רש"י/ויקרא/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא יט

ב

דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרב גופי תורה תלויין בה (ספרא):

קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זנה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם (ויקרא כא), ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו (שם), קדשים יהיו, אשה זנה וחללה (שם):

ג

איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו: אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה (ספרא. קידושין ל'):

אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים (שם):

ואת שבתתי תשמרו. סמך שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות (בבא מציעא ל"ב):

אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתר את דבריו, ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא (קידושין ל"א):

ד

אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב:

ואלהי מסכה. תחלתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך עושה אותם אלוהות (ספרא):

לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר לא יהיה לך (שמות כ), לא שלך ולא של אחרים:

ה

וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' (ספרא):

לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח, שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:

לרצנכם. אפיי"צימנטו, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכון לשחט (זבחים מ"ז. חולין י"ג):

ו

ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו תשחטוהו על מנת זמן זה שקבעתי לכם כבר:

ז

ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' (ויקרא ז), תנהו ענין לחוץ למקומו. יכול יהיו חיבין כרת על אכילתו, ת"ל והנפש האכלת ממנו עונה תשא, "ממנו" ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו (זבחים כ"ח):

פגול. מתעב, כמו ומרק פגלים כליהם (ישעיהו ס"ה):

ח

ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר, ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מעטו הכתוב, וזה בנותר גמור מדבר, ובמסכת כרתות (דף ה'), למדוהו מגזרה שוה:

ט

לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו (עי' ספרא):

ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת קצירה, אחת או שתים, אבל שלוש אינן לקט (פאה פ"ו):

י

לא תעולל. לא תטל עוללות שבה, והן נכרות. איזהו עוללות, כל שאין לו לא כתף ולא נטף (ספרא):

ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה:

אני ה' אלהיכם. דין לפרע. ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו' (משלי כ"ב):

יא

לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחיבין עליו מיתת בית דין:

ולא תכחשו. לפי שנאמר (ויקרא ה), וכחש בה משלם קרן וחמש, למדנו ענש, אזהרה מנין, ת"ל ולא תכחשו:

ולא תשקרו. לפי שנאמר (שם), ונשבע על שקר ישלם קרן וחמש, למדנו ענש, אזהרה מנין, ת"ל ולא תשקרו:

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך לשבע לשקר:

יב

ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ), יכול לא יהא חיב אלא על שם המיחד, מנין לרבות כל הכנויין, ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי (ספרא):

יג

לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר (בבא מציעא ס"א):

לא תלין. לשון נקבה, מוסב על הפעולה:

עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר ולא תבוא עליו השמש (דברים כד), מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעלתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות (בבא מציעא ק"י):

יד

לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, ת"ל בעמך לא תאר (שמות כב), אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיחד שהוא בחיים, אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים (ספרא):

ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכר שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו (שם):

ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

טו

לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדין המקלקל את הדין קרוי עול, שנוי ומשקץ, חרם ותועבה, שהעול קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עשה עול (דברים כה), והתועבה קרויה חרם ושקץ שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו וגו' (שם ז'):

לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה, והעשיר חיב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות (ספרא):

ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אבישנו ואראה בבשתו, ענש יש בדבר לכך נאמר ולא תהדר פני גדול:

בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. ד"א: הוי דן את חברך לכף זכות (שבועות ל'):

טז

לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע, או מה ישמעו רע, לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיי"מנט בלעז. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה, לא תלך רכיל, הלכי רכיל נחשת וברזל (ירמיהו ו'), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מלשני בסתר רעהו (תהילים ק"א), לשון רמיה (שם ק"כ), לשון מדברת גדלות (שם י"ב). לכך אני אומר שהלשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א וגימ"ל בכ"ף וקו"ף, ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן וירגל בעבדך (שמואל ב י"ט), רגל במרמה לאמר עלי רעה, וכן לא רגל על לשנו (תהילים ט"ו), וכן רוכל, הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכן המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעירות, נקרא רוכל לשון רוגל. לא תיכול קורצין כמו ואכלו קרציהון די יהודיא (דניאל ב׳:כ״ה), אכל ביה קורצא בי מלכא (ברבות נ"ח). נראה בעיני שהיה משפטם לאכל בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו'), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרץ בעיניהם ולרמז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו (סנהדרין ע"ג):

אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן לפרע:

יז

ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים (עי' ספרא):

יח

לא תקם. אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני את קרדמך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו, אע"פי שאינו נוקם (ספרא. יומא כ"ג):

ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה (ספרא):

יט

את חקתי תשמרו. ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. חקים, אלו גזרת מלך שאין טעם לדבר:

ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב), יכול לא ילבש גזי צמר ואניצי פשתן, ת"ל "בגד", מנין לרבות הלבדים, ת"ל "שעטנז", דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, טישט"יר בלעז, כמו "חזיין לנזאי דאית בהון" (מועד קטן י"ב), שאנו מפרשין לשון כמוש, פליש"טרא, ולשון שעטנז פרש מנחם מחברת צמר ופשתים:

כ

נחרפת לאיש. מיעדת ומיחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חרין המארסת לעבד עברי שמתר בשפחה הכתוב מדבר:

והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף:

או חפשה. בשטר (ספרא):

בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחיבה מיתה כי לא חפשה ואין קדושיה קדושין גמורין: ורבותינו למדו מכאן (מכות כ"ב), שמי שהוא במלקות תהא בקריאה, שהדינים המלקין קורין על הלוקה "אם לא תשמר לעשות וגו' והפלא ה' את מכתך וגו'" (דברים כח):

כי לא חפשה. לפיכך אין חיב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חפשה קדושיה קדושין וחיב מיתה (ספרא):

כב

ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזיד כשוגג (ספרא):

כג

וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מלהנות ממנו:

שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו. יכול אם הצניעו, לאחר שלוש שנים יהא מתר, ת"ל יהיה, בהויתו יהא (ספרא):

כד

יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' (ויקרא כז), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומות ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן, ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים (עי' בראשית ל"ה):

כה

להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו, תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פרות הנטיעה. היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו (ספרא):

אני ה'. אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמר הבטחתי:

כו

לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (דף ס"ג): אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חלין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:

לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך (ספרא):

ולא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת (סנהדרין ס"ה):

כז

לא תקפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגל סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:

פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו (מכות כ'), והן חמש, שתים בכל לחי ולחי, למעלה אצל הראש שהוא רחב, ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו, מקום חבור שני הלחיים יחד (שבועות נ'):

כח

ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:

וכתבת קעקע. כתב מחקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם:

קעקע. לשון והוקע אותם (במדבר כ"ה), והוקענום (שמואל ב כ"א), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחקין ותחובין בקרקע, פורפו"ינט בלעז:

כט

אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין (סנהדרין ע"ו):

ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן, הארץ מזנה את פרותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר (ירמיהו ג'), וימנעו רביבים וגו' (תוספתא, קידושין א'):

ל

ומקדשי תיראו. לא יכנס במקלו ובמנעלו ובאפנדתו ובאבק שעל רגליו (ברכות נ"ד). ואע"פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתתי תשמרו, אין בנין המקדש דוחה שבת (ספרא):

לא

אל תפנו. אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר (סנהדרין ס"ה):

אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם, אתם מטמאין לפני ואני מתעב אתכם:

אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפין במי (ספרא):

לב

מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, ת"ל זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה (קידושין ל"ב):

והדרת פני זקן. איזהו הדור, לא ישב במקומו ולא יסתר את דבריו: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך , שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך (שם):

לג

לא תונו. אונאת דברים. לא תאמר לו אמש היית עובד ע"ז ועכשו אתה בא ללמד תורה שנתנה מפי הגבורה (בבא מציעא נ"ח):

לד

כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך (שם נ"ט):

אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני:

לה

לא תעשו עול במשפט. אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (פסוק ט"ו), ומהו משפט השנוי כאן, הוא המדה והמשקל והמשורה, מלמד שהמודד נקרא דין, שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול, שנאוי ומשקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדין, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם (ספרא):

במדה. זו מדת הארץ (שם):

במשקל. כמשמעו:

ובמשורה. היא מדת הלח והיבש (בבא מציעא ס"א):

לו

אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן:

איפת. היא מדת היבש:

והין. זו היא מדת הלח:

אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. ד"א אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן לפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירין בהם (בבא מציעא ס"א):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.