רמב"ן/במדבר/ח
ב[עריכה]
בהעלתך. למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב. לשון רש"י ממדרש אגדה.
ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך. ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו ונכנס לפני ולפנים ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו והלא קרבנו גדול משל נשיאים שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמותם לחנכת המזבח. גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה.
אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו ר"ל כי הם חשמונאי ובניו וכלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו' אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם והיא חנכת בני חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל.
וראיתי עוד בילמדנו (בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו) אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתירא. לגדולה מזאת אתה מוכן. הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות. אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.
ור"א אמר כי נסמכה זאת הפרשה להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה. וזה איננו ככה על דעת רבותינו שאמרו והלא לא נדבר עמו אלא ביום ואלו ידע ר"א מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה שאין נבואתו בחלום כי החלום בלילה ממש.
אבל הסדור בפרשיות האלה הוא כאשר פירשתי כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחויב לעשות באהל מועד.
והנה אמר מתחלה (פ' תצוה) ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד ולא הזכיר שם המנורה והיה במשמע שידליקו במנורה בהמצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה אבל אם אולי תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואין מנורה מעכב ההדלקה כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואח"כ הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ואמר (שם שם ד) על המנורה הטהורה יערוך את הנרות שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.
ובכאן כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן השלים עוד כל דיני הנרות וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה כאשר הזכיר במעשה המנורה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה לא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה.
ולא הזכיר בפרשה הזאת באהל מועד ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת אבל במקדש שיהיו שם חלוני שקופים לא יצטרך כן לפיכך לא הזכיר בכאן באהל מועד:
ג[עריכה]
וטעם ויעש כן אהרן לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן [כו'] בהעלותך ולא אמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם:
ד[עריכה]
וטעם וזה מעשה המנורה. לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה. ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים ופרחים וגביעים משוקדים. והזכיר זהב כי כן יהיה מצוה לדורות לעשות ממנו לרומם את בית אלהינו. והחזיר מקשה היא לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכ"ש שאר יפוים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי ובמסכת מנחות.
וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא נשתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה.
ורש"י כתב כן עשה מי שעשאה, ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה.
ה[עריכה]
אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן והשלים במצוה לדורות:
כד[עריכה]
מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא. וכתב רש"י כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (לעיל ד) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד. מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. וא"כ יהיה פי' יבא לצבוא צבא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה. ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה אלא אמר לצבא צבא בעבודת אהל מועד שיבוא עם הצובאים בעבודה.
אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי. ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וגו'. וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה ה' שנים.
כי על דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו. אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה. אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה. והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשירותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א, כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה.
ור"א אמר בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האהל. ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר לעבוד ולמשא ועוד כי כתוב במקדש אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושי המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד עולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן כ' שנה ומעלה ומתחלה מבני שלשים. ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:
כה[עריכה]
ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף. אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. לשון רש"י. אבל בספרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון. וכן נראה. שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות ועד שיזקינו. ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד בן חמשים אלא במשא בלבד. ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן. אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבני שלשים ועד חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראוים למשא שכל הממונים לשיר ראוים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם. ועוד כתוב (לעיל ד מז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד. ודרשו בשחיטת חולין (כד.) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה הוא השיר כמו שכתב רש"י למעלה (ד מז) בסדר נשא. אם כן אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף. וכן בדברי דוד (דברי הימים א, כג ג) נאמר ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראוים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר: