פתחי תשובה/חושן משפט/קח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) או שנדוהו כו'. עי' בס' בית מאיר ואה"ע. סי' קע"ח סט"ו שנסתפק באם האב טען נתחייבתי וא"י אם פרעתי ונתחייב בב"ד וסירב ונדיהו שיתן ומת אם היורשים חייבים. וטעם הספק הוא ע"פ טעם הדין שמבואר בטור על כתב יד שאלו היה אביהם חי היה נאמן לומר פרעתי ואנן טענינן להם ולכאורה קשה מה בכך שאנן טענינן להם הא מ"מ כל נאמנות האב לפטור היינו מפני טענתו בברי פרעתי וזה א"א לנו לטעון עבורם אלא שמא פרע ולו יהא הם עצמם כך טענו נמי יתחייבו דהוי כא"י אם פרעתי וצ"ל דטעמא דמלתא משום דלגבי יורשים הוי תמיד א"י אם נתחייבנו דאם אבינו נפטר לשלם לא נכנסנו מעולם בחיוב ואילו הם טענו שמא פרע אבינו נמי פטורים וא"כ באופן הנ"ל נהי דאביהם כל זמן שחי היה חייב לשלם מ"מ השתא מת והוה לגבי היורשים א"י אם נתחייבנו ופטורים ע"ש מ"ש בזה. וע' בס' דברי חיים דיני טוען ונטען סי' ד' שתמה על הב"מ הנ"ל ממ"ש הרמ"א לעיל סימן פ"ט ס"ב דשכיר נשבע ונוטל מיורשי בעה"ב אם תבעו בזמנו והוא מדברי הירושלמי כמ"ש בב"י ובסמ"ע שם והרי מבואר בתוס' שבועות ד' מ"ה דהא דשכיר נוטל מבעה"ב בשבועה ואין הבעה"ב נאמן לומר פרעתי הוא משום דהוי בעה"ב כאומר א"י אם פרעתיך כיון שהוא טרוד ולדברי הב"מ קשה אמאי גובה מהיורשים למה לא אמרי' דאצל היורשים הוי כא"י אם נתחייבתי כו' ע"ש עוד:
(ב) אחד מג' דרכים. עי' בספר שער משפט שכ' והיכא שהדין אינו ידוע שהנתבע א"נ לומר פרעתי כדלקמן סי' קנ"ז סי"א וקנ"ח ס"ח ושע"ה ס"ט נראה דתליא בפלוגתא דרבוותא דלשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' קנ"ז סי"א דצריך התובע לישבע בנק"ח ונוטל היה דאין נפרעים מיתומים קטנים אבל לשיטת הרמ"ה והרמב"ן והש"ך שם סקט"ז דטפי הוי בכה"ג בחזקת שלא נתן בתוך זמנו אם כן ה"ה דנפרעין מיתומים קטנים בכהאי גוונא כמו בתוך זמנו ע' שם:
(ג) צריך לישבע כו' וגובה. ע' בתשובת נו"ב סי' ז' במעשה שראובן מת ושמעון הוציא עליו שטר חוב מסך עשרה אדומים והיורשים טוענים אדרבה הוא חייב לאבינו איזה סך כי כן שמענו מאבינו שהיה צועק שאי אפשר לו להוציא מעותיו משמעון ובעזבון ראובן הנזכר נמצא שתי סתם חתימות על שמעון הנ"ל. וכתב דנראה שאין שמעון יכול לגבות בשטרו כלום חדא שדעת הסמ"ע בסי' מ"ח דלא כעיר שושן וסובר שהמוציא ממר"ם שחתם בו שמעון הנייר מצד השני חלוק לגמרי יכול המוציא לטעון כמה שירצה ואם כן אי היה ראובן חי היה נאמן לתובע על שמעון בסתם חתימה זו כמה שירצה אם כן גם היורשים יכולים לומר שמגיע לאביהם על ס"ח זו אף שלא פרט להם אביהם שום סך ואינם יכולים להוציא כיון שאינם יודעין כמה מ"מ כיון שצעק אביהם שאינו יכול להוציא את שלו עכ"פ אין אביהם חייב לשמעון על שטר חוב עשרה אדומים הנ"ל כו'. שנית חוכך אני שאף שלא שמעו היורשים כלום מאביהם גם כן אינו יכול שמעון להוציא בשט"ח זה דהרי הטעם שאין הלוה נאמן לומר פרעתי נגד שטר מקויים משום דאם כן שטרך בידי מאי בעי אבל כאן אפשר דהיה יכול הלוה לטעון פרעתי ולא הייתי חושש להניח שטרי בידך משום שהייתי בטוח כשתתבע ממני פעם שנית יש בידי סתם חתימה שלך לכתוב גם כן שט"ח עליך כו' ואם כן שאם הלוה חי היה יכול לטעון פרעתי גם היתומים טענינן להו כן ואפי' תביעה אין כאן על היתומים רק חרם סתם. שלישית כי היכא דלהסמ"ע יכול לטעון על ס"ח שהלוה עליו ה"נ יכול לטעון נתתי בידך חתימתך לכתוב עליו שובר שלא היה ידוע כמה עולה דמי השטר חוב לפרוט בשובר ונתת בידי ס"ח זו ואף דבשובר דרך לחתום באותו עמוד וכאן הס"ח הוא מעל"ד וניכר שאינו על שובר מ"מ הרי דרך העולם כשאין השטר מצוי ביד המלו' הוא נותן שטר פיצוי להלוה ונכתב בנוסחו שטר חוב גמור שמחויב לפצות את פלוני וחותם מעל"ד כנוסח הממרמ"י וזהו נהוג אצלינו במקום שובר ואם כן גם כאן יש לחוש כן וכיון שהלוה הי' יכול לטעון אנן טענינן ליתמי דהא אפילו מידי דלא שכיח טענינן ליתמי כו' ע"ש עוד:
(ד) וטענינן להו. עבה"ט וע' בת' חתם סופר חח"מ ס"ס קל"ו שכתב אודות שטר כיס היוצא על היתומים אי טענינן עבורם אבינו לא הרויח ולא ישלמו לבעל השטר אלא הקרן ולא הריוח נ"ל שאין כאן ספק דטענינן להו כן מבלי להוציא מיתמי דהרי אפילו נאנסו הוה טענינן להו להפסיד קרנו של זה אי לאו משום דאונס לא שכיח כלל אבל מניעח הריוח הוא מיעוט המצוי כו' ומסיים לפע"ד אין שום סברא שישלמו היתומים הריוח עיין שם וע' בזה בת' בגדי ישע סי' מ"ז והביא שם דבשו"ת טור האבן סי' ס"ד כתב דהמלוה שהוציח שט"ח על יורשי הלוה כו"כ ריוח לשנה והלוה מת תוך זמן פרעון מחוייבים היורשים לשלם הרווחים שעלה עד מות אביהם משום דהתקנה ממהר"ם מקראקא היה שכל זמן שלא ישבע לא הרוחתי מחוייב לשלם כפי ההשוואה והשבועה הוא במקום פרעון וכן נוהגין בכל ב"ד לגבות רווחים מיתומים ולא טענינן להו שמא אביהם לא הרויח והי' נשבע לא הרווחתי שכל זמן שלא נשבע הוא חייב לשלם הרווחים ואם מת תוך זמנו מחוייבים היורשים לשלם עד זמן פרעון מחמת השוואת אביהם עכ"ל והיא ז"ל האריך להשיג עליו מכמה טעמים ומסיק דדין זה של שו"ת טור האבן הנ"ל ליתא כלל ולא שמענו מורים כן בב"ד מומחים ובודאי הדין הוא שהיתומים פטורים מכל הרווחים שפסק אביהם אף אם מת תוך זמן פרעון ע"ש:
(ה) וי"א שטוענים להם שנאנסו. עב"ט וע' בתומים סק"ד מ"ש בזה. וע' בתשובת נאות דשא סי' ס"א שכתב די"ל דאפילו לדעה זו דס"ל דטוענין ליתמי נאנסו והכריע הש"ך כוותייהו מ"מ מודים בטענת מחילה או יש לי בידך כנגדו דלא טענינן. חדא די"ל דטעם הי"א אלו דס"ל דנאנסו הוא טענה שכיחא אבל מודים דמלתא דל"ש לא טענינן וכמ"ש הש"ך בדיני מגו סקכ"ב ועוד דאפילו אי טעמייהו דס"ל דטענינן ליתמי אפילו מלתא דל"ש וכמבואר בדברי הריטב"א שהביא הש"ך כאן סק"ח. מ"מ י"ל דבטענות אלו דטפי לא שכיחי מנאנסו מודים הם ואפושי פלוגתא לא מפשינן כו' עש"ה ועמ"ש לקמן סי' ק"ל ס"ז סק"ב. וע' בת' שבות יעקב ח"ג סי' ק"נ אודות אפוטרופוס של יתומים שמצא שט"ח על ראובן וראובן מביא עדים שנתן לאביהם מעות אבל לא ידעו אם נתן לו בתורת פרעון או בפקדון או בתורת מתנה ואפוטרופס טוען שנתן לו במתנה אי טענתו טענה או נימא דאין לטעון בשביל היתומי' טענה דל"ש וזה לא שכיח כמבואר בסמ"ע סי' נ"ח סקט"ו. והשיב דין זה דמלתא דל"ש לא טענינן ליתמי הובא בש"ע סי' ק"ח ס"ד ב' דעות והש"ך הכריע דטוענין אך בכנה"ג מסיק כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הממע"ה ואם כן גם בנ"ד דהוי טענה דל"ש כמ"ש הסמ"ע שם הוי ספיקא דדינא ואין כח ביד האפטרופס להוציא מן ראובן אפילו למאן דס"ל בסי' נ"ח ס"ב דלא אמרינן כה"ג איתרע שטרא היינו אם הלוה [צ"ל המלוה] טוען כן בברי אבל בשביל יתומים אין טוענין מלתא דל"ש והי ס"ס לקולא לנתבע. חדא שמא הלכתא כמאן דס"ל כה"ג איתרע שטרא ואת"ל דהלכ' כמאן דס"ל דלא איתרע שטרא כיון שיוכל לטעון במתנה ניתן לו מ"מ אין טוענין ליתומים כן כיון דמתנה לא שכיח ובפרט במקום דחייב לו ואין לפקפק ולומר דזה בכלל שכיח ולא שכיח ובזה א"ל דכ"ע מודים דטוענין כן ליתומים וכן יש קצת ראיה מסמ"ע סי' ע"ה סק"א במ"ש וכן חיישינן שהנתבע חייב לו באמת אלא שנתן לו פ"א מתנה כו' הא לא תברא די"ל אפילו בטענ' דל"ש כלל כל דאפשר לברורי לכתחל' מבררינן ועוד י"ל דהתם ה"ק אולי קודם שהלוהו נתן לו פ"א מתנה לכן טוען שאינו חייב לו כלום מ"מ לענין דינא נ"ל עיקר דאיתרע שטר זה ואין האפטרופוס יכול להוציא מראובן כלום עכ"ד. וע' בת' אח"ז פמ"א ח"ב סימן י"ז אודות נאמן הקהל' שמת ויש ביד הקהל כתב יד הנאמן שיש תחת ידו מעות הקהל סך כך וכך ופסק דיכולים הקהל לגבות מהיתומים דהא מבואר בח"מ סי' ק"ח ס"ד דאם אין יכולים לטעון שהחזיר כגון שהוד' אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמנו חייבים ולא טענינן להו שנאנסו משום שהוא דבר שאינו שכיח ואם כן בנ"ד שמנהג בעיר שנאמן הקהל מתמנ' ע"פ בוררים על משך שנה תמימה וכל השנה מעות הקהל בידו מכל הכנסות הקהל' ובסוף השנ' הוא נותן חשבון והוי כמת תוך זמן הפקדון ועוד שמנהג העיר שמחוייב הנאמן להראות כתב ראיה שהוציא ברשותם וזולת זה הקהל נאמנים נגדו ואינו נאמן לומר שהחזיר ליד הקהל א"כ לא טענינן ג"פ ליתמי דידיה שנאנסו. וא"כ כל מה שמבררים הקהל שמסרו ליד הנאמן גובים מיתומים ואף לדעת י"א שכתב בש"ע שם דטוענים להם שנאנסו והש"ך הכריע כמותם מ"מ יד הקהל על העליונה ויכולים לומר קים לן כהני פוסקים דאין טוענים להם נאנסו כמ"ש הסמ"ע בסי' ד' סק"ו דהקהל נקראים מוחזקים גם לענין זה דיכולים לומר קים לן כהאי מ"ד במקום שיש פלוגתא ואף שהש"ך שם סק"י כתב דדוקא לענין מסים אבל בשאר מילי לא חשיבי מוחזקים לענין קים לי מ"מ נראה כיון שהנאמן הזה הוי כש"ש דהא דאיתא בסימן ע"ב ס"ה. דאין לנאמן הקהל דין ש"ש התם מיירי ש"ש בידם משכון השייך להקהל אבל בנ"ד שהנאמן מכניס כל הכנסות ומעות הקהל בידו ומשתמש בהם כרצונו נעשה עליהם כש"ש כמבואר בסי' רצ"ב גבי שולחני וכיון דחייב בגניבה ואבידה וא"י לפטור אלא בטענת נאנסו ומבואר בכמה מקומות דאם הי' במקום שעדים מצויים אינו נאמן לומר שנאנסו ואה כן אין לפטרו אלא בלסטים מזויין וכיון שהוא בעיר מסתמא היה לו להוציא קול א"כ אין טוענים גם ליתומים מה דלא מצי אבוהון לטעון. ובסוף התשובה שם חזר ושנה הדברים וכתב וז"ל אם אמנם שכמה רבוותא ס"ל דטענינן ליתמי שמא נאנסו בידו מ"מ נרא' כיון דהיה בעיר ואונס בלסטים מזויין יש לו קול ותמיד יד הקהל על העליונ' ולפי תיקון הקהלות חוב הקהל קודם לגביית כתובת אלמנה (עמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ק"ב סק"א) אף אנו נלך בעקבותיהם שיש כח להקהל לגבות שלהם אף קודם לאלמנתו עכ"ל ע"ש. וע' עוד בת' פמ"א ח"ג סי' י' במעשה באחד שלוה מחבירו אלף וג' מאות זהובים ונתן לו ש"ח בח"י ובח"י אשתו הנכתב ביום כ"ו תשרי בל' זה משמעות שטר עיסקא על החתומים דמעל"ד על סך אלף וג' מאות זהובים רמ"ג ורמ"ג ואמר הלוה שלא רצה לכתוב כל נוסח שנוהגים לכתוב בשטר עיסקא כי אולי ירצ' המלוה איזה תוקף וחיזוק יותר לכן לא כתב אלא הסך שאשתו חתמ' עמו ויתר תוקף יכתוב המלו' כפי רצונו ומפני טרדת המלו' לא כתב והניחו בין שטרותיו. אח"כ ביום ד' כסליו שבק הלוה חיים לכל חי ונתיירא המלו' לכתוב עוד בשטר עיסקא הנ"ל כל תוקף וחיזוק הנוהגים במדינתינו פן יבא הדבר לערכאות ויאמרו שהוא כתב אחר ופן יפסיד ע"י כך גלל כן לא כתב המלו' שום דבר רק כתב בסוף הנייר ז"פ בר"ח טבת כדי שיהי' תוך זמנו ובזה לא הי' חושש אף שהוא כתב אחר כי כל מלוה לפרעון עומד ונתגלגל הדבר שבא המלו' ויורשי הלוה לדין לפני דייני ישראל. וקצת מן הב"ד רצו לומר שיש לשט"ח זה דין עיסקא בלא נאמנות שכתב בח"מ סימן ק"ח ס"ד הוציא על היורשים שטר עיסקא כו' והש"ך הכריע דאפי' נאנסו טענינן להו והמלו' טוען כיון שנהגו לכתוב שטרי עיסקא שנעש. ע"פ תיקון מהר"ם ומהר"ם תיקן שלא יהא נאמן לומר נאנסו אלא בעדים וגם הי' בידו לכתוב כל דיני נאמנות וכל תוקף שט"ע אלא שלא רצה מטעם הנ"ל וגם אשת הלוה ואביו הודו שלא החזיר העיסקא וגם לא נאנסו מידו ונשאל הדין עם מי והשיב הנה דבר כיוצא בזה כתב הרא"ש כלל פ"ו והב"י הביאו בקיצור בסי' ר"ץ כו' והעתיק שם באריכות דברי הרא"ש בתשוב' הנ"ל שדומ' לנ"ד וכתב וז"ל ועתה בנדון שלפנינו שהסך אלף וג' מאות זהובים שקיבל בסוף תשרי אנו יודעים שקיבל לוקח יינות ואנו רואים שקנ' יינות כדרך מדינתינו שרוב מו"מ בזה הזמן ביינות איך נאמר שפרע תוך ו' שבועות סך גדול בזה ואין ספק אם היה המלו' תובע שישלם לו לא היו הב"ד מחוייבים ללוה לשלם סך גדול כזה בזמן מועט וגם הרא"ש צירף שם אומדנא שאשתו וחמותו וכל בית אביו יודעים האמת שלא החזיר ובנ"ד נמי כן הוא כו' ובפרט שנכתב זמ"פ על ר"ח טבת ואם כן הוא תוך זמנו ואף שהזמ"פ נכתב בכת"י המלו' אין זה מגרע כחו דהא כתב הלבוש בסימן מ"מ דפוסקים על הממרני כל דין נאמנות וחוזק כל השטרות כו' ואפילו הוא כתב יד המלוה הואיל והאמינו הלוה לתת לו חתימתו על נייר חלק כו' וגם אפילו דעת הש"ך שטוענין להם נאנסו נמי לא מגרעינן כח השטר כיון שהמלו' היה בידו לכתוב כל תוקף שטר עיסקא כתיקון מהר"ם ומר"מ תיקן שעל הקרן אינו נאמן לומר נאנסו אלא בעדים והוי כאילו נכתב כן וכמ"ש בח"מ סי' רמ"ב ס"ה בענין שטר מתנה שלא נכתב כתבוה בשוקא כו' ואם כן ה"נ בנ"ד דהמנהג בזמנינו במדינותינו לכתוב שטר עיסקא בזס"ל ורוחים יעלה מהם על צד היתר כתיקון מהר"ם אף שלא נכתב הוי כאילו נכתב כי מי הוא זה שיתן עיסקא שיהי' לו דין חצי פקדון שיהי' נאמן לומר החזרתי או נאנסו כי בעו"ה אנשי אמנה אבדו כו' וגם אם נאנסו מידו סך גדול כזה מסתמא היה לו קול ויש לנו להתפלל בשלומו של מלכות שלא נשמע שוד וגזל בגבולינו ודומה להמבואר בסימן קפ"ז ס"ב בשליח שקנה ארבע מאות גרבי יין ונמצא חומץ דאמרו חכמים מנין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו כו' ע"כ בנ"ד הדין דין אמת לאמיתה של תורה שמחוייבים לשלם שטר עיסקא הנ"ל ככשורא לצלמא עכ"ד עיין שם:
(ו) צריך לישבע. ע' בתומים שהק' הא מבואר לעיל סי' ל"ז ס"ח ולקמן סי' ר"צ סי"ב דאפוטרופס כשר להעיד והרי הוא כשאר עדים ואם כן מה טיבו של שבועה זו הא ה"ל עד א' מסייעו ופוטר משבועה ובפרט בנשבע ונוטל כזה דשורת הדין ליטול בלא שבוע' כו' והאריך בישוב קושיא זו ע"ש ובנה"מ כתב ליישב זה באופן אחר ע"ש גם בת' חוט השני סי' ו' ז' האריך בזה וע' בת' שבו"י חו"ב סי' קע"א שכתב בפשיטות דכאן מיירי בענין שהאפטרופוס הוא פסול לעדות שהוא קרוב וכה"ג לכן הצריכו לישבע משא"כ אם הוא כשר לעדות פשוט הוא שא"צ לישבע כמו כל עד דעלמא ובתשובת חוט השני סי' ו' ז' לא הרגיש בכל זה עכ"ל. ומהאי טעמא פסק שם בעובדא שאפטרופוס של יתמי שמינה אותו אביהם תבע לראובן שמצא כתוב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכנו' אלו סך מאה זהובים וראובן טוען שפרע לו בחייו נ' ולא נשאר חייב לו רק חמשי' ומסיק לדינא שצריך ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין לו שום שבועה על היתומים ולא על האפוטרופוס כיון שהוא טוען שלא צוה המוריש כלום ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ע"ב הל"ה סקכ"ט:
(ז) כל הדין. עבה"ט וע' בת' אא"ז פמ"א ח"א סימן כ"א מ"ש בענין דברי סמ"ע אלו. ושם כתב ישוב נכון לג' תשובות הרא"ש שכתב הסמ"ע שמתנגדים זה לזה עש"ה:
(ח) אלא כשטוענים. עבה"ט עד שאין טוענים ליורש לחובתו של יורש זה. וע' בת' חתם סופר אה"ע ח"ב סימן קס"ד שתמה למה לא הזכיר הש"ך דעת הרמ"ה שהביא הטור ס"ד דפליג על זה ע"ש עוד:
(ט) וי"א דאם הערב הוא היורש כו'. ע' בת' ושב הכהן סימן פ"ט שכתב דדין זה צע"ג עש"ה:
(י) או מהלקוחות ע' בת' פרי תבואה סימן מ"א שכתב דה"ה שבועת בע"ח מוקדם למאוחר ורגיל אני לומר דמלוה בשטר המאוחר הורע כחו מכח לקוחות מהא דקי"ל בש"ע סימן ק"ד סי"ג כו' ועכ"פ הא ודאי דלא עדיף כח הבע"ח מאוחר מכח הלקוחות כו' ע"ש עוד בענין דברי הב"ש בסימן צ"ו בשם שארית יוסף דיכולים יורשים לומר לא ניחא לנו השבועה של אמנו ע"ש וע' בפ"ח שם סק"ג ובתומים כאן סקי"ב ובנה"מ מ"ש בזה:
(יא) אפילו גדולים אלא בשבועה. כתב בספר שער משפט נראה דאף אם הלוה הלך למדה"י תוך זמנו ואחר כך מת שם מכל מקום אינו גובה מהיורשים אלא בשבועה דחיישינן שמא אחר הזמן שלא הלוה מעות להמלוה ע"י שליח וראיה לזה מדברי בעה"ת שער ט"ו והטור לעיל סימן ק"ו גבי נפרע שלא בפניו כו' ומכאן השגה על ת' נו"ב סימן י"ח שפסק בהבעל שהלך מביתו ומת בדרך דהאשה גובה כתובתה בלא שבועה להפוסקים דבמת פתאום ל"ח לצררי כיון שהוא תוך זמנו ולא חיישינן אלא שמא התפיסה קודם מותו וכיון שאינו בביתו לא חיישינן לזה יע"ש (הבאתיו בפ"ת לא"ה סימן צ"ו סק"א) ואישתמיטתיה דברי בעה"ת והטור הנ"ל כו' ואף דבת' שארית יוסף סימן ס"ז כתב גם כן בהנו"ב הנ"ל מ"מ מה שכתבתי הוא עיקר עכ"ד ע"ש. ולע"ד אפשר ליישב דברי הש"י והנו"ב הנ"ל ולחלק בין חוב לכתובת אשה ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |