רלב"ג - ביאור המילות/ויקרא/יג

רלב"ג - ביאור המילות ‏ ויקרא יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'. קרא שאת הנגע שאינו בתכלית הלובן כלובן הבהרה שהוא בתכלית הלובן ונקראת שאת לפי שאין מראיהו עמוק מן העור אבל נראת יותר גבוה. ולזה נקראת שאת והנה יקרא בהרת לפי מה שיורה עליו הגדר הנגע שהיא לבן כלובן השלג ויקרא שאת מה שהוא לבן במדרגת צמר נקי של כבש בן יומו וספחת השאת אשר רמז אליה בזה הפסוק הוא הנגע שהוא למטה בלובן מהשאת והיא טפלה לשאת כעניין ספחני נא אל אחת הכהונות והוא במדרגת לובן קרום נצה וכן תמצא לבהרת ספחת אבל היא יותר ראויה בזה מהשאת וראוי שיהיה יחס ספחת הבהרת אל ספחת השאת יחס הבהרת אל השאת והנה ספחת הבהרת לפי מה שיורה עליו הגדר לבנה בסיד ההיכל והנה סדור אלו המראים היותר לבן הוא הבהרת ואחריו השא' ואחריו ספחת הבהרת ואחריו ספחת השאת והנה מה שהוא בלובן למט' מלובן ספחת השאת איננו נגע צרעת וכל השיעור הקטן שיפול בו שם השאת או הבהרת וספחת לפי מה שיורה עליו הגדר והא כגריס חקלקי שהוא מרובע ושעורו באורך וברוחב כדי צמיחת שש שערות שהם לו' שערות בכלל הנגע:

והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. כי המשפט בזה הוא לכהן גדול או לכהן הדיוט כמו שיתבאר:

ג

וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן. ר"ל שיקדם מציאות הנגע למציאות השער הלבן בו באופן שיהיה ההפך השער הלבן בנגע כי זה מאותות הצרעת וזה שהחום הנכרי יהיה סבת לובן השער כמו שירא' באיש שיבה וכבר התב' בשרשים הכוללים כי מפני שהשער מתחדש ממנו רבוי הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ולזה יחוייב שיהיו נהפכים בנגע ללבן שתי שערות ואז יהיה זה הסימן טמאה:

ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. כמו העניין בבהרת:

וראהו הכהן וטמא אותו. הנה למדנו בזה המקום כי הפך השער לבן הוא סמן לצרעת בבהרת וכן היקש בשאר מראות נגעים ולזה כלל אותם יחד בראש העניין. ואמר שאת או ספחת או בהרת:

ד

ואחר זה זכר שארית דיני אלו המינים מהצרעת. ואמר ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו. ראוי שתדע שכבר נשער לובן הבהרת במראה העור הבינוני בלובן ושחרות כי עור הכושי יביא לחשוב בלובן החלוש שהוא לובן הבהרת וכן מראה עור הלבן ביותר יביא לחשוב בלובן הבהרת שהיא כהה:

ועמוק אין מראה מן העור. ר"ל שהיא כהה באופן שלא יראה מראה עמוק מן העור והיא ספחת הבהרת שזכרנו. והנה יאמר שם הבהרת גם על מה שהוא למטה בלובן ממראות הנגעים אמר בבוהק במה שאחר זה בהרות לבנות ואחר זה זכר שהם בהרות כהות לבנות. והנה זכר זה המין מהנגעים לפי שלא זכרו בראש העניין ולמדנו כי גם כן שלבנותו כהה ינהג זה הדין ר"ל שיצטרך להסגיר אף על פי שלא הפך שערו ללבן ואפשר שיכלול במה שאמר ועמוק אין מראהו מן העור כל הנגעים זולת הבהרת והנה יתכן שם הבהרת בכללם כמו שזכרנו:

ושערה לא הפך לבן. ר"ל שלא הפך הנגע שתי שערות בו בלובן הנה אין בכאן דבר מורה על טמאה כי אם לובן הנגע ואולי אינו צרעת כיון שאין בו א' מאלו הסמנין:

והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימם שנית. כבר נתבארה הסבה בזה במה שקדם וראה הכהן את הנתק ביום השביעי להסגרו שהוא יום שלשה עשר מהראיה הראשונה:

ה

וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו. ר"ל שהוא עדין מראות הנגעים שיהיה בהם תחלה לא נשתנה למטה מהלובן הלובן ההוא ולא אל לובן יותר חזק ולמדנו שזה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. ולזה אמר בעיניו שיורה אל רבוי המראים ולא אמר בעינו ולמדנו עוד מזה שכל המראות הנזכרות מצטרפות להשלים שעור הנגע:

לא פשה הנגע בעור. ר"ל שלא נתפשט ממנו דבר בעור שהוא חוץ מהנגע כי זה נקרא פשיון הנגע לפי הנהוג:

והסגירו הכהן שבעת ימים שנית. ר"ל שלא נשפוט עדין בזה הנגע שאינו נגע צרעת ואף על פי שעמד בעיניו שלא נשתנה מראהו לא אל חוזק הלובן ולא אל חולשתו ולא הפך שער לבן ולא פשה. ואמנם הוצרכה התורה להורותנו זה כי היה אפשר שנחשוב שזה כתם בעור לבד לא עפוש בבשר ולזה לא נשתנה עורו כלל אבל יהיה טעון הסגר שני לבחון עוד עניין זה הנגע ולפי שאמר לא פשה הנגע למדנו שאם פשה הנגע בעור אחר ההסגר הנה לא יוסגר שנית אבל הוא טמא ולמדנו מזה שהפשיון סימן טומאה משקרה אחר ההסגר כי לא יתכן שיהיה פשיון בראייה הראשונה שיראה הכהן הנגע וזה מבואר בנפשו והנה טעם היות זה ההסגר שבעת ימים מבואר ממה שזכר' ואחשוב שהטעם בזה ההסגר הטע' בעינו אשר בשלוחו מחוץ למחנה ישראל כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החלי וכאלו זה הדבר ממוצע בין הטהרה והטומאה כי לא יצא מן העיר ולא ישא ויתן עם בני אדם והנה ההסגר באדם תועלת שני והוא כי מפני העדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתחזק ויתכן לו שיגבר על החום הנכרי שהוא סבה הנגע ויוציאהו לחצוני הגוף ויתיכהו וכאשר נתחזק החלי עם ההסגר אז יורה על זה העפוש בגו ולזה יורה על הצרעת:

ו

וראה אותו הכהן ביום השביעי שנית והנה. כמו הנגע ר"ל שנשתה מראיתו אל לובן למטה מהלובן שהיה בו אלא שהוא עדין כלובן הארבע מראות הנגעים הנזכרים ולא פשה הנגע בעור. כי אע"פ שנשתנה מראהו שיורה אל העפוש בבשר כיון שלא פשה הנגע הנה הוא טהור כיון שאין שם ההפך שער לבן ולא פשיון וזה כי השתנות מראהו יורה באמת ששם עפוש מה בשר אלא שאין כל נגע מתחדש מעפוש כבשר צרעת ואף על פי שמראהו כמראות הנגעים הנזכרים ולפי שאמר לא פשה הנגע בעור למדנו שאם פשה אחר ההסגר השני הוא טמא:

וטהרו הכהן מספחת היא. אמרו שהיא חזזית לבנה ואינה ממין צרעת אף על פי שתמצא כלובן הבהרת ולזה לא נראה בה סמני הצרעל. ר"ל שלא הפכה שער לבנה ולא פש הנגע:

וכבס בגדיו. למדנו שהמוסגר ניטמא בגדים:

ז

ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראתו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן. ר"ל אל הכהן שראה אותו קדם זה והסב' בזה כי הוא יכיר אם פשה אם לא:

ח

וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרע' היא. למדנו מזה שאם פשה אחר הטהרה שהוא טמא:

ט

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ר"ל לראות עניינו אם הוא צרעת אם לא:

י

וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת. ר"ל או מחית בשר חי בשאת. וזה כי כבר ידענו ממה שקדם שהשער לבן הוא סימן טמאה לא יצטרך שתחבר עמו סמן המחיה והנה יהיה זה הוא"ו תמורת או המחלק בוא"ו אביו ואמו קלל. ולפי שסמך עניין המחיה להפכת שער לבן. למדנו שהמחיה יחיב שתהיה כשעור יהיה אפשר בה שיצמחו בה ב' שערות באיזה צד שיהיה מרחיקה ר"ל באורך וברוחב כי הנושא ראוי הוא שיהיה אחד בשני אלו הסמנין המתחלפים הנופלים בו והנה מחית הבשר החי אשר בתוך הנגע סימן טמאה כי זה יורה על שזה העפוש בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם ולזה תגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם מטה שנדחה אליו מהעפוש מפנימי הגוף וזה שאם היתה התחלת הוית זה הנגע בבשר שהוא כן היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחץ וזה מבוא' מאד ולפי שהנשאר מהשאת סביב המחיה ראוי שיהיה בו אפשרות שיצמחו בו שתי שערות באי זה שיהיה מרחקיו הנה ראוי שיהיה עביו מקום צמיחת שתי שערות ולזה יהיה ארך זה הנגע ורחבו באופן שיתכן שיצמחו בו שש שערות ולפי שכל נגע ראוי שיהיה באופן שיהיה ראוי למחית ולהפכת שער לבן הנה יהיה בזה ראיה ששעירו הנגע לא יהיה פחות מהשיעור שזכרנו במה שקדם ר"ל שיתכן שיצמחו בו לו' שערות שש בארץ ושש ברחב:

יא

צרעת נושנת היא בעור בשרו. ר"ל כשהיתה מחית בשר חי בשאת והנה להיות זה העפוש נושן בתוך הגוף ילאה הטבע לדחותו לחיצוני הגוף כי אם בזה האופן החלוש:

וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא. למדנו מזה שאין מסגידין את הטמא והסבה מבוארת במה שקדם כי לחוזק טמאתו ראוי שיצא מחוץ למחנה. והנה למדה אותנו התורה זה הדין בשאת וממנו נלמד כי הבהרת יותר ראוי בזה הדין להיות יותר מורה על חזק צרע':

יב

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל העור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן. רוצה לומר שתכסה הצרעת את כל עור בעל הנגע מראשו ועד רגליו לכל מה שישלוט בו ראות עיני הכהן פרט לבית הסתרים שאינו מעכב שאין הראות שולט בו כשיעמוד המצורע כמשפט עמידה האדם ומנהגו ולזה לא יעכב העור שתוך הקמטין כי אינו נראה וראוי שיהיה כל הפורח בגופו כמראה הצרעת וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ואולם אם היה שם חלק לבן שיהיה לבנו למטה מלבן הצרעת לא ינהג בו זה הדין ולמדה מזה שהרואה הנגעים יצטרך שיהיה לו שתי עינים כי בזה יהיה ראותו יותר שלם שנאמר עיני הכהן ולזה יתבאר גם כן שאין רואין הנגעים אלא בעת שהיה אור היום על שלמותו לא בבקר ובערב כי אז לא תהיה הראייה שלמה להבדיל מראות הנגעים ולזה לא תהיה הראייה בתוך הבית ולא ביום המעונן וראוי שתדע כי ראיית הנגעים אפשר שלא בכהן אבל המשפט אשר בהם לטמא או לטהר או להסגיר לא יהיה אל בכהן כי כבר דקדקה התורה שיהיו אלו הענינים נעשים על יד כהן ואם אמר אומר הנה כבר מצאנו גם כן שכבר דקדקה התורה שתהיה ראיית הנגעים בכהן אמר לו שכבב' מצאנו מה שיורה שהראייה אפשר בזולתו אמר בפרשת כי יפלא בעניין הכהנים על פיה יהיה כל ריב וכל נגע והנה לא יבא אז הנגע אליהם כמו שלא יבאו אז בעלי הריב אליהם אבל יבואו להם המורים באלו ההוראות ובהיות הענין כן הנה מה שיוחד להם מהנגעים הוא שיהיה המשפט על פיהם לא הראייה וראוי היה להיות כן כי הראייה תלויה בבחינת אלו המראות וידיעת משפטם וזה אפשר שישלם באי זה שיהיה ממי שראוי לסמוך עליו ואמנם המאמר לטהר או לטמא או להסגיר ראוי שיהיה על פי הכהנים למעלתם וזה מה שדקדקה התורה באלו הדברים שיהיו על יד כהן:

יג

וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא. הנה אחשוב שהסבה בזה כי כשראה הכהן שהתחיל לדחות זה העפוש לחיצוני הגוף ואחר כך יראה התפשטותו בכלל הגוף הנה ירה זה על ממשלת החום היסודי על זה העפוש ודחהו מפני זה מכל הצדדי' לחיצוני הגוף. וידחה שם כמו שידחה החום הנכרי בקדחות בימי הגבול לחיצוני הגוף מכל המקומות ויתך בזיעה ואז יהיה הבריאות ולזה לא יטמא זה שפרחה הצרעת בכלוא ע"פ שנהפך כל שערו ללבן כי זה מדרך העפוש הנדחה שם ולזה אמר אחר זה וביום הראות בו בשר חי יטמא למדנו שבמחיה מטמא ולא בשער לבן וכבר העירתנו התורה כי מאמר הכהן באלו הענינים לא יחייב שיהיה כן אלא כשיהיה מסכים לאמת ולזה אמר וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא ויתבאר מזה שאם טהר מי שאינו טהור לא תועיל טהרה שלו וזה תמצא כפול בזה הענין אמר נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו וטהרו הכהן מספחת היא וטמאו הכהן צרעת היא וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא. וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת היא וטהר הכהן את הנגע טהור הוא והנה תמצא נכפל כל זה בכל זה העניין ומזה גם כן יתבאר שהראייה ובחינת המשפט בנגעים אפשר שתהיה בזולת כהן וזה שכבר אמר וטהרו הכהן מספחת היא ר"ל שכבר אפשר שיבחן מזולתו שמספחת היא וכשיתבאר שהוא מספחת באי זה צר שיהיה הנה יטוהרנו הכהן וכן מה שאמר וטמאו הכהן צרעת היא כלי אינה צרע' מצד בחינת הכהן ענינה אבל היא צרע' מצד ענינה בעצמה אי זה שיהיה מן האנשים שיבחן ענינה וביום הראות בו בשר חי יטמא הטעם בזה התבאר במה שאמרנו במחיה וזה כי הנגע הוא בהרת או שאת ובו מחית בשר חי שהיא טמאה לפי מה שקדם וג"כ הנה מפני שלא ימשול הטבע לדחו' זה העפוש מכל הצדדין הנה יראה שעדין העפוש בפנימי הגו ולזה אם ישוב אחר כן זה הבשר החי להפך ללבן הנה הוא טהור:

יח

ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא. הנה שחין יורה לפי הוראת הגדר על מה שיפסד בו העור בסבת חום שאינו חום אש וכשהיה זה בסבת חום אש יקרא מכות אש וזה החום בכלל איך שיהי' הוא חום נכרי ולזה אפשר שיתחדש ממנו העפוש במקומו ויתחדש שם שצרעת אלא שזה לא יהיה בעת שהוא מוגלא במקום השחין והמכוה אבל יהיה אחר שהתחיל לעשות עור חלוש ולזה אמר צרבת השחין הוא כמו שיתבאר:

ולזה אמר ונרפא ר"ל שיהיה נרפא באופן שיהיה שם במקומו מה שידמה לעור ואז יוכל להתחדש בו שאת או בהרת ולזה לא ירצה באמרו ונרפא שיהיה נרפא בשלמות והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת ר"ל שיהיה צבעה מעורב לבן ואודם בצד שיהיה הלובן המופלג ההוא נוטה לאודם נטייה מה וראוי שנדע שהראייה המעורבת מלובן ואודם ינהג גם בשאת אמר א"כ והנה שאת הנגע לבנה אדמד' מת ומזה נשפט שהענין כן בספחת הבהרת והשאת ויתבאר שזה המראה המעורב עם אודם ינהג גם כן בצרעת עוד בשר שנאמר והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקדחתו או בגבחתו כמראה הצרעת עור בשר ובכלל הנה מראות נגעי צרעת ראוי שיהיו בלתי מתחלפים באי זה מקום שיהיה מגוף האדם וזה מבואר עם מעט יעיון וכבר ביארו דז"ל איך נשפוט באלו המראין המתמזגין עם אדם לפי מה שקבלו בזה מפי משה איש מפי איש והוא שכבר נקח כוס מלא חלב ונשליך לתוכו שני טפים דם או יהיה מראהו כמראה בהרת לבנה אדמדמת ואם השלכנו לתוכה ארבעה טפים דם יהיה מראהו כמראה השאת אדמדמת ואם השלכנו לתוכו שמנה טפי דם יהיה מראהו כמראה ספחת הבהרת אדמדמת ואם השלכנו לתוכו י"ו טפי דם יהיה מראהו כמראה ספחת השאת אדמדמת והיה זה כן כי האודם להיות הפכיי ללבן באופן מה הנה יחסר לובן הנגע כשהתמזג עמו וכל מה שהיה המראה יותר לבן ישאר יותר לבן וזה בלתי צריך אל ביאור ולזה יתבאר שהבהרת היא יותר לבנה עם אדמומיתה ואחריה השאת ואחריה ספחת הבהרת ואחריה ספחת השאת וזה דומה ליחס מדרגותיהם בלבן ואולם שהמראה הלבן המעורב באודם יורה על הצרעת הוא מבואר מן החוש והסבה בזה כי מפני שהיה שרש הויתו מהדם המעופש הנה יקרה לו והוא היותר נמצא:

כ

וראה הכהן והנה מראה שפל מן העור. רוצה לומר שהיא בהרת מצד הלובן כמו שזכרנו במה שקדם:

ושערה הפך לבן. זה יורה על העפוש והחום הנכרי כמו שהתבאר במה שקדם:

וטמאו הכהן נגע צרעת היא בשחין פרחת. מפני החום הנכרי אשר בסבתו נהיה השחין נשאר שם הרושם עד שהגיע ממנו זה העפוש ולזה ייחס אותו לשחין או אפשר שנאמר שיהיה מיוחס לשחין במקרה כי אפשר שיהיה זה העפוש תוך הגוף ולא משל הטבע לדחותו כי אם בזה המקום החלוש שיהיה בו השחין וזה אמנם יהיה לחולשת הטבע והעניין הראשון הוא יותר נאות כי לזה הבדילה התורה בין השחין והמכוה ולא צרפם זה עם זה ואלו היה מהעפוש אשר תוך הגוף היתה הסבה בשניהם אחת בעינה והנה בארה התורה זה הדין בבהרת וממנה נלמד שכן הדין כל שכן בשאר מראות נגעים כי כבר זכרה אותם בתחלת הענין אמ' שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת:

כא

ואם יראנה הכהן והנה אין בה שער לבן. רוצה לומר שלא הפך הנגע שתי שערות ללבן:

ושפלה איננה מן העור והיא כהה. רוצה לומר שאין עמוק מראה מן העור ולזה אינה בהרת אבל היא בהרת כהה והיא ממראות הנגעים:

והסגירו הכהן שבעת ימים. כבר התבארה הסבה בזה ההסגר במה שקדם ולמדתנו התורה כי בזה הנגע שלבננותו כהה ינהג זה הדין. רוצה לומר שכבר יצטרך להסגיר אף על פי שלא הפך שערו ללבן:

כב

ואם פשה תפשה בעור. רוצה לומר בעור השחין. לא בעור הבשר כי זה הנגע הוא במקום השחין. וחלקו הכתוב מצרעת עור בשר להורות שאינם מצטרפים זה עם זה ולזאת הסבה לא יתכן להם שיפשו זה לתוך זה:

כה

וטמא אותו הכהן נגע הוא. רוצה לומר נגע צרעת כי הפשיון הוא סימן טמאה כשנתחדש אחר ההסגר כמו שקדם וכבר התבאר הסבה בזה במה שקדם רוצה לומר למה הוא סימן טמאה ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן ר"ל שכיון שלא פשה הנגע ואין בו סימן טומאה הנה יהיה זה הלובן אשר נתחדש שם מקרה בעור הוא מפני החום אשר בסבתו היה השחין ואין שם עפוש בבשר אשר תחתיו באופן שיתהוה ממנו צרעת ולזה לא יהיה זה נכנס בגדר הצרעת או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה והנה זכר קצת מראות הנגעים והוא הדין לנשארים וקרא מחית המכוה העור החלוש שנתחדשה שם אחר שנתרפאה מהמוגלא אשר בה והנה כל הנמשך בעניין המכוה שוה למה שנאמ' בעניין השחין וממה שאמרנו שם יתבאר כל מה שנאמר בעניין המכוה לא יתחלף אלא שכבר אמר בסוף והיא כהה שאת המכוה היא מה שלא אמר מה שיתיחס לזה בשחין והנה הבאור בו בשחין שהיא כהה שנשתנו מראיה של לובן למטה מהלובן שהיתה בו אלא שמראיתה ממראות הנגעים והנה עם כל זה לא נשפט שיהיה זה נגע צרעת ואף על פי שכבר יורה השתנות מראה ששם עפוש בבשר שתת העור הנה אינו באופן שיהיה צרעת אבל הוא נגע אחר מתחדש בסבת המכוה ולזה לא פשה הנגע ולא נהפך שערו ללבן והנה יתבאר שנגעי השחין והמכוה אינם מצטרפים זה עם זה ואינם עושים זה לתוך זה כי התורה חלקה אותם עם היות דיניהם שוים להורות שנגעיהם חלוקים זה מזה ואין בהם הסגר כי אם שבוע אחד ואין מחית בשר חי בהם סימן טמאה:

כט

ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. רוצה לומר במקו' צמיחת השערות וינהג באשה נגע הזקן אם היה לה זקן ולא ינהג באיש אם לא היה לו זקן והנה זה הנגע נקר' נתק וענינו שנתקו משם השערו' בסבת איזו ליחה שדרכה שיקר' ממנה זה:

ל

וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור. ר"ל שהוא במדרגת לובן הבהרת:

ובו שער צהוב דק. יקר' צהוב השער שצבעו כצבע הזהב ויקרא רק בזה המקום כשהיה קצר ולקוי לא כשהיה ארוך ודק והיה זה כן כי זה השער הוא ראיה על עפוש הצרעת אשר קרה בסבתו הנתק אלו השערות מזה המקום כי זה מין מה מהצרעת כמו שהתבאר בספר הרפואה ויקראוהו חולי השועל והנה יקרה מזה העפוש שלא יאות האיד העולה אל הראש להתהוו' ממנו שער או אם יתהוה ממנו תהיה הויה חלושה ולזה לא יקרה לו שיארך וזה שזה החולי יקרה משרפה תתחדש בדם ולזה לא יתכן שתהיה ממנו איד עשני נאות להמית השער אם לא באופן חסר ולזה לא יארך להעדר מזונו. ולזאת הסבה הנה אם יתילד שם שער יהיה צהוב להתיחס זה הצבע לזה הדם המעופש בזה האופן ולא יהיה שחור כצבע שער האיש הברי ומפני זה היה זה השער הצהוב הדק בנתק סימן צרעת כשהיה בו שתי שערות בזה התבאר כי שם השער לא יאמר בפחות משתי שערות. כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה למדתנו התורה שאע"פ שיהיה לבן הנתק כלובן הבהרת לא נשפוט שהוא צרעת אם לא היה בו שער צהוב דק והנה אין מתנאי זה השער שיהיה הנתק מהפך אותו בזה התואר כמו העני' בשער הלבן אבל אף על פי שהיה שם זה השער קודם חדוש הנתק זה השער הנה הוא סימן טמאה וסבת זה כי דקותו יוכיח שהאיד העשני העולה שם איננו נאות להויית השער:

לא

וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור. ר"ל אף על פי שאין מראהו עמוק מן העור כיון שאין בו שער שחור ר"ל שתי שערות שחורו' ויהיה השער בלתי דק הנה יצטרך להסגר לבחון ענין זה הנגע אם הוא בסבת צרעת אם לא ולמדנו מזה שאם היה בו שער שחור שלם ההויה ר"ל שיצמח באורך לפי הראוי הנה הוא מציל על זה הנגע וכן למדנו מזה שאם לא היה בו שער צהוב דק לא נשפוט מפני זה שיהיה טהור אף על פי שמראה עור הנגע איננו עמוק מן העור אבל יצטרך להסגר והנה הטעם בזה ההסגר התבאר במה שקדם. וראוי שנדע כי עניין השער השחור הוא מתיחס לעניין מחית הבשר החי אלא שהמחיה סימן טומאה והשער השחור סימן טהרה והנה דינו כשעור דין המחיה ודין שעור הנתק אשר סביבו דין שעור הנגע אשר סביב המחיה ולזה ראוי שיקיף הנתק השער השחור בשעור שיהיה בעיניו שעור צמיחת שתי שערות כדי שיתכן שיהיה בו שער צהוב דק ואין צורך לתת טעם למה שהיה השער השחור אשר באמצע הנתק סימן טהרה כי זה מבואר הסבה:

לב

וראה הכהן את הנגע ביום השביעי. הוא שביעי ליום ראיית הנתק:

והנה לא פשה הנתק. שאם פשה היה זה סימן שהוא מצורע כי זה יורה על שזה העפוש מתחזק בגופו ולזה ימשך ממנו זה הנתק לשער ולא היה בו שער צהוב רוצ' לומר שער צהוב דק שזכר במה שקדם ולפי שידענו ממה שקדם שהשער הצהוב הוא לבדו סימן צרעת בנתקים הנה יתבאר שוא"ו ולא היה בו שער צהוב הוא תמורת או המחלק ולזה יטמא הנתק בשער צהוב דק או בפשיון:

ומראה הנתק אין עמוק מן העור. ר"ל הנה כשלא היה בו אחד משני אלו הסימנין הנה אע"פ שאין מראה הנתק עמוק מן העור לא נשפוט שיהיה טהור אבל יצטרך להסגר לבחון ענין זה הנגע אם הוא צרעת אם לא. וזאת הבחינה תהיה בזה התאר שיתגלח שער ראשו או זקנו והנה לא הקפידה התורה שתהיה התגלחת בכהן והשערות שהם סביב הנתק לא יגלח והם הסמוכות לנתק והנה צותה התורה זה כדי שיוכל הכהן לבחון בהם אם פשה הנתק כמו ישראה במה שאמרה התורה בזה ולזה הוא מבואר שאין התגלחת מעכבת ההסגר כדי שיכיר הכהן הפשיון בזולת התגלחת כמו שנתבאר ממה שנזכר בהסגר הראשון בנתקים:

לג

והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית. ר"ל שיסגיר בעל הנגע שבעת ימים כי בזה הזמן יתכן שישתנה עניין זה הנגע. ויתבאר עניינו לחוזק רושם שבעת הימים בדברים הטבעיים עם שבזה הזמן תשוב הלבנה במבט מרובע ממה שהיתה בו תחלה כי מפני זה יסודר ממנה פעל מקביל באופן מה למה שהיה סודר ממנה תחלה:

לד

והנה לא פשה הנתק בעור. הא אם פשה הנה הוא טמא ומראהו איננו עמוק מן העור רצה לומר אף על פי שאין מראהו עמוק מן העור ואין בו סימן צרעת הנה יהיה טעון כבוס בגדים ולא נאמר שיהיה דינו כדין הקרח והגבח שהוא טהור ואינו טמא כלל אף על פי שכבר נראה עתה שסבת זה ההנתק לשער לא יהיה צרעת אבל הוא סבת הקרחות והגבחות בעינה אבל על כל פנים יטהרנו הכהן שנאמר וטהר אותו הכהן וכבס בגדיו וטהר:

לה

ואם פשה יפשה הנתק בעור. למדנו שהפשיון מטמא גם אחר הטהרה לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא רוצה לומר שכיון שפשה הנה הוא טמא אף על פי שאין בנתק שער צהוב דק ולזה לא יצטרך הכהן להסגירו לבחון אם יצמח בו שער צהוב דק כמו הענין בראיה הראשונה של נתק ואמר זה שלא נחשוב מפני שטהרו הכהן שיהיה דין הראייה הזאת דין הראייה ראשונה שאינה מטמאת בזולת שער צהוב והוא מבואר שהשער הצהוב מטמא שלא בפשיון כי זה הדין היה גם כן בראייה הראשונה כמו שקדם:

לז

ואם בעיניו עמד הנתק. רוצה לומר שהנתק שנטמא. בשער צהוב דק כי בו יתכן שיאמר שעמד בעיניו מפני היות לו מראה מוגבל והוא הצהובות ואמנם הנתק בעצמו אין לו מראה מוגבל אבל יטמא באי זה מראה שהיה כשהיו בו סימני הטמאה ולזה יהיה זה המאמר בהכרח בנתק שהוחלט מפני שער צהוב ושער צהוב צמח בו נרפא הנתק טהור הוא כיון שאמר נרפא למדנו שכבר היה מצורע קודם זה ואמר שאף על פי שיהיה בו שער צהוב כיון שצמחו בו שתי שערות שחורות במקום הנתק הנה זה ראיה שסר עפוש הדם ושב באופן שיתכן שיצמח ממנו השער לפי הענין הטבעי. וראוי שתדע כי אף על פי שנפלו אלו השערות השחורות ונשאר שם הנתק והשער הצהוב הנה הוא טהור כי אמרה התורה שהוא נרפא והנה תהיה נשירת אלו השערות לסבה אחרת זולת הצרעת כמו שיקרה הקרחות והגבחות בזולת צרעת:

לח

ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות. הם כתמים לבנים ואינם נגעים והם רושורוש בלעז אבל לבנים למטה מלובן ארבע מראות נגע צרעת:

לט

וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרות כהות לבנות. רוצה לומר שהם למטה בלובן ממראות נגעים:

בהק הוא פרח בעור טהור הוא. רוצה לומר שאין אלו הכתמים בסבת עפוש בבשר אבל הוא כתם בעור והנה האיש הבהקני נקרא רוש"ו בלעז והוא ענין יקרה מבלבול ליחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה כמו שהתבאר בטבעיות:

מ

ואיש כי ימרט ראשו. רוצה לומר שער ראשו:

קרח הוא טהור הוא. למדנו שלאי זו סבה שיהיה נמרט שערו כיון שהו קרח עתה שאין בעור ראשו שער הנה הוא טהור ולא יהיה דינו דין הנתקים כי הקרחת יבא הרבה פעמים לאנשים הבריאים וכונת התורה היתה בזה לבאר לנו שער הראש כשלא היה בו שער דינו כשאר עור הבשר להטמא בנגעים. והנה ביארה התורה כי זה המקרה כשיהיה במה שאחורי הראש יקרא קרחת וכשיהיה במה שהוא מפאת פניו יקרא גבחת ודין נגעי הקרחת ונגעי הגבחת הם כדיני נגעי צרעת עור בשר אלא שאין בהם הפכה שער לבן כי אין בהם שער ואין נגעיהם מצטרפים זה עם זה ולזה הבדילה התורה הקרחת מהגבחת עם היות דיניהם שוי' והסבה בזה להתחלף טבע אחורי הראש מטבע הצדדין כמו שנזכר בספרי הרפואה וזה כי אחורי הראש תמשול הלבנה ובצדדיו ימשלו השחור' והאדומה שהלבנה מקבלת לכל אחד מהם ואם היתה הפכיותה לאדומה יותר חזק ולזה יראה שההוה מהם מהנגעים הוא מסבות מתחלפות להתחלפות המקבלים ולזה לא יצטרפו זה עם זה ולא יפשו זה לתוך זה הלא תראה כי בשחין ובמכוה הבדילה התורה גם כן עם היות דיניהן שוים להיות החום הנכרי אשר בהם מסבות מתחלפות:

מב

וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם. לא שיהיה קצת הנגע בקרחת וישלם שעורו במה שהיה שעורו ממנו בגבחת או בשאר עור בשר הנלוה להם אבל יחוייב שיהיה כלו בקרחת או כלו בגבחת ולזה כפל זה הענין ואמר בקרחתו או בגבחתו והנה למדנו מזה שהנגע הלבן מטמא עם היותו אדמדם כמו שמטמא בהיותו לבן לבד וזה כולל בכל נגעי צרעת עור בשר אף על פי שלא נזכר זה שם כי הצרעת הנזכרת בזה המקום הוא הדין צרעת עור הבשר כמו שיאמר כמראה צרעת עור בשר:

צרעת פורחת היא בקרחתו או בגבחתו. ולא נשפוט מפני זה שיהיה המרט השער בקרחת או בגבחת בסבת צרעת אבל ישוב הקרח או הגבח לטהרתו בהרפא זה הנגע שנתחדש בקרחתו או בגבחתו ואף על פי שנשאר הקרחת או הגבחת על כנינו:

מג

וראה אותו הכהן והנה שאת לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר. הרצון בזה שיראה אותו הכהן באופן ראיתו צרעת עור בשר להסגירו ולטמא ולטהר כי דיניהם שוים אלא שבזה הנגע לא יקרה שיהפך שערו ללבן מפני שאין בו שער ואמנם יטמא בפשיון ובמחיה וזכרה התורה זה המראה הלבן אדמדם בשאת וממנו נלמד שכן העניין בשאר מראות הנגעים ולזה כללה אותם תחלה במה שאמרה נגע לכן אדמדם ולפי מה שנתבאר בזה המקום שדין הקרחת והגבחת הוא דין עור בשר הנה נלמד מזה שכבר ינהג בהם דין נגעי שחין ומכוה כמו הענין בשאר עור בשר והנה אמר איש בזאת הפרשה לפי שהקרחות והגבחות הוא יותר נמצא בו ולא ימצא באשה כי אם על דרך הזרות הנפלא אבל עכ"פ יתבאר מטבע העניין בעצמו שדינו שוה לאיש ולאשה כי בהפקד השער מאלו המקומות ישוב העור במדרגת עור בשר':

מה

והמצורע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים. זה כולל כל מיני הצרעת והרצון בו כי כשהיה מוחלט לטמאה יחוייב שיהיו בגדיו קרועים לבזותו והתועלת בזה הבזיון הוא מזה נתעורר על חסרון החומר שהוא סבת זה העפוש וההפסד ונעמוד מזה על אמתת מציאות הצורה:

וראשו יהיה פרוע. ראוי שתדע כי פריעת הראש תאמר בפנים שונים וזה כי הוא יאמר על השבתת התגלחת ולא יקרא זה פרוע ראש עד ששבת מהתגלחת שלשים ויאמר על בטול הכסוי והגלוי והנהוג לראש וזה שאם כסהו כלו הנה השבית ממנו מה שהוא נהוג שיתכסה ממנו ולזה העניין השני ופרע ראש האשה רוצה לומר שיסיר הצעיף שהיא מתכסה בו וישאר שערה מגולה והנה הרצון בזה המקום אינו לגדל פרע כי אי אפשר שיהיה פרוע הראש בה האופן תכף היותו טמא אלא אם קרה שעמד קודם זה מהגלוח שלשים יום ולזה ראוי שתהיה הכונה בו אם גלוי הראש אם כסוי הראש ולפי שאמר אחר זה ועל שפם יעטה שיורה על פלגת כסוי הראש יותר מהנהוג הנה יהיה הרצון בזה שיהיה ראשו מכוסה באופן שישבות ממנו הגלוי הנהוג:

ועל שפם. הוא השער שעל השפה והיתה הצואה שיכסהו כמו שיעשה זה האבל והנה הטעם בזה הוא הטעם בקריעת בגדול ולפי שאמר הז העניין בלשון זכר והיו קצת הדברים אשר בו בלתי נמצאים לנקבה כמו השפם אם שאין ראוי שינהגו בנקבה כמו קריעת הבגדים כדי שלא יתגלה בשרה ויביא זה לדבר ערוה הנה אין אלו הדברים נוהגים באשה כי אין ראוי שנלמד זה הדין באשה ממה שנזכר בשה לאדם כי זה יותר בלתי ראוי בחק האשה ממה שהוא בחק האדם:

וטמא טמא יקרא. ירצה בזה שיקרא טמא לאנשים שהוא טמא כדי שיפרשו ממנו ולפי שאמר וטמא ולא אמר וצרוע למדנו שזה הענין נוהג בכל הטמאים והתועלת בזה מבואר והוא מבואר מעצם הענין שבזה ראוי שתהיה האשה שוה לאיש:

מו

כל ימי אשר הנגע בו יטמא. למדנו מזה שכאשר סר הנגע סרה טמאתו כשיטהר. והנה סור הנגע יהיה אם בסבת רפואה אם בסבת קציצת הנגע והנה יטהר בקציצת הנגע כשתהיה הקציצה ההיא לא מבחירתו ואולם אם היתה בבחירתו איננו ראוי שיטהר בה כי הוא החוטא בזה הפועל כמו שיתבאר במה שיבא ומשל הקציצה היא שלא מבחירתו אם קרה שתהיה בהרת בבשר הערלה כי הוא יוכרח למול ולקוץ בהרתו וכן הענין אם נקצצה במקרה שלא בכונה וכן הענין בתלישת סימני טמאה:

בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. למדנו מזה שהוא יוצא חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר חוץ ממחנה ישראל וסבת זה מבוארת ממה שקדם והוא מבואר שזה לא ינהג אלא בעיר המוקפת חומה כי התורה אמרה מחוץ למחנה מושבו והנה המחנה האחד במה שהוא מחנה אחד הוא מוקף מחיצה והנה למדנו מזה שמושבו טמא ולזה חייבה התורה שיהיה חוץ למחנה וכבר יתבאר זה גם כן ממה שנאמר בנגעי בתים שמטמאים בביאה כמו שיתבאר שם והנה להעיר שזה ההפסד בא לאדם מצד החומר לא מצד הצורה זכרה התורה אחר זה טמאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם הבאים מהצמח והחי והן במדרגת הדומם וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחיות אשר בהם באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד מההרכבה מצד התכת לחיותיהם אשר בהם קיומם והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כבר תמצא זה במקומות העפושים כמו מימי האשפות ומה שידמה להם ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו הענין באדם שהוא חי הנה כשיטמאו אלו הדברים בזה האון ישרפו להעיר על חסרון החמר ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו ולזה נמנעה ההשתמשות בו באדם ונאסרו בהנאה להורות על זה הענין:

מז

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים לפי שהיותר נהוג בבגדים הוא שיהיו מצמר או מפשתים. לא הסכימה התורה שיהיה נוהג אלו הנגעים כי אם באלו המינים מהבגדים ולזאת הסבה הוא מבואר שלא ינהג זה בצמר ההוה מהגדל בים כי אינו נהוג שיעשה מזה בגדים ובכלל הנה לא ינהג בצמר אלא הבא ממין הצאן וכבר התבאר מהשרשים הכוללים שאם היה רובו צמר או פשתים הנ יטמא בנגעים ולפי שסמך בגד צמר לבגד פשתים והיה מבואר בבגד פשתים שהוא לבן יחוייב בבגד צמר שיהיה לבן ואז ינהג בו זה הדין ולזה לא ינהגו נגעי בגדים בצבעונים אף על פי שנצבעו בידי שמים וזה כי באלו העניינים שהם חדוש לא נקח אלא מה שבא בתורה בזולת הקש ודמיון:

מח

או בשתי או בערב לפשתים ולצמר. רוצה לומר שאם טוו מהפשתים או מהצמר השתי הוא הדק ממנו או הערב יטמאו בנגעים או בעור או בכל מלאכת עור ירצה באומרו או בעור או בכל כלי עור ולזה תראה שאחר זה אמר תמורת או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה:

מט

והיה הנגע ירקרק או אדמדם. הנה מפני שההכפל בכל העניינים הוא לחזק הנה ירצה בזה ירוק מאד או אדום מאד:

בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור. למדנו מזה שלא יטמא העור בנגעים אם לא היה כלי משמש את האדם ואם ישמשהו באי זה אופן שיהיה הנה יטמא בנגעים והנה נלמד זה גם כן כי התורה הקדימה בזה המקום היותר נכבד ולזה הקדימה הבגד לשתי ולערב ובזה יתבאר כי בהקדימה העור לכל מלאכת עור יהיה העור יותר נכבד והוא מורה על הכלים המשמשין את האדם שמוש נראה ובאמרו לכל מלאכת העור. הרבה את הכלים שישמשו את האדם באופן חלוש כמו האהלים של עור ומה שינהג מנהגם ולפי שאמר בכל מלאכת עור והמלאכה שתעשה מן העור בעצמות וראשונה אין העור צבוע בידי אדם הנה לא ינהג זה הדין בעור הצבוע בידי שמים כי הבדילה התורה אותו מהבגד ולזה לא נלמד בו זה הדין מבגד:

נ

והסגיר הנגע שבעה ימים. לבחון עניינו לאי זה כית יפנה כי למספר השבעה ימים רושם חזק בעניינים הטבעיים והוא דבר ממוצע בין הטהרה ובין השלוח חוץ למחנה כמו שקדם ולזה יתבאר שדין השלוח חוץ למחנה ינהג בבגדים ובכלי עור ובשתי ובערב והנה ביום השביעי ישוב לראותו ואם פשה הנגע יטמאנו כי הנגע הוא צרעת ממארת רוצה לומר שמביאה מארה והשחתה ובלוי לדבר שהוא בו:

נב

ושרף את הבגד וגו'. הטעם כדי שלא יגיע ממנה תועלת לאדם וזאת השרפה היא חוץ לעיר כי הבגד המנוגע ישולח חוץ לעיר כמו שביארנו וראוי שנדע שהפשיון יהיה בבגדים ובעור אם כשיתפשט הנגע יותר ממה שהיה חוץ לנגע. וזה יהיה בכל שהוא אם בשיתחדש בהם נגע אחר כי זה גם כן יורה על התפשט זה המקרה בכללות הבגד והכלי עור וזה מבואר בנפשו ויתבאר עוד ממה שאמר בסוף זה העניין פורחת היא כי אף על פי שזה הנגע הוא נגע אחר הנה דינו דין הפשיון:

נג

ואם יראה ביום השביעי שלא פשה הנגע. הנה יצוה הכהן וכבסו אשר בו הנגע לא כל הבגד וכל הכלי כי הצורך בזה הכבוס הוא בעבור הנגע להעביר זה הכתם ולזה יעשה כמה שיתכן בו העברת זה הכתם ובזה תהיה בחינת המקרה אשר היה בעבורו זה הנגע כי אם היה דבר מחוץ יסור בזה האופן ואם היה בעצם הבגד או העור לא יסור והסגיר הכהן שבעת ימים שנית לבחון עניינו בסוף השבעה ימים ואם לא הפך את עינו מהמראה שיהיה בו נגעו הנה אף על פי שהנגע לא פשה הנה הוא טמא וישרף באש חוץ למחנה כמו שקדם:

נה

פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ור"ל שזה הנגע הוא רכיבה אל הפחו' והחסרון והפרד ההרכבה הוא שיהיה הבגד או העור חדש או הפכו והנה הגבחת באלו הדברים ר"ל בבגדים ובעור יאמר על החדשים לפי מה שירוה עליו הגדר וקרחת יאמר על השחקים:

נו

ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו. רוצה לומר שנשתנה אל ירוקות יותר חלוש ממה שהיה או לאודם חלוש ממה שהיה וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב רוצה לומר שיקרע מקום הנגע ויסירהו משם ולא ביערה התורה מה שיעשה בזה הנגע שקרע והנה נלמד מזה הענין שהוא נשרף ולזאת הסבה הוסר להציל על שאר הבגד או העור ואם תראה עוד בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור מפני שקרע אותו כלי אחר הקריעה למדנו שהוא ישים בבגד ובעור במקום הקרע מה שיתוקן בו וישאר כלי כמו שהיה ואם תראה עוד באי זה מקום שיהיה מהעור והבגד אפילו במקום שטלו בו המטלית לתקנו:

נז

פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע. רוצה לומר שזה העפוש שצומח בזה הבגד והערו להיותר דורך אל ההפסד והנה אם היה זה הנגע בזולת המטלית שנאמר ואת אשר בו הנגע והנה לא היה בו נגע כלל ואמנם אם היה הנגע כמטלית הנה ישרף הבגד והעור שנאמר באש תשרפנו את אשר בו הנגע רוצה לומר עם אשר היה בו הנגע:

נח

והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס וסר מהם הנגע. אף על פי שכבר נשתנה למראה אחר שאינו ממראות נגעים אלו ולא חזר למראהו הראשון הנה הוא טהור אחר שיכבסו אותו כבוס שני ויטבלו אותו ולזה רמז באמרו וטהר רוצה לומר שיטהר בטבילה. וראוי שנדע ששיעור אלו הנגעים הוא כגריס כמו העניין בצרעת אדם כי התורה זכרה אלו הנגעים יחד:

נט

זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגומר לטהרו או לטמאו. רוצה לומר שכבר למדה התורה בזאת הפרשה מתי יטהרם הכהן ומתי יטמאם והנה לא זכרה התורה הדין אם סר הנגע בהסגר הראשון כי דינו מבואר ממה שנזכר בזה ההסגר השני כי מה שיטהר בו בהסגר השני כל שכן שיטהר בו אם יקרה בהסגר הראשון וכן לא זכרה התורה מה יהיה הדין אם כהה אחר ההסגר הראשון והנה יתבאר שאם כהה אחר ההסגר הראשון לא יקרע וישרף כמו הענין אם כהה אחר ההסגר השני אבל טעון כבוס והסגר כי התורה לא הבדילה בזה בין הפך עינו ללא הפך עינו כמו שיראה שם אבל כיון שלא פשה הנגע טעון ככוס והסגר ואמנם אחר ההסגר השני לא נזכר מה יהיה דינו אם כהה ופשה אבל נזכר שם דין לא נשתנה מראהו אף על פי שלא פשה ויתבאר שמה שביאר בלא כהה ולא פשה ינהג בכהה ופשה כי עמידת הנגע בעינו הוא סימן הטמאה וכן הפשיון ואין הכהה סימן לסור הנגע כמו שאין העדר הפשיון סימן לסור הנגע ולזה יהיה כהה ופשה מורה על הטמאה במדרגת מה שיורה עליו לא כהה ולא פשה והוא מבואר שהוספת הנגע במראהו אינו למטה בהוראה על הטמאה מעמידת הנגע בעינו ולזה אם הוסיף חוזק במראהו ולא פשה יהיה דינו כאלו עמד בעינו ולא פשה וכל שכן כשיהיה טמא אם הוסיף חוזק בעינו ופשה. ובכאן נשלם ביאור זאת הפרשה והנה נתננו הסבה בסדורה וזכירת תועולותיה יהיה אחר ביאורינו פרשת תורה המצורע כי אז ישלם זכר אלו הטמאו' וטהרתם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.