אבן האזל/עבדים/ג

אבן האזל ‏ עבדים ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו' והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית.

בין האדון בין בנו של האדון וכו' גם כאן כתב הכ"מ ומש"כ בין בנו של אדון וכו' ולא כתב ע"ז כלום וכבר כתבתי למעלה דזהו משום שלא היה לו מקור לדברי הרמב"ם, ונראה דהרמב"ם למד זה מסברא ומדיוק המקרא ולכן לא כתב יראה לו משום דהוי כמו שמפורש להדיא דהא מה שהעבד עברי עובד את הבן זהו משום דכתיב שש שנים יעבוד, ומכיון דאח"כ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי הוא אפי' אדוניו שאחר מיתת האדון הראשון שהוא הקונה אם ירשו בנו ג"כ נקרא אדון, ועוד מדוייק בזה הכתוב שהתחיל בלשון נוכח כי תקנה עבד עברי, ואח"כ כתב אם אדוניו יתן לו אשה והו"ל למכתב אם תתן לו אשה. וע"כ דמכיון דכתיב שש שנים יעבוד והיינו אפי' אם מת הקונה וירשו בנו ולכן כתיב אח"כ אם אדוניו בלשון כלל, לומר שבין האדון בין בנו של אדון נותן לו אשה.

ד

אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ודבר זה קבלה הוא אפי' אם היה הנמכר כהן ה"ז מותר בשפחה כנענית כל ימי עבודתו.

המל"מ בהל' ג' הקשה לדעת הרמב"ם דמה"ת ישראל מותר בשפחה כנענית וכיון דכהן אסור בשפחה מה"ת משום זונה א"כ מנלן למילף ממה שאמרה תורה דיש רשות לאדון למסור לו שפחה כנענית והיינו שיש לו רשות לכופו על זה כמו שכתב הרמב"ם בהל' ג', דיש לו רשות למסור גם לכהן דיש בזה איסור זונה. וביותר קשה מה דאמר בגמ' חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ופליגי בזה רב ושמואל ולדעת הרמב"ם ליכא חידוש בישראל כלל דהא מה"ת מותר בשפחה, ונשאר המל"מ בצ"ע ובאמת שהיא קושיא חמורה.

והנראה בזה דהנה פסק הרמב"ם בפי"ז מה' איסו"ב הל' ב' דכל איסורי כהונה כמו גרושה זונה וחללה אינם אלא ע"י קדושין ובהל' ו' כתב כל כהן הבא על העכו"ם בין גדול בין הדיוט לוקה משום זונה שהרי אינה בת קדושין והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית בין עכו"ם, ודבריו צריכין ביאור דמה בכך שאינה בה קדושין דבשלמא אם היה קרא מיוחד דחייב בשפחה משום זונה שפיר הוי מוכח דע"כ אסר קרא בשפחה אפי' בלא קדושין, אבל באמת הא ליכא קרא מיוחד בשפחה אלא דחז"ל אמרו דשפחה היא זונה, אבל ליכא קרא מיוחד בשפחה לכהן, וכיון דבקרא כתיב לא יקחו מנלן דאסורים בשפחה אפי' בלא קדושין ועוברים בלא יקחו על ביאה לחוד, ונראה דסובר דאשה שאינה בת קדושין אין האישות שלה שתהיה מקודשת לבעלה ואסורה לכל אדם לעולם כיון דאי אפשר בה אישות כזו, ולכן אצלה הוי קיחה של אישות כל ביאה וביאה לחוד דדוקא באשה שהיא בת קנין אצלה אמרינן דהקיחה שלה היא שלוקחה לאשה לעולם, ואם אינה מקודשת לעולם לא הוי קיחה, אבל אשה שאין בה אלא אפשרות של ביאה אחת, א"כ זהו קיחה שלה שלוקחה על ביאה זו וממילא לא צריך קנין קודם הביאה כיון דגם זה א"א אלא הביאה בעצמה זהו קיחה שלה.

ועכשיו נראה דכל זה הוא כשלוקחה הכהן מדעתו לבעלה אמרינן דזהו קיחה שלה אבל כשהאדון מוסר לעבדו שפחה כנענית שמוסרה לו בע"כ כמש"כ הרמב"ם וכופהו על זה א"כ אין זה קיחה מצד הכהן כלל, ואפי' אם אינו בועלה בע"כ והוא מרוצה לבעלה מדעתו, אבל כיון שהרב מוסרה לו ואינו תלוי בדעתו כלל ודאי לא הוי קיחה לכן גם בכהן ליכא איסורא דאורייתא, ומבואר עכשיו לשון הגמ' דאמר או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואי הוי לאו בישראל ולאו מיוחד בכהנים אינו מתפרש לשון הואיל וריבה בהן מצות יתירות והול"ל הואיל ואיכא לאו יתירא או לומר חד איסורא שרי רחמנא תרי איסורי לא שרי, אבל לפימש"כ מיושב דבאמת ליכא כלל איסור מדאורייתא לא בישראל ולא בכהנים, ומה דבעי בגמ' הוא רק אם יש רשות להרב למסור לו שפחה כנענית ולכופו על זה, ומה דאמר חידוש הוא היינו בעיקר דין המסירה שיוכל לכופו על זה, ועל זה אמר דשאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות והיינו דחשובים יותר ולא זלזל בהן הכתוב למסור להם שפחה כנענית, אלא דממילא אם לא היה רבו מוסר לו היה אסור מדעתו כמו כל כהן בשפחה וקיי"ל כרב דגם לכהן מוסר בע"כ וממילא ליכא איסורא דאורייתא כלל וכנ"ל.

אכן זה מיושב לשיטת הרמב"ם דסובר דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לשיטת הריטב"א דלא נתמעט מוכר עצמו אלא שאין הרב כופה לעבד למסרו ש"כ אבל העבד ברצונו מותר בה, יקשה גבי מוכר עצמו היכי מותר בה כשלוקחה מדעתו דהא הוי זונה מדאורייתא, אלא די"ל דגם לשיטת הריטב"א הא דפליגי רב ושמואל הא הוי על מה דבעי מהו שימסור לו רבו ש"כ וא"כ הוא במכרוהו ב"ד וא"כ אפשר דבמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א בזה הוא דוקא בישראל, אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין ש"כ דאינו אסור אלא מדרבנן, כיון דאין רבו כופהו הוי לה זונה דאסורה מה"ת, וכן מה שנסתפק המהרי"ט בדין מה דרבו מוסר ש"כ אם מותר ליקח בעצמו כשרבו אינו מוסר לו, דלשיטת הרמב"ם א"א להסתפק בזה אלא בישראל, אבל בכהן בודאי אסור כמו שנתבאר, אלא דמ"מ נראה מלשון הרמב"ם דאפי' בישראל אף דמה דאסור מדרבנן לא נאמרה דוקא ע"י קדושין וא"כ אין נ"מ בין כשרבו מוסר לו ובין כשלוקחה מעצמו, מ"מ משמע דכל ההיתר הוא כשרבו מוסרה לו דאז התירו גם חכמים כיון שהתורה התירה בהדיא אבל כשלוקחה מעצמו נשאר באיסורו מדרבנן, דכיון דגבי כהן ע"כ אנו צריכין לחלק ולומר דדוקא כשרבו מוסר לו ומפשטות ההלכה בדברי הרמב"ם משמע דאין חילוק בין כהן לישראל ולא הותרה אלא כשרבו מוסר לו, כן נ"ל.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל כתבתי וז"ל ואפשר דמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א דלא נתמעט המוכר עצמו, אלא שאין הרב כופה לעבד, אבל עבד ברצונו מותר בה זה דוקא בישראל אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין שפ"כ לישראל דאינו אסור אלא מדרבנן, וכיון דאינו כופהו הוי לה זונה דאסורה מן התורה וכתב ע"ז וז"ל, לפי"ז יש עוד נ"מ דאיתא בריטב"א קדושין ט"ז וז"ל הפקר מהני למעשה ידיו אך לענין לאוסרו בשפ"כ צריך ג"ש, ולא כמו שמשמע מתוס' שם ובגיטין דל"ח דאפי' למאן דאית ליה המפקיר עבדו צריך ג"ש, זה דוקא בע"כ ע"ש, א"כ לד' הריטב"א המפקיר ע"ע צריך ג"ש כדי לאסרו בשפ"כ, אבל ע"ע כהן דאימתי מותר בה דוקא בזמן שהאדון מוסרו בע"כ, וכיון שפקע כבר מעשה ידיו וממילא לא יוכל לכופו א"צ ג"ש, ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ, והנה דבריו נכונים אך מה שסיים בדבריו ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש, כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ אינו מובן דעכ"פ מדרבנן אסור, וצ"ל דכונתו דדברי הריטב"א הם על ד' התוס' דלמה לי ג"ש יפקירנו, ולהרמב"ם אינו מיושב בתי' הריטב"א שמה"ת יהי' צריך ג"ש בע"ע, אכן הא ליכא קרא מיוחד על ע"ע דיוצא בשטר, ורש"י פי' שם בפשיטות דלא גרע מע"כ, וקושיית התוס' הוא רק על הברייתא אך בעיקר דין הפקר בע"ע כבר כתב הפנ"י דכיון דאין האדון יכול למכור את עבדו לאחר ה"נ אינו יכול להפקירו.

אכן לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז מכאן אני אומר וכו', ומבואר דאדון יכול במעשה או בדבור מבורר להפקיע שעבוד עבדו רק שצריך ג"ש, א"כ בעבד עברי דאף דקנה גופו מ"מ לא אלים קנייתו מקנין ע"כ, אמאי לא מהני כשאומר לו באפי תרי זיל, או שיאמר לו הלשון שכתוב בהשטר הרי אתה משוחרר, וע"כ צ"ל כד' הריטב"א דנ"מ בהשטר לאסרו בש"כ, ומה דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, זה שפיר דמחילה על הגרעון לא מהני כיון דגופו קנוי.

טו

אם ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחירות אינו חייב להעניקו שנאמר וכי תשלחנו וכו', ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו, וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהן כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.

ואין בע"ח גובה הימנו, המל"מ כתב דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' כשהוא ביד העבד אין בע"ח גובה, וכן כתב המהרי"ט, ותמה המל"מ דבגמ' איתא דלא שייך למידרש לו ולא לבע"ח אלא אי ס"ל כר' נתן ולשיטת הרמב"ם הא אפי' למאן דלית ליה דר"נ צריך קרא דלא יגבה בע"ח כשהוא ביד העבד, וכתב המל"מ דלפי"מ שכתב דלהלכה דמוכר עצמו אין מעניקין לו דדרשינן לו ולא למוכר עצמו הא דאין בע"ח גובה הימנו הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ומצדקה אין בע"ח גובה כמש"כ המרדכי פ"א דב"ב מד' התוספתא דפאה, א"כ מיושב דכיון דהוי כמו צדקה ובצדקה אין בע"ח גובה אפי' לאחר שבא לידו כמש"כ המרדכי שם, ולפי דברי המל"מ צריך לומר דלמה דהוי סבר בגמ' דדרשינן לו ולא לבע"ח באמת לא הוי אמרינן כן אלא קודם שבא לידו דאי לא"ה אכתי קשה דמה אמר דאי לא ס"ל כר' נתן לא מצינו למידרש לו ולא לבע"ח, כיון דלדידן גם אחר שבא לידו אינו גובה, אבל באמת קשה דאי מעיקרא לא הוי סבר הגמ' דהוי כמו צדקה וגם לאחר שבא לידו אינו גובה הבע"ח, מנ"ל להרמב"ם לחדש כן.

אלא דלבד זה הנה לפי"מ שבארתי בפ"א הל' א' במחלוקת שהביא המרדכי אם גובין חוב מצדקה אחר שכבר קבל העני, וכתב ע"ז בהגהת מרדכי שרבינו דוד הביא ראיה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ובע"ח נוטלם בחובו, וכתב ע"ז המרדכי דנראה לו כד' הראבי"ה דאנן סהדי דעל דעת כן נתנו לו שיפרנס אשתו ובניו ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר דאינו תלוי בדעת הנותן, וכבר כתבתי שם דמ"מ חולק המרדכי על הראבי"ה דהא הראבי"ה הביא מהתוספתא דקתני שם מעשר עני וע"כ דבזה מסכים לדעת החולקים דזהו כ"ז שהוא ביד הבעלים, אבל בדעת הראבי"ה כתבתי דדוקא מעשר עני שנתנה לו התורה בשביל שהוא עני ואינו אלא לצרכיו דעל זה מיקרי עני ולא על פריעת חוב, ולהכי בתרומה ובכורים גובה בע"ח דלא בשביל עניו נתנה לו התורה וא"כ ה"נ גבי הענקה דאפי' נימא דהוי בגדר צדקה אבל זה אינו אלא בגדר הנתינה דלא חייבה תורה להבעלים בגדר חוב אלא בגדר צדקה, אבל עכ"פ לא התנתה התורה שהוא בשביל עניו של העבד דהא למ"ד מוכר עצמו מעניקין לו אפי' העבד הוא עשיר לא מצינו שחילקה תורה לומר דלעשיר אינו צריך ליתן הענקה, (ואף דעשיר אינו רשאי למכור עצמו מ"מ בדיעבד ודאי מכרו קיים, וכן מבואר בדברי המל"מ גבי מוכר אב את בתו) דטעם הענקה אמרה תורה כי משנה שכר שכיר עבדך, וכיון דאינו משום גדר עניו של העבד א"כ הוי כמו תרומה ובכורים דבע"ח גובה מהן.

ובעיקר הוכחתם של המהרי"ט והמל"מ מלשון הרמב"ם נראה דלא מוכח כלל מד' הרמב"ם דמה שכתב ואין בע"ח גובה הימנו קאי על ההענקה כל זמן שלא בא ליד העבד דלא נימא דיוכל בע"ח לגבות ההענקה אפי' כשהוא ביד הבעלים מדר' נתן והנה אחר זה שכתב הרמב"ם ואין בע"ח גובה הימנו כתב עוד וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום, וכתב ע"ז הכ"מ במה שכתב קודם שבא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו, וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לדברי הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם וענק אמה העבריה היינו קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו נמי קודם שבא ליד העבד, אלא דהמל"מ חולק שם על הכ"מ וכתב דלד' הכ"מ דמדמה זה למה דתנן בריש נערה דמעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין א"כ ה"נ גבי הענקה, והמל"מ רצה לפרש דבאמת כן כונת הרמב"ם דהוא כל זמן שלא נתחייב בהענקה בחיי האב ולא ניתן כלל לפרש כן ואך כתב בשם המהרי"ט לחלק בין מעשה ידיה להענקה, וכתב על זה ולפי דבריו אפשר דאפי' בא לידה אינו מוריש כל זמן שלא בא לידו ולפי"ז אתו דברי רבינו כפשטן, אבל לדעתי אין דברי המל"מ נכונים דודאי בזה שכתב המהרי"ט לחלק בין הענקה למעשה ידיה כ"ז שלא גבתה דבריו ברורים, דמעשה ידיה כיון שכבר נתחייב זה שעשתה אצלו כבר זכה בהן האב והם של האחין כשמת האב, אבל הענקה אינו התחייבות ממון גמורה וכ"ז שלא נתן האדון עוד לא זכה האב, אבל לענין זה שפיר למד הכ"מ דאם כבר באה ההענקה להבת שכבר זכה בהם האב והם שלו יזכו בהם האחין לאחר מיתתו אף קודם שבאו לרשות האב כמו שזכו האחין במעשה ידיה שנתחייב בהם מי שעשתה אצלו אף דאכתי לא באו לרשות האב, ולכן דברי הכ"מ ברורים וממילא גם דברי הרמב"ם גבי בע"ח נמי בכה"ג וכנ"ל.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במה שכתבו המהרי"ט והמל"מ לדייק בלשון הרמב"ם שכתב ענק ע"ע לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו דאפי' לאחר שבא ליד העבד אינו גובה, וכתבתי דמזה שכתב הרמב"ם אח"כ וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הם של עצמה ואין לאחיה חלק בה, וכתב הכ"מ דמה שכתב קודם שיבוא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש פ' נערה משמע שהוא מוריש, וכתב הכ"מ וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לד' הכ"מ דמה שכתב וענק אמה העבריה הוא קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו קודם שבא ליד העבד, וכתב ע"ז דהמל"מ הא הביא ד' הפיהמ"ש שכתב ואין לבע"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכייה לעבד, ואין לבע"ח שעבוד על אותם הנכסים, משמע דאין שם שום שעבוד חל על הענק, והנה בד' הפיהמ"ש אצלנו לא נמצא דברים אלו שהביא משום דרחמנא זכייה וכו', וכתב רק לא יגבה חובו מזה, ויתכן שמכאן ואילך הוא כבר ד' המל"מ, אכן אפי' אם נמצא כן בגירסתו אין ראי' מד' הרמב"ם שלא יגבה הבע"ח אחר שבא ליד העבד, דאיזה טעם הוא מה שאין לבע"ח שום זכות ולא שעבוד בו שלא יגבה חובו אח"כ, דאטו מדין שעבוד אנו באין כשהבע"ח גובה מיניה, הא לא מדין שעבוד קודם הוא אלא מיניה, ואפי' מגלימא דעל כתפיה, וכיון שכבר זכה בהם הוא כנכסיו, ואטו יש בזה דינים מיוחדים של קדושה, או דמצינו גילוי דעת התורה שיהי' רק לצרכי מזונותיו, הא לא נזכר בתורה כן ולמה לא יגבה, וכבר כתבתי שם דאפי' למעשר שני לא דמי דאפי' לשיטת המפרש בתוספתא דתניא במ"ע דאינו גובה. זהו משום דדעת התורה ליתן לו בשביל שהוא עני, ומוכח דכונת התורה למזונותיו, אבל הענקה הא אפי' אם העבד עשיר חייב האדון בהענקה.

והנה כתב עוד לבאר דמוכח בדעת הרמב"ם אפי' שבא לידו דהמל"מ מביא ד' רש"י שפירש לו ולא לבע"ח אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ויש לדקדק אמאי לא פירש"י שאין בע"ח יכול לגבות הענקה של עבד מהאדון, ונראה דדינו של ר' נתן שמוציאין מזה ונותנים לזה, היינו שיכול לכופו ע"פ דין, וכן מבואר ברשב"א ועל תשלומי הענקה נראה דאין ב"ד מוזהרין לכוף את האדון שמתן שכרה בצדה, וכן מבואר גם בהמקנה ע"כ פירש"י דקאי על האדון ולא שאין העבד גובה, אבל הרמב"ם דכתב אין בע"ח גובה ממנו ע"כ דהוא כשהענקה כבר אצל העבד ע"כ תורף דבריו, והנה אף שבדברי רש"י דבריו נכונים אבל אין בזה כדי להביא ראיה על דעת הרמב"ם שהוא דלא כדעת רש"י שפי' דוקא כ"ז שאינו ביד העבד, דהא גם רש"י כתב שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ומוכח דאי לאו קרא דלו ולא לבע"ח הי' מחוייב מטעם דר' נתן ליתן ההענקה להבע"ח אף דאין ב"ד כופין זהו בדין כפי', אבל כיון דעכ"פ איכא מצוה על האדון ליתן הענקה להעבד הי' מצוה על האדון ליתן זה להבע"ח מדין מה שהבע"ח צריך לגבות מהעבד דמה שנוגע להעבד עם הבע"ח ע"ז שייך גדר גבייה, וכמו שכתב רש"י שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, א"כ אפשר גם לשון הרמב"ם שאין הבע"ח גובה מההענקה דלגבי העבד הוא מגדר גבייה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.