שיחה:בבלי/פסחים/צט/ב
נקודות לעיון[עריכה]
כמה נקודות לעיון בדברי הגמרא, יתכן וחלקם נדונו במפורש בגמרא או בראשונים, ונועדו לאפשר ללומד להרחיב הדברים:
א. לא יאכל אדם עד שתחשך. יש לדון אם פירושו לא יאכל פת דווקא ולכן כיון שחשכה מותר לאכול שהרי בכך מקיים מצות מצה. או פירושו לא יאכל כלל באופן שימנע מאכילת מצה לתיאבון ולפי זה מה שכשחשכה מותר לאכול היינו אף שאינו אוכל מצה והוא מאחר שיוכל מיד לאכול מצה בתוך שיעור הזמן שלא ישבע ועדיין יאכל המצה לתיאבון. ויש לדון לפי כל זה האם דברי המשנה עד שתחשך מתייחסים למצוות אכילת מצה ויהיה מקום לדון אם רק משחשכה יכול לאכול מצה (עי' תוספות) או שההתייחסות היא לאכילה באופן כללי ואי אפשר לדייק כנ"ל.
ב. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. הנה המשנה עברה עתה לדין אכילת מצה, ולהצד שנתבאר לעיל שהמשנה עוסקת באכילת פת-מצה אתי שפיר טפי.
ג. שם. פשטות לשון המשנה משמע שאין דין אכילה מצה בהסיבה אלא שההסיבה היא בכל הסעודה, דהיינו שיאכל בהסיבה ובדרך חירות. ואולי כוונת המשנה שע"י שיאכל הסעודה בהסיבה ממילא יאכל גם המצה באופן זה, וכמנהגנו עתה שאיננו מסבים אלא בשעת אכילת המצה ממש.
ד. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. לשון יפחתו משמע שמקבלם מהתמחוי ולא רק שאפילו שהוא עני בשיעור זה עדיין חייב בשתיית היין, אך יחזר על הפתחים לשם כך.
ה. ואפילו מן התמחוי. פירש רש"י שאף שהוא עני כל כך מכל מקום לא יפחתו לו מד' כוסות. ולכאורה היה רבותא טפי גם במי שנוטל מן הצדקה ולא מן התמחוי שאף הוא יקבל מן הצדקה ד' כוסות ואף שאינו כל כך עני, אך לכאורה עיקר כוונת המשנה להורות על גודל החיוב בשתיית ד' כוסות ולא על החיוב בנתינת הצדקה לכך, ולכן החידוש הגדול יותר הוא שאף אני כ"כ חייב בשתיית ד' כוסות ואילו שעני פחות מכך חייב אין בכך חידוש אף שיש חידוש בקבלת הכוסות מן הצדקה. ש"ס יידן (שיחה) 23:30, 23 בנובמבר 2020 (IST)
ו. לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים כו'. יש לדעת טעם הדבר אם הוא משום עונג שבת, שעל ידי שלא יאכל מערב שבת יענג יותר את השבת באכילתו או שהוא משום כבוד שבת במה שלא ממלא כרסו ונכנס לשבת כשהוא תאווה. ויעויין ברש"י "ולא תבוא סעודת שבת על השובע", ויל"ע בזה. ויעויין עוד בגמרא בשבת (קיט.): וכבדתו רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר, וברש"י: להקדים, זמן סעודת שבת לזמן סעדות חול וזהו כבודו. לאחר, וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול.
ז. רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. יש לדון בטעם רבי יוסי אם הוא משום דס"ל שאין בכך חסרון בעונג שבת כיון שאין קביעות זמן לאכילה בשבת ויכול להתעכב ולאכול אכילתו שלא על השובע באמצע הלילה או בבוקר, או דס"ל שעיקר הדבר אין בו חשש שצריך שיאכל הסעודה כשהוא מתאוה. ויש לדון מאי טעמא מודה בפסח אם משום שיש קביעות זמן לאכול עד חצות, או שיש חשש אכילה גסה שאין יוצא בה ידי חובתו, או שדין אכילת מצה שהוא דין באכילה יש בו הידור טפי כשעושהו לתיאבון משא"כ אכילה דשבת שאינה אלא היכי תימצי לעונג שבת אינו כן.
ח. אפילו תימא רבי יהודה כו'. מבואר שלדעת רבי יהודה בשבת אינו אוכל מהמנחה ולמעלה ובפסח מקדים האיסור ואינו אוכל אף סמוך למנחה, וצ"ב החילוק, וכי שיעור זמן זה מונע אכילת מצה אך לא מונע קיום עונג שבת, וכי מה שיכול לאחר אכילת שבת ואינו יכול לאחר אכילת המצה אחר חצות הוא הגורם לחילוק זה. וצ"ל שגבי מצה הוא דין בעצם האכילה שיש לחוש שלא יאכל על השובע ושיעור הזמן הנצרך לזה הוא סמוך למנחה. משא"כ לענין שבת אינו דין באכילה אלא הוא מלתא דכבוד שבת שניהוג כבוד שבת הוא כשאינו אוכל ונכנס לשבת כשהוא תאווה, וניהוג זה שייך רק מחצות, כדרך שמצינו כמה דינים הנוהגים מחצות ערב יום טוב וכדומה לענין איסור עשיית מלאכה וכיו"ב, ולפי זה אינו דומה איסור אכילה בערב פסח לאיסור אכילה בערב שבת, שבערב פסח עניינו שלא יאכל מצה על השובע ואילו בערב שבת אדרבה עניינו ניהוג שיאכל הסעודה לתיאבון ואינו מתייחס לסעודה בפרטות אלא ניהוג של כניסה לשבת כשהוא תאווה, ודוק. ש"ס יידן (שיחה) 00:29, 25 בנובמבר 2020 (IST)
לא יאכל אדם עד שתחשך[עריכה]
בגמרא לקמן משמע שלא יאכל אכילה גסה, וע"ש ברשב"ם וכן בר"ן. אמנם רש"י ורשב"ם כתבו משום הידור מצוה. ועיין שבת קל"ג התנאה לפניו במצוות סוכה נאה ס"ת נאה וכו' וגם כורכו בשיראין נאין. וכאן הוסיף הרשב"ם ורש"י דגם עשיית המצוה שיהא בחשק יותר ולכן שלא יהא שבע. ועי' רש"ש דהקשה דבגמרא מובא משום אכילה גסה. גליונות הגרצ"ש (שיחה) 00:15, 8 ביולי 2021 (IDT)