ כתותי מיכתת שיעוריה וכנ"ל, ומיושב מה דלא הביא הרמב"ם בעיא דרב דימי משום דנדחה מהסוגיא דסוכה, אלא דהיה אפשר לחלק בין ביטלו מערב יו"ט לביטלו אחר תחילת יו"ט והרמב"ם לא נחית לזה והשמיט האבעיא דסובר דרב דימי לא סבר כרבא.

(וברייתא דסוף כיסוי הדם חולין פ"ט ע"א דתניא שופר של ע"ז לא יצא, צ"ל דסברה דאף דמהני ביטול כ"ז שלא בטלה פסולה וכשיטת ר"ת, אבל צ"ע הסברא ובמה פליגי, ונראה דתליא בדין הואיל דהא משכחת לה דעכשיו אין עכו"ם לבטל ומצותו בשריפה ובדין הואיל כבר פליגי תנאי, ועיין בתוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה).

מש"כ הכ"מ בהל' יבום צ"ע, דכתב גבי סנדל של חליצה דאם חלץ כשר איירי בביטלו וזה ודאי תימה דהרמב"ם סתם, עוד כתב דבחליצה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה והוא תימה דהא בתקרובת ע"ז פסולה.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.