שפת אמת/פסחים/צט/ב
בגמ' מאי אריא ע"פ כו'. קשה למ"ש התוס' דמתני' כולל גם ע"פ שני א"כ לא הוי בכלל עיו"ט וגם באמת יש לדון ולהתיר בע"פ שני דאין לחוש אם לא יאכל בלילה לתיאבון כיון דמצות פסח הוא לאכול על השובע. רק בפסח ראשון האיסור הוא משום חיוב מצה דמצוה לאכול לתיאבון [משום הידור מצוה כמ"ש הרשב"ם לעיל במשנה בד"ה לא יאכל דלא כמ"ש התוס' לקמן (קז:) דאכילה גסה גרע מאכילה על השובע ע"ש]. אבל בפסח שני ליכא חיוב מצה מצד עצמו אלא בשביל הפסח וא"כ נאכל על השובע כמו הפסח. וכ"מ מדברי הרשב"ם ד"ה משום חיובא דמצה כו' וחיובא דמצה לילה הראשון חובה דכתי' בערב ת"מ משמע דמשום דמהאי קרא ילפינן חיוב מצה בלא הפסח להכי בעי לתיאבון. אבל מקרא דעל מצות ומרורים דמשמע חיובא עם הפסח אין לחוש אם אין אוכל לתיאבון. וא"כ בפ"ש י"ל דמותר כנ"ל. עוד קשה די"ל דבע"ש ועיו"ט היכא שהוא סעודת מצוה כגון בשבת שלפני יו"ט מותר לאכול סעודה ג' מן המנחה ולמעלה ובע"פ משום מצה חמור טפי ואסור [כנראה בזוה"ק (פ' אמור ד' צ"ה) דדוקא בע"פ נדחה ס"ג דשבת ולא בשאר עיו"ט ע"ש]:
בתוס' ד"ה ע"פ כו' ערב ששוחטין בו פסחים. קצת קשה דלפ"ז משמע דמשום פסח הוא וא"כ י"ל דבזמן דליכא פסח שרי [כנראה מדברי הרשב"ם לקמן (קז:) וכעין מ"ש הבעה"מ לעיל ר"פ מקום שנהגו לענין איסור מלאכה בע"פ אחר חצות ע"ש] ובגמ' לקמן (קז:) מסקינן דמשום מצה היא:
בד"ה עד שתחשך מקשים כו' פשיטא ועוד דגבי שבתות ויו"ט לא תני לי' כו'. קשה לפי מ"ש התוס' בדיבור הקודם דבעוד יום ה"ט דאסור משום דאינו נזהר אז ואוכל כל שובעו. א"כ י"ל דה"ק לא יאכל עד שתחשך אבל משתחשך מותר לאכול אפי' מצה עשירה שא"י בה חובת מצה מ"מ בלילה נזהר שלא יאכל הרבה כדי שיאכל מצת מצוה לתיאבון ומשו"ה בשבת ויו"ט לא תני הכי דבשבת ויו"ט פשיטא דמשתחשך שרי דבמה שאוכל משתחשך מקיים בו המצוה דסעודת שבת וי"ט [כמ"ש במחה"ש (סי' רע"ד) דגם בפת הבא בכיסנין יוצא ידי סעודת שבת] אבל בפסח דאם אוכל מצה עשירה א"י בו חובת מצה סד"א דאסור קמ"ל כיון דבלילה הוא מותר כנ"ל: