בכור שור/ויקרא/יג

בכור שור ויקרא יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שאת או ספחת או בהרת. אמרו רבותינו: בהרת עזה כשלג והוא לשון בהיר הוא בשחקים. קליר בל"[עז], שאת כצמר לבן ואינו לבן כל כך, ולכך נקראת שאת לשון גובה, שאינו עמוק. כל כך כלום. ספחת לשון טפלה כמו ספחני נא אל אחת הכהנות, והטילה הכתוב בין שאת לבהרת לומר תן טפלה לזו ולזו והן כסיד ההיכל וקרום ביצה והכי מוכחי קראי שאין ספחת רק טפלה שיש פרשה לדין בהרת כדכתיב ואם בהרת לבנה הוא ופרשה שניה בשאת: וראה הכהן והנה שאת לבנה, אבל בספחת לא כתיב דין שלה לפי שהיא טפלה ותולדתה לשתיהן ותולדתה של זו כדינה, ושל זו כדינה. ולפי הפשט נראה שספחת ומספחת אחת הן, ודין מספחת (כדין) בפסיון. בפרשה בהרת נקט קמייתא, אע"ג שהיא אחרונה בפסוק דלעיל, דאמאי דסלק מינה קאי:

ג

ושער בנגע הפך לבן. שהשער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך [ל]לבן, טמא הוא, שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר כדכתיב: אל נא תהי כמת, גבי מרים. ואפ הזקנים כשמחלישים ומגיעים לעת זקנה, שערם מתלבן, אבל אם היה השער לבן קודם לנגע, אז אינו סימן טומאה דאמר מר: אם בהרת קודם לשער לבן, טמא; שער לבן קודם לבהרת, טהור, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע, כדכתיב: והנה נהפך שער לבן בבהרת; ספק, קודשא בריך [הוא] אמר טהור, משום דכתיב: לטהרו או לטמאו, הכתוב פתח בו לטהרה תחלה, כדאיתה לטעמיה בנזיר, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, קסברי ספיקא דאורייתא לחומרא:

ד

ועמק אין מראה מן העור. שאינו לבן יותר מן העור, אלא בשוה, דכל הלבן מחברו עמוק ממנו, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומיהו מקום הנגע פלש בל["עז] יותר, ונראה שיש חולי שם. והסגיר הכהן את הנגע. שלא יראנו עד שבעת ימים, כי אז יבין בפסיון כי הרואה תדיר דבר והוא גדל מעט מעט אינו מתבונן בגדילתו, כמו אותו שרואה אותו לפרקים. והא ליכא למימר שיעשה סימן סביב הנגע, דהסימן ימחק בעל הנגע, ויעשה סימן אחר הרחק מן הנגע, כדי שיחשבוהו טהור ולא יוציאוהו חוץ למחנה, ויביאוהו לידי זיוף, אבל בנתק לבדו עושה סימן מן השערות, שאין לזוף כדלקמן:

ה

עמד בעיניו. בעיניו של כהן, לפי ראות עיניו עמד ולא פשה לפי פירוש רש"י, היה לו לומר: עמד בעיניו:

ו

וכבס בגדיו וטהר. שטעון טבילה וכבוס בגדים, לפי שהיה בספק טומאה, וכל העומד בספק טומאה אינו נזהר על הטומאה כל כך ולכך צריך טבילה:

י

והנה שאת לבנה. שאת לשון גובה, שאינה עמוקה במראה כמו בהרת ושער לבן שהוא סימן טומאה מה שאינה עמוקה ולבנה כל כך סימן טהרה והשער לסימן טומאה. והוא הפכה שער לבן. שהשאת הפכה את השער ללבן אם יש שם מחית בשר חי שנאורא בל["עז] שהמכה שוש"נא [בלע"ז], נודע שמה שהוא גבוה במראה מפני המחיה הוא שמכהה מראיתה וטמא, ואם אין שם מחיה שכל הנגע הפך לבן מראש הנגע ועד רגליו באותו לובן שאינו בהיר ועמוק, נמצא שמה שהוא כהה לפי שאינו נגע וטהר ובלבד שצריך טבילה. ואם ישוב להיות בו מחיה טמא, שהמחיה גרמה הכהוי, ואם תרפא המחיה טהור, כדפרש ואזיל:

יח

[שחין מכות אש]. שחין, המום הבא שלא מחמת האש, מכוה, מחמת האש, כמו שפירשו רבותינו: איזה שחין, איזה מכוה וכו', בחולין מייתי לה. ואין חלוק בין שחין ומכוה, וחלקו לב' פרשיות לומר ש(ב)חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרפין, כדמוכח בחולין, גבי ההיא הילכתא דלבן שפוד, דקבעי אי משום שחין נדון, אי משום מכוה נדון:

יט

לבנה אדמדמת. פתוך כמו כוס של חלב שנפלו בו טיפי דם:

כז

וראהו הכהן ביום השביעי. אלא דמקצת היום ככלו שיאן ממתינין ז' ימים שלמים:

כט

בראש או בזקן. ואע"פ שאין דרך אשה להיות לה זקן, הרי [אמרו] רבותינו: זקן האשה והסריס הרי הוא כזקן לכל דבריהם:

ל

ובו שער צהב דק. מקום השער קשה מבשר חלק, וכמו שהשער לבן סימן טומאה לבשר חלק, כך השער צהוב סימן טומאה למקום השער, דכיון שנצטהב, ידוע שמת הבשר ונתחלש:

לג

ואת הנתק לא יגלה. שיבין בפסיון אם יער' פסיון הנגע את השער שסביב הנגע שלא גלח, ואע"פ כן, צריך להסגיר ולהתבונן יפה שאין מתבונן במקום השער כבמקום חלק:

לז

ואם בעיניו עמד הנתק. שלא פשה, הרי זה סימן טהור, ושער שחור סימן טהרה אחר; ויש לשאל: בא סימן אחד בלא חברו מהו? נ"ל שהיא פלוגתא דר' יאשיה ור' [יו]נתן, למ"ד משמע אחד אחד בפני עצמו, סגי בחד:

מג

כמראה צרעת עור בשר. חלק, דכיון שנקרח או נגבח דין הנגע שבו כבשר חלק:

מה

והצרוע. אכולהו קאי, ינהג מנהג אבלות, שהוא כמנודה לשמים, שפרשו מעל[יו אשתו ו]בניו, וטמא טמא יקרא, שירחיקו ממנו. ואמרו רבותינו שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים:

מו

בדד ישב. שזה החולי מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו, ולכך יהיה בדד שלא ירגיל אדם אליו ואסור בתשמיש המטה שהתשמיש ממקחקו:

מחוץ למחנה. וגם זה מפני שלא יתקרב אצל בני אדם מפני החולי גם מפני הטומאה, שהוא מטמא בביאה כמת:

מח

או בשתי או בערב. ואעפ"י שאינו נגמר לכלי, ואעפ"י שאינו טמא טומאת מגע וטומאת מת וטומאת שרצים עד שיגמר לכלי, זאת כיון שיוצאה עליו מגופו טמא. וכן בעור אעפ"י שלא נעשה כלי, ובכל מלאכה לאחר שנעשה כלי:

נב

צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבגד וסופו שיתפשט הנגע בכל הבגד וישחית כולו, ולכך שרפהו ולא תשהה הטומאה עמך שהרי ישחת כלו:

נה

עינו. מראהו, כמו: עין הארץ, וכמו" עד שיקלט את העין:

פחתת הוא. פוחת והולך הוא ונשחת ולכך שרף אותו [ד]לא סגי אם תקרע אותו מקום הנגע מן הבגד, שהרי כולו נשחת, אבל אם כהה סגי בקריעה:

בקרחתו או בגבחתו. אעור, בין במקום בשר שאין שם שער, בין במקום שער שדרכו להתקרח, וכן בגד בין במקום שער שסורקין אותו ומעלין לו שער ועתיד להתקרח, בין מאידך גיסא שהוא גבח בלא שער. ואונקלוס תרגם: בין חדש בין ישן, שנפל ממנו השער. ורבותינו עשו ממנו גזרה שוה, בסנהדרין מייתי לה, נאמר קרחת באדם ונאמר קרחת וגבחת בגדים וכו' גבי זקן ממרא:

נח

וכבס שנית. לפי שהיה בספק טומאה, כמו שפי' גבי אדם שצריך טבילה לטהרו, נ"ל לפי שאפשר למצורע בלא כבוס בגדים, ערב טומאת בגדים קודם טהרת מצורע שטהרתו יחד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.