אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/צט

יום ראשון טז אדר - מסכת פסחים דף צט

יסוד הדין שלא יניחו את הפסח כמות שהוא

בברייתא המובאת בסוגייתנו מובאים דעותיהם של רבי יהודה ורבי יוסי בנוגע לחבורה שמנויי פסחה רוצים להסתלק ממנה ולהמנות על פסח אחר, באיזה אופן יוכלו לעשות זאת. לדעת רבי יהודה מותרים הם להסתלק ממנויים על פסח זה אך בלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים, ואילו לדעת רבי יוסי אין צורך שישאר אחד מבני החבורה הראשונה, אך גם לשיטתו אסור להשאיר את הפסח אף לא רגע אחד ללא מנוי כלל. האופן היחיד להחליף את מנויי הפסח הוא על ידי מינוי הנמנים החדשים לפני הסתלקות המנוי האחרון מבני החבורה הראשונה, ככה לא ישאר הפסח לרגע ללא מנוי.

והנה מקרה דומה לסוגייתנו מובא בגמרא לעיל (פט.) אלא ששם מבואר להדיא שהקרבן כשר. שם מדובר על חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן, וממילא יש ספק על כל קרבן וקרבן שם הוא הטריפה, ולכן דין כל הקרבנות לישרף. ומבררת הגמרא מה יעשו אותם חמשה אנשים, שהרי להביא כל אחד ואחד קרבן נוסף מספק אינם יכולים כיון שהרי רק אחד מהם היה קרבנו טריפה והשאר כבר יצאו ידי חובת פסח והרי הם מביאים חולין בעזרה.

עוד אומרת הגמרא שאינם יכולים להקריב כל אחד בהמה ולהתנות שאם קרבנו הוא שהיה טריפה תקרב בהמה זו לשם פסח, ואם כבר יצא בפסח תקרב כשלמים, שהרי מביא בכך קדשים לבית הפסול כיון ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ואילו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ועד חצות.

ומסיקה הגמרא שיטרח כל אחד ויביא קרבן נוסף ממותר הפסח, שהיא בהמה שהוקדשה לפסח ולא הוקרבה, ודינה שאך שקרבה שלמים מכל מקום יש לה את כל חומרות הפסח ואינה נאכלת למחרת וממילא אינו מביאה לבית הפסול ואינו ממעט באכילתה.

והקשו התוספות (ד"ה ונטרחו) כיצד יכולים להביא בהמה זו שהיא מותר הפסח ולצאת בה ידי חובת פסח, והרי לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אלא באופן שלא נשאר אחד מהחבורה הראשונה, אך אם לא נשארו כלל בעלים ודאי שהקרבן נפסל ואי אפשר לצאת בו ידי חובת פסח.

ויישבו התוספות: ויש לומר הכא כשהפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו אחד דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי, עכ"ל. הרי שמבואר בתוספות שלמרות שפסח שכל מנויו נסתלקו ממנו נפסל להקרבה, זה אינו אלא באופן שתחילה היה זה פסח שיועד להקרבה ולא היה לבעליו כל קרבן אחר אלא זה, אבל בכהאי גוונא שמתחילה הפרישו הבעלים ב' פסחים לאחריות, דהיינו למקרה שאחד הקרבנות ייאבד וכיו"ב, בכהאי גוונא לא נפסל הפסח למרות שלא נשארו לו מנויים. אלא שהתוספות לא הסבירו מה החילוק בין המקרים ומדוע שונה סילוק המנויים על ידי עזיבתם לקרבן אחר מסילוק המנויים על ידי הקרבת פסח אחר.

את יישוב התוספות מבארים האחרונים בהתאם להבנת עיקר הדין שאין להשאיר את הפסח כשהוא יחידי ללא בעלים. כשנבין היטב את טעם ושורש הדין נוכל לשוב ולחלק בין המקרים כפי שיתבאר.

בביאור דין זה, מדוע אי אפשר להשאיר את הפסח ללא מנויים, מדוע לא יוכלו המנויים הראשונים להסתלק מפסח זה ולאחר מכן יבואו המנויים האחרים וימנו עליו, נחלקו האחרונים. המקדש דוד (קונטרס בעניני קדשים סימן ג סק"א) מבאר את טעם הדבר, שכל שהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים שוב אינו ראוי לפסח, שאי אפשר עוד להימנות על פסח זה. כי מינוי על פסח נעשה או בתחילתו, בשעה שמקדישו לפסח ואז נעשה בעלים על הפסח, או אחר כך כשהבעלים ממנה אחרים על פסחו, שיש לבעלים כח למנות אחרים על פסחם. אבל באופן שהיה שעה אחת בלי בעלים, כגון שמשכו הבעלים את ידם או מתו, שוב אין מי שימנה אותם על הפסח, ומן ההפקר לא שייך זכיה בזה, עכת"ד.

לפי זה מבאר המקד"ד את יישוב התוספות, שהרי בכל אדם שקנה קרבן לפסחו יש שני חלקים, ראשית עצם מה שהפסח ראוי להיות לו קרבן, ועוד זאת שיכול למוכרו לאחר לפסח או להמנות אחרים על פסחו. וממילא יש לומר שדווקא באופן שמסלק את ידו מהפסח ומושכו ממנו בכה"ג בטל תורת הבעלים שלו ממנו לגמרי, כי משיכת ידיו מהפסח מקפיעה את כל כחו מהפסח וממילא היה הפסח שעה אחת בלא בעלים ונפסל הפסח. משא"כ במקרה שהביאו התוספות שהקדיש ב' קרבנות לפסח הרי מה שהסתלק מהקרבן לא היה על ידי משיכת ידיו ממנו אלא רק על ידי שנתכבר בפסח אחר ושוב אין הקרבן הזה עומד לפסחו. בכהאי גוונא למרות שהחלק הראשון התבטל, כלומר מה שהפסח ראוי להיות קרבנו, אבל החלק השני עיקר הבעלות והזכות למוכרו לאחרים - לא בטלה.

החזון איש (סימן קכד, לדף פט ע"א) ביאר את עיקר הדין באופן אחר, שמאחר שנמשכו כל בעלי הפסח, הרי בשעה זו לא עומד הפסח להקרבה למרות שכבר הוקדש לפסח, וקרבן שהוקדש לפסח ואינו עומד להקרבה הרי נפסל בגופו משום דיחוי.

לפי זה מבאר החזו"א את יישוב התוספות, שבאופן שהקדיש מתחילה ב' קרבנות לאחריות אין כלל דין דיחוי, וכפי שלמדנו לעיל (צז:) "אמר רבי אושעיא הפריש שתי חטאת לאחריות מתכפר באחת מהן ושניה תרעה, והא אילו בפסח כי האי גוונא קרב שלמים" ופירש רש"י: דהיינו מותר הפסח גמור, שהרי לכך הופרש ואין כאן דחוי. ולכך התכוונו התוספות שכיון שכל טעם הדין משום דיחוי ממילא כשמקדיש ב' קרבנות לאחריות הרי לכך הופרש ואין כאן דיחוי.