שער המלך/עבדים/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ עבדים ג

ג

מי

שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו'. הנה מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' מ"ד נסתפק בהא דאמרינן רבו מוסר לו שפחה אי היינו דוקא בשפחה שיש לו לרבו אבל שפחה של אחרים אסור או דילמא ל"ש יע"ש והוא תימא איך אישתמיטתיה מיני' סוגיא דתלמודא פ"ו דתמורה דאמרינן התם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכ"א אתנן ואוקמא שמואל בע"ע ופריך א"ה מ"ט דרבנן שפחה לע"ע מישרא שרי כו' הרי מבואר דאפי' בשפחה של אחרים מותר וכמו כן יש לתמוה על הרב חד"ה דפשיטא לי' מלתא דע"ע אסור בשפחה שאינו של רבו ממ"ש בפרק השולח דמ"א ע"ב על מ"ש התוס' שם בד"ה לא תוהו כו' וז"ל והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אנא היכא דנהיגי בה מנהג הפקר כו' וכתב הוא וז"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לי' לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהיגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופין את רבו כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבו ע"ע ודוקא רבו שרי לו למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור צד חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהי' מותר בה א"ד יע"ש והוא מן התימה איך פשיטא לי' מילתא הפך סוגיא דתמורה ועיקר קו' נראה דלק"מ כיון דמעשה דחציה שפחה בימי ר"י הואי בימי ר"י ע"א מי הואי והא אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדפרכינן בפרק האומר בימי ר' שמלאי ע"ע מי הואי ודוקא אמתני' דמי שחציו עבד ק"ל ז"ל שפיר משום דבבי' ב' היובל הי' נוהג כמ"ש התוס' וזה פשוט: ודע שמוהרימ"ט ז"ל בחי"ד דל"ט נסתפק במכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה כנענית אם הוא מותר ולא הכריח יע"ש ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר בשפחה כנענית ממ"ש רש"י ז"ל ס"פ האומר דס"ט ד"ה טיהרת את הזכרים שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחין בידו כו' יע"ש ואי ס"ל דדוקא בשפחה של רבו הותר איך יכול לומר עבד אני ונושא שפחה הא כל שאין רבו כאן אינו נוש' שפח' אמנם הא ודאי בורכ' איהו כמ"ש רש"י ויאמר עבד אני היינו עבד כנעני דמותר בשפחה דעלמא ודע שרש"י ז"ל שם בסמוך בד"ה מאי ניהו כתב וז"ל ולהכי נקט זיל גנוב וה"ה נמי דהוה מצי להקשויי מי שרי לאנסובי עצה למגנב אלא מקו' אחרת סלקה דאי הוה מקשי לי' הכי הו"מ לשנויי אלא דאמר לי' מכור עצמך לע"ע וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקש' שם וז"ל ק"ק אכתי איך יהיב לי' עצה זו שהאדון ישחרר לבניו ויעבור עליו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה עכ"ל ולא ידעתי אמאי ל"ק לי' קושיא הלזו אמתניתין דקתני יכולים ממזרים ליטהר כו' דהאיך מתקנינן לי' בעצה זו שישחרר ויעבור עשה דלעולם בהם תעבודו ונראה דאמתני' ל"ק לי' משום דכיון דהאב הוא המשחרר אותם כדי ליטהר זרעו אין כאן משום עשה דלעולם בהם תעבודו אבל הכא גבי אדון ק"ל שפיר ואכתי לא ידעתי מי הגיד לו דהא דר' שמלאי מיירי כשהאדון מוסר לו שפחה כנענית ולא נימא דרבי שמלאי יהיב לי' עצה שימכור עצמו בע"ע ויקח שפחה משלו והנרא' דס"ל דלא הותר אלא שרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל משלו אינו רשאי וכהצד הא' שכ' הרב מוהרימ"ט ז"ל ואף לפי צד זה נראה דל"ק דאכתי איתיה בתקנתא שיקנה אותם העבד משל רבו וישחרר אחר כך ודוק: כתב מרן הכ"מ וז"ל ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וז"ש רבינו יש לרבו כלו' הרשות בידו הנה הרא"ם ז"ל הק' לרש"י ז"ל שכ' בפי' החומש שהרשות ביד רבו למסור לו ש"כ דמנ"ל שהוא רשות דילמא חובה הוא ומ"ש במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר"י דסבירא לי' דקרא דאם בגפו יבא אתא ללמד שהוא רשות אבל רש"י ז"ל דס"ל דקרא דאם בגפו אתא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וכראב"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה וקושיא זו שייכא לרבינו שפסק כראב"י ופסק שהרשות ביד רבו והרב צדה לדרך הקשה לדברי הרא"ם ז"ל הלזו דאם איתיה שהוא חובה כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלתם היכי אמרינן בפ"ק דקי' דכ"א שהיתר ש"כ לישראל הוא חידוש שחידשה תורה ואי כדברי הרא"ם מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ נימא דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לאו דלא יהיה קדש והרב מש"ל ז"ל תמה עליו דע"כ ל"ק הרא"ם שהוא חובה אלא לאחר שחידשה תורה להתיר ש"כ לעבד אבל אם לא היה הכתוב מתיר מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך א"ד ואנכי הרואה תמהני עליו שהרי כתבו התוספות פ"ק דשבת דף ד' ד"ה וכי דע"כ לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא דוקא היכא דפשע כי ההיא דהדביק פת בתנור אבל היכא דליכא פשיעה אומרים לאדם חטא והביאו ראיה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הרי שהכהנים קא עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח ה"נ דכוותא כיון דליכא פשיעה ועיקר קושית הרב צידה לדרך נראה דקושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה משא"כ הכא דמשעת בעילה קא עבר הלאו דלא יהיה קדש ועשה דוהתנחלתם לא מקיים עד שיבא הולדות לאויר העולם ועיין בתוספות פ"ק דבתרא דף י"ג ד"ה כופין ובפ' השולח ד"מ שהקשה שם מעין קושית הרב ז"ל דליתי עשה דפרו ורבו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותירץ שם משם ר"י חדא דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לו דלגבי דידיה ליכא עשה כו' יע"ש ומה שקשה לכאורה על דבריהם מההיא דפ' תמיד נשחט דקעברי כהנים אעשה דהשלמה אע"ג דבדידהו ליכא עשה דפסח עיין ישוב לזה בס' זרע אברהם ח"א דק"ס ע"ג ודו"ק : עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ולעיקר קו' הרא"ם ז"ל נראה לתרץ בהקדים מה שיש להקשות לרבי ישמעאל למאי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד דקרא דאם אדוניו שהוא רשות הא כל אם שבתורה הוא רשות אם לא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדאמר ר"י גופיה סוף ס' יתרו אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תקריב הרי דאי לאו קרא דתקריב משמעותיה הוא רשות ונראה דודאי משמעותיה דאם הוא רשות היכא דאין הסברא שהוא חובה כההיא דבכורים דמהיכא תיתי דנחייב להקריב מנחת בכורים אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבא הסברא מוכחת שהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והו"א שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאינו חובה וראב"י ס"ל דללמד שהוא רשות לא אצטריך קרא משום דמצוה זו היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה ה"נ דכוותיה אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנ"ל שנהיה מחוייבים לרדוף אחריה את"ד יע"ש: ואחר המחילה דבריו תמוהים ואשתמיטתיה מיניה סוגיא דפ"ק דסוטה דבפ' השולח דף מ"ב דאמרינן התם בהדיא דר' ישמעאל ס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה ור"ע ס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דטעמא דר' ישמעאל דאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הוא משום דהסברא מוכחת שהוא חובה משום מצות עשה דלעולם בהם תעבודו הרי לר' ישמעאל אפי' במזומנת אצלו הוא רשות כ"ש שאינו מחוייב לעשות טצדקי ובהכי היה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דפסק כראב"י וס"ל דהרשות ביד רבו משום דכיון דקי"ל כר"ע דקרא דלעולם בהם תעבודו אצטריך לומר שהוא חובה ע"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה רשות הוא דאם איתא שהוא חובה לעשות טצדקי כדי לקיים עשה דוהתנחלתם א"כ קרא דלעולם בהם תעבודו לר"ע למאי אצטריך ללמד שהוא חובה מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא מק"ו שאם הוא מחוייב לעשות טצדקי כ"ש במזומנים אצלו ומה מאד מתקו לחכי דברי המכילתא דאחר שהביא דברי רבי ישמעאל קאמר רע"א אם בגפו יבא כו' לומר שאינו יוצא בראשי אברים כו' דהיינו משום דר"ע לטעמיה דדריש לעולם בהם תעבודו ללמד שהוא חובה ומש"ה נייד מדרשת ר' ישמעאל דלר"ע ללמוד שהוא רשות לא אצטריך קרא דמקרא דלעולם בהם תעבודו נפקא וכדבר האמור ומ"מ אכתי יגדל התימא על ר"י דכיון דס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות מהיכא תיתי לן לומר דאם אדוניו יתן לו אשה חובה אדאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות כיון דכל אם שבתורה הוא רשות ומכ"ש הכא דהסברא ג"כ מסייעתו ולכן נראה לי דטעמא דר"י דהוה אמינא שהוא חובה לאו משום קרא דוהתנחלתם כמ"ש הרב אלא ה"ט דהו"א שהוא חובה כל שאין לעבד אשה ובנים שהתורה חייבתו על האדון למסור לו שפחה כנענית כדי שלא יהי' יושב ובטל והתורה אמרה לא תוהו בראה לשבת יצרה והתירתו תורה בשפחה כנענית מפני תקנת רבו שיהיו הולדות שלו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאם נכנס יחידי יצא יחידי ואינו חייב למסור לו ש"כ ור' ישמעאל אפי' בשאין לו אשה ובנים יכול הרב למסור לו ש"כ אלא שאינו חובה וראב"י כיון דדריש לי' לומר שאין רבו רשאי למסור לו ש"כ ממילא שמעינן דאם אדוניו הוא רשות דאם הי' חובה ומשום שלא יהא יושב ובטל א"כ אדרבא איפכא מסתברא דהיכא שאין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה והיכא דיש לו אינו מוסר לו רבו שפחה ואם כן מדגלי קרא דהיכא דאין לו אינו יכול למסור ע"כ דאם אדוניו הוא רשות וכיון דרבינו ז"ל פסק כראב"י משו"ה פסק שהוא רשות כנ"ל:

והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל נרא' ודאי דממזר שמכר את עצמו מותר בשפחה כנענית שהרי בהיותו ב"ח הי' מותר בשפחה ובשביל שמכר את עצמו לא ניתוסף בו קדושה וזהו שהאריך רבינו בלשונו וכתב אסור בשפחה כשאר כל ישראל לאשמועי' שדין מוכר את עצמו כשאר כל ישראל ב"ח ומי שמותר בשפחה בהיותו ב"ח פשיטא ודאי דמותר בהיותו עבד וזה דבר פשוט אך מספ"ל לדעת רבינו ז"ל אם רבו כופהו לזה כדי שיוליד ממנה עבדים מי נימא דמוכר את עצמו דמיעטיה קרא דאין רבו מוסר לו ש"כ משום אי' שפחה דרביע עילויה הוא דדוקא במכרהו ב"ד התירתו תורה והילכך בממזר שמכר את עצמו כיון דלא רביע עילויה איסורא יש כח ביד רבו לכופו או דלמא מוכר את עצמו גזירת הכתוב הוא דאין רבו מוסר לו ואפי' במקום שהוא מותר בשפחה והנה לדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחי' דמוכר עצמו דמיעטי' קרא ה"ד לענין כפייה אבל אה"נ דמותרת לו אין כאן מקום ספק כלל וכמובן: אך לדעת רבינו ז"ל יש להסתפק גם לדעת מוהרשד"ם ז"ל שכתב בדעת רבינו דס"ל דאיסור השפחה מדרבנן נראה דאין כאן מקום להסתפק שלדעתו ז"ל עכ"ל לדעת רבינו דכי מיעטיה קרא היינו מדין כפייה וכמו שהאריך בזה הרב מש"ל ז"ל עכ"ל אך לדעת החולקים על מהרשד"ם ז"ל יש מקום להסתפק והריטב"א ז"ל הביא ראי' לסברתו ז"ל מדאצטריך בגמ' לת"ק דר"א למעוטי מוכר את עצמו אינו נרצע מקרא דאזנו ואם אי' דמוכר עצמו אסור בשפחה ל"ל קרא למעוטי מרציעה ת"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע והיא היא קו' התוס' שם ד"ה ולא אזנו והנרא' מדבריהם דס"ל שלא כדעת הריטב"א מדהוצרכו לתרץ באנפא אחרינא ואולם תמהני על דבריהם ז"ל אמאי לא תי' דקרא דאזנו אצטריך למעט ממזר שמכר את עצמו דמשום דבעינן אהבתי את אשתי וליכא כיון דמותר בשפחה ולהכי איצטריך מיעוטא דאזנו וצל"ע:

יב

מה

בין מוכר עצמו כו' ומוכר עצמו אין מעניקין לו כו'. שם דף ט"ו מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו אפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ויש מן התימ' על רבינו ז"ל דכאן פסק כת"ק דר"א ובפ"ב מה' מלוה פסק כר"נ והרב ל"מ ז"ל כתב ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הרב נתנאל שכתבו התוס' דת"ק נמי מודה גבי הלואה דק"ל כר"נ ובשכירות דוקא הוא דפליגי ורבינו לא כ"כ אלא גבי הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית לי' כר"נ ואע"פ שסתם רבינו ולא חילק בין שכירות להלואה סמך עצמו אמ"ש בפרקין דהענק' ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו דמשם נלמד לשכירות א"ד יע"ש וכ"כ הרב גד"ת דש"א ע"א והנה מלבד שדרך זה לא יתכן לדעת ה"ה שכתב בה' מלוה דזהו מחלוקת דברייתא בין ת"ק לר"א עוד איכא לאקשויי עלה דאיך אפשר לומר שרבינו לא חילק בין שכירות להלואה משום שסמך עצמו אמ"ש דהענקת ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו שהרי משמע מדברי רבינו דס"ל דאפי' לאחר שבא הענק' ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו וכמו שדקדק מוהרימ"ט מדבריו וכמו שכן נראה בהדיא ממ"ש בפי"המ ואלו בשכירות פשיטא ודאי דלאחר שבא לידו ב"ח גוב' הימנו וא"כ איך אפשר לומר דסמך למ"ש בדין הענקה ודוק: והרב גד"ת הק' לפי' הרב נתנאל שהרי מקמי הכא הוה בעי בגמ' לומר לרבנן דלא מבעי לי' לו ולא ליורשיו וקא מתמיה יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנ' ומש"ה נייד מאוקמתא הלזו וא"כ אי לענין ב"ח יש לחלק בין הענק' לשכירות תיקשי נמי ב"ח אמאי לא שכיר קרייה רחמנא את"ק יע"ש ועיין בהרב החידושין שתי' קו' הלזו וז"ל וי"ל כיון דפעולתו ליורשיו בשכיר הא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא א"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריה שכיר ע"ש: והרב מש"ל יחס סברא הלזו דהר' נתנאל ואיכא מ"ד שכתב בעה"ג לדעת המרדכי שכתב ר"פ י"ן דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי כו' והק' הוא דכיון דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ותי' דס"ל למרדכי כדעת דאיכא מ"ד והר' נתנאל דבשכירות לא ק"ל הא דר"נ ומש"ה חשיב ראוי כיון דלא שייך דר"ן א"ד יע"ש ויש לי לדקדק עליו שהרי מור"ם ז"ל בא"ה סי' ק' ס"ג פסק להא דהמרדכי ז"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ומלוה לא חשיב ראוי וא"כ עכ"ל דס"ל דבשכירות לא שייך דר"נ ובח"מ סי' פ"ו פסק מרן דבשכירות קי"ל כר"נ ולא הגיה עליו מור"ם וצ"ע ועיין בהרב בית שמואל סי' הנזכר ודוק. והרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ו כתב דרך אחרת ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מס' מעין הר' נתנאל דמ"ש ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ר"ל ובכל מילי דצדק' כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס"ל כר"נ דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא אצטריך לו למעט ב"ח דבעלמא ושאר צדקה לא ס"ל כר"ן כדאיתא בתוס' ופסקו רבינו פ"ו מה' מתנות עניים וכ"כ המרדכי ז"ל פ"ק דב"ב א"ד והרב מש"ל תמה עליו שהרי כתב ה"ה זה מחלוקת ת"ק ור"א ולפי דבריו לא פליגי בדינא דרבינו ת"ק ור"א יע"ש וזו ודאי אינו מן התימא שהש"ך לא כ"כ ליישב דברי ה"ה אלא שבירר דרך לעצמו ליישב דברי רבי' כמו שיראה המעיין. אך מה שיש לי מן התימא דאיך אפשר לומר דמ"ש בעלמא לא ס"ל כר"ן היינו לענין צדקה דאם איתא מאי אירייא משום דר"ן הרי בצדקה אפי' אחר שבא לידו אינו גובה ב"ח ממנו ולא שייך בהא דר"ן כלל וצ"ע ולי נראה ליישב דברי רבינו ז"ל בדרך אחרת כלפי מה שראיתי להרב החידושין הנדפסין מחדש שהקש' וז"ל וא"ת כאשר יברכך ה' אלהיך תתן לו רבנן מאי דרשי ביה דתרוייהו צריכי לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן לי' לא חמש סלעים דקציב לו אף שלא נתברך הבית בגללו ולא לפום ברכת הבית וכן לר"א צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנין לזה לא חמש סלעים ולא לפום ברכת הבית ממורי נר"ו א"ד ז"ל וא"כ איכא למימר דס"ל לרבי' דלפום סוגיא דפ' השולח ודפ' כ"ש דס"ל לרבא ור"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה עכ"ל דס"ל דת"ק נמי ס"ל כר"ן ובהא פליגי דלת"ק ס"ל דחד לו אצטריך למעוטי מוכר ואידך למעט ור"א ס"ל דתרוייהו למעט ב"ח וחד למעט חמש סלעים ואידך לנתברך הבית וצריכים ות"ק ס"ל דכיון דמעטיה קרא תרוייהו ממעטינן הענקה דחמש סלעים ונתברך הבית בגללו כנ"ל נכון ומה שתי' הרב מש"ל ז"ל דרבינו ס"ל דהא דאצטריכו בגמ' לומר דטעמא דת"ק לית לי' כר"ן היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו דע"ע מכי משנה שכר שכיר נפקא ותו לא אצטריך לן לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם להענקה וכמו שפרש"י ז"ל משום דעובד ביום ובלילה וכיון דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממילא משמע דאינו חייב להעניק את"ד יע"ש נראה שאין תי' זה עולה לדעת מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' ק"ץ שהביא הרב ז"ל לעיל דין ג' שדעת רבינו דאסור השפחה מד"ס וכן כתב הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח שזה דעת רבינו וא"כ עכ"ל דכי ממעטי' מוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה היינו לומר שאין רבו כופהו אבל מדעתי' ה"נ דשרי מדאורייתא דלא עדיפא משאר ישראל וכמ"ש הרב ז"ל שם וכיון שכן אכתי אצטריך קרא לו דהענקה למעט מוכר עצמו היכא דמסר לו רבו מדעתו ש"כ דאיכא טעמא דכי משנה ש"ש והדק"ל ודוק. עוד ראיתי להרב מש"ל ז"ל שהקש' בדין י"ג וז"ל וא"ת אכתי ק' ל"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה ע"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד ומש"ה אצטריך קרא ללמד דמכירת האב הוה כמכרוהו ב"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריכ' קרא לרבות א"ד יע"ש מה שתי' ולי נראה דלק"מ דאי לא כתיב ואף לאמתך הו"א כיון דטעמא דהענקה משום דעובד ביום ובלילה א"כ באמה העבריה שאינו יכול למוסרה לעבדו אינו חייב בהענקה וממילא הוה ממעטינן מוכר עצמו מהענקה מה"ט והשתא דכתיב ואף לאמתך וגלי לן קרא דאפי' בדליכא טעמא דכי משנה ש"ש חייב בהענקה הוה ילפינן מוכר עצמו דחייב בהענקה מאמה העבריה להכי אצטריך קרא למעוטיה כנ"ל פשוט:

טו

הענקת

ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. הנה מוהרימ"ט ז"ל דקדק מדברי רבינו דס"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע"ש ושלא כדעת ז"ל שכתב בד"ה לו ולא לב"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ"ד שכתב בעה"ת שער כ"א ח"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר"ן יע"ש ואלו הי' דעתו ז"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר"א דדריש לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"ן ות"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ואם איתא אפילו נימא דר"א לא ס"ל בעלמא כר"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר"ן בהענקה ש"מ אין שעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב"ח גובה הימנו ור' טביומי דס"ל כת"ק יליף ג"ש דש"ש ור"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט לו ולא לב"ח משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק אבל לדידן דקי"ל דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר"א דריש לו ולא לב"ח מדס"ל כר"ן ול"ק דר"א ס"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר"א ככ"ע ות"ק ס"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר"ג מאי דריש ביה ור"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע"ח ולאפוקי מדר"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס"ל כר"ן ע"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר"א ע"כ ס"ל כר"ן ות"ק ע"כ לא ס"ל כותיה דאי ס"ל כר"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ דרכו של הריטב"א ז"ל והרב מש"ל ז"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.