צרור המור/ויקרא/יג

צרור המור ‏ ויקרא יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וסמך לכאן אדם כי יהיה בעור בשרו. לפי שכל אלו הטומאות נמשכו מחטא אדם הראשון. ומטומאת וזוהמת נחש הקדמוני. וכבר כתבתי למעלה כי באותם ק"ל שנה שנפרש אדם מאשתו. נתחברו אליו מיני טומאות ומיני מזיקים. ונתהוו ממנו כל מיני טומאה ונדה וזיבה וקרי. ולכן אמרו ונגע לא יקרב באהליך אלו נגעי בני אדם. לפי שאלו הנגעים והמזיקים נתהוו ממנו והם כמו בניו. וזה מצד לילית רבתא ולילית זעירתא וצרעה אם אמון מנוא שר השדים ממונה על חכמת כישוף מצרים. ועל זה נאמר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. כי זה הקרי שנראה לאדם שמתתבר עם אשה בחלום ורואה קרי ומזריע. מאותו קרי נתהוו ממנו שדים ומזיקין ומתחברים נצל האדם כשנסתלק מן העולם. ולכן תקנו חז"ל ההקפות על המת. כי באלו הז' הקפות הם בורחים משם. וזהו ובשבע לא יגע בך רע. ולכן צריך אחר ההקפות מיד ויריצוהו אל הבור ולא יעכבו הארון כלל. ולכן סמך בכאן ענין הנגעים ונגעי בגדים וננעי בתים וטומאת זיבה ונדה. לפי שכולם נמשכו מאדם הראשון ומחטאתו. ולכן אחר שחתם ענין היולדת. שזה רמז לחוה שבאו לה ז' ימי נדה מצד זוהמת נחש הקדמוני שהטיל בה. חזר לו לטומאת אדם הראשון בנגעים. ולכן אמר אדם כי יהיה בעור בשרו. ולא אמר איש או גבר אלא אדם. רמז לאדם הראשון. ולפי שאהרן הכהן נתקרב. במקום אדם הראשון שנתרחק. בא הדבור של טהרת הנגעים לאהרן. וזהו והובא אל אהרן הכהן. ולו ניתנו כל הטהרות וכל ההוראות. להבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע. ובו תלויה הטהרה והטומאה ולא באדם אחר. ואפילו הסנהדרין והנביאים לא היה ראוי להם להבין בענייני הנגעים. ולכן סמך מיד נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ולא אל אדם אחר. ואמר באדם להורות שאלו הנגעים באו מצד אדם הראשון. וזהו אדם כי יהיה בעור בשרו:

ט

ואמר נגע צרעת כי תהיה באדם. להורות שדין אלו הנגעים הם באדם. והם בישראל שנקראו אדם כדכתיב אדם אתם. ולהם צוה שיבואו אל הכהן ולא אל אדם אחר. או שיביאום בעל כרחם. וזהו והובא אל הכהן. אבל אם בא אדם אחר משאר אומות להראות נגעיו אל החכם או אל הנביא מותר לראותו. וזה תמצאהו רמוז בשלשה פסוקים הכתובים בתורה שמתחילים בנו"ן ומסיימין בנו"ן. וזהו אחד מהם נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. והב' נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן. והשלישי נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון. והנה בפסוק הראשון הורה שאם יקרה ויבא נגע צרעת באדם מישראל. שיביאוהו אל הכהן ולא אל אדם אחר. אבל אם יקרה הנגע באיש אחר שלא מאומתינו. שיכול לבא לפני החכם או הנביא לטהרו או לטמאו. וזה רמז על נעמן שר צבא מלך ארם שהיה מצורע. ובא לפני אלישע הנביא לרפאותו. ואלישע הנביא לא אמר לו לך אל הכהן. אלא רחץ וטהר. ומאין לו זה. וכן מאין לו שירחוץ בירדן ולא במקום אחר. אבל הכל רמוז באלו שני הפסוקים שהם נחנו נעבור חלוצים וגו'. נביא מקרבך וגו'. ואלישע ראה בתחלה שאלו הפסוקים מתחילין בנו"ן כפופה ומסיימין בנו"ן פשוטה ובהם ראה שעתיד איש אחד משאר אומות לבא לפניו להאסף מצרעתו. שיתחיל שמו בנון כפופה ויסיים בנון פשוטה. והוא נעמן שר צבא מלך ארם כמו שמתחילין ומסיימים אלו הפסוקים. וכן ראה שמו של נעמן בפסוק שני שאומר נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען. הרי כאן נעמן בד' תיבות ראשונים. וכן ראה שמו של אלישע בפסוק ג' שהוא נביא מקרבך. אל"ף מנביא. למ"ד מלך. יו"ד מה'. שי"ן ועי"ן מן תשמעון. וכן ראה מתוך פסוק שני שיבא נעמן באנשים חלוצים לארץ כנען. דכתיב ויבא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע. הרי כאן נעמן ואלישע בזה הפסוק. והרי כאן סוסים ורכב. שזה רמז למה שאמר בפסוק השני נחנו נעבור חלוצים. שהוא כמו נעמן יעבור עם חלוצים ארץ כנען. והיכן ראה אלישע לומר לנעמן הלוך ורחצת ז' פעמים בירדן. מסוף הפסוק שכתב בו מעבר לירדן. ובזאת הרמיזה א"ל שירחץ בירדן. ומאין לו שהנביא יכול לטהר זה האיש מצרעתו. הוציאו מן הפסוק הג' שכתוב בו נביא מקרבך. ששם רמוז שם אלישע כמו שכתבתי. ורמוז בו שזאת הטהרה עתידה להעשות ע"י נביא מקרבך מאחיך אליו תשמעון. כי הוא במקום כהן. ולכן כשקרע מלך ישראל את בגדיו ואמר האלהים אני להמית ולהחיות. שנראה שהמצורע חשוב כמת. שלח לו אלישע למה קרעת את בגדיך. לפי שהוא היה יושב ודורש אלו הפסוקים. ובהם הוא צופה ומביט ענין נעמן. וידע בנבואה קריעת בגדי המלך. יבא נא אלי וידעת כי יש נביא בישראל. ושהתורה העידה על זה הענין. לכן ראוי שיבא וידע כי יש נביא בישראל. כמו שכתוב נביא מקרבך מאחיך. שזהו כמו נביא בישראל. ובאומרו אליו תשמעון. רמז שראוי לשמוע לדבריו בין לקולא בין לחומרא. ובכאן גלה שלא היה לו רפואה אחרת. אלא בדברים ובשמיעת דברי הנביא. וזהו אליו תשמעון. ולכן כשקצף נעמן ואמר הנה אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום. כתבנית סמיכה לכוין בתפלתו. ואסף כמו שהיה עושה הכהן והסגיר הכהן את הנגע. ואם בשביל הרחיצה באתי הלא טוב אמנה ופרפר וגו'. וידברו ויאמרו לו עבדיו. דיבור ואמירה בדברים רבים טובים וניחומים להשיב חמתו. אבי דבר גדול דבר אליך הנביא. כלומר אחר שאתה אב בחכמה ואיש גדול. כמו שכתוב עליו ונעמן היה איש גדול לפני אדוניו. לפי שראה אותו בעל עצה וחכמה ונשוא פנים לכל העם ואיש גבור חיל במלחמה. וזהו ובו נתן ה' תשועה לארם. ולכן אמרו לו אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך. כלומר יש לך לראות בחכמתך מי דבר אלו הדברים שהוא נביא ה'. ואם היה אומר לך דבר גדול הלא תעשה להשלים דברו. אף כי אמר לך רחץ וטהר שהוא דבר קטן. ורמז באומרו ואף כי אמר אליך לומר. שאף אם היה אומר לו הנביא דבר גדול לאסוף אותו מצרעתו ולקרוא בשם ה' ולהניף ידו על המכה. ועל הכל היה אומר רחץ וטהר היית עושה. כ"ש שלא אמר דבר אחר אלא רחץ וטהר. וכל זה תלוי באומרו אליו תשמעון. וכל זה רמוז באמרו נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ולהודיענו עומק התורה וסתריה. ולא דבר רק הוא אלא ממני וכלה במספר במשקל. וכמו שיש סודות גדולים בתורה. כן יש סודות גדולים בפרשיותיה ובהתחלת הפסוקים ובסופם:

וענין אלו הנגעים כבר רמזתי לך מהיכן באו. מכח חטא של אדם הראשון. ולכן אינם באים אלא על עון וטומאה. ולכן נסמכו אצל פרשת מאכלות אסורות. להודיענו כי מצד המאכלות אסורות והדברים הטמאים והמשוקצים. מתהוים חלאים רעים ונאמנים ליסר האדם. ואף אם נודה שבאו מצד הלחות הרעות. הלחות הרעות יולידום המאכלים הגסים והעבים הבאים מכח הטומאה. ואין ייסורין בלא עון. ולכן אמרו על י' דברים נגעים באים. כנגד י' הדברות וי' מאמרות שבהם נברא העולם. וזה כופר בהם מצד גאותו וגובה לבו. ומצד לשון הרע שמדבר מחבירו. ומכאן בא עד שאומר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שכופר במי שאמר והיה העולם. וכן על צרות העין שחושב שכל העולם שלו. ואינו רוצה ליהנות לשום בריה. לפי שכופר בשם הנותן כח לעשות חיל. ואומר בכח ידי עשיתי ובהשתדלותי כי נבונותי. וכופר בשם ה' שהוא שם של ד' אותיות. ולכן מביא עליו הש"י ד' מיני נגעים הכוללים. ולהם מינים וגוונים כלולים בד' שמות. והם שאת וספחת ובהרת וצרעת. ולהם תולדות רבות. בענין שהשם בכחו מעפש כחו וכוחותיו וליחותיו ויסודותיו שמורכב מהם. שהם ד' יסודות אשר עליהם נבנה הבנין. ורצה הש"י שיכיר האדם כי לא בכחו יירש ארץ והכל בידו כחומר ביד היוצר. ואחר שהש"י בראו שלם בכחו ובאיבריו והוא רצה להשחית ולחבל מעשיו בעונותיו. והוא רצה לרדוף אחר החמדה והגאוה וחלול השם ושבועת שוא וע"ז ולשון הרע וצרות העין. רצה השם יתברך להביא עליו נגעים בגופו ובאיבריו. בענין שיכיר שאע"פ שיש לו ידים ורגלים ועינים לראות ואזנים לשמוע. כי ספו תמו מן בלהות. כי אין לו ידים ורגלים ועינים. בענין שבידים ורגלים שחטא ילקה. ובהלב שחמד ונתגאה יהיה מקור משחת ויתעפש ויחלה בנגעים גדולים. ולכן נתחלקו הנגעים בעור ובבשר ובראש ובזקן ובכל גופו. כאומרו והנה כסתה הצרעת את כל בשרו. וכן ברגליו כאומרו מראשו ועד רגליו. וזה כענין שאמרו באותם שנדמו לאדם הראשון באיבריהם שבכולם לקו. שמשון בכחו. צדקיהו בעיניו. אסא ברגליו. אבשלום בשערו. שאול בצוארו. וזה לפי שהש"י נתן להם מתנות טובות לדמותם לאדם הראשון שנברא בצלמו. בענין שבהם יעבדוהו. ובאותם איברים עצמם נתגאו והתריסו נגד השי"ת. דין הוא שילקו בהם. ולכן אבשלום נתגאה בשערו והתריס נגד אביו שבשמים ונגד דוד אביו. ראוי ללקות בשערו. וכן צדקיהו בעיניו ואסא ברגליו ושאול בצוארו שלא חששו לצווי השי"ת. ושמשון בכחו ואחר שבעל בת אל נכר ונתן לאחרים חילו ובחר והלך אחר מראה עיניו ואמר אותה קח לי לאשה כי ישרה היא בעיני. ולא בעיני המקום. לכן נקרו פלשתים עיניו. וכבר פירשתי במסכת אבות שאלו הה' רמוזים במשנת הוי עז כנמר וקל כנשר וכו'. עז כנמר לפי שהנמר היא בריה קטנה ויש לה עזות להלחם עם הארי. וכן אבשלום היה לו כח בגאותו להלחם עם אביו שנקרא גור אריה. ואבשלום בשערו דימהו לנמר. לפי שנאמר בו היהפך כושי עורו ונמר חברברותיו. ואלו החרבורות הם בשער הנמר. וקל כנשר אמר כנגד צדקיהו דכתיב ביה ואת עיני צדקיהו עור. ולזה דמהו לנשר דכתיב ביה כנשר יטוש עלי אוכל. לפי שיש לנשר ראות מאד. והיא פורחת למעלה עד שכנפיו נשרפות. ומשם צופה ומביט למטה למקום רחוק עלי אוכל הראוי לה. ורץ כצבי כנגד אסא ברגליו דכתיב ביה חלה את רגליו. ודמהו לצבי כאומרו וקל ברגליו כאחד הצבאים. וגבור כארי כנגד שמשון שנקרא אריה דכתיב דן גור אריה. וכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שהוא דוד שנקרא אריה. וגבורת שמשון היתה למעלה מכל הגבורות. לפי שהיה יחיד בלי רכב וסוס ועם רב. אלא שהיתה הגבורה לרעה. ולכן לקה כנגד כולם. בעשרו ובעיניו וברגליו שאסרוהו ובכל גופו. לפי שהוא חטא בכל אלו האיברים. וגבור כארי ג"כ כנגד שאול. שאע"פ שהיה יודע שימות במלחמה. עכ"ז הלך ולא חשש ולקה בצוארו. דכתיב ביה משכמו ומעלה גבוה וגו'. ואח"כ ויקח שאול את החרב ויפול עליה וגו'. ולכן דיני הש"י הם מדה כנגד מדה. במה שהאדם חוטא ומתגאה בו לוקה. בענין שיראה דיני הש"י וישוב בתשובה ולא יתגאה:

ולכן אמרו אם אדם חוטא מלקהו בבגדיו. ואם לא חזר בו מלקהו בביתו. ואם לא חזר בו מלקהו בגופו. ולכן תמצא שכתב בסוף נגעי הגוף איש צרוע הוא טמא הוא. למעלה. בחטאתיו. ולכן טמא יטמאנו למטה. אחר שבראשו נגעו. ובראשו אבן הראשה. אבן הגאוה. אבן החמדה. אבן הצרות והכילות. ולפי שיתן אל לבו חטאתו. צוה ואמר בגדיו יהיו פרומים. כמו שקורעים על מת. וראשו יהיה פרוע. בגידול שער כאבל. ועל שפם יעטה. כאבל. בענין שלא ידבר כבראשונה שהיה מוציא שם רע על אלהים ואדם. וכן שלא יזיק לאחרים בהבל פיו. כי ברוח שפתיו ימית רשע. ולכן אמר טמא טמא יקרא. כדי שישמעו הטהורים וישמרו עצמם ממנו. וכן טמא טמא יקרא. ויאמר שהוא טמא למעלה וטמא למטה. בדד ישב שלא ידור בבית מיושב בין האנשים. אלא יחידי מחוץ למחנה. ואז"ל אסור לישב בתוך ארבע אמותיו כמנודה. בדד ישב ולא ב' טמאים יחד. מחוץ למחנה מושבו. שהמנוגע משתלח חוץ לשלשה מחנות שהמצורע שנכנס לבית כל הכלים שיש שם הם טמאים מיד אפי' הקורות. ואם ישב תחת האילן המקום ההוא טמא. ואמרו אם נכנס לבית הכנסת. עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ורחבה ד' אמות על ד' אמות. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שיהיה מושבו לבדו. ולא יטמאו העומדים שם באויר שיש מהפתח עד המחיצה ע"כ. וזה יורה שכל זה בא מצד העונות. ולכן אמרו בענין הנגעים גזירת הכתוב הוא. כי המלך גזר ואין להרהר אחר דבריו. כי צדיק וישר הוא. ולכן אין להאריך בשער צהוב ובשער שחור או לבן ולתת טעם בהם. כי הם מחוקי המלך שאין להם טעם. ובפרט אל תתמה על החפץ ותאמר. איך איפשר כי בשיעור עדשה מטמא. ואם הפך כולו לבן הוא טהור. כי גזירת הכתוב הוא. שהלובן הוא מדת הרחמים וטהרה. ולכן אמר וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא:

ויש שרוצים להתחכם ואומרים כי כשיקרה זה באבר אחד שהוא בו כצרעת נושנת דמהו למתי. והוא יחיה בחיות שהוא כשאר איברי הגוף. אמנם כשיהיה כולל כל הגוף א"א שנאמר שכל גופו הוא מת כי חי הוא. וא"כ הוא טהור. ואחרים המשילו לזה משל ואמרו ואם פרוח תפרח הצרעת. משל לנהר כשהוא עמוק אינו רחב וכשהוא רחב אינו עמוק. כך הנגע כשהוא רחב ומתפשט בכל הגוף. אינו יורד אל עומקו ולכך הוא טהור. אבל כשהוא צר הוא יורד אל העומק ולכך הוא טמא. וחז"ל הלבישו הפסוק בצורה רוחניות ואמרו אין בן דוד בא עד שתתהפך המלכות כלה למינות. מאי קראה כולו הפך לבן טהור הוא. רמזו בזה כי כשבני העולם נהפכו במעשיהם ויצאו לתרבות רעה. עד שנהפך הלבן וחזר לאדום בחטא. אז טהור הוא ומשרתיו טהורים שהוא משיחו:

מז

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. כבר ביארנו שהנגעים באים על עונות. ולכן מנו חז"ל י' סבות כמו שכתבתי. ובחרום מן הנביאים ומן הכתובים ואין להאריך בהם. ועיקרם המוציא שם רע או המטמא פיו במאכלות אסורות. אבל הבגדים איך איפשר שתחול בהם הצרעת בחק הטבע אבל לא בחק היכולת האלהי. כי מרוב אהבתו אל עמו ישלח להם סימני זכירה בראות הנגע בביתו או בבגדו ישוב אל ה'. וענין נגע הבגד כבר רמזתי לך שכל ענייני הנגעים נמשכו מצד אדם הראשון. והם נקראים נגעי בני אדם והם שידה ושידין המוזכרים בקהלת. ואחז"ל זכרים ונקבות. וכבר הזכירו בברכות אלמלא ניתן רשות לעין לראות היה רואה העולם מלא מהם. וסמכוהו אקרא דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. עד שאמרו שם הני ברכי דרבנן דשלהי וכו' והני מאני דרבנן דבלו מחופיא דילהון. לפי שהם הולכים אחר החכמים כמו שביארתי בפרשת וישלח יעקב. ולכן אמרו שהבגדים של רבנן שבלו קודם זמנם הוא מהם. לפי שמתקרבים אליהם. ולפי שתורתם משמרתם אין יכולים להם. אבל לאנשים החוטאים בנפשותם הם נגשים אליהם. ומטילין בהם ארס ומטמאין בגדיהם במיני נגעים וטומאה. עד שנראים הנגעים בבגדיהם. וזה טעם נגעי הבגדים והבתים האמיתי. ואע"פ שאלו דברי קבלה. כבר כתב אחד מהחכמים התורניים והטבעיים גדול באותה חכמה. ואמר שגדול הרופאים האמין ואמר שהמכות יבואו על האדם מצד החטאים ועונות. וכתב הוא שהמכות יבואו על האדם משלשה צדדים. מפאת ליחות ומזגים. ומצד עונות וחטאים. ומצד השד הארור. וקצת הטבעיים התורניים הסכימו בזה כאשר ידעת בספרי הרפואה. שלפעמים תבא מכה לאדם מצד השד ויפול לארץ כנכפה. וידבר בלשון לא דבר בו מעולם ויקרא מקרא אשר לא למד ומכתב אשר לא ראה ולא שמע. וישתנה פרצופו מטבעו. וכשיסור המקרה ישוב לאיתנו ועמלו לא יזכור עוד. והרוח כמו זה נדין שהוא מחק הנמנע. שיקרא איש במחלתו במכתב אשר לא למד. ושיתיר ספיקות בחכמות כחכם גדול. ואם הוא נמנע אצלו למיעוט השתדלותו אינו נמנע אצל הפועל בו. ולבורא הכל יש לו שלוחים רבים להעניש לרשעים. ומהם רוחות מזיקות כאומרו עושה מלאכיו רוחות. וכן ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו. ואלה הרוחות מביאים מכות על האדם להענישו או לפחותו. ולנסות ה' לזרע ישראל ולהביאו אל היראה. אמר להביא נגעים בבגדים ובבתים. שהם דברים חיצוניים והכרחיים שאין לעמוד בלתם קודם שיביאם בגופו. ואלו הנגעים היו באים בארץ ישראל לנסותם ולהביאם אל היראה עכ"ל. ראה והבן איך זה החכם הגדול נתחבר בתורת הש"י ובקבלה. ולהורות שמכת הבגדים היא מצד השד הצורר הארור המעניש האדם ע"פ בוראו נקראת צרעת ממארת. כי הארור פעולתו היא פעולה ארורה. ולכן נאמר בנחש ארור הוא מכל הבהמה. ואמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. ולכן אמר והנה פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. כי ידוע הוא שהבגד הוא השתי והערב. אבל רמז בזה על השד הזה הטילם בשתי ובערב. ולכן צוה ושרף את הבגד או את השתי או את הערב לפי שהוא תועבה. ולכן אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. ואמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. והחרם הוא ארור והוא ממארת. וראוי לבערו ולשרפו כאומרו בלע המות וגו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.