אור החיים/ויקרא/יט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אור החיים
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אור החיים TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png יט

ב[edit]

אל כל עדת וגו'. טעם אומרו אל כל אמרו ז"ל בת"כ לפי שפרשה זו רוב גופי התורה תלוים בה נאמרה בהקהל והגם שכל מצוה ומצוה ממצות התורה היה משה אומר' לכל ישראל כאמור בברייתא הובא' בעירובין תירץ הרא"ם שהיו נכנסים כת אחר כת משא"כ בפ' זו שנכנסו יחד ע"כ וקשה לדבריו אם כוונתו באומרו שהיו נכנסים כת אחר כת על ישראל שהיו באים אחר הזקנים א"כ משה הי' אומר יותר מחמשה וששה פעמים ולפי חשבון הפעמים שמנה התנא שם שיש ביד כל אחד ד' אינו משמע כן שכ' וז"ל נכנסו כל העם וכו' נמצאו ביד אהרן ד' ואם כוונתו באו' כת אחר כת הוא על כת של אהרן ונדב ואביהוא וכת של הזקנים וכו' שבשאר הציוויים היו נכנסים זה אחר זה וכאן נכנסו יחד אהרן נדב ואביהוא והזקנים והישראלים הנה במה שנעמוד על עקרן של דברים למה משה נהג בכל המצות בסדר זה ולא היה שונ' לכולם יחד ד"פ ונמצאו לכל א' מישראל ד"פ מפי משה שהוא יותר טוב מלשמוע הד' פעמים פעם ממשה וב' וג"פ מזולתו אלא הטעם הוא לא' מב' דברים או לעשות כבוד להדרגת ישראל כבוד לאהרן כבוד לבניו כבוד לזקנים ואח"כ לישראל או לצד שכל א' למד בפני עצמו מפי משה כשיחזור אהרן לבניו וכשיחזרו בניו לזקנים והזקנים לישראל מאמצעות זה יהיה ניכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות כשיחזרו הדברים זה לזה מה שלא היה הרגש זה אם היו כלם שומעים מפי משה הד"פ ודבר זה יושכל בלב שומע א"כ לב' הדרכים יותר נכון לעשות בסדר זה גם במצוה זו בין לטעם לעשות כבוד לאהרן כו' למה יגרע כבוד אהרן וכו' כאן בין לטעם שיכוין הדברים לשומעים אדרבה כאן יצטרך להיות הדבר יותר לצד שהם גופי התורה ואם לצד שיאמר משה המצוה בדרך כללי לכל ישראל הלא גם בסדר הראשונות ישנה לבחינ' זו שישנו לדיבורו של משה כללי לכל ישראל כשנכנסין כל ישראל ושונה להם משה במעמד גם אהרן ובניו והזקנים וא"כ מה כיעור בסדר הרגיל שצוה ה' כאן לשנות שאין זה אלא גרעון. אכן הנכון בעיני הוא כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים וכאן צוה ה' שידבר לכל עדת ישראל אנשים ונשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה ובסמוך יתבאר הכתוב באופן אחר:

ואמרת אליהם. טעם שכפל לו' ואמרת לדבריהם ז"ל שאמרו כי לצד שרוב גופי התורה כו' לזה עשה בה ג"כ כסדר נתינת התורה שדבר בה רכות וקשות כה תאמר וגו' ותגד ואמר דבר ל' קושי ואמרת אמירה רכה ובסמוך יתבאר הכתוב באופן אחר:

קדושים תהיו. צ"ל מה הוא המכוון של מצוה זו. ונראה שבא הכ' לתת עשה על העריות שציוה עליהם בפ' הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה. עוד ירצה ע"ד או' ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה והוא מאמר הכ' קדושים תהיו במ"ע בבא עבירה לידו שיתרחק מעשות' ובזה קיים מ"ע שנצטוו במאמר קדושים תהיו והוציא זכרון מצוה זו בל' זה של קדושים לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש והוא מאמרם ז"ל ג"כ ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל לו' כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשג' זו. גם בזה יתישב טעם כפל דבר ואמרת כי יש כאן דיבור קשה בערך העובר שיוסיף עונש עשה ויש כאן מעלה וכבוד למקיימו שיקרא קדוש ואולי כי דוקא בנ"י הוא שישנם בבחי' זו משא"כ אומות העולם לו יהיה שיפרוש אדם עצמו מבחי' העריות האסורות לו או אפילו שאינם אסורות אעפ"כ מושלל הוא מבחי' הקדושה ולז"א אל וגו' בנ"י ובסמוך יתבאר באופן אחר:

כי קדוש אני וגו'. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה וכי יתחייב הדבר ליציר כפיו להדמות לקונו והלא הרבה הדרגות ישנם באלהי ישראל ואינם מושגים בישראל ואם כונתו לומר טעם הציווי שהוא חפץ בדבר לצד אלהינו קדוש חפץ שגם עובדיו יהיו כמו כן ולא טעם המתחייב ועד עתה אין אני יודע למה יתחייב הכ' לתת טעם ורז"ל נראה שמקושי' זה הרגישו ודרשו בת"כ וז"ל אם אתם מקדשים עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ע"כ וכפ"ז תהיה כוונת כי קדוש וגו' הודעת תועלת הנמשך והודעת הפכו כמו שסיים שם התנא ואם אין אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשת' אותי ע"כ ואולי כי גם לזה כוון בכפל דבר ואמרת לקושי' הנמשך אם לא יקדשו עצמם ולרוממו' הנסבב אם יקדשו עצמן.

עוד נראה לפ' הכתוב עז"ה כי לצד שצוה ה' על בחי' תאוה הקבוע' בטבע אנושי והוא תאוה השולטת על הרצון וכבר כתבתי בפ' הקודמת בפסוק כמעש' ארץ מצרים וגו' כי בחי' זו אין יכולת באדם לשלוט עליה אלא בגדר הריחוק בבחי' החושב ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיי' המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצ' רע מבחי' זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם וא"כ ממה נפשך יעשה מצו' דרך גבר בעלמ' לקיים מינו הנה הוא מושלל משמיר' העריות ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצו' פו"ר ומצו' יבום אשר ע"כ בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קודש קדושים תהיו פי' שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצו' לעשות' פי' שלא יעשה הדבר לתאו' הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשו' דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפילין בזרועו וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו והוא מאמרם ז"ל יהיה דומה כמו שכפאו שד ולאיש כזה קדוש יאמר לו ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטע' טעם הדבר ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה כי הרגשתו גדולה ומעורר' כל החושים וההרגשות וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר וא"כ חזרנו לחששא הראשונה לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם פי' ע"ד אומרם ז"ל כי כל העושה מצוה אחת שמו ית' הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצו' כי תיבת המצו' בו רמוז שם מ"צ בא"ת ב"ש י"ה ואותיות ו"ה הרי הוי"ה וכבר כתבתי במקומות אחרים טעם שחצי השם בא"ת ב"ש וחצי נגל' וא"כ בעשות האדם הדבר לשם מצו' הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה והוא אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם דקדק לומר אלהיכם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה ע"ד אומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו:

עוד ירצה באומרו כי קדוש אני וגו' פי' לצד שיש מאמרו יתברך בתורה שעם בני ישראל הם דבוקים בהקב"ה דכתיב ואתם הדבקים וגו' וע"י עבדיו הנביאים כתוב לאמר כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אתכם כל בית ישראל מעתה בא הקב"ה בטענה הנשמע' ואמר קדושים תהיו והטעם כי קדוש אני וא"ת ומה לתבן את הבור לז"א ה' אלהיכם כאן רמז השראת שכינה בדבקתו לה' כאמור בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם:

עוד ירצה שלא יאמר אדם שלא אסר הכ' אלא מעשה העריות אבל לא בחינ' החושב והסתכלות ושאר דקדוקי התיעו' אשר רבו וכבר רמזו מהם רז"ל כגון המרצה מעות מידו ליד אשה וכו' כמו שדרשו בפסוק יד ליד וגו' וכאן צוה ה' על הדברים ההמה וכיוצא בהם שצריך להרחיק עצמו מהכיעור ומהדומה לדומה לו כדי שלא יבא להכשל אפילו בדקדוקים ההם וכמאמר הזוהר בפ' אל תפנו אל האלילים והוא מה שצוה במאמר קדושים תהיו לבל יבא לידי החוש' ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה כמאמר הכתוב לא יהיה טהור מקרה לילה ולצד שיאמר אדם הלא דבר זה אינו ברשותי שהגם שאשמור עצמי ביום אעפ"כ בלילה אין הדבר תלוי בידי לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם וכיון שאני קדוש ואני עמכם אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי זולת אם אדם יחשוב בבחינת הרע אז שולל ממנו השראת שכינה ושורה עליו בחינת הרע והוא ההדרוקן המכסה פני איש רע ואז יבא לידי קרי בלילה:

עוד ירצה עז"ה קדושים תהיו לשון עתיד פירוש אין הפסק למצו' זו כי כל שער מהקדושה אשר יכנס עדיין ישנו בגדר הכנס' שער אחר למעלה ממנו כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנ' לכל הרוצה ליטול את השם וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו ומשה עולה על גביהן ואולי שיכול להיות הדרג' גדולה ממשה יהיה מדרגות מלכנו משיחנו המעוטר בעטרי עטרות כמובן מפסוק ונחה עליו רוח ה' וגו' ולדברי רז"ל כי משה שהי' הוא הגואל העתיד וכמו שהארכנו בפירושן של דברים במקומן אם כן אין שיעור וגבול להדרגות הקדושה לז"א תהיו כי מצוה זו אין לה הפסק ותמיד ישנ' בגדר מצו' זו להיות קדושים ונתן טעם לדבריו כי קדוש אני ה' אלהיכם שאין שיעור אל קדושתו יתברך וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמו' לקונם בהפלגת הקדושה ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבא בהם. עוד ירצה בנתינת הטעם כי קדוש וגו' פי' ולפי ערך גדולת קדושתו ית' צריכין להתקדש כי לצד שאנו מכיני' עצמינו להשראת שכינה על ראשינו צריכין לשער גודל קדושתו ית' כדי לעשות המוכן לדבר כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט למאכסן שר וגדול וק"ו מלך וק"ו בנו של ק"ו מלך המלכים וק"ו וכו' מלך העולם אשר לו המלוכה שכל מה שיעשה עדיין ישנו בקום עשה כי אין שיעור די להצריך עשות ולזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם פי' ולערך קדושתי אני מצוה שתכינו עצמכם בכל יכולת המושג:

ותמצא שאמרו ז"ל אם הראשונים כמלאכים וכו' ואם הראשונים אנשים וכו' הראת לדעת כמה צריך אדם עשות בהתקדשותו צא ולמד כמה היו משתדלים בעבודת ה' הראשונים ממעשה ראב"ע שיצתה פרת שכנתו ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים הגם כי כפי דעתו היה מותר ואמרו בירושלמי שהושחרו שיניו בתעניות על הדבר ההוא ולזה כיון באומרו דבר לשון קושי לצד הפלגת הציווי ולצד בחי' המושג אמר ואמרת ואמר אל כל עדת בני ישראל לבל יאמר אדם שאין מצוה זו הגדולה לכל איש ישראל ולא דבר הכתוב אלא ליחידי סגולה לזה אמר אל כל עדת וגו' שכלם ישנם בגדר מצוה זו והוא מאמרם ז"ל יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו.

עוד ירצה קדושים תהיו כמלאכים הנקראים קדושים ככתוב ואמר אחד קדוש והוא על דרך אומרו אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם ולצד שהקב"ה השרה שכינתו בתוך בני ישראל ועשאם בני פלטין שלו במקום המלאכים וצא ולמד מה שאמרו בס' הזוהר על זמן שהשרה הקב"ה שכינתו בתחתוני' כמה היתה הרגשת בני עליון על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלוסי המלאכים ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרי' שהן הנה מלאכיו ולהם יקרא קדוש' וכשנכנסת' בגדר זה להיות אוכלוסי במקו' המלאכי' צריכין להיות קדושי' ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באומרו ה' אלהיכם:

ג[edit]

איש אמו וגו'. טעם סמיכות מצוה זו למצו' קדושים נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות והוא ע"ד מאמר ז"ל שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו' ושמעתי משם אנשי אמת כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן ותמנעהו מבוא אל התיעוב והוא אומרו סמוך למצו' העריות אביו ואמו תיראו ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש:

גם ירמוז כי בעשותו המזימתה יבזה כבוד אביו ולזה יצו האל סמוך למצות העריות מצות מוראו של אב ואם הא למדת שאם גילה עריות בטל מצות מור' אב ואם שגרם להם זלזול שיאמרו ארור שזו ילד וכו' ולדרך זה הקדים האם לאב לצד שהיא נוטלת החרפה ביותר ע"ד אומרו ובן כסיל תוגת אמו. ולדרך זה הרווחנו טעם נכון גם בסמיכות ואת שבתותי תשמרו והוא ע"ד אומרו ז"ל בזוהר כי ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע ואמרו בזוהר חדש כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק והוא סוד השלום ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין הפורס סכת שלום והוא בחינת יסוד הכל ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינ' זו והוא מה שאמר כאן ואת שבתותי ב' שבתות א' שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש וא' שמירת שבת ושניהם בחינה אחת ולזה נקראים שניהם אותות בשבת אמר אות היא ביני וגו' ובמיל' אמר והיה לאות: ותדע כי ב' הבחינות בערך המעשי' הם ב' אבל בערך המסובב מהם הוא בחינ' אחת והשומר אחד מהם יסובב התיקו' והתקשרו' נפשו בב' המצות ולזה אמר ואת שבתותי:

ואביו תיראו. בת"כ אמרו שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם דכתי' כבד את אביך ואת אמך וגו' ובמקום אחר הקדים אמו וכו' לומר ששניהם שקולים אבל אמרו חכמי' האב קודם לאם גם הבריית' הובא בקידושין דף ל"א דרש רבי וז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וגו' שבן מכבד לאמו וכו' לפיכך הקדים כבוד אב וכו' וגלוי וידוע וכו' שהבן מתיר' מאביו וכו' לפיכך הקדים ה' מורא האם וכו' ע"כ וקשה לי לב' הדרשות כי כשנשכיל בענין בב' הכתובים החשיב הכ' האב יותר מהאם בפסוק כבד וגו' הסמיך האב לכבוד באומרו כבד את אביך גם בפסוק זה הסמיך האב למור' באומרו ואביו תיראו ובדרך הזה מצינו לרז"ל שדרשו בכמה מקומות והן אמת אם לא היה דין יוצ' מדרך זה הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשו' נתונה לנו לפרש הכתוב הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשוני' כל שאין הדין משתנה אבל במה שלפנינו ישתנה הדין אם נתגרש' האם כי לפי מה שפרשנו שהתור' הקדימ' בב' המקראות האב לאם אם יאמר אביו השקיני מים ואמו אומרת השקיני מים צריך להקדים אביו לאם ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים אלא לצד שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו אם נתגרשה שאין טעם זה רצה יקדים לאביו רצה יקדי' לאמו וכן אמרו שם בקידושין בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע וז"ל נתגרשה מהו א"ל הטל להם מים בספל וכו' ע"כ הרי לסברת ר"א שקולים הם ממש ואולי כי לפי מה שדרשו ז"ל שם בת"כ וז"ל איש אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש סיפק בידו אשה אין סיפק בידה לעשו' ע"כ הנה לדברי בריית' זו נאמר איש למעט אשה בענין הכבוד אמור מעתה שלענין הכבוד נאמר איש אמו וגו' ובאם אינו ענין וכפ"ז ישנה להקדמת אם בבחינ' הכבוד וכל זה ליישב ברייתא דת"כ אבל לדרשת רבי שדרש שהקדי' הכתוב אם לאב בבחינ' המור' וכו' עדיין קשה ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה ואין יוצא מזה דין הדרש' תדרש שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אב לאם שהיה לו לו' איש יירא אמו ואביו והגם שהוכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר איש למעט אשה מחייוב הכבוד ולו' תיראו לרבות בבחינת המור' אעפ"כ סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב והאגדה נתלית ברמז כל שהו':

עוד נראה לו' כי התנאי' לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם מטעם שהכתוב הוכרח במעשיו לדבר בסדר זה איש וגו' תיראו כדי שנדרוש מיעוט ורבוי בנשים וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון ואמר תיראו לבסוף לא להסמיך לה האב כדי שיהי' במעל' יותר מהאם אלא לדרוש ממנ' רבוי חיוב האש' בכבוד הורים:

עוד נרא' לו' טעם שאמר לשון יחיד וגמר אומר ל' רבים נתכוון לו' כי כשהבן יהיה ירא מאביו גורם ג"כ שבנו יהיה ירא ממנו אב"א למה שקדם בדברינו במקומו' אחרי' כי שורשי הקדוש' ונגדיה' הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדי' ואב"א מדרך המוסר כי כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו יפקע כלילת מורא ג"כ ממנו וכשאדם ירא מאביו וכו' והבן לוקח מוסר גם ישרישו בנפש הבן בחי' מפעל הטוב ונמצא מקיים ב' מוראי' והוא אומרו איש ל' יחיד תיראו ל' רבים כי במורא א' יראים ב' וזה אומר' מצוה גוררת מצוה:

או יאמר ע"ד מה שפסק הטור סי' ר"מ וז"ל ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרי' גבי הניח להם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם ופריך בש"ס והלא לאו עושה מעשה עמך ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו עכ"ל סובר הרב שאין להחזיקו בעשה תשוב' אלא כשראינוהו שעשה דוקא והוא מאמר הכתוב איש אמו ואביו פי' איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם לזה תיראו אבל מי שמזלזל בכבוד אביו ואמו פטור ממורא ותיבת אמו ואביו חוזרת לאיש המוליד ונמשכת ג"כ לתיראו להגיד על מי באה מצו' תיראו והבן וגם לפי מה שכתבתי בחבורי פר"ת ועמדנו דברי רמב"ם שכ' שמן הסתם מוחזק וחזר בתשוב' והוכחתו מההיא שאמרו בש"ס באומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור וכו' שאנו אומרים עשה תשובה הגם שלא ראינוהו שעש' וכו' ודחינו ראית הטור שהביא מהניח להם אביה' פרה גזולה כי שאני ההוא שמעשיו מוכיחים שלא חזר בתשובה שהרי עודנה לפרת חטאתו עומד' חיה אף כי אחרי מותו אבל כל שאין הוכחה כזו מן הסתם יעמוד בחזקת שחזר גם לפ"ז יעמדו דברינו בזמן שאנו רואים ודאי שאינו מכבד ואין מקום לחוש לתשובה וכדומ' להניח פרה גזולה איש כזה פקע כבודו ומוראו מבניו כאשר עשה:

עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל בההיא עובדא דההוא גברא וכו' ושמע ושמתי' משום לפני עור לא תתן מכשול והוא מאמר הכתוב כאן תיראו לשון רבים הגם שלא צוה אלא לאחד דכתי' איש אעפ"כ המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא לבל יגרום למצוה שלא ירא שלא יסובבהו ליכשל:

ואת שבתותי תשמרו וגו'. רז"ל אמרו מנין שאם אמר לו חלל שבת וכו' שלא ישמע לו דכתיב איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אני ה' שאתה ואביך חייבין בכבודי ע"כ. הנה לטעם אתה ואביך וכו' שדרשו מאומרו אני ה' מובן כי כמשפט הזה יהיה בכל מצות התור' הגם שאינם חמורים כשבת כגון השבת אבידה וליטמא למתים א"כ למה לא הסמיך אלא מצות שבת שהי' חמורה שהיה לו להסמיך מצוה אחרת קלה גם בזה לא היה צריך לנתינ' טעם אני ה' להביא ממנה שאר מצות קלו' ויתבאר ע"פ מ"ש רמב"ם בפ"ה מה' ממרי' וז"ל היו אביו ואמו רשעים גמורים וכו' אסור לו להכותם וכו' ע"ש ודייקו כל האחרוני' כי דוקא להכות' אסור אבל כבודם ומוראם אינו חייב בו והעליתי בחיבורי על יו"ד בישוב דברי רמב"ם עם מה שכ' בפ"ז מהל' ממרים שחייב לכבדם כי לא כ' כן אלא במי שעבר קצת עבירות לתיאבון באקראי וכאן מדבר במי שהוחזק ברשע גמור ולזה דקדק בלשונו רשעים גמורים ולא הספיק לומר רשעים וסובר אני שרשעים גמורים הם עוברים על כל העבירות הבאות לידם אלו אינו חיוב על הבן לירא מהם ולכבדם והוא מאמר הכתוב כאן איש אמו ואביו תיראו ותנאי הוא דבר ואת שבתותי תשמרו כלכם אבות ובנים ודוק מינה שאם האבות לא שמרו שבתות ה' הרי פקע מצו' מורא' כי שקול שבת כנגד כל התורה כולה ונקרא רשע גמור:

עוד יתפרש כל הכ' בדרך רמז בהעיר עוד למה אמר שבתותי לשון רבים ולא לשון יחיד כדרך הרגיל בכל התורה ורז"ל אמרו שבא ליתן שמיר' אחת לשבתו' הרבה והכוונה בזה שאם עשה מלאכות הרבה בשבתו' הרבה בהעלם שבת אינו חייב אלא חטאת א' ונראה ע"ד מה שאמרו בס' הזוהר כי שבתותי ירמוז ללילה וליום וז"ל דא שבתא ומעלי שבת' כי לילה כיום יתקדש ולצד שבחי' לילה אינו שוה לקדושת יום כי הלילה הוא בחי' אור המתיחס אליו כלה והוא בחי' שמור והיום הוא בחי' אור עליון המתיחס אליו בחי' חתן המשפיע באור הליל' כידוע ליודעי חן ולזה יתייחס אליו זכור ולזה אמר בזוהר כי סעוד' לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין וסעודת יום היא סעוד' עתיקא קדישא אב הרחמים ולזה יקרא קידוש היום בל' חז"ל קידושא רבא ושמעתי גם ראיתי כתוב מעשה שבימי ראב"ע עמד טועה אחד וכ' בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואח"כ הלילה ונתגלה הדבר להרב ע"י נס וסתר מועצותיו וכו' דרשו מעל ספרו וכנגד דעת טועה זה דבר הכתוב איש אמו ואביו תיראו הקדים אם לאב והשוה למצוה זו מצות השבת ואמר ואת שבתותי שהם לילה ויום וכו' לו' שגם בהם יקדים בחי' האם שהיא לילה לבחי' האב שהוא היום שכסדר הורים כן סדר שבתות מעלי שבתא ושבתא ולא כדע' הטועים הנזכרת:

ד[edit]

אל תפנו. אומרו לשון פניה לאסור מחשבת ע"ז שלא יהיה פונה בדעתו לחשוב בה. ולהשכילך על דבר אמת דע כי בחי' אלהים אחרים תתיחס לה בחי' אחוריים וכשהאדם חושב בה הם פונים אותם לצד פנים והמשכיל יבין:

האלילים אמר ל' רבים לצד שבחי' הרע היא בחי' הפירוד ואין חלק בה שיהיה לאחד ולזה כשיזכיר הכתוב אלהים אחרים יזכירם בכינוי רבים:

ואלהי מסכה וגו'. קשה והלא צוה בדרך כלל על כל האלילים שלא לפנות להם ומה צורך לחזור ולצוות על זה. עוד למה אמר לכם ואולי שיכוין למה שאמרו ז"ל כי בעשו' האדם מעשה הגון תשרה עליו שכינה ובעוברו פי ה' האבר שבו חטא שורה עליו רוח הטומאה והוא מסך המבדיל בינו ובין אלהיו כדרך אומרו עונותיכם מבדילים וגו' והוא מאמרו כאן ואלהי מסכה פי' אלהים שהם מסכים מבדילים אתכם ממקור החיים לא תעשו אות' לכם הא למדת שהפונה לע"ז גורם מסך המבדיל בינו ובין קונו ולזה גמר אומר אני ה' אלהיכם לו' ממי הוא נבדל מצד המסך הלז:

עוד יכוין באומרו אני ה' אלהיכם כי במה שישמור עצמו מאיסור זה של ע"ז בזה ה' אלהיו ע"ד אומרם כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה:

ובדרך רמז יכוין ע"ד אומר' ז"ל בפסוק לולי פני יהושפט וגו' מכלל שאסור להסתכל בפני אדם רשע והוא אומרו כאן ואלהי מסכה לא תעשו לכם פי' לא תעשו עצמיכם אלהי מסכ' שאסור להסתכל בכם:

ח[edit]

ונכרתה וגו'. יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים דע כי מן הטעם עצמו שאמרו ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל לצד שישראל הם בחי' הקדוש' ולזה כשמסתלק' ממנו הקדוש' כל הקליפו' מתקבצים יחד ובאי' עליו והוא הטעם עצמו במה שלפנינו כי לצד שהקדשי' ישנם במעלה שאין למעלה ממנו כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלק' הקדושה ושורה עליו טומאה גדולה אשר כורתת נפש אוכלת' משא"כ בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו' שאין כח בטומא' ההיא להכרית הנפש ומתטהרת במלקו' ואומרו כי את קודש ה' חלל שנראה שיקפיד על בשר הקודש ולדברינו יקפיד על נפש האוכל' דבר טומאה אולי כי לצד שע"י אכילת הבשר הוא משלים מעשה השלמי' לזה כשאוכלים הבשר יש בזה חילול הקודש שגומר מה שכבר נעש' ע"י מעשה זה והוא בשר טמא ומחלל את אשר כבר בא בקודש מהדם והחלבים וזו ג"כ סיבה להשראת טומאה גדולה על הבשר ההוא כי בחי' הרע תקוה ותשאף למקום הסבוך וסרוך לקדושה:

ט[edit]

ובקצרכם וגו'. טעם שהתחיל לדבר בל' רבים וגמר אומר בל' יחיד לא תכלה נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים כי כשאין דבר מספיק לעניים אין לו ליתן ע"ד אומרו מה אתן זה לפני מאה וגו' לזה צוה ה' בל' יחיד לו' שאפי' אחד לבד עליו חובת פאה הגם כי פאה של אדם א' מועטת היא לכל עניי ישראל וכמו כן במצות לקט ופרט ועוללות אמר לשון יחיד מטעם הנז' וטעם סמיכות מצוה זו לעונש כרת אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעש' הרע כי כבר נתחייב כרת ולזה אמר ובקצרכם את קציר ארצכם פי' כשגרם עד שנקצר קציר ארצו שהוא כרת האמור בסמוך לא תכלה פאת שדך לקצור אות' במעשי' רעים אחרים והודיע בזה שלא תכרת כל הנפש אלא הענף שבו רמוז מצוה זו ועדיין ישנ' לראות אחרים דבוקים בשורשם כי כל נפש ישראל יש לה שרשי' למעל' כנגד כל מצות התור' ואמר ולקט קצירך וגו' פי' אפי' בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטוא כי יש לך לדעת מאמר הרב האר"י ז"ל כי בטבע הקדוש' להשאיר במקו' שתהי' בו משם וא"כ הגם שנכרת עדיין יש השארות הקציר שם והוא שצוה עליו ולקט קצירך לא תלקט ברוב פשעים כי ה' חפץ שבאמצעות הלקט ההוא יתעורר וישוב בתשובה לפני ה' וירחמהו כי הלא תמצא שאמרו ז"ל שאפי' עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד תשובה וכו' מכפרין וכמאמר הנביא שובה וגו' עד ה' אלהיך ודרשו ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד פי' שהגם שנכרת החוט המחבר עד כסא הכבוד ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו התשובה מגיעתו עד כסא הכבוד:

יא[edit]

לא תגנובו וגו'. סמך מצות גניבה למצות פאת שדה אולי שנתכוין ע"ד מה שאמרו בת"כ וז"ל בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מהגנב שלא תראה כגונב ע"כ וכאן נתכוין במה שסמך לא תגנובו לפאה שבא עליה באזהרה לבל יגנוב אותה בחושבו כי שלו הוא לוקח ופי' ג' לאוין אלו הוא לא תגנובו זה הלוקח ממון חבירו שלא מידיעתו לא תכחשו זה הבא לידו ממון חבירו בהיתר ומכחיש כשתובעו ממנו לא תשקרו זה הבא לידו ממון חבירו בעדים והוא מכחיש הגם שלא תועיל לו הכחשתו לענין ממון הרי זה עובר משום לא תשקרו:

עוד ירמוז שאם אדם עבר על הראשונה וגנב הקב"ה יזמין לו מכירין ע"ד אומרם ז"ל העובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו ומפרס' רשעתו וא"כ אם גנב ה' יזמין מי שידע בגנבתו ומצוה אותו ה' שלא יכחיש והוא אומרו לא תכחשו ומדבר הכתוב באופן שיכול להכחישו כגון שאין כאן אלא עד אחד אם הודה מה טוב ואם הכחיש הרואה הקב"ה יזמין לו עד שני שיעיד עליו שאינו יכול להכחיש ואם יכחיש שקר בימינו ולא יועילו שקריו והוא אומ' לא תשקרו שמלבד שלא הועילו מעשיו הנה הוא עובר גם על לאו זה וטעם אומרו ל' רבי' מה שלא אמר בסדר זה עד עתה גם במצות הסמוכות מלאחריו אמר ל' יחיד דכתיב לא תעשוק וגו' ונראה שנתכוין להזהיר גם בזמן שיכיר אחד בחבירו שגנב או כחש וכו' שלא יאמר אעשה כן גם אני להציל את שלי לזה אמר ל' רבי' לא תגנובו פי' הגם שהוא גנב לא תוסיף אתה להרשיע כמוהו ותעשו שניכם גנבים וכמו כן אם יכחיש חברך לא תוסיף גם אתה עשות כמוהו ותכחשו שניכם וכמו כן אם שקר בך חברך וכו'.

יב[edit]

ואמר ולא תשבעו ג"כ שלא יאמר אם הוא מכיר שחבירו נשבע לו לשקר הריני נשבע להציל ממוני ממנו ונשבעין לאנסים שהרי אתה מחלל שם וכו' ולזה גמר אומר ל' יחיד לו' שמדבר עם מי שמציל ממון עצמו בשבועה ואצ"ל הנשבע ראשון הרמוז בכלל לא תשבעו. עוד יכוין באומרו לא תשבעו להזהיר גם למשביע אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו ואינו בחילול אלא הנשבע לז"א וחללת לשון יחיד:

יג[edit]

לא תעשוק וגו'. הכונה להיות שצוה ה' על נוטל ממון חבירו שלא בידיעתו אל יאמר אדם שלא הקפיד אלא בדרך גניבה אבל גזילה ועושק אשר ידע האדם בהם אין אזהרה לזה חזר לצוות גם על נוטל ממון חברו בידיעתו כאונס ולא גזילת ממון בהחלט לבד אלא אפי' עכבת ממון שכיר אסור:

וטעם אומרו ריעך נתכוון לשלול טענת היותו ריעו ובאמצעות זה יתן יד בממונו ויאמר כרע כאח לו בינו לבין עצמו ימחול לו ולא יחפוץ להענישו ולצד שאין באזהרה זו אלא משום דברים שבין אדם לחברו כשהוא מוחל אין עון לזה אמר לא תעשוק את רעך:

ובדרך רמז ירמוז ע"ד מה שדרשו חז"ל בפ' גוזל אביו ואמו וגו' זה הנהנה מהעה"ז בלא ברכה ע"כ והוא מאמר ה' כאן לא תעשוק את רעך זה הקב"ה דכתי' ריעך וריע אביך שלא יגזול ברכות שהוא חייב לברך על מה שנהנ' בעה"ז ואומרו ולא תגזול רמז שגם בעושק זה יש גזילה לאחרים שהוא מה שרמז בפסוק גוזל אביו ואמו ודרז"ל אביו זה הקב"ה אמו זו כ"י כי כשהאדם ממעיט במצוה הצריך עשות גורם רעה גם לכללות ישראל ואמר לא תלין שצריך לתת חוק יום ביומו ע"ד אומרם ז"ל שהיו לוים ביום ופורעים בלילה והוא מה שרמז כאן לא תלין פעולת שכיר אתך פי' תיבת אתך חוזרת לשכיר שהוא רוח ה' אשר נתן באדם כשכיר כתושב ושכרו הוא עשות מצות ה':

עוד ירמוז ע"ד אומרם ז"ל כי בני תורה אין להם פרנסתם בעוה"ז וכאומר' שאמר' תורה מפני מה בני עניי' והטעם הוא שמעתי טעם נכון משם הארֶ"י ז"ל כי אין העולם יכול לסבול רוב הטובה אשר תנתן בשביל הצדיקים לזה אינו משפיע אלא לבינונים ודרך שם יהיו נזונים בני תורה הא למדת שאין העשירים אלא מרזב אשר הוכן להסתפקות הצורך לצדיקים וצוה ה' לבל יעשוק האדם את ריעו שהוא הצדיק דכתיב למען אחי ורעי ולא יתן לו את חקו וזה עושק מפורסם:

עוד ירמוז שלא יעשוק תיבת את שאצל ריעך שהוא הקב"ה כמו שדרש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והכונה בזה לירא מהחכמים הדנים בארץ וכיון שכן הרי יש אלהים שופטים בארץ אשר ירא מהם לקיים דבר משפט ובזה לא יגזול כי השופט יוציא גזילה ממנו:

טו[edit]

לא תעשו עול במשפט. אזהרה זו באה לבעלי דיני' שלא יערימו לזכו' כפי הדין והוא עול ולז"א בל' רבים לא תעשו וגו' ושיעור אומרו עול במשפט הוא עז"ה במשפט אשר ישפטו הדייני' שלא יסובבו שיהיה בו עול כי הדיין שופט על פי הטענות אשר יסדרו לפניו ולזה סמך מצוה זו לאזהרת לפני עור וגו' כי זה מכשיל הדיין לשפוט משפט מעוול:

עוד ירצה לומר שהגם שהמשפט זכהו לא יסמוך לעשות עול כשיזכיר בעצמו כי עול בימינו ולז"א בל' רבים כי ידבר לבעלי דינים ובסמוך שכוונתו לצוות לשופט אמר ל' יחיד לא תשא לא תהדר וגומר:

עוד יכוין באומרו לא תעשו עול אזהרה לדיין שהגם שהמשפט יגיד לחייב את זה ולזכות את זה אם בעיניו נראה כי הוא עול לא יעשו עול זה בשביל מה שנתחייב במשפט אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

עוד ירצה באו' במשפט בה"א הידיעה ע"ד אומרם ז"ל כי בר"ה קוצב הקב"ה לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק ולזה אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב הנה הוא יוצא עול במשפט עליון שזה יצא זכאי במשפט עליון בסך קצוב וכשמחסרו אם כן נעשה העול במשפט שלא נטל זה מה שחייב בב"ד של מעלה וכן להיפך:

טז[edit]

לא תלך רכיל וגו'. קדמו רז"ל בס' הזוהר הק' ודקדקו כפל הדברים תלך רכיל כי אחת הנה ואמרו דרך סוד יעש"ד באדרא ולפי פשט הכ' נראה שיכוין לו' שלא יגרום הוא הרכילות הנעש' מהזולת על ידו הא כיצד שלא יגלה דברים אפי' למי שאין בהם רכילות במקום שיש לחוש שהשומעים יוליכו הדברים ונמצא הוא הוליך רכילו' זה שרכלו האמצעים: ולדרך זה ידוייק אומרו בעמך פי' באמצעות עמך אתה מוליך רכיל שאומרי' הדברי' בפניהם ומתגלגלי' מזה לזה ונשמעים הדברים ואמר אני ה' פי' אני בוחן הדברים ממי יצאו תחילה ופורע. עוד ירצה שלא יחזיק בידי מדברי לשה"ר שבזה הוא סובב שיוליכו הרכיל ומעלה עליו הכתו' כאלו הוא הוליך רכילות לזה להיותו סיבה:

לא תעמוד וגו'. לצד שצוה על הרכילות התנ' בו שלא יעמוד על דם רעך שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו ולא יאמר הרי זה רכילות הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו בטל אזהרת לא תעמוד וגו' וצא ולמד ממעשה גדלי' בן אחיקם שגילו לו וכשלא חש היה מה שהיה:

יז[edit]

לא תשנא את אחיך וגו'. פי' אם נסבה מאחיך דבר הגור' לשנאתו לא תשנאהו בלבבך אלא בפיך דבר אליו תוכחות על אשר ככה סבב והוא אומרו הוכח וגו'. ואומרו ולא תשא עליו חטא פי' לא תחליט בדעתך שמה שנסבב מאחיך ברשע עשאן ועודנו עומד בחטאו עמוס על שכמו אלא תהיה דן אותו לכף זכות ותוכיחנו וע"י התוכח' יהיה אחד מב' דברי' או יתן אמתלא להנעשה ואין חטא או יתחרט על המעשה וישוב לבל עשות כדבר הזה והרי הוא כריע כאח לך:

עוד נראה לפרש בהעיר עוד בשיעור הנדבר שהיה צ"ל לא תשנא בלבבך את אחיך כשיגמור מקום השנאה שהתחיל לדבר בה ואח"כ יזכור את מי ישנא:

אכן יכוין להודיע שיעור השנאה אשר ה' מצוה עליה שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא עם תיבת אחיך לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח והרי הוא עובר משום לא תשנא:

עוד ירצה בהעיר למה באזהרת לא תשנא דקדק לו' את אחיך ובאזהר' הוכח תוכיח אמר את עמיתך שנראה שמדבר בב' נושאים:

אכן יתבאר ע"ד אומרם ז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה גם מצינו שאמרו ז"ל בפ' כי תראה חמור שונאך וגו' שהכתוב מדבר במי שראה בחברו דבר מגונה שמצוה לשנאותו וכאן צוה הכתוב שאם ראה דבר מגונה בת"ח אינו נכלל בגדר אותם שצוה ה' לשנאתם אלא צריך להחזיקו כי ודאי עשה תשובה והוא אומרו לא תשנא את אחיך שהוא ת"ח המתכנה בשם אח דכתיב למען אחי ורעי: או ע"ד אומר' את ה' אלהיך תירא לרבו' ת"ח כמו כן כאן את אחיך פירוש המתרב' מאת אחיך ותיבת אחיך חוזר' על הבורא ב"ה שנקרא אח לישראל כביכול ואומרו הוכח תוכיח מדבר בנושא אחר שהם המון העם ולזה אמר את עמיתך ולא אמר הוכח תוכיחנו וחוזר לאחיך שאמר בתחילה אלא לומר שאינו מדבר במה שהתחיל לדבר בו שהוא ת"ח אלא בהמון העם שמצוה לשנאתו מצוהו ה' שיוכיחנו על פניו למה תעשה כה בנעימות לשון בחיבה וברכות לשון ואומרו ולא תשא עליו חטא פי' שלא ימנע ממנו התוכחו' שבזה ישאר במשא חטאו ולא ישוב אל ה' הא למדת שאם לא הוכיחו בטל עשה דהוכח ולא תעשה של ולא תשא:

עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל האי צורבא מרבנן דסנו ליה בני מאתיה משום דמוכח להו במילי דשמיא ומעתה יאמר החכם למה לי קנאה למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל ואחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולן לזה נתחכם ה' וקודם שצוהו להוכיח צוה לבני ישראל שלא ישנאוהו ואח"כ צוהו להוכיח שהרי ישראל מוזהרים מה' לבל ישנאוהו: וא"ת ומי יערבנו לעם שלא ישנאוהו וישמרו מצות לא תשנא לז"א ולא תשא עליו חטא פי' שלא יחשדם בחטא זה אלא יחזיקם בכשרות ואמר לשון יחיד לשלול החשד אפילו מיחיד שיחזיק כל איש ישראל שלא ישנאו בשער מוכיח ובזה יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסרו:

עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל בעון הדור נתפסים גדולי עולם וכן הוא אומר אשכול הכופר וכו' ולצד זה חש הכ' שתכנס בלב קרובי ה' הרחקת הלב על מעשה ה' זה כי יאמרו שאינם מובטחים בחייהם ובשלוותם הגם כי יפליאו להטיב מעשיהם לזה בא דבר ה' כאן ואמר לצדיקיו לא תשנא את אחיך בלבבך פי' אחיך זה הקב"ה ויש לך לדעת שלא לכל ישראל בהשוואה יקרא הקב"ה אח אלא להקרובים והדבקים בה' כר"ע וחביריו וצוה להם שלא יתרחק לבם מה' שההרחקה היא ענף השנאה: וא"ת ומה אשיב אל לבי לבטחון בחיי ובשלוותי לזה אמר הוכח תוכיח את עמיתך ובזה לא תשא אתה עליו פי' בשבילו חטא כי כלום טעם תפיסת הצדיק הוא בשביל עון הדור אם יוכיחנו הרי הוא ניצול ממ"נ אם חזרו בתשובה הרי אין כאן עונות שיתפס עליהם ואם לא חזרו הרי נפטרת מתפיסה כמו שגילה סודו ביד עבדיו הנביאים דכתיב ואתה כי הזהרת רשע וגו' הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת ולדרך זה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בפסוק. שוב בא לידי תנא דבי אליהו וז"ל וכי באחים מן האב והאם הכ' מדבר אין הכ' מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים לא בעה"ז ולא בעוה"ב ולא לימות המשיח אלא צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום שקרא אותם אחים וריעים עכ"ל ותדע שמעלת אח יותר ממדרגת בנים כמאמר' ז"ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז וכו' עד שקראה אחותי:

יח[edit]

לא תקום וגו'. רז"ל אמרו נקימה הוא שעושה לו כמעשהו הרע נטירה שלא יאמר לו לא אעשה לך כמעשיך וכפ"ז נתן טעם הכתו' למצוה זו בסמיכו' ואהבת לרעך כמוך פי' כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך ואם אתה אומר לו כן הרי גלית דעתך כי טמון היה בלבך מעשהו בלתי הגון לך ונתן טעם לדבר אני ה' פי' ע"ד אומרם שבאמצעו' יחוד הלבבו' מתייחד שמו ית' להיו' שכ"י הם ענפי שם הוי"ה ב"ה דכתיב כי חלק ה' עמו ונתחכם ה' לצוו' בענין הנהגת ישראל זע"ז בהדרגה מצוה א' לא תשנ' ב' לא תקום וגו' ג' ואהבת ודקדק לו' אחיך עמך לו' שאין מצוה אלא על אנשי' שעושי' מעשה עמך אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרב' צריך לשנאות' כאומר הלא משנאיך ה' אשנא:

יט[edit]

את חקותי וגו' בהמתך וגו'. בת"כ אמרו וז"ל אין לי אלא בהמתו בהמת חבירו מנין ת"ל את חקותי ע"כ. וקשה א"כ למה הוצרך הכתוב לומר בהמתך היה לו לו' בהמה לא תרביע כלאים ואז לא היה צריך לרבות בהמת אחרים. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן שכ' בזה שדבר הכתוב בהווה ואין דבריו נראי' לי כי לא ידבר בהווה במקום שיש לטעות ויצטרך להוסיף דברי' להסיר הטעות:

ונראה בהעיר בסדר הכתובי' למה סמך הכתו' מצות הרבע' למצות אהבת ריעים ומי יודע לסדר סדר מתאים כה' אלהינו:

אכן לצד שצוה ה' על אהבת החברים והתקשרות לבם יחד כי חפץ ה' התקשרות ענפי הקדושה ומזה יאמר אדם כי לא יקפיד ה' על הרבעת טהורה עם טהורה לזה בא הכתוב ואמר כי אין הרצון בזה לקשר בהמה עם בהמה ואפי' בב' ענפי הטהרה הגם ששניהם מין טהרה ולזה דקדק לומר בהמתך פי' בהמה הטהורה לך לאכילה ותמצא שבת"כ דרשו וז"ל אין לי אלא בהמה עם בהמה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה מנין ת"ל את חקותי תשמרו ע"כ הנה שסובר התנא כי בהמתך היא בהמה טהורה ואם לא אמר הכתוב בהמתך לא הייתי יודע שהטהורה בכלל ואדרבה יוכשר המעשה לצד שהוא התקשרות מין טהרה והגם שהיה ה' מרבה איזה ריבוי הייתי דורשו באחד משאר תערובת טמא וטהור:

כג[edit]

וכי תבואו אל הארץ וגו'. ג' מצות נאמרו כאן א' ביאת הארץ ע"ד אומרם הכל מעלין לא"י וכו' ב' לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג' לנהוג שני ערלה:

עוד ירמוז באומרו וכי תבאו אל הארץ שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה הר ה' שמה ואמר כי אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ אלא ונטעתם וגו' הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במושכלות לא להנאת הגוף ואולי שרומז באומרו עץ מאכל על בני תורה שגם הם נקראו נטעים כמו שאמר רבי יוסי ה' בעילות בעלתי וה' נטיעות נטעתי ונקראים גם כן עץ דכתיב כימי העץ ימי עמי וכמו כן דרשו בזוהר בפסוק לא תשחית את עצה שמדבר באדם בן תורה ויצו ה' שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטוע בה עץ מאכל שהם בני תורה כי אוירה של א"י מחכים ומטהר הנפש ונקרא בן תורה עץ מאכל כי ממנו מזון לנפש וצא ולמד ממעשה של רבי עקיבא שלמד תורה לאותו תינוק שהיה אביו מת ונתון בצרה גדולה ומיום שפתח פיו בדברי תורה נהנה אביו בעולם העליון. ואמר ג' שנים יהיה לכם ערלים פירוש אטומים שלא יצא מהם צפצוף תורה שהוא פרי מאכל שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר ובשנה הרביעית שהתחיל לדבר ילמדו לומר תורה צוה לנו שמע ישראל וזה יקרא קודש הילולים ובשנה החמישית תאכלו את פריו כמאמרם ז"ל (אבות ה כאן) בן ה' שנים למקרא ויתחיל להיות עץ מאכל וסמך הכתוב לזה מצות לא תאכלו על הדם רמז הכתוב שלא יהי' סיפוקו במאכלו על סיבת הדם שהוא גשם האדם ותכונתו אלא לתכלית המושכל הרמוז בעץ מאכל וסמך לזה גם כן מצות לא תנחשו כי תכלית אכילת הדם הוא חלק הנחש בסוד (ישעיה סה כה) [ונחש] עפר לחמו והוא אוכל כל גשם האדם עד כלותו והוא אומרו ולא תעוננו ע"ד אומרו (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה ופסוק זה מדבר בהולך אחר המורגש להרבות חלב ודם:

כו[edit]

לא תאכלו על הדם. סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה לרמוז מה שאמרו ז"ל כי אדה"ר חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין[1] וזה הוא סוד דבריהם ז"ל שאמרו (סנהדרין לח:) אדם מושך בערלתו היה זו היא ערלתו והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת וערלתם ערלתו לא תאכלו פירוש מפרי ערלה על הדם פירוש על סיבת הדם כי זו סיבה לכל שפיכות דמים דם אדם ודם זרעיותיו ויש לך לדעת כי סב' הערלות ועקרם זה מקודם שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם לא של צומח ולא של ב"ח:

כז[edit]

לא תקיפו וגו'. בהקפת הראש אמר לשון רבים ובהשחתת הזקן [אמר] לשון יחיד לומר שישנו באזהרת לא תקיף הגם שאינו באזהרת לא תשחית כגון מי שעדיין אין לו חתימת זקן שלא תאמר [כיון] שאינו בלא תשחית אינו בלא תקיף כדרך שדרשו (קידושין לה:) במשפט הנשים שאינן בלא תקיפו כיון שאינם בלא תשחית וא"ת ומה ראית לרבות אלו ולמעט אלו מרבה אני הזכרים שישנם בלא תשחית כשיגדלו וממעט אני הנשים שאין במינם לא תשחית:

כח[edit]

ושרט לנפש וגו'. אומרו לנפש לומר הגם שהשרט חיבול הגוף הוא על פרידת הנפש היקרה ודקדק לומר לא תתנו בבשרכם הודיע הכתוב כי לא יפגום פגם זה בנפש אלא בבשר שהוא נרתק הנפש והטעם לצד שאדם בהול על מתו אין המעשה פוגם כ"כ כעושה בשאט בנפש ובישוב הדעת ולזה תמצא שאמר הכתוב אח"ז וכתובת קעקע לא תתנו בכם ולא אמר בבשרכם לומר שלא בבשר לבד יגרום הפגם אלא גם בפנימיות האדם לצד שאינו עושה מצד צער וחום הכאב שנאמר בו אין אדם נתפס על צערו ואמרו אני ה' יתברך על פי מאמר האלהי הרשב"י כי תיבת אני תגיד על כסא כבודו יתברך אשר אנו קוראים שכינתו ית' ושם הוי"ה ב"ה הוא מלך יושב על כסא המלכות ורמז בזה כי יקפיד ה' על כבוד שמו יתברך ועל כבוד שכינתו ולדרך זה יצו ה' להאדם לבל יפגום גופו ונשמתו בב' מעשים הרשומים שהם שרט לנפש וכתובת קעקע:

כט[edit]

אל תחלל את בתך וגו'. פירוש יצו האל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כדי שיודע כי בת יפה ונעימה [היא] ותנשא להראוי לה. עכ"ז יצו האל כי חילול הוא לה והיוצא מזה הוא להזנותה לא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ ולבסוף ומלאה הארץ זימה ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו וצא ולמד מה שפירשתי בפרשה אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רח"ל:

ל[edit]

את שבתותי תשמרו וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר פ"ב מה שצוה בתחלת הפרשה ורז"ל בת"כ אמרו וז"ל יכול יהיה בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו וגומר ע"כ דבריהם ז"ל יוציאו אותנו מקושי הסמיכות אבל קושי הכפל במקומו מונח שהיה לו לכתוב ומקדשי תיראו סמוך למאמר ואת שבתותי תשמרו האמור בתחלת הפרשה ולא היה צריך לומר פ"ב ואת שבתותי וגו':

ונראה כי מצוה זו קשורה עם מה שלפניה כי לצד שצוה ה' לאב לבל יחלל בתו להזנותה לפעמים ימצא כי הבת מעצמה תחלל כבוד עצמה וכבוד אביה לזנות ואין יד האב באמצע לזה צוה ה' לאב שיעשה שמירה לבל תזנה הבת כי הכל תלוי במוליד ולהיות שיש שלש סיבות אשר יפעילו הולדת טבע רע בנולדים האחד אם בשעת הזיווג יכוין אל הנאת המשגל לא לסיבת מצות הבורא לקיום המין זה יוליד בנולד תגבורת המין השני ממנ' פירוש מצד שהאשה מעשיה לא טובים רחלא בתר רחלא אזלא. ג' אם המולידים אב או אם חשבו בבחינת הרע בהסח הדעת וכמעשה חזקיה המלך ע"ה אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון הגם היותם יסודי עולם כנגד סיב' א' אמר את שבתותי תשמורו ע"ד אומרם בזוהר בפסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי שהם הצדיקים המסרסים את עצמם ואינם נזקקים לנשותיהם אלא בליל שבת ומושכין לבניהם נשמות קדושים ע"כ הרי שהרוצה להוליד בן בעל נפש טהורה צריך לסרס עצמו ולעצור כח התאב ולא יפעול אלא לתכלית המצוה בו מאת ה' ב"ה. והוא מאמר ה' למנוע נפש זונה מביתו את שבתותי תשמרו להזדווג בהם ובזה תוליד נשמה קדושה המואסת בזנות. וכנגד סיב' ב' שיבא החשק מצד האם אמר ומקדשי תיראו אזהרה לירא מהמקדש ובזה תשמור עצמה האשה לבל יביאנה אל המקדש להשקותה מי המרים וכנגד סיב' ג' סמך לזה אזהרת אל תפנו אל האובות ואל הידעונים הם בחינות הטומאה הרוצה ומתאוה להדבק באדם הטהור ותיבת אובות לשון אבה ע"ד אומרו ולא אבה ה' ורמז ידעוני הוא לומר שלא יחשוב יהיה ידוע אצלו כי ידיעת הטמא מכרחת האדם להדבק בו כטבע השפל שחפץ להדבק בעליון וחשק. ואמר אני ה' אלהיכם בא לתת טעם להמשך נפש רעה מסיבת החושב כי לצד כי ה' אלהינו פי' שוכן בתוך נפש ישראל בחשוב האדם בבחינת הרע מסתלק כח הקדושה ואין מזדמן לפניו להמשיך אלא חלק הרע נמצא כי כל שאינו שומר עצמו מג' סיבות הוא מחלל בתו וכו':

לב[edit]

מפני שיבה תקום וגו'. רז"ל אמרו מפני שיבה שהוא גדול בשנים תקום והדרת קימה שיש בה הידור. תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה. קשה כפי"ז היל"ל מפני שיבה ומפני זקן תקום והדרת: ואולי שנתכוין להמשיך ההידור לזקן זה שקנה חכמה והקימה לשיבה שהוא הבא בימים והכוונה בזה שצריך הדרגה גדולה בכבוד החכם יותר מכבוד גדול בשנים. והגם שדרשו ז"ל קימה והידור לזה וקימה והידור לזה עכ"ז ממה שנתחכם הכתוב לדבר בסדר זה להמשיך הידור לזקן הודיענו כי גדול הידור לזקן מהידור גדול בשנים ומעתה נמצינו אומרים שצריך לכבד החכם יותר מבעל שיבה.

עוד ירמוז ע"ד אומרם ז"ל בב"ר כי אברהם אבינו ביקש על השיבה כדי שיהיה ניכר האב מהבן וכו' דכתיב ואברהם זקן והוא אומרו מפני שיבה תקום ובזה אתה מהדר פני זקן שהוא אברהם דכתיב ואברהם זקן שעל ידו היה דבר זה:

עוד ירמוז ע"ד או' ז"ל כי הרשעים כפופי קומה ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה' וזו היא קומתו והערו לתקן מעשיו מפני שיבה פי' שיבתו כדי שלא תאבד ממנו ע"ד או' ז"ל זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו ולא יגיע לימי שנותינו ע' שנה גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין כאו' ז"ל כי הם ימים שכוחות האדם והשתדלותיו אפסים והוא צריך להשגחה אלהית:

עוד ירמוז והדרת פני זקן פי' זקנת עצמו ע"ד או' אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו גם רמז למאמרם ז"ל שבעה שהצדיק הולך מעה"ז אומרים לאברהם אבינו אשריך אברהם אבינו שצדיק זה יצא מחלציך וכשהולך הרשע לא די שאין אומרים כן לפניו אלא שהוא מצטער לזה מעורר ה' להאדם ואומר לו והדרת פני זקן זה אברהם שמתהדר כשאומרים לפניו אשריך וכו' והוסיף להפחידו מענייני עולם הבא ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין אני ה' זו תשלום שכר טוב של עוה"ב:

או ירצה להעיר היראה והאהבה יראה ויראת וגו' אהבה אני ה' כי שם זה הוא מקור האהבה החשוקה בלב כל משכיל:

לג[edit]

וכי יגור אתך גר וגו'. אמר ל' יחיד אתך וחזר לומר לשון רבים בארצכם לצד כי המשכת הגרים תהיה באמצעות הצדיק כאברהם אבינו ע"ה גם לצד טוהר ארץ הקדושה תגרר נפשות השבויות לזה אמר אתך לשון יחיד לרמוז אל הצדיק כי לא כולן הם בגדר המשכת ענפי הקדושה ואמר בארצכם לרמוז למעשה הארץ שגם היא ישנה בגדר פעולת טובה זו:

עוד ירמוז על השראת השכינה בעולם הזה אתנו ויצו ה' כי יגור אתך גר ממקום גבוה דקדק לומר אתך ע"ד אהל שכן באדם ואמר בארצכם היא ארץ הקדושה כי שם מקום השכינה ועזבה מקומה עליון ובאה לגור בארץ לא תונו אותו שאין לך אונאה כאונאת השכינה. ואומרו כאזרח מכם וגו' להזהיר על הגרים וכו' הבאים להתיהד:

לד[edit]

כאזרח מכם וגו'. כאן גילה ה' סודו שכל נפשות עם קדושו היו טבועים במצרים בתוך האומות והוא מה שאמר כאזרח מכם וגו' וא"ת איך ישוה זרע מריעים שאבותיו גוים לאזרח שאבותיו ידידי ה' לזה אמר כי גרים הייתם בארץ מצרים פי' נפשותם היו מעורבים תוך קליפות מצרים ועיין מה שפי' בפ' יתרו בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' וכמו כן גר זה היתה נפשו תוך הקליפות ועכשיו זרחה בעולם וחזרה לשורש' וכפ"ז ישנו לנתינת טעם לשבח כי גרים וגו' שאם על גרות הגופות אין הטעם נכון כי ישתנה גר הבא מן האומות שלא יהיה נאהב לצד ההבדל שישנו בשינוי המשפחות כי לא ככל משפחות הגוים בית ישראל:



שולי הגליון


  1. היינו כמאן דאמר (ברכות מ.; סנהדרין ע.) אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה.
·
מעבר לתחילת הדף