שיח יצחק/מכות/ב/ב
גמרא. ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל. פירש"י ז"ל דהיינו הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה ובתוס' תמהו ע"ז ע"ש ולע"ד נראה כן דהא יש לעיין טובא אדין זה דהרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה הרי בסנהדרין דף מ"ה איתא דהעדים הורגין אותו בתחלה אם עדיין לא מת הורגין אותו שאר העם שנא' יד העדים תהי' בו בראשונה וגו' ואמרי' שם לא שנה בו אדם מעולם דכבר נהרג הנידון ע"י העדים וא"כ בהרגו אמאי אין נהרגין נהי דאין חייבין מדין זוממים דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה עכ"פ יתחייבו מדין רוצח שהרי הדבר שקר והרגו נפש בידים ולא מיבעי לר' יוסי בר' יודא דס"ל (סנהדרין דף מ"א) דחבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד א"כ וודאי יוקשה מה נעשה בעדים חברים שהרגו יהרגו מדין רוצח ואי דל"ה התראה וזוממי' א"צ התראה כדאי' כתובות דף ל"ב הרי חבר לעולם א"צ התראה רק אפי' לדידן כתב הפנ"י במכות דף ה' דזוממין כיון דמעידין שקר ל"ש גבייהו שוגג ושפיר א"צ התראה א"כ יוקשה אמאי הרגו אין נהרגין יתחייבו מיתה מדין רוצח.
ונלע"ד כן דהנה רבא ס"ל (סנהדרין דף כ"ז) דעד זומם חידוש הוא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכ"כ הרמב"ם ז"ל דזוממין הוי גזיה"כ שמאמינים להאחרונים ע"ש כמש"ל מעתה י"ל מנלן שהאחרונים נאמנים יותר עכ"ר מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם א"כ מוכח שנענשים הראשוני' שהאחרוני' נאמנים וא"כ דכבר נעשה מעשה ונהרגו א"כ ע"ז לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר עשה וליכא כאן גזיה"כ דהאחרונים נאמנים יותר מהראשונים א"כ הדרן לכללא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וא"כ הראשונים לא העידו שקר כלל ואינן כלל רוצחים מ"ה שפיר אין נהרגין ודו"ק היטב. ועי' בריטב"א כאן בעמוד זה שמוכיח מדברי הרמב"ן להיפוך לכאורה מדברינו:
ומעתה נלענ"ד הכי פירושא דגמרא דדין זה דיד העדים תהי' בו בראשונה כתיב בסקילה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' וא"כ הכי מקשי' לבר פדא דלומד ק"ו המחלל שעשה מעשה בידים אינו מתחלל בעד זומם שזמם לחלל אינו דין שלא יתחלל והרי הסוקל שעשה מעשה בידים והרג נפש בידים ממש שרגם אותו באבנים מ"מ אינו נסקל עד זומם שלא הרג בידים א"ד שלא יסקל ומעתה לא יוקשה בשאר חייבי מיתות דאיכא ח"מ שא"צ ליד העדים תחלה כמו רוצח ובסקילה כתי' קרא דיד העדים שיהרגוהו בתחלה ולא עשו מעשה בידים ממש מ"ה מקשה בגמרא רק מסוקל א"ו דגזיה"כ הוא כך וא"כ ה"נ נימא במחלל גזיה"כ שאין מתחלל אבל זומם דחלל שפיר מתחלל ודו"ק היטב בכ"ז:
שם. מנה"מ אמר ר"ל דאמר קרא הוא ינוס הוא ולא זוממין. יש לי בזה מקום עיון רב דהרי לעיל גבי עדי בן גרושה אמרינן כיון דליכא לקיים בעדים ועשיתם כאשר זמם ממש אז לא מקיימין הזמה כלל גבי וניפסלוהו לדידי' ולא לזרעו ע"ש מעתה ל"ל קרא בעדי גלות הוא ולא זוממין הרי לקמן דף י"א אי' דרוצח שיצא מעיר מקלטו רשות ביד גואל הדם להרגו או מצוה ע"ש וא"כ הני עדים התירו את דם של הנידון זה שהעידו עליו שהרג בשגגה לגואל הדם ביצא חוץ לתחום וא"כ כשהוזמו אפי' נאמר שיגלו מ"מ אין להם גואל הדם שהם לא הרגו אדם מעולם וא"כ לא מקיימי בהו ממש כאשר זמם לעשות וא"כ שוב ל"ש בהו דין הזמה כל עיקר וזה לכאורה קושיא גדולה:
ואין לומר דקרא צריך באם העידו על אחד שהרג גר בשוגג שגם זה הגר אין לו גואל הדם וא"כ לא התירו דם של הנדון לגוה"ד ושפיר אפשר לקיים בהו כאשר זמם והו"א דגולה ואתי קרא הוא ולא זוממין דאף בכה"ג אינו גולה ז"א דאמרינן סנהדרין דף מ"ה ע"ב מניין שאם אין לו גוה"ד שב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו ע"ש וא"כ לעולם איכא גואל הדם משא"כ בעדים זוממין שלא הרגו מעולם ל"ש גוה"ד וזה דוחק מאוד לומר לקיים כאשר זמם ב"ד מעמידין גוה"ד לזוממים אף שלא הרגו מעולם:
אמנם לפימש"כ הריטב"א ז"ל בריש מכילתין גבי עדי בן גרושה אף שגרמו להפסידו מחנות כהונה מ"מ אין מחייבין העדים בכך דל"ה אלא גרמא ואנן בעי' כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ע"ש וא"כ כאן ה"נ זה שהתירו דמו לגוה"ד ל"ה אלא גרמא שאם יצא חוץ לתחום מקלטו ומצאו גוה"ד רשות בידו להורגו ובכה"ג לא צריך לקיים כאשר זמם ושפיר צריך קרא הוא ינוס ולא זוממין ודו"ק היטב:
שם. ר"י אומר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה וכו'. הנה כבר חקרתי לעיל עמוד א' מה נ"מ אם אתי' קרא ע"ז או דאיכא ק"ו ע"ש לבר פדא גבי עדי ב"ג וגם כאן יש לעיין מה נ"מ.
והנה לכאורה יש לחקור לפי מאי דאיתא לקמן דף י"ב ע"ב ברוצח שהרג בשוגג בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה ואמרי' בגמ' דאתי מקרא כי בעיר מקלטו ישב בעיר שקלטתו כבר וא"כ לא קאי ע"ז קרא הוא ינוס דאדרבא יושב בעיר מקלטו א"כ אפשר לר"ל העדים שהעידו על רוצח שהרג בעיר מקלטו שפיר גולין משכונה לשכונה דליכא מיעוט ע"ז הוא ולא זוממין משא"כ לר"י דאתי' מק"ו מהורג במזיד שאינו גולה א"כ גם בכה"ג אינו גולה.
אמנם יוקשה לפי"ז א"כ משכחת אופן גבי גלות לקיים כאשר זמם א"כ שוב היכא דליכא לקיים כאשר זמם לא יתקיים העדות כלל דהו"ל עדות שאאילה"ז דהרי התוס' לעיל ע"א בד"ה מעידין כתבו כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו בשום צד שבעולם א"צ ליכול להזימה ע"ש.
והיותר נראה דאף רוצח שגולה משכונה לשכונה ג"כ אתי' מהוא ינוס אל אחת הערים רק דהו"א דצריך לנוס אל אחרת קמ"ל קרא בעיר מקלטו ישב אף בעיר שקלטתו כבר וא"כ כיון דאתי' מקרא דהוא ינוס אימעטו זוממין וא"כ תו ליכא נ"מ זו אמנם עיין לעיל גבי בר פדא שכ' נ"מ אם כבר נעשה מעשה ע"ש וזה שייך גם כאן וג"כ מיושב דאמר ר"י הוא שלא עשה מעשה ע"ש ודו"ק היטב:
שם. והיא נותנת הם שעשו מעשה במזיד לא ליגלו כי היכי דלא ליהוו להו כפרה הני שלא עשו מעשה ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה. הקשו בתוס' לקמן דף י"א ע"ב בד"ה מידי גלות ובריטב"א כאן הרי לקמן (דף י"א ע"ב) אמרי' בגמרא מידי גלות מכפרה מיתת כה"ג מכפר ע"ש ואיך אמרי' ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה ע"ש.
ולפע"ד נראה דקשה לי טובא על ק"ו דר' יוחנן מה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הרי בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) איתא דההורג בעדים שלא בהתראה או בעדות מיוחדת וכה"ג שאינו נהרג מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ וגם שעורים עד שתבקע כריסו ע"ש וא"כ מה ק"ו הוא שעושה מעשה במזיד דהיינו ההורג בעדים בלא התראה כמ"ש רש"י ז"ל אינו גולה הרי עבדי' ליה עונש גדול מזה שמכניסין אותו לכיפה מלא קומתו שזה עונש יותר מגלות לעיר מקלט ומקרבין מיתתו באכילת שעורים עד שתבקע כריסו ע"ש וזה לע"ד קושיא גדולה:
לכן נלפע"ד שזה באמת קו' הגמרא והוא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד והרג נפש במזיד לא ליגלי כי היכי דלא ליהוו ליה כפרה היינו דאם הי' גולה הוי סגי לי' בגלות ולא יותר מש"ה אינו גולה רק עבדי' לי' עונש יותר גדול שמכניסין אותו לכיפה ונותני' לו שעורים עד שתבקע כריסו אבל הם שלא עשו מעשה במזיד וא"כ אין מכניסין אותם לכיפה ומש"ה ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה היינו לקיים בהו עכ"פ עונש כאשר זמם וזה יהי' כפרה שלהם אבל לא ממש כפרת גלות ודו"ק בכ"ז היטב:
שם. משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע. בתמי'. עיין ברש"י ז"ל שכתב וכי בכ"מ שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. לכאורה אינו מובן וכי אמרינן אנו דבכל מקום שייך כן הרי כיון דלפעמים משכחת כך י"ל קרא לזה אתי'.
והנלפע"ד כן דאם נאמר והצדיקו והרשיעו על דיינין קאמר וצדיק ורשע על בע"ד נאמר טכ"ר לא איירי אלא בדיני ממונות דאי בדיני מלקות איירי קרא וא"כ מה צדיק ורשע שייך כאן הרי ליכא אלא אחד הנידון וכי תלה הנידון בחבירו אם הוא עבר עבירה של מלקות לוקה בין אם חבירו צדיק או ג"כ רשע וגם מה שייך כי יהי' ריב בין אנשים מה לו לחבירו ע"ז יותר משאר ישראל כולן שווין לקיים בו דינו אם הוא רשע וא"כ אם איירי בדיני ממונות ושפיר הוי ריב בין אנשים וצדיק היינו זכאי ורשע היינו חייב א"כ מה שייך בדיני ממונות מלקוח א"ו דאיירי בעדים ואתי' אחריני ושוינהו להני זוממין ושפיר שייך ריב בין אנשים שהנידונין אמרו להעדים שהעידו עליהם בראשונה ששקר הדבר שהעידו עליהם ואתי' אחריני ושוינהו להני זוממין רשעים והצדיקו את הנידון ואז והי' אם בן הכוח הרשע וז"ב לע"ד ודו"ק:
שם. ואתי עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא. יש לעיין ל"ל והצדיקו את הצדיק דהנידון נעשה צדיק הרי העדים המזימים את הזוממים אין מעידין רק שהם רשעים אבל על צדקת הצדיק אינן מעידין כלל ואדרבא הרי כתב הרמב"ם בפי"ח מעדות דאם הכחישו ג"כ עם ההזמה היינו שאמרו להעדים אתם הייתם עמנו וגם ההורג אין זה הזמה רק באומרים להעדים לחוד עמנו הייתם אבל המעשה שמעידים הראשונים יכולה להיות אמת רק אם מזימין את העדים ממילא נשאר צדיק בצדקו דליכא עדים על רשעו וא"כ סגי אי כתב קרא והרשיעו את הרשע דשוינהו להני רשעים אבל והצדיקו את הצדיק מיותר וזה הערה גדולה לע"ד:
אבל הוא הדבר אשר דברנו בריש הפרק במשנה ב"ה דגבי עדי בן גרושה או עדי גלות שהוזמו אינן לוקין רק באם הנידון נשאר בצדקו היינו דלקמן (דף ו' ע"ב) אמרי' בשנים רואין מחלון זה ושנים מחלון זה הוי ב' עדיות ואם נמצאת אחת זוממין הוא והן נהרגין אף שהנידון נהרג מחמת כת הב' שלא הוזמו מ"מ כת הא' שהוזמו נהרגין שהעידו שקר דווקא התם כיון דכתי' והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם אף שהנידון נהרג מ"מ כיון שהם העידו שקר מקיימין בהן כאשר זמם משא"כ עדי ב"ג או גלות שלוקין היינו דווקא באם נשאר בצדקו אבל אם הי' כאן עוד כת א' שמעידין שהוא ב"ג או שחייב גלות וכת א' הוזמו אין לוקין דכאן לא סגי בוהרשיעו את הרשע לחוד דשוינהו להני רשעים שהעידו שקר רק דבעי' ג"כ והצדיקו את הצדיק שישאר הנידון בצדקו עיין במשנה מש"כ בעזה"י בזה דבר ברור לפרש הל' יכול יעשה זה ב"ג תחתיו או יגלה זה תחתיו ודו"ק.
ומצאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל מובא בריטב"א כאן בעמוד זה לקמן גבי אין משלמין הכופר כיון דכופרא כפרה אין לוקין ג"כ משום דכופרא כפרה זה ל"ה רק לשמים וא"כ ל"ש והצדיקו הצדיק דלשמים ל"ה זה רשע מעולם ע"ש וא"כ אף דוהרשיעו את הרשע שייך כאן דהעידו שקר מ"מ כיון דל"ש והצדיקו את הצדיק שוב אינן לוקה ודו"ק היטב בכ"ז:
אמנם לפי"ז יוקשה טובא א"כ מה מקשי' כאן בגמ' ל"ל קרא והיה אם בן הכות הרשע ותיפוק לי' מלא תענה ברעך עד שקר הרי אם ילקה משום לא תענה לעולם יהיו לוקין אף במקום שכת אחרת מעידים כראשוני' כיון דהראשונים עברו על לא תענה שהעידו שקר מש"ה אתי קרא להורות דבעי' דוקא והצדיקו את הצדיק ומה מקשי' אבל ז"א דבגמרא הכי מקשי' ותיפוק לי' מלא תענה א"כ אדרבא לעולם ילקו אף במקום דל"ש והצדיקו הצדיק ומכ"ש במקום דשייך והצדיקו את הצדיק וקרא דאם בן הכות הרשע ל"ל וע"ז משני דלאו לא תענה הו"ל לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה משום לא תענה רק משום והיה אם בן הכות הרשע והדרן לדינא דאינו לוקה רק במקום דאיכא והצדיקו את הצדיק אבל בלא"ה לא ודו"ק בכ"ז היטב מאד:
שם. ותיפוק לי' משום לא תענה. יש לי בזה מקום עיון רב לרבא דס"ל בב"ק דף ע"ב וסנהדרין כ"ז דעד זומם חידוש הוא שנאמנים האחרונים דמה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מעדות ה"ג דגזיה"כ הוא ועיין בכ"מ דגם אביי מודה בזה דגזיה"כ הוא ע"ש וא"כ מנלן באמת שהאחרונים נאמנים עכ"ר מקרא דאיתא ועשיתם לו כאשר זמם א"כ מוכח דהאחרונים נאמנים והראשונים נענשים כאשר זמם.
והנה זה שפיר במקום דמקיימים דין הזמה אבל בעדי ב"ג וגלות שאין מקיימין הזמה וכתבו בתוס' (לעיל עמוד א') דקרא כאשר זמם לא קאי כלל ע"ז א"כ בכה"ג מנלן באמת שהאחרונים נאמנים נגד הראשונים עכ"ר צ"ל מקרא זה דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דשוינהו להני ראשונים רשעים ולוקין א"כ מוכח דהאחרונים נאמנים אבל אי לאו קרא זה באמת ל"ה ידעי' דאחרונים נאמנים יותר מראשונים דהו"א מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני א"כ מה מקשי' ותיפוק לי' משים לא תענה ול"ל קרא דואם בן הכות הרי אי לאו קרא ע"ז ה"א מה חזי' דסמכת ול"ה לוקין הזוממין שמא הם עדי אמת וא"כ מה מקשי' וזה לענ"ד קושי' גדולה:
איברא די"ל לפי"מ דאי' התם דהיכא דאסהידו תרי בחד תב"ח מודה רבא דלאו חידוש הוא ופי' שם בתוס' היינו בעדות מיוחדת שהעידו הזוממים וא"כ בכה"ג שפיר בלא הקרא והי' אם בן הכות ג"כ ידעי' דהאחרונים נאמנים נגד הראשונים והנה בגלות ודאי לא משכחת עדות מיוחדת דילפי' רוצח מחייבי מיתה בפרט שמתירין דמו לגואל הדם וגם בעדי בן גרושה שלא באו אלא לפוסלו ג"כ הרבה פוסקים ס"ל דל"מ בזה עדות מיוחדת ועיין בנודע ביהודה קמא אה"ע סי' ע"ב ואפי' להפוסקים דס"ל דלפסול מהני עדות מיוחדת מ"מ קשה דילמא איצטריך קרא להיכי דל"ה עדות מיוחדת רק שראו בב"א וכן בעדי גלות דאז הוי גזיה"כ ואשמע' דהאחרונים נאמנים נגד הראשונים. וצ"ל דמקשי' אם עיקרא דקרא לזה אתי דהאחרונים נאמנים נגד הראשונים הוי סגי למיכתב והרשיעו את הרשע דנאמנים לעשות הני רשעים ול"ל אם בן הכות הרשע להורות דחייבין מלקות זה ממילא ידעי' מלאו דלא תענה ודו"ק היטב בכ"ז:
שם. ותיפוק לי' מלא תענה. ק"ל טובא הרי בכתובות (דף ל"ג ע"א) אי' ר"א אומר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקי לא לקי דלאו בני התראה נינהו וכ' רש"י ז"ל והא דעדי בן גרושה וגלות לוקין אף דלא התרו בהן משום דהוי גזירת הכתוב מואם בן הכות הרשע במקום דא"א לעשות כאשר זמם לוקין אבל במקום דאיפשר לקיים הזמה אין לוקין משום דלא התרו בהם ומשלמין ממון ע"ש וא"כ מה מקשי' ותיפוק לי' מלא תענה ול"ל קרא דואם בן הכות הרי אי לאו קרא והי' אם בן הכות ל"ה לוקין משום דלא התרו בהן על לאו זה דלא תענה וזה קושי' גדולה לע"ד.
וצ"ל דעולא ס"ל התם דבכ"מ אף באתרו בהן משלמין ואין לוקין וא"כ אינו צ"ל דעדים זוממין הוי דווקא בלא התראה וכאן אזלי' אליבא דעולא מש"ה מקשי' ותיפוק לי' משום לא תענה וגם במסקנא אמרי' התם מש"ה עדים זוממים א"צ התראה משום דאינהו בעי לחייב בלא התראה עבדי' כאשר זמם ג"כ בלא התראה ומקשי' והרי עדי ב"ג דלאו מכאשר זמם אתי ליבעי התראה ומשני משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם וכיון דרוב זוממין א"צ התראה ג"כ בעדי ב"ג א"צ התראה ומקשי' הכא אליבא דמסקנא ודו"ק היטב:
שם. ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. פירש"י שלא הרג שורם את האדם. עיין בריטב"א שתמהו כל הראשונים ע"ז הרי בגלות לעיל אמרי' סד"א ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה. ועוד יותר קשה סוף סוף רצו לחייב ממון ואמאי לא נקיים בהן כאשר זמם הרי שבאו לחייב א' קנס דאונס ומפתה והוזמו הרי משלמין כאשר זמם אף שהם לא אנסו.
והנלע"ד בזה דבפ"ו דתרומות משנה א' אימא האוכל תרומה בשוגג חייב קרן וחומש ואם רצה הכהן למחול אינו יכול ועיין בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה כיון דחומשא כפרה ולא ממונא דמי לקרבן אף שרוצה הכהן למחול אינו יכול ע"ש. מעתה אני אומר כיון דכופרא כפרה אף אם רצו היורשים למחול אינם יכולין למחול. והנה הזוממין אם ישלמו הכופר בדידהו לאו משום כפרה לדמות לקרבן שהרי לא הרג שורם אדם רק לקיים כאשר זמם שרצו להפסיד ממון לנידון וא"כ גבי דידהו אם רצה הנידון למחול ודאי יכול למחול ואנן אמרי' לעיל בעי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וליכא והיכא דלא איפשר לעשות ממש כאשר זמם אז לא עבדי' כלל וא"כ ג"כ כאן גבי כופר למ"ד כופרא כפרה הם רצו לחייב הנידון בדבר שאפי' ירצו היורשים למחול אינם יכולין ובדידהו א"א לענוש להם כן שהם אינם חייבין לשלם רק ממון ומ"ה דמי לעדי בן גרושה כדאמרינן לעיל בעי' כאשר זמם לעשות וליכא ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם בפי"ח מה' עדות היכי שהעידו שחייב כופר והוזמו לוקין כמו בעדי בן גרושה ודו"ק.
ובזה מיושב ג"כ מה שתמהו הראשונים, עיין בריטב"א, אמאי לא הובא דין זה במשנה דידן שאין משלמין כופר רק לוקין כיון דמובא במשנה הדין בעדי בן גרושה שאין נעשין ב"ג רק לוקין והוי הטעם בעי' כאשר זמם לעשות וליכא וא"כ גם בכופר הוי הטעם הכי וממילא נלמד מעדי ב"ג ול"צ להביא במשנה ודו"ק היטב:
והנה יש לעיין בזה לפום מאי דמיבעי בבבא קמא דף מ' בחייבי כופר אם ממשכנין אותן דדמי לחייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנין אותן א"כ ל"ל הטעם והני לאו בני כפרה נינהו הרי יוקשה קו' התוס' לעיל עמוד א' גבי עדי גלות במה איירי' אם שמודה הנידון שהרג שורו את האדם א"כ מה הזמה שייך בזה ואם במכחיש אותן א"כ כיון דאין ממשכנין אותו ואין כופין אותו בע"כ לשלם א"כ מה הפסידוהו העדים ומה זממו לעשות ועיין באמת בריטב"א שרצו ר"ת והרמב"ן ז"ל לפרש כן דברי הגמרא ופטרו העדי' ממלקות ג"כ מה"ט ע"ש והרי רבינו הרמב"ם פסק דלוקין. וקשה באמת נפשוט מהכא דממשכנין חייבי כופר. והנה הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון פסק באמת דחייבי כופר ממשכנין ועיין בהה"מ שתמה דהרי הוי בעיא דלא איפשיטא וא"כ י"ל דאיפשיט מהכא דממשכנין אותן מש"ה הו"א דשייך בהו הזמה:
אמנם יותר נלע"ד בזה דבכריתות דף י"א אי' א"ל שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב וכו'. והקשו בתוס' שם וכן ביבמות ר"פ האשה רבה א"כ לר"מ דמחייב קרבן וכופין אותו בע"כ אף שאומר שלא אכל ואמאי הא קיי"ל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן ואין כופין בע"כ ותי' שם דה"מ במודה שחייב חטאת רק דלא ניחא לי' בכפרה אז אין כופין אותו אבל במכחיש העדים ואומר שאינו חייב כלל בחטאת אבל באמת ניחא לי' בכפרה אז אדרבא כופין אותו בע"כ להביא חטאת ע"ש היטב וא"כ גם בנ"ד אף באמת חייבי כופר אין ממשכנין אותן היינו במודה שחייב רק דלא ניחא לי' בכפרה אבל בנ"ד שמכחיש העדים שאומרין שחייב כופר ואומר שאינו חייב כלל ובאמת ניחא לי' בכפרה אז ודאי ממשכנין אותו וא"כ שפיר רצו העדים לחייבו ולהפסידו ממון ממש מש"ה הו"א דשייך בהו דין הזמה וצ"ל הטעם דהני לאו בני כפרה נינהו וכמש"ל ודו"ק בכ"ז היטב מאד:
והנה יש לעיין עוד לשיטת הרמב"ם דס"ל בעדי כופר שהוזמו לוקין ואמאי הרי כשמעידין שהרג השור את האדם א"כ באו לחייב גם השור בסקילה דכתיב סקל יסקל השור וא"כ כשהוזמו ודאי חייבין לשלם להנידון בעד השור שרצו להפסידו ולסקלו וא"כ הרי אמרי' לקמן דף ד' ע"א גבי עדים זוממין כל המשלם אינו לוקה ואיך משכחת כלל מלקות גבי עדי כופר. אמנם הדבר נכון דהרי מקשי' בבבא קמא (דמ"א ע"ב) כיון דמתם קטלי' לי' להשור מועד היכי משכחת לה ומתרצי' כגון דקטל וערק לאגמא ע"ש וא"כ השור חייב בסקילה עוד מכבר שנגח פעם א' וב' והעדים לא באו עתה רק לחייבו כופר ואין משלמין עבור השור ומש"ה שפיר לוקין ולפ"ז באמת לפי אוקימתות אחרות דמוקמי' התם שהרג לג' עכו"ם או לטריפה או לבהמות וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"י מנזקי ממון שנעשה מועד והשור ל"ה חייב בסקילה מקודם רק עתה בעדות זה נתחייב בסקילה וגם משלם כופר אז באמת אם הוזמו כיון שמשלמין השור לבעלים אין לוקין דהוי ב' רשעיות ודו"ק היטב:
שם. ואין נמכרין בע"ע. הנה רש"י ז"ל פי' אם העידו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר והוזמו אבל ברמב"ם ז"ל פי' אם העידו על א' שנמכר בע"ע והוזמו ע"ש. ונלע"ד כיון דלס"ד סבר רב המנונא למימר דהיכא דאית לי' או לדידי' או לדידהו אז אין נמכרין אבל לית לי' לא לדידי' ולא לדידהו שפיר נמכרין א"כ אם העידו על א' שכבר נמכר ולא העידו כלל שגנב א"כ בכה"ג ודאי מקיימין כאשר זמם ונמכרין ולכן פירש"י ז"ל דאיירי שהעידו שגנב ונגמר דינו לימכר כדאמרינן בגמרא אבל אליבא דמסקנא דאמר רבא מקרא ונמכר בגניבתו ולא בזממו אז אפי' העידו ממש שכבר נמכר מ"מ אין נמכרין ומש"ה פי' הרמב"ם שהעידו שכבר נמכר ודו"ק:
שם. א"ל רבא ולימרו לי' אי אנת הוה לך מי הוית מיזדבנת אנן נמי לא מזדבנינן. יש לעיין מה סברא הוא זה אילו אנת הוה לך מי הוית מיזדבן הרי ע"כ איירי שידעו דלית לי' נכסי דאל"כ ודאי יכולין לומר אנן לחייבו ממון באנו ולא למוכרו א"כ כיון דידעי דל"ל נכסי וע"כ מזדבן א"כ מ"ט לא נקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו ומה יתן ומה יוסיף שיש להם ממון הרי באו למוכרו לזה ומש"ה עבדי' בהו כאשר זמם.
ונלע"ד כן דהכי פירושא דגמ', דהרי קיי"ל מקרא דע"ע יוצא בגרעון כסף וכל אימת שמגיע ממון לידו פודה א"ע מיד האדון וא"כ כשבאו לחייבו למוכרו מ"מ אם יהי' לו ממון אח"כ מיד יפדה א"ע וא"כ כיון דאית להו לדידהו נכסי אף דנאמר דנמכרין משום כאשר זמם מ"מ לא זממו שלא יוכל הע"ע לפדות א"ע ובידם תיכף שיפדו א"ע מיד האדון ול"ל שימכרו והכי אמרי' אי אנת הוה לך מי מזדבנת ואף דתזדבן מ"מ כשיגיע ממון לידך תפדה א"ע תיכף ולא זממנו יותר וא"כ הרי בידינו ממון לפדות ולמה מזדבנינא ודו"ק בזה:
שם. אבל היכי דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו מזדבני. יש לי בזה מקום עיון רב לרב המנונא דס"ל דבכה"ג נמכרין בע"ע לפום מאי דאיתא בקידושין (דף י"ד) דמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מה נידון באלו עדים זוממין שמחמת עונש דכאשר זמם נתיר להו איסור לאו דלא יהי' קדש שיהיו מותרים בשפחה כנענית והרי לא עדיפי ממוכר עצמו מחמת דוחקו שאסור בשפחה ורק במכרוהו ב"ד מחמת גניבה רבו מוסר לו שפחה.
והנה לפמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' איסורי ביאה הי"ב דשפחה לישראל מותר מה"ת רק גזיר' חכמים ובע"ע לא גזרו ע"ש וא"כ י"ל גם בנ"ד גבי זוממי' לא גזרו חכמים ושפיר מותרין בשפחה ורבן מוסר להן וכן לפמש"כ הריטב"א ז"ל בקידושין ומובא במלמ"ל פ"ג מהלכו' עבדים דאף מוכר עצמו מותר בשפחה רק שאין רבו כופהו בע"כ ע"ש וא"כ י"ל גם כאן דלא גרעי ממוכר עצמו מחמת דחקו שהרי חייבין לשלם להנידון ולית להו נכסי וכיון דמותרין בשפחה מחמת עונש כאשר זמם שוב רבן מוסר להן בע"כ. אמנם לפ"מ שחלקו כולם, ע"ש במל"מ הנ"ל, דשפחה לישראל אסור מה"ת משום לאו דלא יהי' קדש וגם על הריטב"א פליגי בזה דמוכר עצמו אסור בשפחה א"כ מה דינן של עדים זוממין האלו אם הרב מוסר להם שפחה ואיך איפשר שהם לא גנבו ואין נמכרין מחמת גניבה רק מחמת עונש דכאשר זמם ואיך נתיר להם איסור תורה שפחה לישראל:
ואם נאמר באמת דאסורין בשפחה א"כ איך איפשר לרב המנונא שנמכרין בע"ע משום כאשר זמם הרי אמרי' לעיל בעי' כאשר זמם לעשות וליכא ואז לא עבדי' כלל כאשר זמם וא"כ גם כאן הם העידו שגנב או שנמכר וזממו שרבו מוסר לו שפחה בע"כ דידי' ובדידהו ל"ש זה דאסורין בשפחה וא"כ ל"ש כלל בהו דין הזמה. וגם קשה לרבא ל"ל כלל קרא ונמכר בגניבתו ולא בזממו הרי בלא"ה א"א לקיים בהו דין הזמה וצ"ל ע"כ כיון דהא דהתירה התורה שפחה לע"ע משום כי משנה שכר שכיר עבדך שיהי' עובד בין ביום ובין בלילה ורבו כופהו ע"ז א"כ לרב המנונא דס"ל דנמכרין מחמת כאשר זמם שפיר התירה התורה להם שפחה שיהיו עובדים בין ביום ובין בלילה בע"כ דידהו ומש"ה שפיר צריך קרא לרבא בגניבתו ולא בזממו למעט שאין נמכרין ועדיין יש לעיין בזה ודו"ק בכ"ז היטב:
שם. אמר רבא ונמכר בגניבתו ולא בזממו. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' עדות פסק שאם העידו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין א"כ דמי ממש לעדי ב"ג ועדי גלות וא"כ יש לתמוה טובא אמאי לא מובא במשנה דידן דבע"ע ג"כ אין נמכרין ולוקין דגם ע"ז איכא קרא מיוחד בגניבתו ולא בזממו כמו בגלות הוא ינוס הוא ולא זוממין ועיין בריטב"א ז"ל שכבר תמה ע"ז:
והנה באמת יש לעיין לפום מאי דאיתא לקמן (דף ד' ע"א) במשנה דכל המשלם אינו לוקה גבי עדים זוממין וזה פשוט דהיכא דחייבין לשלם ול"ל ממון מ"מ אינם לוקין שהרי חייבין הן רק שאין להם עכשיו וראי' לזה מכתובות (דף ל"ג) דמקשי' א"כ בטלת מלקות דעדים זוממין וחובל בחבירו ומשני' חובל בחבירו בהכאה שאינו ש"פ מ"ה לוקה ואמאי לא מוקי שלוקין באין להם נכסי א"ו כיון דחייבין ג"ז מיקרי ב' רשעיות וא"כ איך משכחת לזה שיהיו לוקין בהעידו שגנב כיון דע"כ חייבין לשלם לו הדמים שהעידו שגנב אף דלית להו מ"מ הו"ל ב' רשעיות ואין לוקין ואף אם נאמר כשנגמר דינו לימכר כבר נפטר מממון ולא העידו רק שנמכר דידעי דל"ל נכסי הרי אמרי' (קידושין דף י"ח) בגניבתו ולא בכפילו שהכפל נשאר עליו חוב וכמ"ש הרמב"ם בה' גניבה וא"כ חייבוהו עדיין בכפל שמזה אין נפטר ומשום כאשר זמם חייבין הן לשלם לו הכפל וא"כ הו"ל ב' רשעיות ואיך לוקין.
ואפשר דמש"ה כתב הרמב"ם שהעידו שנמכר בע"ע היינו שהם אינן יודעין כלל מגניבה ומכפל רק מעידין שנמכר מ"מ כיון שהוזמו א"כ ביקשו להפסיד הנידון דמי השכירות ששוין מעשי ידיו שהעידו ששייכין להאדון ובודאי חייבין לשלם לו וא"כ שוב איך אפשר שלוקין וזה קושיא גדולה לע"ד:
וצ"ל דאיירי שהעידו שנמכר ג' שנים סמוך ליובל ובאמת השכיר עצמו זה הנידון להאדון לשכיר ולא לעבד וא"כ בכה"ג לא הפסידוהו כלל להנידון דמגניבה וכפל אינן יודעין ומעשי ידיו בלא"ה שייכין להאדון דשכיר שלו הוא ומ"מ העידו שקר שא"י לחזור בו באמצע הזמן וגם שמוסר לו שפחה משא"כ בשכיר ומש"ה לוקין וגם משכחת לה שהעידו שגנב פרוטה ונמכר סמוך ליובל בפרוטה והיו שם ג' עדים שהקרן והכפל ב' פרוטות ולפ"מ דאיתא לקמן (דף ה' ע"א) במשנה דמשלשין בממון א"כ אינו מגיע לכ"א פרוטה רק פחות מפרוטה ובכה"ג כתבתי שם ב"ה דל"ה ב' רשעיות ושפיר לוקין עמש"כ שם ב"ה בארוכה במשנה דף ד' ע"א ע"ש:
ולפי"ז שוב לא משכחת דין זה שיהי' לוקין בהעידו שנמכר בע"ע רק במציאות רחוק ומש"ה אינו מוזכר דין זה במשנה שמביאה רק הדינים שלוקין ובברייתא מובא שאין עושין להם דין הזמה וזה שפיר משכחת תמיד אבל משנה דידן מביאה הדינין שאין עושין דין הזמה רק שלוקין וזה לא משכחת רק במציאות רחוק ומש"ה השמיטו במשנה דין זה ודו"ק בכ"ז היטב מאד:
שם. ולימרו לי' אנת אי הוה לך מי הוית מיזדבנת אנן נמי לא מיזדבנינן. כבר פירשתי לעיל מה דתמוה הרי כיון דידעי שאין לו נכסי ובאו למוכרו אמאי לא נעשה בהם דין הזמה אף דאית להו נכסי למכרם לעבדים. ונלע"ד עוד לפרש דאמרי' בקידושין (דף י"ח ע"א) בגניבתו ולא בכפילו וכ' הרמב"ם ז"ל שהכפל נשאר על הגנב חוב וגם אי' התם בש"ס שאם שוה הגנב דינר יותר מגניבתו אינו נמכר וא"כ לעולם חייב העבד שמכרוהו ב"ד בכפל וא"כ יוקשה לכאורה הרי דנין אותו בב' רשעיות שנמכר וגם חייב ממון של הכפל וקיי"ל רשעה א' אתה מחייבו ואי אתה מחייבו ב' רשעיות.
אמנם ז"א דהרי הגנב אין מחייבין אותו רק רשעה אחת ממון קרן וכפל רק אם אין לו לשלם הקרן מוכרין אותו כדי שישלם הגניבה וזה ל"ה רק מחמת תשלומין ומעתה אם נאמר דהזוממים אף דאית להו נכסי מ"מ ימכרו לקיים כאשר זמם א"כ נדון אותם בב' רשעיות שימכרו לע"ע וגם מחויבים לשלם כפל לנדון שזממו להפסידו והרי עדים זוממין ג"כ אין עושין להם ב' רשעיות כדאי' לקמן דף ד' וע"כ צ"ל שגם הם אין חייבים רק ממון קרן וכפל ואם לית להו נמכרין כדי לשלם להנידון ול"ה רק תשלומין ומעתה אם אית להו לשלם ע"כ אין נמכרין וזה דמקשה בש"ס ולימרו לי' אנת אי הוה לך מי הוית מיזדבנת זה א"א דא"כ הי' ב' רשעיות שימכרו וישלמו כפל אנן נמי לא מיזדבנין לקיים כאשר זמם דא"כ הוי לדידן ב' רשעיות להמכר ולשלם כפל לנידון וע"כ שאין אנו חייבין רק תשלומין וכיון דאית לן נכסי הרי אנן משלמין ולא מיזדבנינן ודו"ק בזה היטב:
שם. משום רע"ק אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן מ"ט קנסא הוא וקנס אינו משלם ע"פ עצמו. לכאורה יש לה"ר מכאן לשי' רש"י דס"ל (לקמן דף ה' ע"א) דכל חייבי מיתות שמודה נפטר דאל"כ אמאי לא אמר רע"ק גם שאינו נהרג הזומם עפ"י עצמו דהוי קנסא דין כאשר זמם ומודה בקנס פטור א"ו דבכל חייבי מיתות הדין כן שאם מודה מיפטר ומש"ה לא אמר אך שאינו משלם ע"פ עצמו. אמנם יש לדחות דע"כ איירי כאן שאינו משלם ע"פ עצמו ולא באו העדים אח"כ דאל"כ וודאי חייב לשלם כדאי' בב"ק דף ע"ה ואף לרב דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ היינו דוקא בגנב שעכ"פ מחייב עצמו בקרן אבל היכי דלא מחייב עצמו במידי חייב כדאי' התם וא"כ כאן בזוממין לא מחייב עצמו במידי אם באו עדים אח"כ וודאי חייב וע"כ איירי רע"ק שלא באו עדים אח"כ וא"כ בכה"ג פשיטא שאינו נהרג דאין אדם נהרג עפ"י עצמו ודו"ק:
תוס' בד"ה ומה הסוקל בסופו. דאיכא לאוקמי קרא כאשר זמם כשהן מעידין שמחוייב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה. עיין מוהרש"א ועיין בנודע ביהודה קמא חאה"ע סי' ע"ב ע"ג ע"ד שהאריך בדבר הזה ע"ש: