פני יהושע/שבת/ד/ב

פני יהושע שבת ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד ועוד אומר ר"י כו' היינו לרבנן אבל לר' עקיבא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי כו' עכ"ל. לכאורה בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ג משמע ממימרא דרבה גופא דר"ע ורבנן פליגי לענין טומאה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולר"ע אית ליה טפי קלוטה אף שיש לחלק (ובמשניות דמסכת פרה כתב הרמב"ם והברטנורה בזה דר"ע לטעמיה דס"ל קלוטה כמי שהונחה ע"ש) מ"מ הו"ל כסברות הפוכות. תו קשיא לי בדבריהם דא"כ מעיקרא מאי מספקא ליה לרבה דמהיכי תיתי נוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן לומר דפליגי בתרתי ויותר ראוי לומר דלא פליגי אלא בקלוטה לחוד:

אלא דלענ"ד בלא"ה הוי מצי לפרש דלפום איבעיא דרבה אף את"ל דר"ע נמי סבר קלוטה וחייב אף למטה מעשרה היינו משום דלא בעינן מקום ד' בזורק דיליף זורק ממושיט דידו של אדם לא הוי מקום ד' ואפ"ה חייב וה"ה לזורק אבל במוציא מרה"י לרה"ר דאיירי מתניתין לעולם דר"ע נמי מצריך מקום ד' והאיך פשיט מוציא מזורק כן נ"ל ודוק היטב. ומה שיש להקשות על פירוש ר"י יבואר לקמן פרק הזורק דף צ"ז ע"ש ותמצא נחת:

בא"ד דהא לא דמי כלל דכיון דכמו שהונחה דמי הו"ל כזורק מרה"י למקום פטור כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דמאן דאית ליה קלוטה כמו שהונחה אף לקולא נמי אמרינן הכי ודלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלקולא ליתא למ"ד דאמרינן קלוטה דאל"כ זורק ד' אמות ברה"ר היכי משכחת לה דחייב עכ"ל ולהתוס' צ"ל דמשום הא לא איריא דשאני ד' אמות ברה"ר דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוספות לקמן דף הסמוך בד"ה בשלמא לבן עזאי ע"ש:

בד"ה ודלמא הנחה כו' פירש"י דדייק מדלא מחייב שתים כו'. וקשה דלמא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר ר"י כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא משמע ליה לרש"י כלל דהמקשה יקשה בפשיטות אמתני' דלא מיתוקמא אפילו כר"ע ולחלק בין עקירה להנחה דמהיכי תיתי נוקי מתני' דלא כמאן משום הך סברא. לכך הוכרח לפרש דמילתא דר"ע גופא הכי דייק ליה דאל"כ ליתני דר"ע מחייב משום הכנסה ומשום הוצאה. דאע"ג דלא מחייב אתולדה במקום אב. אפ"ה משכחת לה שפיר בנודע לו וחזר ונודע לו כמו שהקשה מהר"י פור"ת לקמן פרק הזורק (דף צ"ז ע"ב ד"ה למימרא) ע"ש ובחידושינו. ומה שתירצו התוספות שם דכה"ג מלתא דפשיטא היא מ"מ לר"ע ודאי איכא רבותא דלא תימא דר"ע לא ס"ל קלוטה כמו שהונחה והא דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט משא"כ אי הוי תני חייב משום הוצאה ומשום הכנסה הוי ידעינן שפיר דחייב משום קלוטה אע"כ דלעולם לא מחייב אלא משום הוצאה ולא משום הנחה דעקירה ודאי בזה. ובזה מתורץ ג"כ קושיא השני' של תוס' ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה זרק מרשות הרבים מתחלת ד' עד לסוף ד' כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דמלבד מה שהקשו בתוספות דבכה"ג מקום פטור הוא והוצרכו לידחק אלא דרש"י ז"ל גופא לקמן דף ז' ע"ב מהא דמקשה הש"ס אדר"ח בנעץ קנה לימא כרבי ס"ל ומייתי הך ברייתא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ומפרש רש"י שם דקס"ד דמרה"ר לרה"י איירי וא"כ אמאי מפרש כאן בענין אחר ונראה ליישב דמדמייתי הש"ס הכא למילתא דאביי דקאמר לה אדר"ח דנעץ קנה א"כ משמע דבשמעתין ידע שפיר להא דרב חסדא ומשמע לרש"י כאן דהא דר"ח הלכה פסוקה היא למסקנא דהתם וליכא מאן דפליג עליה דברה"י לא בעינן ד' והיינו כלשון אחר שכתב רש"י ז"ל שם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם כן קשיא ליה לרש"י דמעיקרא מאי ס"ד לאוקמי מתני' דידן כרבי דזיז דאכתי תיקשי אמתניתין תינח ברה"י אבל ברה"ר ביד העני אמאי חייב הא בעינן מקום ד' כדמקשה נמי בסמוך. לכך הוכרח רש"י לפרש דהכא קס"ד דרבי איירי בזורק ברה"ר גופא מתחלת ד' לסוף ד' דסתם לשון זרק הכי משמע ועוד דסתם זיז יוצא מכותל רה"י וא"כ כיון דכל שהוא הוא לא מקרי רה"י ולא משמע ליה לאוקמי שיוצא מכותל לתוך אויר החצר וזורק מרה"ר לרה"י דרך אויר חצר אע"כ דבזרק ברה"ר גופא איירי ואע"ג דזיז כל שהוא מיקרי מקום פטור ברה"ר אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דרבי ס"ל קלוטה אף ברה"ר דמסתמא כר"ע ס"ל אם כן כיון דמטי לאויר הזיז שהוא תוך עשרה מיד נתחייב מטעם קלוטה וא"כ במה שנח אח"כ על זיז כל שהוא אין לפוטרו כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל כאן משא"כ לקמן דמייתי לה מעיקרא למימר דרב חסדא כרבי א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דקס"ד דאיירי מרה"ר לרה"י והיינו דרך אויר החצר שהוא ג"כ רה"י ודוק היטב:

בתוס' בד"ה זרק ונח כו' וא"ת אכתי תקשה לך דלמא הנחה כו' אבל קשה לספרים דגרסי כו' אכתי תקשי דלמא הנחה עכ"ל. עי' במהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא תיקשי להתוס' בפשיטות אשינויא דרבי זירא דמוקי לה כאחרים ולענ"ד יש ליישב דר' זירא גופא אפשר דלא חייש כלל לקושיא דודלמא הנחה כי היכי דלא חייש רבה להך קושיא ואפ"ה לא שייך להקשות אדרבי זירא מאי דוחקיה לאוקמי כברייתא דאחרים ולא מוקי לה כרבה כר"ע דמתניתין דפרק הזורק אלא דאיכא למימר דרבי זירא סובר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט כדמספקא להו לרבה ולרב חסדא מעיקרא משא"כ אליבא דרב יוסף דקאי אקושיא דמקשינן לרבה ודלמא. ועוד דהא רב יוסף גופא קאמר בפרק הזורק דרב המנונא פשיט ליה לרב חסדא דטעמא דר"ע ורבנן דפליגי בקלוטה ואם כן מדלא מוקי רב יוסף נמי כר"ע ע"כ היינו משום הך קושיא דודלמא הנחה דלא בעי אם כן מקשו התוספות שפיר כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה כו' אבל ארבי דבעי הנחה כו' ה"ה דלעקירה סגי בכל שהוא עכ"ל. גם בזה עיין במהרש"א. מיהו בעיקר דברי התוס' לא זכיתי להבין דבריהם. דלפי הטעמים שכתבו לעיל בד"ה ודלמא לחלק בין הנחה לעקירה שייכי הנך טעמי טפי לחלק נמי לענין כל שהוא:

ועוד דאדרבא לענין כל שהוא שייך להקשות יותר ודלמא הנחה הוא דלא בעי משום דמחשבתו משויא ליה מקום משא"כ לענין עקירה דמתניתין דנטלו מידו של חבירו לא שייך לומר כן. דאפשר דהוי ניחא ליה טפי ליטלו ממקום ד'. אלא דממילא איתרמי ליה ולא אחשביה. ואף שהתוספת כתבו בדיבור הקודם דלא אמרינן מחשבתו משויא מקום. אלא היכא דאי אפשר בענין אחר. היינו לפי האמת אבל ודאי דשייך מיהו שום סברא לחלק בין עקירה להנחה מה"ט כדמחלקינן לענין קלוטה וכדפרישית:

מיהו אפשר דהתוספות משמע להו דהאי זרק ונח ע"ג זיז כ"ש נמי לא איירי כשזרקו בכוונה על הזיז אלא דממילא נפל על הזיז דהכי משמע לישנא דזרק ונח כדאמרינן נמי לקמן במימרא דרבי יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו ומסקינן דאיירי בדלא אחשבה כפי' רש"י שם וה"נ דכוותיה אלא אבבא קמייתא קשה מיהו השתא דאתינן להכי נ"ל דאין מקום לקושי' התוס' מעיקרא דאפשר דהא דמסקינן ומקשינן אליבא דרבה ודלמא הנחה הוא דלא בעי היינו מה"ט גופא דמחשבתו משויא ליה מקום דהא ע"כ בהכי איירי שרוצה שתנוח ע"י קלוטה כדמסקינן לקמן בפרק הזורק דאיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח. וע"כ איירי כשרוצה שתנוח ע"י קלוטה ברה"ר. ומש"ה מחייב דמחשבתו משויא ליה מקום. משא"כ לענין עקירה דמתני' לעולם דבעינן מקום ד'. והשתא פשיט רב יוסף שפיר מזיז כל שהוא. דאיירי שלא נתכוון בפירוש שינוח דווקא על הזיז. אלא דממילא נח על הזיז. ולפ"ז לא שייך טעמא דמחשבתו משויא מקום ואפ"ה מחייב רבי. א"כ ה"ה לענין עקירה דמעתה אין סברא לחלק ביניהם כיון שאין אנו צריכין לסברת התוספת בד"ה ודלמא כן נ"ל נכון. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת. אמנם בסמוך אפרש עוד בענין אחר דרב יוסף פשיט נמי שפיר מהא דאר"י אמר שמואל ודוק היטב:

שם בגמרא אלא הא רבי דתני זרק מרה"ר כו' ואמר ר"י אמר שמואל מחייב היה רבי שתים כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי תקשה אדשמואל גופא מנ"ל הא דרבי מחייב שתים דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי כיון דפשיטא ליה להמקשה הך סברא דמקשה אסתם מתני' דהכא דמחייב אף בעקירה ומאי אולמא הך דשמואל טפי מסתם מתניתין דידן. ומדר"ע דקתני נמי סתמא ואפ"ה מפלגינן אליביה בין הנחה לעקירה. ואמאי פשיטא ליה לשמואל אליבא דרבי טפי מדר"ע. ובשלמא למסקנא אתי שפיר דכיון דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה והיינו כמ"ש התוספת בסמוך בשם הרשב"א דדייק לה מדלא קתני איפכא וא"כ ע"כ הך דיוקא היינו דוקא לענין עקירה דבעינן מקורה וברה"ר פטור משא"כ לענין חדא חיובא דהנחה ודאי לרבי אפילו איפכא נמי מחייב כר"ע דלא ניחא ליה לשמואל למימר דשלשה מחלוקות בדבר לר"ע אף ברה"ר ובאינו מקורה חייב בהנחה ולר' דוקא במקורה ולרבנן דרבי אף ברה"י מקורה נמי לא. ומש"ה משמע ליה לשמואל דהא דנקיט רבי איפכא היינו דלחייבו שתים. משא"כ למאי דס"ד השתא דרב יוסף לית ליה הך מלתא דאיירי דוקא ברה"י מקורה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל דשמואל מחייב שתים. ואפשר דבאמת זו קושית המקשה דמקשה והא אתמר עלה פי' דהא בהא תליא כדפרישית וכמו שאבאר עוד בסמוך. ועי"ל דלמאי דס"ד השתא קסבר דשמואל לית ליה הך אוקימתא דאביי בזיז דמכיון דאשכחן דרבי מחייב מיהו בהנחה אף לענין קלוטה תו ל"ל למימר דטעמא דרבי לעיל משום שדי נופו בתר עיקרו כיון שאין צורך לכך אלא מוקמינן לברייתא דזיז כפשטא ולא שני ליה לשמואל בין הנחה כל שהוא לקלוטה. וא"כ מדאיפלגי רבי ורבנן בתרתי ע"כ היינו לאשמועינן דלרבי מחייב בין בעקירה ובין בהנחה ולרבנן בהנחה גרידא נמי פטרי. ולפ"ז השתא נמי קאי הש"ס במלתא קמייתא דהיינו רבי דזיז אלא דמעיקרא דחי לה הש"ס דמהכא ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקמא כדאביי. ואהא גופא מייתי ברייתא אחריתא דמתרווייהו שמעינן למילתא דשמואל דרבי מחייב בין משום עקירה דהוצאה ובין משום הנחה דהכנסה. ולפ"ז ממילא נתיישב' ג"כ קושיית התוספת דלרב יוסף הא לא מחייב רבי בתולדה במקום אב כדמקשה לקמן בפרק הזורק. ולמאי דפרישית אתי שפיר דלקמן נמי לא קאמר ר"י אלא דלשון חייב שתים לא א"ש אהא דרבי אלא אהא דרבי יהודא מתני לה בהאי לישנא דחייב שתים אבל לעולם לענין עיקר מימרא דרב יהודא אמר שמואל דרב יוסף נמי מודה דע"כ לעולם מחייב רבי חדא בין משום הוצאה לחוד ובין משום הכנסה ונ"מ למזיד לענין מלקות היכי דאתרו ביה בהא ולא אתרו ביה באידך וכן בשוגג לענין חזר ונזכר וכן לענין אם נתכוון שתנוח בא' מהמקומות ולא ניחא ליה במקום השני. וזימנין נמי דחייב שתים בנודע לו וחזר ונודע לו. וכל זה מוכח מדפליגי רבי ורבנן בתרתי למאי דס"ד השתא מיהו למסקנא דאיירי ברה"י מקורה מדייק לה שמואל שפיר בלא"ה מדלא נקיט איפכא כמ"ש התוס'. ולפ"ז לעולם דשמואל נמי מוקי להך דזיז כדאביי ושני ליה בין קלוטה לכל שהוא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת רש"י ז"ל בד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ולפירושו מצינו למימר בפשיטות דפשטא דלישנא דרבי משמע שרוצה לחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה וכדפרישית דאוא"כ הו"ל לפרושי בהדיא דחייב משום הכנסה והא דדייקינן מעיקרא אדר"ע איפכא היינו כמ"ש בכוונת רש"י ז"ל דלר"ע אדרבה אי ס"ד דחייב שתים הו"ל לפרושי כי היכי דלא ניטעי ונימא דטעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וכדפרישית ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לשמואל דע"כ לרבי מחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה דאלת"ה אמאי קתני כלל לפלוגתייהו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ליפלגו בקלוטה בעלמא בלא הנחה כגון שקלטה כלב או שנשרפה או שנזכר קודם הנחה או שזרק מרה"י לכרמלית דרך רה"ר אע"כ דנקיט דוקא בכה"ג לאשמועינן דאף לענין עקירה אמרינן קלוטה משא"כ לעיל במתניתין דהזורק בפלוגתא דר"ע ורבנן לא שייך למידק הכי דשפיר איצטריך למתני בכה"ג דזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר לאשמועינן דאף על גב דבמושיט כה"ג חייב אפי הכי בזורק פטרי רבנן כדקתני להדיא כיצד. ולר"ע נמי פטור בלמעלה מעשרה ובזה נתיישבו כמה קושיות וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.