משאת המלך/ויקרא/יג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png יג

משאת המלך על התורה - ויקרא יג

ב[edit]

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (יג ב)

בפ"ק דנדרים (ז':) ועניות כמיתה שנאמר (שמות ד' י"ט) כי מתו כל האנשים, ובר"ן פי' דלא מתו ממש כדאמרינן בפרק ר"א (שם ס"ד:) דמהוי הוו, דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם, ואינהו הוו במחלוקת של קרח, אלא דמפני שהענו אמר כי מתו, דאע"ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים, הכא ודאי מעניות קאמר, דאין לומר כו', וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים י"א ו') בקרב כל ישראל, וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן (במ"ר נשא פרשה ז') שחזרו למומן במעשה העגל כו'.

ולכאורה יש להקשות דהרי יל"ע בנגעים שטומאתן ע"י שער לבן, ודינא הוא שהבהרת תקדם לשער לבן, ויל"ע בבאו בבת אחת האם נטמא בכך, ולכאורה נוטה שאינו טמא דבעינן שהבהרת תהפכנו לשער להיות לבן [ערמב"ם טו"צ פ"ב ה"ו, ובתו"כ הובא בר"ש נגעים פ"ד מ"ג], ומהשתא קשה מש"כ הר"ן דחזרו למומן במעשה העגל, והרי למומן חזרו ולא לטומאתן, ומשום מומן דקודם מתן תורה זהו בהרת עם שער לבן כחדא, וא"כ מנ"ל דלא נצטרעו, דהרי י"ל לעולם דנצטרעו, ומה שהיו בקרב ישראל, לפי שנטהרו במתן תורה כשנתרפאו ממומן, ובעגל חזרו למומן בלבד ולא חזרו לטומאתן.

ונראה דהנה בכתובות (ע"ה:) בפלוגתא דר"י ורבנן בספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם, דאמרינן דלר"י טהור משום דאזלינן בתר חזקת הגוף, ותמוה הרי כמו שיש חזקת הגוף שהבהרת נתאחרה לשער לבן, ה"נ נימא דאיכא חזקת הגוף שהשער לבן נתאחר, [או דנימא חזקת הגוף לשניהם וא"כ שניהם באו בבת אחת ומשום הכי טהור], וע"כ שחזקת הגוף הוא שאין בו תורת נגע, אמנם אכתי קשה והרי חזקה זו לכאורה אינה חזקת הגוף אלא חזקת טהרה שאין בו דין נגע, וצ"ב.

ומוכרח ומבואר דענין אם הוא נגוע או לא זהו מענין חזקת הגוף, וביאור הדבר דעיקר מכת הנגע גם בלא דין טומאתו ה"ז שינוי הגוף, אלא דלא כל מראה חשיב שינוי הגוף אלא כסדר שאמרה תורה שהבהרת קדמה לשער לבן, וא"כ שפיר אמרינן חזקת הגוף דאי"ז מכה ושינוי בגוף כלל ולא קדמה כאן הבהרת לשער לבן, נמצא לפ"ז דיסוד הנגע הוא המכה ושינוי הגוף שבזה, ואמרה תורה שבמכה ושינוי זה איכא נמי תורת טומאה.

ומהשתא ניחא היטב מש"כ הר"ן, דאם אכן קודם מתן תורה היה לדתן ואבירם מום זה של נגע, והיה זה ע"י שקדם הבהרת לשער לבן, וא"כ כשחזרו למומן א"צ שוב לקדימת הבהרת, דמאחר דאנו יודעין שזהו אותו הנגע שהיה בתחילתו א"כ כשחזרו למכתן ולמומן הראשון, הרי חזרו לנגע שכבר נתברר בשעתו שהוא אמנם נגע ודי בזה.

מו[edit]

כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג מו)

הרמב"ן במנין העשין שהשמיט הרמב"ם (מצוה י"ד) כתב למנות מצות אסוה"נ מבגד המנוגע, וכתב עוד שזו המצוה אינה נמנית עם משפט הצרעת מצוה אחת כו', כאשר שבתו בדד מחוץ למחנה נמנה למצוה בפנ"ע. והדבר תמוה שלא מצאנו לא לרמב"ם ולא לרמב"ן שמנו דין בדד ישב למצוה בפני עצמה, וכבר עמד בזה במגילת אסתר שם.

ונראה דהנה כתב הרמב"ם בספהמ"צ (עשה קי"ב) ז"ל, שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיובדלו ממנו בני אדם, והוא אמרו יתעלה והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו', והראיה על היות זה מ"ע אמרם בספרא כו'. ובזוהר הרקיע לרשב"ץ עשין (סי' פ') ז"ל, ולא היה צריך לכל זה [להוכיח מהספרא שזה מ"ע], שאין ספק יש מ"ע נכנסת במנין בענין מצורע, והוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, וכן אמרו בפסחים כו', והדברים תמוהים שהרי הרמב"ם קאי במצות פריעה ופרימה, ואיהו מוכיח ליה דמצות בדד ישב הוי מ"ע, ומאי שייכות יש למצות בדד ישב עם מצות פריעה ופרימה, אדרבה היה לו להק' לפי"ז למה לא מנה למצות בדד ישב ג"כ למצוה.

ומוכרח מזה דס"ל דמצות בדד ישב ומצות פריעה ופרימה מצוה אחת הן, והוא דיסוד האי מצוה הוא שיוכר ועי"ז יבדלו ממנו בני אדם, וזה מש"כ הרמב"ם שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיובדלו ממנו בנ"א, ופרטי מצוה זו הן גם שיהא פורע ופורם, וכן שיהא מושבו לבדו שלא יכנס לעיר, ומבואר בזה היטב השגת הרשב"ץ דכיון דמוכח דחשבינן לבדד ישב מ"ע, א"כ שוב א"צ להוכיח מהספרא דפריעה ופרימה הוי מ"ע, דהרי פריעה ופרימה הם מצוה אחת עם בדד ישב.

ומעתה ניחא היטב הרמב"ן במש"כ דמנו למצות בדד ישב למצוה בפנ"ע, דלמבואר אכן מנו למצות בדד ישב למצוה בפנ"ע, והוא מה שמנו למצות פריעה ופרימה שהן מצוה אחת עם בדד ישב, והרי הן מצוה בפנ"ע ואינם נכללים במשפט הצרעת כמש"כ הרמב"ן. וכמו"כ ניחא נמי מה שלא הביא הרמב"ן הוכחה לדבריו גם ממה שמנו למצות פריעה ופרימה למצוה בפנ"ע ואינם ממצות משפט הצרעת, דלמבואר אה"נ והיינו הך דפריעה ופרימה ובדד ישב הכל מצוה אחת, והדבר ברור.

וכן יש להוכיח קצת ממש"כ הרמב"ם בהל' טו"צ (פ"י ה"ז) דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו. וצע"ק לשונו שלא כתב מצות המצורע וכו', דהרי בדד ישב הוי מ"ע, וכעין שכתב לעיל מינה בה"ו, מ"ע שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראשו כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו. אמנם למתבאר דמצות בדד ישב ומצות פריעה ופרימה הן מצוה אחת, יתכן לומר דאדרבה דקאי אדלעיל שכתב מצות עשה שיהיה המצורע וכו' ופורם בגדיו וכו', ומוסיף הרמב"ם והולך דאף מדין המצוה דהמצורע שיהיה לו מושב לבדו שאף זה מדיני מצוה זו.

*

הנה למבואר דמצות בדד ישב ה"ז ממצות פריעה ופרימה כדי שיהיה ניכר, א"כ מוכרח דאין דין בדד ישב מחמת מצות שילוח טמאים וטהרת המחנה, אלא דין בדד ישב הוא מחמת עצמו שיהיה ניכר לכל, וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (שם הי"ב) נכנס לבהכנ"ס עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כו', כדי שיהיה מושבו לבדו. והנה אמנם זה דין מדרבנן, אבל עכ"פ חזינן שיש בזה מדרבנן קיום של בדד ישב וכמש"כ שיהיה מושבו לבדו, ומשמע נמי דענין מצוה זו כדי שיהא בדד וניכר, ולא מענין טהרת המקום דל"ש זה בבהכ"נ.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א